בַּמֻּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ

מאמר שני – לערב מוצ"ש חג הסוכות ט"ז בתשרי, 30 לספטמבר 2023

" נאמר בתורה: [1] "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". במדרש נשאלה שאלה- באיזה יום ראשון מדובר? הרי זהו היום החמישה עשר בחודש?

נאמר שם [2], כי היום הראשון של חג הסוכות נקרא ראשון משום שהוא "ראשון לחשבון עוונות". כלומר, ביום הראשון של חג הסוכות מתחיל חשבון העוונות החדש של השנה.

כעת עלינו לשאול שאלה קשה יותר- הרי יום כיפור נגמר במוצאי י' בתשרי, ואילו חג הסוכות מתחיל בט"ו תשרי. יוצא מכך שישנם שישה ימים שבהם לא "מחשבים" עבירות, והרי הדבר לא הגיוני. מה קורה, אם כן, בששת הימים הללו? מדוע רק בתחילת החג מתחיל חשבון העוונות?

תשובה לכך מובאת בדבריו של המקובל הגדול, הרב אברהם יצחק הכהן קוק [3], המכונה "הראי"ה קוק".

לצורך התשובה עלינו ללמוד כמה דברים- מושג ה"תשובה" הוא מושג רחב מאוד. התשובה קיימת בכל תחומי החיים, הן בגשמיות והן ברוחניות. כאשר אדם אוכל הרבה דברים מזיקים, והוא מבין כי הדבר פוגע קשות בבריאותו- הרי שעליו לעשות תשובה. התשובה הגופנית כוללת עזיבה של ההרגלים הרעים, החלטות לעתיד ותכנון דיאטה שתגרום לגוף שלו לחזור למוטב. הבעיה בכל דיאטה של תהליך רפואי (וגם בסתם דיאטה המכוונת להרזיה), היא העובדה שיחד עם הויתור על החומרים המזיקים, ישנו ויתור על חומרים בריאים ותהליכים חיוניים לאדם. האדם זקוק במידה מסוימת לסוכרים ולשומנים (קטנה, אמנם), ולאחר זמן מסוים של הגבלות תזונתיות, ישנה איזו שהיא חולשה מסוימת. כאשר אדם לא מקבל חומרים מסוימים לגוף, יש להשלימם, והגוף דורש זאת. יוצא מכאן שעשיית התשובה הגופנית אמנם פתרה את הבעיה, אך השאירה את האדם עם חולשה מסוימת.

דוגמא טובה יותר ישנה כאשר האדם חולה באיזו מחלה, והוא מקבל מרשם לאנטיביוטיקה. אנטיביוטיקה כשמה כן היא "אנטי- ביוטיקה", אנטי חיים. הפעולה היא פשוטה- החלשה של הגוף, וכך גם הגופים שאינם רצויים בגוף נחלשים ומושמדים. האם אדם שזה עתה סיים תהליך של ריפוי באנטיביוטיקה נקרא בריא? אמנם המחלה הסתלקה, אך הוא עדיין שרוע על מיטתו, חלש ועייף. אז מתי אדם מוגדר כאדם בריא? רק כאשר הוא יכול לעמוד שוב על הרגליים, לשמוח, לחזור הביתה אחרי בית ההבראה.

אותו הדבר בתשובה נפשית-רוחנית. אנו מצמצמים את עצמנו, אומרים שלא היינו בסדר, משתדלים לא להתבלט ומפסיקים לעשות (בצדק) הרבה דברים שהיינו עושים בעבר.

כך הוא גם בעשרת ימי תשובה וביום כיפור. ביום כיפור אנו צמים, לא אוכלים ולא שותים, לא מתרחצים, לא נהנים מנעלים נוחות או משימוש בקרמים להנאה. צמצום מקסימלי של האישיות. זה קורה לנו גם במישור הרוחני. זהו תהליך בריא מאוד, אך הדבר מביא לידי חולשה גדולה. אי אפשר תמיד להיות בצום, בצמצום, בקושי. האם ניתן לומר שבסופו של יום כיפור אנו בריאים לחלוטין מבחינה רוחנית? ודאי שלא! אולי טיפלנו במחלות הרוחניות שלנו, אבל נשארנו מותשים- גשמית ורוחנית. איך אפשר לשפוט אותנו בימים הללו? עוד לא סיימנו את תהליך התשובה. בכל חג יש מצווה מיוחדת. בראש השנה- תקיעת שופר, ביום כיפור- צום. בסוכות ישנה מצווה מיוחדת- מצווה לשמוח [4] – "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".

השמחה בסוכות היא הרפואה לנפש, היא בית ההבראה. רק כאשר אנו נכנסים לבית ההבראה, ומתחזקים מהצמצום הנפשי שבו היינו, רק אז ניתן להתחיל לחשב עבירות. לכן היום הראשון של החג הוא הראשון לחשבון עוונות.

למה דווקא עכשיו?

מה שנאמר קודם הוא בדיוק התשובה לשאלה- "למה דווקא עכשיו?". השאלה נשאלת משום שאנו יושבים בסוכות מפני שבתורה [5] כתוב "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אנו יודעים כי בני ישראל יצאו ממצרים בניסן, ולא בתשרי. אם כן- מה עניינו של חג הסוכות לחודש תשרי? מה שנאמר קודם לכן הוא התשובה. אנחנו חייבים את חג הסוכות בשביל הבריאות הנפשית שלנו אחרי ימי התשובה. אנחנו חייבים להשלים את תהליך התשובה.

צִילָא דִּמְהֵימְנוּתָא

הסוכה נקראת בספר הסוד, ובעיקר בזהר [6] "צלא דמהימנותא"- צל האמונה. מה כל כך אמוני בלצאת החוצה לסוג מסוים מאוד של סככה מגודרת, לאכול ולשתות וגם לישון? הרי אין כל הבדל בין סוכות לבין טיול מחנאות רגיל (מלבד המיקום הסמוך לבית)?

אלא, אנו יוצאים אל הסוכה לא מפני שאנו מחפשים ריגושים. אנו יוצאים אל הסוכה מפני שזו הפעולה הרוחנית אותה קבע בורא עולם שיש לעשות, וכי בורא העולם יודע ומכיר את ההשפעה העצומה של היציאה אל הסוכה. יש דבר מעניין בסוכה, שאין במצוות אחרות. כאשר אדם מתפלל או עושה חסד עם הזולת, ישנו סיכוי שיהיה פגם בעשייה שלו- יתכן שאדם מתכוון להשיג כבוד. יכול להיות שאדם ינסה שיראו אותו מתפלל בכוונה, או עוזר לחלשים ממנו כדי לקבל כבוד והערכה. זו מלכודת מסוכנת, אפשר לאבד רווחים רוחניים עצומים עם כוונות שליליות שכאלה. בסוכה אין הדבר כך. בסוכה אין אפשרות לזכות בכבוד ובהערכה, משום שבסוכה אנו אוכלים, שותים וישנים, ואין כל כך מה להתגאות בזה.

אושפיזין

מכיוון שהסוכה היא "צל האמונה", מובא בספרי הקבלה כי במהלך שבעת ימי החג באים לבקר בסוכה שבעה מצדיקי ישראל- אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, יוסף ודוד. בכל יום ישנו אורח אחר שהוא האורח המרכזי, אך אנו מבקשים ממנו להישאר יחד עם שאר האושפיזין.

נפרט כאן על מהות  האושפיזין
האושפיזין – בכל יום של חג הסוכות באים שבעה אורחים מיוחדים לסוכות של כל אחד ואחת. הכוונה היא הן לאורחים "פיזיים" שמזמינים לסוכה והן לאורחים הרוחניים – שבעת הרועים. בעזרת החיבור לכל אחד מהאושפיזין, כל אחד ביומו אנחנו יכולים להעמיק את האמונה ולהתחבר לאותן המידות שכל אחד מהאושפיזין מייצג.

מהו המקור למסורת האושפיזין?

בספר הזוהר (פרשת אמור, קג-קד) נאמר כי כאשר בני ישראל יוצאים מבתיהם אל הסוכות, הם זוכים לקבל את פניה של השכינה, ושבעה צדיקים יורדים מגן-העדן ובאים לבקר בסוכה. שבעת הצדיקים הם שבעת מנהיגי ישראל, והם מבקרים לפי הסדר הבא: – ביום הראשון אברהם אבינו  – ביום השני יצחק אבינו  – ביום שלישי יעקב אבינו  – ביום הרביעי משה רבינו  – ביום החמישי אהרן הכהן  – ביום השישי יוסף הצדיק  – ביום השביעי דוד המלך.

מהן שבע המידות

המידה בנויה מערך מוסר מידה , והיא חלק בלתי נפרד ממהות האדם. מידה אינה תכונה נרכשת, ועם זאת עבודת המידות מחזקת את כוחן ואת תוקפן של המידות. השאלה אינה איך נרכוש מידות טובות, אלא איך נוציא את המידות הטובות, המצויות בנפשנו, מהכוח אל הפועל. עלינו להכיר בגודל הזכות שזכינו לה, אנו, צאצאי אברהם יצחק ויעקב, כי הודות להם נשמת היהודי כוללת את מידות שבעת הרועים כאשר האדם נוהג על פי אותן מידות, הוא דומה ליוצרו, המנהיג את העולם במידות אלו, ועל ידי כך הוא נעשה שלם במעלתו. תפקידנו לזהות את שבע התכונות הללו בתוכנו ולחיות על פיהן.  לכל אחד מהאושפיזין מיוחסת מידה . בכל יום מיוחסת חשיבות מיוחדת למידה הקשורה באורח של אותו היום: אברהם אבינו  – חסד. יצחק אבינו – גבורה. יעקב אבינו – תפארת. משה רבינו – נצח. אהרון הכהן – הוד. יוסף הצדיק – יסוד. דוד המלך – מלכות. בכל יום אנו מוארים ומושפעים מהמידה-ספירה, של  אחד משבעת הרועים.

המידה של מוצאי שבת עד יום ראשון בערב היא מידת הגבורה-דין  ספירה זו מקושרת לדמותו של יצחק (יצחק נעקד בגבורה על גבי המזבח), יום שני ויד שמאל.

גבורה

ספירה זו מצמצמת את ההארה אל מי שראוי לה בלבד. בגבורה היחס אל כל יצור יהיה לפי מעשיו הנמדדים על פי אמת נוקשה. ישנו מימד הרסני בספירה זו, מאחר שאין בה התחשבות בחולשות האדם, אך מצד שני, תפקידה של ספירת גבורה להעניק עצמאות למציאות להכיר בקיומה.

בנפש האדם ספירה זו מתארת התנהגות נוקשה, "לפי הספר". נתינה על פי צרכיו המינימליים של האחר בלבד, ללא התחשבות בחולשותיו ורצונותיו, כמו גם הכרה בעצמאותו ונבדלות של האחר.

הספירה נקראת גם ספירת "דין" וגם "פחד", כפי שכתוב: "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי." (בראשית פרק לא, מב)

ארבע מידות

המהותיות של ההבחנה שהבאנו לעיל התבררה היטב במשנתו של בעל הסולם, מוהרי"ל אשלג זצ"ל, המבאר את הנתינה והקבלה בתור המסכים ("שינוי צורה") המהותיים המבדילים את הנברא מהבורא. לעומת הפילוסופיה הקלאסית המאבחנת את האלוהות בעיקר בתור "סיבה ראשונה" להתהוות המציאות, ואת העולם "כמסובב", מכירה הנבואה את ה' בתוך הבורא, כלומר נותן המציאות, כלומר בעל החסד המוחלט, ואת העולם בתור הנברא, כלומר מי שכל עניינו לקבל מציאות מזולתו. ההפכיות הזו, המוסרית, המבדילה באופן מוחלט בין הנברא לבורא מונעת את הדבקות, ומותירה את האדם בעולם אבסורדי, בלא מפגש עם האינסוף. התיקון יכול לבוא על ידי שיתהפך הרצון לקבל לרצון להשפיע, וזאת בארבעה שלבים:

א. רצון לקבל על מנת לקבל – זהו מצבו של התינוק. אמנם, אין בכך כל רע, משום שתפקידו של האדם בשלב זה של חייו הוא לבנות את כלי הקבלה. אך אצל מבוגר, התנהגות זו מאפיינת דווקא את הרשע.

ב. רצון להשפיע על מנת לקבל – זהו מצב הילד המתפתח. התניית הקבלה בנתינה היא פרי החינוך. התנהגות זו, הרצויה אצל הילד, מאפיינת אצל המבוגר את הצבוע, העושה מעשה חסד למען עצמו.

ג. רצון להשפיע על מנת להשפיע – שלב זה הוא פרי ההרגל. מרוב תרגול של מידת החסד, מתהפכת תכונתו של האדם לרצון אידיאליסטי של נתינה בלבד. תכונה זו מצויה אצל הנער, כשהוא חי את התקופה הערכית ביותר בחייו, המלווה בסכנות רבות בשל היאוש העשוי לתקוף את הצעיר שהוא מתוודע לכך שהוא מוכרח בעל כרחו לקבל. התנהגות זו, שראוי לה להימשך לזמן קצר בחיי האדם, מאפיינת אצל מבוגרים  ״שיגעון גדלות״, הסבור בסתר לבו שהוא אלוה, שכן, אינו זקוק לאדם.

ד. רצון לקבל על מנת להשפיע – זהו מצב הבגרות מוסרית ונפשית כאחד המהווה את האידיאל ההתנהגותי של היהדות. כאן חדלה מלחמת היצרים שהופכת את עולמו המוסרי של האדם לגיהנום ומתגלה ההרמוניה בין היצרים. אמנם רצונו של הנברא לקבל, ובכך הוא נאמן לזהותו כנברא, אך מאחר ומגמת הקבלה היא לשם הנתינה, יש בה משום הידמות לבורא והקבלה הופכת להיות הנאה קדושה, שבה ישפיע האדם נחת רוח ליוצרו שלשם כך בראו, שיקבל. כך שהוא מקבל דייקא, עושה חסד עם קונו.

נאמר בתורה: ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". (ויקרא, פרק כג פסוק מ)

ארבעת המינים הם ארבעה צמחים שהתורה מצווה על נטילתם בחג הסוכות. חז"ל מזהים אותם כאתרוג, לולב, הדס וערבה. מצווה זו ידועה גם בשם נטילת לולב. נהוג לאגוד את ארבעת המינים ולשאת אותם במהלך החג. לפי ההלכה, המצווה מתקיימת בהנפה נענוע של ארבעת המינים בסדר מיוחד במהלך התפילה.

מצוות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות מתוארת בתורה כך: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם- שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ״. (ויקרא, פרק כג, פסוקים לט–מא)

ארבעת המינים אפופים במסתורין. מה פשר הציווי לקחת ארבעה צמחים ולנענע אותם בחג הסוכות? מה מסמל כל אחד מהם? ומה הקשר של כל סמל לחג?

לכל חג ביהדות יש מצוות המקיפות את החג. בפורים אנו קוראים במגילה, מחלקים משלוחי מנות ואוכלים אוזני המן. בפסח אנחנו קוראים את ההגדה בליל הסדר, אוכלים מצות ומרורים מרבים לספר ביציאת מצרים. וכך בכל החגים- אנו יכולים לזהות את הקשר הברור בין משמעות החג לבין המצוות שלו.

אך בחג הסוכות זה יותר מסובך. בחג הסוכות אנו מצווים על בניית סוכה, ישיבה בסוכה, ואז שאנו נוטלים את ארבעת המינים אנו עדיין נמצאים בכוח- באנרגיית הפוטנציאל של ארבעת המינים. ורק שאנו מכניסים אותם לתנועה על ידי שאנו מנענעים אותם כנגד ארבע רוחות השמיים הם הופכים מכוח-פוטנציאל לפועל -תנועה ושינוי הרגלים שלא מאפשרים תנועה במרחב  בגלל תודעות גן הנטישה.

ביום ראשון בבוקר אנו מתחילים את השינוי בתנועה דרך ארבעת המינים.

ארבעת המינים מסמלים את כל חלקי העם:

כידוע עם ישראל מתקיים תמיד דרך שני מבנים. הראשון הוא הלימוד-פוטנציאל -תורת ישראל.

השני היא העשיה, ושם מתקיימים להם מבנה הערכים -מוסר- שמביאים את האדם לעשות שינוי בהתנהגות שלו תוך כדי תנועה. עם ישראל הוא עם מגוון, יש בו אנשים מכל הסוגים, ובתוכם אנשי מעשה, אנשי ספר, וגם כאלה ש… אתם יודעים… לא זה ולא זה. אלה בדיוק ראשי התיבות של המילה "ציבור"- צדיקים, בינוניים ורשעים.

עכשיו ננסה לתת תודעות של סימניות בלבד על הקשר של עם ישראל לארבעת המינים.

האתרוג מוזכר בפסוק "הוד והדר לבשת".
בראש ובראשונה הוא האתרוג ,שיש בתוכו ריח נפלא טעם נהדר, הוא מסמל את מי שיש בו גם פוטנציאל של לימוד תורה וחוכמות  נוספות, וגם עשיה של בניית ערכים ומוסר. זהו האדם המושלם שכמוהו אנו שואפים להיות. אדם שכל הזמן לומד ובאותה המידה כל הזמן מיישם את לימודו. אותו אדם "לומד על מנת לעשות". הוא לעולם לא מגיע לנקודה בה הוא אומר "טוב לי עם עצמי כמו שאני" אלא תמיד מחפש איך להשתפר. זהו האתרוג.

הלולב מוזכר בפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה".
השני במעלה הוא הלולב שמגיע מעץ הדקל בו גדלים תמרים, מסמל את האנשים שיש להם לימוד -פוטנציאל אך אין להם דרך ארץ, כמו התמר שיש לו טעם נפלא ממנו מפיקים דבש, אך אין לו ריח. אותו אדם לומד ודורש הרבה, אבל עליו נאמר "אחד בפה ואחד בלב". כשזה מגיע למעשים- שם הוא מתחיל לזייף.

ההדס מוזכר בפסוק "והוא עומד בין ההדסים".
השלישי במעלה הוא ההדס הוא שיח שריחו נודף למרחקים, אבל מי שינסה לטעום אותו יגלה שיש לו טעם מריר. ההדס מסמל את מי שיש לו דרך ארץ אבל אין בו לא תורה ולא חוכמה. מדובר באדם שיש לו מוסר פנימי, "מוסר כליות" והוא עושה טוב לכל הסובבים אותו. אך אותו אדם לא לומד, לא פוגש את התורה ולא נפגש עם עולם החוכמה , שמאפשרים לו  להגיע  לשיאים גדולים עוד יותר, עד שיהיה כמו אתרוג.

הערבה מוזכרת בפסוק "שירו לאלו-הים זמרו שמו, סולו לרוכב בערבות".
הרביעית במעלה זאת הערבה היא צמח שאין לו טעם וגם אין לו ריח, שהיא העבודה של הכוח הפנימי בעולם המעשה ואותה אני הכי אוהב לעשות הערבה משולה לאנשים שאין בהם לא תורה ולא דרך ארץ. אלה הם הרשעים שבעם ישראל. אך הפלא ופלא- איננו מוקיעים את הרשעים ומכחישים אליהם כל קשר, אלא אנחנו מחבקים אותם ואוגדים אותם יחד עם כל ארבעת המינים. כך אנחנו משוכנעים שהם יחזרו בסוף בתשובה, מתוך הקרבה לאנשים שאפשר ללמוד מהם.

ואהבת לרעך גם אם הוא לא כמוך

חג הסוכות ממוקם בנקודה מעניינת של השנה- מעט לאחר אסיף היבול מהשדה, ורגע לפני הזריעה של מעגל היבול הבא. בעצם, זהו הזמן היחיד בשנה שבו החקלאי (זוהי דוגמא לכל אדם, אלא שהחקלאות הייתה בעבר המקצוע הנפוץ ביותר) יכול להרגיש "כמו מלך". כל המחסנים מלאים בתבואה, מזג האוויר כבר אינו חם כמו בעבר, וגם הקור הגדול עוד לא הגיע. כל מה שנשאר הוא להסתגר בבית ולהתרווח על הספה.

אבל אז- בא הציווי לצאת מהבית, לעשות סוכה. האם האדם רשאי להסתגר בביתו ולא לצפות באלו שגורלם לא שפר עליהם כמוהו? האם לא הגיוני יהיה לתת לאדם לנוח קצת בבית?

האדם חייב לראות את הכלל ואת הזולת דווקא בזמן בו הוא נמצא בפסגת ההצלחה שלו. כאשר כל הנתונים מראים על זמן שבו העולם מאיר לאדם פנים- דווקא אז, יש לצאת החוצה ולהיות חלק מהעם. לבית שלי אני מכניס אנשים שאני מכיר ובוחר להכניס. אבל הסוכה נמצאת בחוץ, עם פתח פתוח. הסוכה מקבלת כל אחד, גם אם הוא בא מהג'ונגל והוא לא מומחה בנימוסים והליכות. הסוכה היא בית ההבראה של העם היהודי- כמה מטרים של צל, ברשות הרבים, כמה מטרים של חסד פשוט ובריא. "

[1] ויקרא, פרק כ"ג פסוק מ'.
[2] מדרש תנחומא, פרשת אמור סימן ל'.
[3] מובא בספרו "אורות התשובה", בסוף פרק ט'.
[4] דברים פרק ט"ז פסוקים י"ג-ט"ו.
[5] ויקרא פרק כ"ג, פסוק מ"ג.
[6] זהר, חומש ויקרא, פרשת אמור דף ק"ד עמוד א'.