ט״ו בְּאָב התשפ״ה

מהמעלה הראשונה אני מקדיש את המאמר להדר אלשיך שהשבוע נערכה אזכרה ליום פקידת שנתה.

אני מברך את עמית לבריאות איתנה והצלחה בכל העניינים האישיים שלו, כמו כן אני מברך את הילדים, אור, יהל, יהונתן והראל אוהד.

מהמעלה השניה אני מברך את כל הרווקים והרווקות, את כל הגרושים והגרושות ואת האלמנים והאלמנות, שהקב״ה, בזכות ט״ו באב, ישלח להם את זיווגם ואני אזכה להיות הרב שיחתן אותם.

ממעלה שלישית אני מברך את יהודה פלג, שאתמול חגג את יום הבר מצווה שלו, עלה והצלח בכל אשר תלך.

“אנו ניצבים כעת, כבכל שנה, בסיומה של תקופת ״בֵּין הַמְּצָרִים״ – תִּשְׁעָה בְּאָב, ביום בו אבד בית מקדשנו, אורו של עולם, תוך גילוי החיסרון הנורא עם השפל הגדול של החורבן והאבלות. מתוך החושך הזה עולה ומאיר אורו של ט״וּ בְּאָב, נקודת מפנה רוחנית בזמן, יציאה מ״בֵּין הַמְּצָרִים״ אל תקופה חדשה של נחמה והתפתחות כללית דרך עשייה נכונה במציאות היומיומית שלנו. 

מובא במשנה בסוף מסכת תענית:
״אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים״, שניהם מאפשרים לנו התחלות חדשות והצלחות בכל תחום שבו אנו נכשלים.

מה מסמל יום כיפור בעבורנו 

יום הכיפורים הוא יום הכפרה הכללי עבור עם ישראל על חטאיו יום בו נאמר אם יהיו חטאיכם כשני (חוט אדום המסמל חטא) כשלג ילבינו. מובנת לנו גם השמחה הגדולה ביום בו נכנס כהן גדול לבית הקודש הקודשים לפנַי ולפנים ובו מתכפרים עוונותיהם של עם ישראל. 

ביום זה גם ניתנו הלוחות השניות המבטאות את מחילת הקב"ה על חטא העגל, ולכן הוא יום שבמהותו מסמל התחלות חדשות, וכמו כן, הוא נע בין המחויבות ש״בין אדם לחברו״, לבין ״בין אדם למקום״, שאוסף את כל מה שמתרחש בין ״יום הכיפורים הזה לבין יום הכיפורים שעבר״ ומוחק את אותן מחויבות שאנו כבר לא משתמשים בהן. 

כמו כן הקב״ה מבקש מאיתנו לעזור באותו היום לכל מי שחסרות לו זכויות כדי להגיע לאפשרות: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ״. לכן הוא יום אחדות הפרט עם הציבור, שבו הפרט והסליחה לפרט הם במסגרת הכלל. 

ט״ו באב 

ט״ו בְּאָב הוא חג המשפחה שמעצים את כוחו על ידי אור האהבה. האהבה אינה מטרה, היא אמצעי להקמת משפחה שיש בה הזדמנות לנדיבות, נתינה ומחויבות, לקשר משמעותי שיש בו נדיבות ונתינה לזולת ומחויבות לקשר. 

אהבה מביאה עמה השראה והזדמנות לבדוק אם בן או בת הזוג ראויים שנתקשר איתם בהסכם של מחויבות, ונרצה להעניק לזולת תהליכים בעלי רגש של אהבה ולא רק לקבל ממנו רגש של אהבה מה שמעלה את הערך העצמי בעינינו.

בְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה (הקמת משפחה בישראל).

בנות ירושלים היו יוצאות בימים אלו ב״כלי לבן שאולין״, שכן הצבע הלבן מסמל את הטוהר והזכות שבימים אלו, בגדי הלבן היו שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לו. ישנם כאלו בעם ישראל שלא זכו להתחבר להתמזג בתוך החברה ותמיד מרגישים שהם מבודדים מכל חברה ומאמינים שמשהו רודף אותם. וברור שאף אחד לא רודף אותם, מה שבאמת רודף אותם הן המחשבות שנושאות רגש שלילי ומעוררות אשמה, שהם לא מצליחים להגיע למטרה שהם רוצים להיות בה, וזה מביא אותם לחוות תחושה של ניתוק פנימי חוסר כיוון בחיים, והם בורחים מהמציאות מבלי שיש להם למי לפנות.

חז"ל מציינים מאורעות שונים שהיו בט״ו באב, אשר במבט שטחי נראה כי אין קשר ביניהם, אך המתבונן בעומקם של דברים מגלה כי מכנה משותף אחד להם. כל המאורעות המרכזיים שאירעו בט״ו באב מציינים את היציאה מחורבן לגאולה, שישה דברים אירעו ביום זה:

היום בו נמחל חטא המרגלים לעם ישראל, והם פסקו מלמות כעונש על החטא.

הותרו שבטים לבוא זה בזה: שבטי ישראל אשר היו בתחילה שנים עשר יחידות נפרדות אוחדו לעם אחד. בדור המדבר נאסר על שבטים להתחתן אחד עם השני, כדי שלא תעבור נחלה משבט לחברו. 

מאוחר יותר, בעקבות פרשת ״פילגש בגבעה״, הוחרם שבט בנימין וכאשר הוא היה על סף הכחדה ביטלו את החרם והותרו השבטים להתחתן איתו.

ביטל הושע בן אלה את הפרדיסאות (ביתני השמירה) שהעמיד ירבעם בן נבט כמחסום בפני הרוצים לעלות לירושלים, העיר שמעולם לא חולקה לשבטים והיוותה את הגורם המאחד בעם, חוזרת לתיקונה.

ניתנו הרוגי ביתר לקבורה: הרוגי ביתר העיר האחרונה שנותרה בארץ ישראל לאחר החורבן נכבשה ולא נתנו הרומאים לקבור את הרוגי ביתר. ובט״ו באב בטלה הגזרה והחל לנצנץ האור בקצה האופל.

מאורעות אלו מציינים סוף עידן חורבן ותחילת גאולת עם ישראל, גאולה שעתידה להגיע לשיאה עם בניין בית המקדש במהרה בימנו.

המכנה המשותף לאירועים השונים הוא התיקון שבהם – תופעה בעייתית שהייתה קיימת, באה לקיצה. כל האירועים הבאים על רקע מציאות כלשהי שהינה חסרה או פגומה, ומהוים את הסיום והפתרון שלה. שלא כבימים טובים אחרים, 

אין מדובר כאן בהופעה מחודשת של מעלה רוחנית או אפילו מציאות חומרית המתגלה בעולם. נס לא קרה לנו ביום זה, ולמעשה קשה להצביע על אירוע משמח (בדרך כלל שמחה קשורה לחידוש כלשהו), סך הכל חזרנו למצב הנורמלי (אחד הדברים הכי קשים לנו היא היכולת לחזור לשגרה לאחר שעברנו דברים קשים כדוגמת השבעה באוקטובר, אחת הסגולות של ט״ו באב היא להחזיר את האדם למציאות שלפני הטראומה (הבזקי זכרון מהאירוע שאדם עבר). לכן ייחודו של יום זה הוא בעצם ההתקרבות המתרחשת לאחר ריחוק, החזרה המחודשת למצב התקין. אין משהו חדש שצריך לבנות, הכל כבר קיים, צריך רק לחזור למה שהיה.

בט״ו באב אנחנו שמחים על הבחירה לראות את האהבה, על כך שגם אם אין שום שינוי אובייקטיבי במציאות אנחנו יכולים לרפא את הקרעים בעזרת עין טובה ושלום. לכן יום ט״ו באב איננו רק יום של חיבור פרטי בין איש ואישה – אלא יום שכולו אהבה ופיוס בין כל חלקי המציאות: בין האדם והטבע, בין עם ישראל לארצו ובין הקב"ה לישראל.

וכלשון המשנה: ״צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן. (סדר מועד מסכת תענית פרק ד׳ משנה ח׳).