יום העצמאות התשפ״ד

״את המאמר אני מקדיש לחטופים/ות לשבויים/יות ובמיוחד לחיילות: נעמה לוי, אגם ברגר, דניאלה גלבוע, וקרינה ארייב. יהי רצון שבזכות כל מה שאנחנו עושים שכול החטופים/ות  והשבויים/ות יחזרו אלינו אמן כן יהי רצון. 

ביום הזיכרון אני נוהג להתייחד עד הצהרים עם רקמת הכאב האנושית לאומית ולשלוח לרקמה זו את אור ההשפעה שמטעין אותה בחַיּוּת. יום העצמאות תמיד פוגש אותי בשאלה נוקבת, איך אני מסוגל להיות שמח לאחר שאני שומע ורואה את אלפי האנשים שמתו על קידוש השם? ואת הפצועים שמתחילים להשתקם ובכלל זה החטופים/פות שבויים/יות? 

בטקס יום הזיכרון, הבוקר, מישהו הקריא מכתב של קצין שנפל בקרב וכך הוא כותב: ״אם אתם קוראים את המכתב סימן שאני כבר לא בחיים, אני רוצה שתדעו שזו זכות גדולה למות בעד הגנת הארץ, וכל מי שנשאר צריך להיות שמח ולהיות מאוחד״. 

חירות מביאה אותנו לעצמאות

כל חג נובע מאיזה השפעה אלוקית החוזרת על עצמה כל שנה ושנה, והחיבור נובע מאיזה מאורע היסטורי שעם ישראל חווה במסעו לכיוון ארץ ישראל או בארץ ישראל עצמה. מהות ספירת העומר היא לקשר בין ההתחלה לסוף, בין החגים פסח ושבועות, שאלו הם חמישים ימים הצפופים ביותר בשנה, והם מכילים בתוכם ששה ימים מיוחדים שהם חג הפסח, חג העצמאות, פסח שני, ל״ג בעומר, יום ירושלים וחג השבועות. אך מי שיחפש את התאריך של חג שבועות בתורה יגלה שהוא כלל אינו קיים! החג היחיד בתורה שלא מופיע לו תאריך קבוע עם יום וחודש הוא השבועות. מתי הוא חל? סופרים שבעה שבועות מחג הפסח והוא מגיע.

מה היחס בין חג הפסח לבין חג השבועות?

פסח הוא היום בו יצאנו לחירות ובעצם נולדנו כעם חופשי. זהו אירוע אדיר בקנה מידה היסטורי אך עדיין רק השלב הבסיסי, הכלי שלתוכו צריך ליצוק גם תוכן, ואת התוכן אנו פוגשים בחג השבועות, יום מתן תורה, בו העם שיצא ממצרים קיבל את הרוח והדרך, את אותה תורה שתנחה אותו בחיים. והשאלה למה אין תאריך לחג השבועות? כשאנו מתבוננים ביציאת בני ישראל ממצרים למרות שהשלב הראשון נעשה בדחיפה משמים: ״אתערותא דלעילא (עשר המכות וקריעת ים סוף), השלב השני תלוי בעיקר בנו. כדי שהוא יקרה לא מספיק לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לתאריך מסוים, עלינו לצאת למסע של תיקון עצמי – אתערותא דלתתא.

חירות בשני שלבים

אותו יחס שבין פסח לשבועות קיים גם בין שני החגים שהתחדשו בדור האחרון: יום העצמאות ויום ירושלים. בה' באייר תש״ח שהוא יום העצמאות השורשי בו נולד עם ישראל כעם ריבוני בארצו, זהו רגע היסטורי ופרק חדש בחייו של העם אחרי אלפיים שנות גלות נוראה. הצִבְיוֹן ואופייה של מדינת ישראל אינו צריך להיות ככל אומות העולם ברמה הרוחנית, אלא רק ברמה ההתפתחותית הכוללות את כל האפשרויות הקיימות בעולמנו. והסיבה לכך היא  שעם ישראל נבדל בהשקפת עולמו, בתורתו, במנהגיו, במשפחתו, בחברתו ובכל חייו היומיומיים, כפי שהקב״ה הורה לאברהם אבינו: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״. 

על הרמה הרוחנית נאמר: ״וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם״. נבואה זו מבטאת את ייעודו האוניברסלי של עם ישראל כמורה הדרך הרוחנית והמוסרית לעולם כולו. מדינתנו אינה מדינה רגילה כי יש לה ייעוד אלוהי לתקן עולם בצדק, וביושר, במוסר, באהבת הבריות החדרת האמונה הייחודית בבריאה ולכן עלינו לגייס לטובת העניין את אורחות חיינו הרוחניים והחומריים, שיביאו אותנו לחוות בתודעתנו את הגאולה השלמה. 

אך גם האירוע הגדול הזה אינו אקורד הסיום של סיפור חיינו כעם, אלא רק התשתית להופעת השלב השני, שלב עליו אומר דוד המלך: ״יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו״, המייצג את הייעוד הרוחני שלנו ואת בית המקדש. גם כאן צריך עמל, יזע וסבלנות רבה כדי לטפס אל השלב השני ולא לעצור בדרך. 

מסתבר כי בשתי המערכות: פסח – שבועות, ויום העצמאות – יום ירושלים, עם ישראל נמצא איפשהו בדרך על הרצף, בין הנקודה הראשונה – עצם הקיום הפיזי, לבין הנקודה השניה – המהות התוכן הרוחני, שמביאים כל אדם להיות בֶּן חֹרִין, שזאת המהות של כל חג המציין בתוכו חירות. ישנם שני שלבים שונים של החירות: האחד, הוא החירות לממש את תפיסת הטוב האישית של האדם; והשני, החירות לבחון את תפיסת הטוב המוסכמת באופן רפלקטיבי, ובמילים אחרות: לבחון האם הדבר הנחווה בתודעתנו כדבר טוב הוא אכן טוב אמיתי. 

חג הפסח מציין את האירוע הלאומי המכונן של יציאת מצרים, חג העצמאות הוא החג הלאומי המציין את ההכרזה על העצמאות השלטונית של הלאום היהודי במדינת ישראל (השינוי העיקרי והמשמעותי של ההכרזה היה בעצם יצירה מחודשת של ריבונות העם היהודי לארצו ומדינתו. עצם ההכרזה על הקמת המדינה והקמת ישות לאומית מדינתית). יום ירושלים המציין את היום בו חזרה הריבונות היהודית לירושלים. הריבונות היא מהות מופשטת שאינה מוגדרת במימדים פיזיים, אולם היא ממשות בעלת חשיבות רבה. היא הזיקה הקניינית של הקולקטיב הלאומי, הישות המדינית, על כל מה ששייך לאותה ריבונות. 

לפני שבוע ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ולפני זמן קצר סיימנו את טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, שאתמול בערב והיום חווינו אותו במלא עוצמתו בגלל המלחמה בחמאס. היום בצאת יום הזיכרון, המציין השנה גם אובדנים כואבים מהמלחמה שעדיין בעיצומה, ערב יום העצמאות מפגיש אותנו עם תחושות קשות. תוך כדי שאנו כואבים את כאב החטופים החטופות השבויות והשבויות. 

אחדות ישראל

בחג העצמאות, בימים כתיקונם, אנחנו מתרגשים ועושים עבודה על תודעת החירות שחסרה לנו, על ידי שאנחנו הופכים את היגון לשמחה. הפעם יש באוויר תחושות של רגשות אשם. יום העצמאות מציב בפנינו השנה אתגר מורכב במיוחד, המושג ״טראומה קולקטיבית – לאומית״, התחושות שהציבור מסתובב איתן – חרדה, אובדן אמון וקושי כבד. כולנו היינו בסוג של טראומה, חלקנו המשכנו בחיים וחלקנו עדיין מתמודדים עם קשיים בתחושת הרציפות שלנו. מערכת הערכים ואמונות היסוד של לא מעט מאיתנו התערערה, דבר המעורר שאלות על תחושת השלמות והערך העצמי שלנו. דווקא על רקע שאלות אלה, אחד הדברים החשובים ביותר הוא להחזיר את תחושת הרציפות של חג העצמאות, לחגוג ולמשוך אורות השפעה של שמחה ושל בנייה, ובזכות השמחה והאמונה שאנו נותנים בכוח ההשפעה של חג העצמאות, נחזיר בעזרת השם את כל מה שנלקח מאיתנו ללא רצוננו. 

אבל אל לנו לשכוח שבתקופה כואבת זו בה נושא האחדות וקירוב הלבבות הוא הנושא החשוב והמדובר, צריך להבין איך משמרים אחדות, ממה נזהרים בתהליך שהוא כל כך מסובך כשלעצמו. מתח בין אחים הוא דבר שמתרחש בכל משפחה בריאה, מציאות המתרחשת בכל משפחה עם ילדים, הלגיטימיות מתבטלת כאשר האחים זונחים את החלק המשפחתי ומתמקדים ביריבות, מה שמשכיח את הקשר הביולוגי והנפשי ומשאיר את היריבות כקשר היחיד המחבר. בתקופה זו עם ישראל חווה תהליך של קירוב לבבות גדול: ״אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק״. המלחמה הצליחה לגרום לאחדות העם, ותחילת נפילת החומות להתחלת האפשרות של ביטול האגואיזם, שמאפשר לראות את הטוב והמאחד.

והשאלה הגדולה היא איך שומרים על אחדות, איך גורמים לשנאה לא להתפרץ שוב, הרי ברור שהתודעה השייכת לחילוקי הדעות תמיד תהיה התודעה המקשרת והתודעה המפרקת והסיבה לכך שיש תפיסת עולם שונה בין בני אדם, אז איך ניתן לשמור על מציאות טובה יותר לעולם, האם תנאיי החיים ומגבלות המציאות הבין מגזרי ועדתי מאפשר בכלל דו קיום שכזה? מכל צד בקצוות כבר מצאו את הבעיות גם במצב הנוכחי, האם אותם בעיות באמת פתירות או שזה רק בגלל מציאות הזמן הצלחנו לגבור על זה? לפי דעתי דווקא כאשר כל אחד ממלא את התפקיד שיועד עבורו בעולם, ובנוסף גם תורם את חלקו הטוב לזולת, בשכבה-רקמה האנושית הלאומית מתחילה להירקם אחדות אמיתית; שכן, דווקא בזכות שכל אחד נותן מעצמו, אזי נוצרת הרמוניה והשפעה הדדית בין הדרגות השונות. 

היכולת להבדיל בין אחדות לאחידות היא זו שתבשר את הגאולה, גדולה כוחה של אנרגיית האחדות יותר מאנרגיית האחידות, שהיא כשלעצמה היא לעיתים סכנה גדולה, אחדות יכולה לייצר גאולה של ממש, אחים שחיים באחדות ובאחווה – גם אם יש חילוקי דעות ביניהם זה בסדר כי יש אחדות ואין צורך באחידות, אחים שאין אחדות – שם יש על מה לדאוג, ולרוב, הבעיה היא במקורה בגלל רצון לאחידות.

אחרי שאנו מתחילים להיות מאוחדים אנו יכולים לקיים את הפסוק שהקב״ה אומר לאברהם אבינו: ״כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט–לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו״. 

הגשמת הברית היא להנהיג צדקה ומשפט בחברה הישראלית, עיקר הברית אינו האדמה אלא ההתנהגות של החברה האנושית השולטת באדמה זאת. צריך להבין שהמשמעות הדתית העליונה של החברה היהודית עצמאית קשורה למימוש הערכים המרכזיים של משפט וצדקה כפי שאנו מוצאים אותם במקורות ובמעשים של הדורות, כפי שאנו מקפידים על השגחת הכשרות הבשר כך אנו זקוקים להשגחת כשרות המעשים המדיניים של חברה עצמאית. 

יום העצמאות הוא חג שעם ישראל אמור לציין אותו ולעשות שני מהלכים מקבילים – ריקודים של שמחה וזיקוקי דינור ובמקביל חשוב שיום העצמאות יהיה היום שבו אנו לומדים להגשים את מערכת הערכים של האמונה והמוסריות היהודית בחברה בפועל.

כדאי להבין שיום העצמאות הוא חג חשוב בלוח השנה היהודי ותודעת משמעות החג אמורה ללוות אותנו יום יום במסע שלנו וכולנו צריכים להתבונן לעומק חובתנו כחברה. וברור שלאחר שאנו עושים עבודה על צדקה ומשפט בכל תחומי החיים חשוב ביותר לאוכלי הבשר ולעושי המנגל להבין – הרווחתם את זה ביושר אפשר להתענג כפי שכתוב: ״וְהִתְעַנַּג עַל יְהוָה וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ".