י"ז בְּתַמּוּז

" ישנם ארבעה צומות הקשורים לחורבן בית המקדש
צום העשירי: י' בטבת – תחילת המצור על ירושלים ע"י הבבלים.
צום הרביעי: יז' בתמוז – היום בו הובקעו חומות ירושלים.
צום החמישי: ט' באב – חורבן ושריפת ביהמ"ק.
צום השביעי: ג' בתשרי – צום גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם.

י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי תענית שחז״ל קבעו לנו לזכר חורבן בתי המקדש. תענית י"ז בתמוז – שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים, שזה שלושה שבועות לפני חורבן בית המקדש. צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, את זה אנו למדים מהנביא זכריה: ״כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ״. (זכריה פרק ח פסוק יט) ופירשו חז"ל (במסכת ראש השנה דף יח עמוד ב), צום הרביעי זה צום שבעה עשר בתמוז, כי חודש תמוז הוא החודש הרביעי מחודש ניסן, שהוא הראשון לחודשי השנה, כפי שהתורה מעידה: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. (שמות פרק יב פסוק ב) וצום החמישי זה צום תשעה באב, כי חודש אב הוא החודש החמישי מחודש ניסן. וצום השביעי זה צום גדליה, שהוא בשלושה בתשרי, שהוא החודש השביעי מ-חודש ניסן. וצום העשירי זה עשרה בטבת, שהוא החודש העשירי מחודש ניסן.

מהות התענית

אני תמיד נשאל אם צום י״ז בתמוז הוא צום חובה או רשות.

אז ברשותכם נלך למקור שמתקיים במסכת ראש השנה. שם נאמר על הצומות שנקבעו זכר לחורבן: ״אמר ר' שמעון חסידא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: ״כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ״ (זכריה פרק ח פסוק יט)  קרי להו [קורא להם] ימי "צום" וקרי להו [וקורא להם] "ששון ושמחה", כיצד? בזמן שיש שלום בעולם – יהיו לששון ולשמחה ואסורים יהיו בהספד ובתענית, אין שלום  יהיו אלה ימי צום. בכל אופן מדבריו למדים כי גם הצום הרביעי והעשירי בכלל התעניות, מדוע אם כן לא נשלחו שליחים להודיע על החודשים בהם הם חלים? 

אמר רב פפא: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להסיק מפסוק זה: בזמן שיש שלום ובית המקדש בנוי ואין הגוים שולטים על ישראל – יהיו ימים אלו לששון ולשמחה, אולם אם יש שמד (צרות על ישראל) יהיו אלה ימי צום, אין שמד ואין שלום כשאין צרות מיוחדות ולא הגיעה נחמה ישראל, רצו הקהל – מתעניין, רצו – אין מתעניין. וכיון שאין חובה גמורה להתענות, אין שולחים שליחים״. (מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב) ויש לשאול מה הכוונה ״רצו״, האם הכוונה שכל אחד בוחר האם לצום או לא? ריטב"א- רבינו יום טוב בן אברהם אשבילי מגדולי מפרשי הש"ס בסברא ובהלכה. חי במחצית הראשונה של המאה ה- 14 בספרד, בעיר אשביליא: ״כותב שהדבר תלוי ברצון בית הדין: "ואם אין שלום וגם אין שמד יהיה הדבר תלוי ברצון ישראל רצו בית דין מתעניין לא רצו בית דין  אין מתעניין כלל״.

לאחר שחרב בית המקדש הראשון הנביאים תיקנו צומות זכר למאורעות הרעים של חורבן הבית וגלות ישראל, כדי לעורר את העם להצטער להתאבל על החורבן והגלות, ומתוך כך לחזור בתשובה ולתקן את המעשים הרעים שגרמו לכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד היום. כשעם ישראל חזר ובנה את בית המקדש השני כל ימי הצומות בוטלו והפכו להיות ימי שמחה וששון. אמנם, בבית המקדש הראשון היום שבו הובקעה העיר הוא ט' בתמוז ובמהלך שבעים שנות גלות בבל בתאריך הזה צמו והתאבלו, אך בבית המקדש השני התאריך שבו הובקעה העיר היה י"ז בתמוז, ולכן תיקנו לצום בתאריך הזה מפני שהחורבן השני קרוב אלינו יותר והצער עליו גדול יותר.

הרמב״ם מסביר שהצומות לא נועדו רק לשם האבל על בית המקדש, אלא בעיקר להיות מוקד לתשובה. שכל ישראל מתענים בימים אלו, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, כלומר יום המסוגל להביא את האדם לעשות חשבון נפש. ולנסות לצאת מיום זה מתוקנים יותר, מבחינה אישית וחברתית. יש לזכור שבניין בית המקדש יבוא קודם כל מתוך חברה מתוקנת יותר, כפי שהנביא ישעיה מלמד אותנו: ״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״. (ישעיה פרק א פסוק כז) ועל ידי החשבון נפש, אנו עושים מאמץ לנקות את המודעות שלנו, שעמוסה באמונות שגויות שלא מאפשרות חיבור לעולם האלוהי-לקדוש ברוך הוא.

ואת  החלק  השני של המאמר אני מקדיש והופך אותו לדלק במסע החדש שנכפה עליך.

דוד המלך אומר לנו בתהילים ״תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ״. (תהילים פרק מב פסוק ח)

י"ז בתמוז – הסדק במוחלט

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז.

הראשון: נִשְׁתַּבְּרוּ לּוּחוֹת הברית – בעת שהיה משה רבינו על הר סיני ומקבל את התורה, ניגשו בני ישראל לאהרון הכהן ביום ט"ז בתמוז ודרשו מנהיג חדש במקום משה רבינו, שלפי חשבונם כבר היה צריך לרדת מההר. אהרון  הכהן דחה אותם ליום המחרת, וביום י"ז בתמוז עשו את עגל הזהב. באותו יום, י"ז בתמוז, ירד משה רבינו מהר סיני ושובר את לוחות הברית למראה העם החוגג סביב העגל.

השני: בָטַל הַתָּמִיד – קורבן תָּמִיד הוא קורבן עולה הבא כקורבן ציבור שהוקרב בבית המקדש פעמיים בכל יום, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. קורבנות התמיד מהווים פתיחה וסיום של המלאכה בבית המקדש, את קרבן התמיד אנו למדים מהתורה: ״וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם … עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה״. (במדבר פרק כח, פסוקים ג-ו)

השלישי: הֻבְקְעוּ חומות ירושלים – בשנת 70 לספירה בי"ז בתמוז נפרצו חומות ירושלים בידי טיטוס, המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל, באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד.

הרביעי: שָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה – אחד הקצינים בצבא הפורץ לעיר הֵעֵז ברוחו ושרף בפרהסיה לעיני כולם את ספר התורה.

החמישי: הֻעֲמַד צֶלֶם בַּהֵיכָל – הוכנס פסל עבודה זרה לבית המקדש. (משנה תענית פרק ד משנה ו)

חמשת הדברים הללו, כולם מהווים את הסדק במוחלט.

ישנו קשר בין חמשת האירועים שאירעו בי"ז בתמוז בכך שבכולם הדבר התחיל במשבר רוחני קטן, שעם הזמן פגם זה הורחב עד לכדי חורבן גמור בתשעה באב.

הראשון: נִשְׁתַּבְּרוּ לּוּחוֹת הברית – שהם ״בנין אב״ – לכל מבנה השבירות האלה, נאמר בתורה: ״וְהַלֻּחֹת–מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא-חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת״. (שמות פרק לב פסוק טז) לא היה עולה על הדעת שאותם לוחות הברית שהתורה מעידה עליהם: ״וְהַלֻּחֹת-מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים״, ייתכן שישברו. וראינו שמשה רבינו, ירד מהר סיני, כשראה את מעשה חטא העגל, הוא שבר את הלוחות. ויצר בתודעתם של עם ישראל, מבנה חדש, שאומר, שגם השבירה של לוחות הברית, שמגיעה בגלל חטא העגל, צריכה למצוא את מקומה בתוך המוחלט. על זה דוד המלך אומר בתהילים: ״תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ״. (תהילים פרק מב פסוק ח) דוד המלך מלמד אותנו כלל חשוב: כל משבר שאנחנו  עוברים במסע שלנו, אותו משבר, יוצר בתוכנו מבנה חדש.

כאשר אנחנו עוברים משברים ודברים יקרים וקדושים בעיננו, נשברים ונקרעים, יש מקום לספק באמונה, וייתכן שאין אחיזה למצבנו בתוך הקודש בתוך הנצח. במילים אחרות שאין למצב הזה של המשבר שום משמעות. באה התורה ומלמדת אותנו שאפילו הלוחות, ניתנים להישבר, ואדרבא שבירה זו עם כל הכאב שיש בה, היא הביאה בסופו של דבר לתוצאה חיובית – ניתנו לוחות הברית השניים. כי אלמלא הלוחות השניים, ייתכן מאד שדברים חשובים מאוד היו חסרים בעם ישראל. מכיוון שאנו יודעים שהמבנה של לוחות הברית הראשונים, כולו מכוון כנגד הקדושה של תורה שבכתב, ואילו לוחות הברית השניים, שהם מעשה ידי משה רבינו והם מכוונים כנגד בחינת תורה שבעל פה, כפי שנאמר במסכת גטין: ״אמר ר' יוחנן: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:  כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית–וְאֶת-יִשְׂרָאֵל״. (שמות פרק לד פסוק כז) (מסכת גיטין דף ס עמוד ב) אנו רואים שבסופו של תהליך, שבירת לוחות הברית הראשונים, יצרו מבנה חדש שאנו כעם ישראל יכולים להשתמש בו לתועלתנות בחיי היום יום שלנו, מכיוון שאם לוחות הברית הראשונים לא היו נשברים, כל חיינו הינו תלויים בקודש בלבד, ולא מבינים את התהליך האמיתי של השבירה עצמה. ועל זה אומר לנו התנא הקדוש ריש לקיש במסכת שבת: ״ומה ששבר את הלוחות, מאי דריש [מה, על סמך מה, דרש] שהחליט לשברן – ומנלן [מנין לנו] שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו – שנאמר:״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״. (שמות פרק לד פסוק א) ואמר ריש לקיש: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״- יישר כחך ששיברת.

אותה שבירה של לוחות הברית הראשונים, הולכת ומתפשטת. מגיעה עד קרבן התמיד ,וצורבת את המבנה הרוחני של בית המקדש, הרשימו של שבירת לוחות הברית הראשונים, יוצאת מבית קדשי הקדשים – שם נמצאים שברי לוחות הברית הראשונים, מופיעה גם בעזרה. השבירה ממשיכה ומתפשטת בתוך חומות העיר ובוקעת אותם, עד כדי כך שבסופו גם אפוסטמוס מסוגל לשרוף את התורה, ובסופו של תהליך הועמד צלם בהיכל של העולם כולו.

אם כך – אם כל חמשת האירועים-השבירות האלו, אפשריות, שמא יאמר האדם שאין תקווה?! כאשר אנחנו זוכרים שכל חמשת האירועים האלו, כולן משתלשלות מן השבירה הראשונה, הלא היא שבירת הלוחות, יש לנו קצת נחמה. ידוע וברור לנו שבירת לוחות הברית הראשונים היא בעלת משמעות שכן ניתנו בסופו של דבר לוחות הברית השניים, כך גם אנחנו בטוחים כשמועמד צלם בהיכל וגם שחס וחלילה נלכדת העיר, או אפוסטמוס שורף את התורה, בסופו של דבר מובטחים אנו, שגם לכל המעשים הקשים והנוראים האלה, יש משמעות שעתידה להתגלות.

על זה אומר לנו שלמה המלך בקהל: ״בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים״. (קהלת פרק ז פסוק יד)

וכאן כדאי להביא את הנאמר במסכת ברכות: "כלל אמרו: מברך אדם על הרעה מעין הברכה שמברך על הטובה. כלומר, על רעה שיש בה לעתיד צד של טוב מברך כפי המצב הקיים. וכן על הטובה מעין על הרעה״. (מסכת ברכות דף נד עמוד א)

חז״ל מסבירים לנו, שלפעמים נעלמת מאיתנו תודעה שבעקבותיה מגיע גל שבחוויה שלנו הוא נחווה כגל רע ביותר. ולמרות החוויה שמתקיימת בתוכנו, אנו צריכים לברך על הרעה כמו על הטובה. אמרו חכמים: מהי הברכה על הרעה מעין הטובה? ״ברוך דיין האמת״. שמקום היה לחשוב, שהקב"ה דיין – עושה בנו דין. אבל, בלי שנדע שיש לדבר הזה משמעות, בלי שנדע שיש מאחורי זה גם אמת. כאשר נעשה בנו דין, עצם הידיעה שיש לדברים משמעות, אע"פ שמשמעות זו נעלמה מאתנו, יש בזה כבר קצת נחמה – הרעה היא מעין הטובה.

ייתכן גם שהשבירות הללו נותנות לנו איזה פסק זמן, לחשבון נפש. ייתכן שיש מצבים מתמשכים שבהם המשבר מתארך על מנת לאפשר חשבון הנפש, אע"פ שכמובן אין אנחנו יוזמים לכתחילה משברים כאלה. אבל כאשר הם באים אלינו, עלינו לנצל אותם כדי שנוכל דרכם להיבנות מחדש.

אולי אפשר להמשיך להיעזר בשלמה המלך שעליו נאמר שהוא החכם מכל אדם, שיש בו את המסוגלות  להסביר לנו במשפט אחד תהליך שלם בעולם האנושות שתיכף ננסה להבין אותו: ״בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה״. (קהלת פרק  ז פסוק יד) כל פעם שהעולם האלוהות מוריד אור בעל השפעה גדולה לעולם האנושות, כדי לתקן תהליך מקולקל ,שנצרב ונתקע בעולם התוהו, אותו כוח ממש, נספג בצריבה הגדולה, ומכאן מתחילות הטעויות הכי קשות בעולם האנושות שהוא עושה במסע שהוא עובר. נאמר ב-ראשית של בריאת העולם כך: ״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״. (בראשית פרק א פסוקים א-ב)

״אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים״ הקדוש ברוך הוא ברא את מבנה ה-בהו ושם מקומו בשלום-אחדות, ומיד הקדוש ברוך הוא ברא את מבנה ה- תוהו ושם מקומו ברע-אחידות. על מבנה ה-בוהו שתפקידו לחבר בין אנשים ולבנות את מבנה השלום-אחדות, אנו למדים דרך איוב שנאמר: ״עֹשֶׂה שָׁלוֹם, בִּמְרוֹמָיו״ (איוב פרק כה פסוק ב) כלומר, שישנו כוח השפעה גדול שיורד לעולם עם אנרגיה של שלום-אחדות.

ומנלן-מהיכן אנו למדים על מבנה ה-תהו שהוא מייצג את הרע, שנאמר: ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה״. (ישעיה פרק מה פסוק ז) עכשיו ננסה להבין כיצד הרע משויך למבנה ה-תוהו. והשלום משויך למבנה ה-בוהו .שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, הוא צפה מראשית עד אחרית, ואחרי שהביא את המבול לעולם, בגלל הרע, הוא אומר למלאכים-שליחים שלו לעולם האנושות את הסיכום שלו כך: ״וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָֽאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי״. (בראשית פרק ח פסוק כא) כלומר אני מבין שהעולם האנושות עדיין לא מבין איך לעבוד את עולם האלוהות, דרך מבנה של כוח ההשפעה.

הקדוש ברוך הוא ברא את מבנה התוהו, ושם מקומו ברע, שנאמר: ״עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע״. מכאן אנו למדים, שהקדוש ברוך הוא, ברא את מבנה ה-בוהו, ושם את מקומו בשלום-אחדות, שנאמר: ״עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו". (איוב פרק כה פסוק ב)

אפשר לראות את עולם התוהו ,דרך הדיאלוג ששמואל הנביא מנהל עם עם ישראל במשכן הגלגל: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ-אַתֶּם עֲשִׂיתֶם, אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת; אַךְ, אַל-תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וַעֲבַדְתֶּם אֶת-יְהוָה, בְּכָל-לְבַבְכֶם. וְלֹא, תָּסוּרוּ: כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ, אֲשֶׁר לֹא-יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ–כִּי-תֹהוּ הֵמָּה. כִּי לֹא-יִטֹּשׁ יְהוָה, אֶת-עַמּוֹ–בַּעֲבוּר, שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוֹאִיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם״. (שמואל א פרק יב פסוקים כא-כב)

עכשיו עם ההסבר שנתנו נוכל להבין כיצד עם ישראל חטא בחטא שנראה כה שפל דווקא לאחר שנגלה אליו ה' באופן שלא היה כדוגמתו בתולדות האנושות? נתחיל את ההסבר שמיד לאחר מתן תורה נאמר לעם ישראל: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם–כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי:  אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם״. (שמות פרק כ פסוקים יח-יט) הקב"ה גילה עוד באותה שעה למשה רבינו  שדווקא מפני שהוא דיבר עם עם ישראל מן השמים קיימת סכנה להגשמתו. אז באמת אף לא אחד מעם ישראל חשבו שהעגל הוא הא-לוה, שהרי ברור לכל בר-דעת שלא יתכן כי הנזמים אשר היו על אפי העם עד לא מזמן הפכו לפתע לאלוהים, כפי שנאמר בתורה: ״וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ-אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״. (שמות פרק לב פסוק ד) עלינו להבין שלאחר מעמד הר סיני התרחשה תפנית; מרגע שהקב"ה התגלה אל עם ישראל באופן ישיר, מכאן ואילך עובדים אותו רק על פי הדרכים שהוא מצווה אותנו. על כן, ברגע שאמר הקב"ה: ״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי״. המסקנה המתבקשת היא: ״לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ״. קודם ההתגלות בהר סיני יתכן והיה לגיטימי לחשוב ש״הרגש הדתי״, ״החוויה הדתית״, יבואו לידי ביטוי דרך פסלים. מרגע שיש התגלות כל האמצעים הללו פסולים, ואנו נעזרים רק בתשמישי הקדושה שדרכם בחר הקב"ה להגלות אלינו. לאור זאת נוכל להבין מה חשב העם כשאמר: ״וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ-כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ״. (שמות פרק לב, פסוק א) עם ישראל מבין בתודעתו שמכיוון שמשה רבינו עדיין לא ירד מהר סיני אז סביר להניח שהוא מת מהריבוי אורות שספג בהר סיני. וכיוון שכך – פסק כולו רעיון ההתגלות התודעתית. וכאשר הרגיש העם שההתגלות הטרנסצנדנטית פסקה ממנו, הוא חזר למוכר והידוע  ל"סטטוס קוו אנטה – status quo ante״, אל המצב הקדום שבו היה לגיטימי להתקשר אל הא-לוהות דרך הפסלים מעשה ידי בני אדם.

עם ישראל לא סבר שהשור עצמו הוא בורא העולם, או המוציאו ממצרים, אלא הוא העריץ את מי שברא את העולם והוציאו ממצרים דרך הכח הטבעי. לכן ברגע שהייתה התגלות אלוהית בהר סיני, כל פולחן האלילות, הפסיק לקבל אנרגיה ונפסל מהעולם. לכן מכאן נבין שחשוב להקפיד, שכל עבודת ה' תעשה ״על פי הספר״ וללא סטיות ממנו. זאת מכיוון שברגע שעבודת ה' באה מן הדחף החיוני של האדם, יש חשד גדול שבסופו של דבר האדם נמצא בתוך עצמו. כלומר, אם אני הוא זה שקובע את אופן ההתקשרות עם הא-לוהות, זה סימן שבעצם אני מתקשר עם עצמי. מה שאין כן אם אני ממתין לצו האלוהי, אז אני נמצא בעולם משוחרר שבו יש פריצה של גבולות העולם – כיוון שאני פוגש את האינסוף.

כל מהותם של עובדי האלילים הוא שהם יוצרים לעצמם מחיצות בעבודת ה', חסימות אשר מאמללות את האדם. אבל לפני מתן תורה בהר סיני, היה שלב בהיסטוריה שבו החסימה הזו הייתה רצויה מבחינה מוסרית מפני שהיא מנעה רעה גדולה ממנה. כך למשל הראב"ד – רבי אברהם בן דוד מפושקירה בהשגותיו על על ספרו של הרמב"ם "משנה תורה". שואל כיצד יתכן שאברהם אבינו היה הראשון ששבר את הפסלים? מדוע נֹחַ-שֵׁם-וְעֵבֶר, למשל לא הקדימו אותו ושברו את הפסלים בעצמם? והוא משיב: שלא נזדמן להם לשבור. מהי כוונתו? כנראה שאותם צדיקים סברו שבאותה תקופה אלילית עבודת האלילים היא זו שמחזיקה את עולמו המוסרי של האדם ולפיכך מסוכן היה לשבור את האלילים. אפשר לומר שגדולתו של אברהם אבינו מתבטאת בכך שהוא העז לומר לדורו שהגיעה השעה לנתץ את הפסילים, ומכאן ואילך אפשר לעבור לדרגה גבוהה יותר של דעת אלוהים. ״