חג השבועות התשפ״ד

״היום בערב יחול חג השבועות שמשמעויותיו מתבטאות בשמותיו:

חג השבועות: נקרא על שם שבעת השבועות של ״סְפִירַת הָעוֹמֶר״ המתחילים ממחרת חג ראשון של פסח, כנאמר: ״שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת״.
חג הקציר: בסמוך לחג שבועות התחיל ״קָצִיר הַחִטִּים״ אותו הביאו ״מִנְחָה״ (מתנה) לקב״ה, כנאמר בספר שְׁמוֹת: ״וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה״. על שם סיום עונת הקציר.
חג הביכורים: בחג השבועות הביאו לבית המקדש את קרבן ״מִנְחָת הַבִּכּוּרִים״, הנקרא גם ״שְׁתֵּי הַלֶּחֶם״ מהחיטה החדשה שמבכירה בעונה זו, כנאמר בספר בַּמִּדְבָּר: ״וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה–בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם״.
עצרת: להורות לנו שבתום ספירת ארבעים ותשע יום אנו מצווים להתכונן לחג השבועות שזה היום החמישים. לעצור את התהליך. מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הקהיל את העם למרגלות הר סיני כדי לקבל את התורה בהתכנסות המבטאת את ״אַחְדוּת עָם יִשְׂרָאֵל״.
חג מתן תורה״ הופעתו החד פעמית של הקדוש ברוך הוא בתולדות העם היהודי הייתה בחג השבועות. במעמד הר סיני קיבל עם ישראל את ״עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת״ אשר נחקקו על ״לוּחוֹת הַבְּרִית״ ובמסעות המדבר נשאו אותם בתוך ״אֲרוֹן הַבְּרִית״. 

מעגל החיים מתקיים בכל שלב ומימד בחיינו. הבסיס המוכר לכול הוא מעגל החיים המתחיל בלידה ומסתיים בפטירה מהעולם. תהליך גילוי ההשפעה מנוהל על ידי שלושה שלבים:
מושכל: השלב הראשון בהשפעה, שלב השכל, בו אדם עסוק עדין עם עצמו. לפני שהאדם מתייחס אל הזולת הוא מפתח את כוחות שכלו עם עצמו, לכל פרטיהם, לבנין שלם.
מורגש: השלב השני בהשפעה, שלב הרגש, בו האדם מתייחס כבר אל הזולת. הרגש הוא מה שמניע את המשפיע לרדת ולהתייחס אל מקבל ההשפעה. אבל זהו המניע בלבד, ולא שההשפעה עוברת בפועל אל מקבלה.
מוטבע: השלב המעשי, בו האדם המשפיע מעביר בפועל את ההשפעה אל מקבלה. בשלב זה הרגש אינו גלוי, אלא הוא טבוע באדם בפנימיותו, הגלוי הוא מה שהאדם עושה בפועל על פי מה שהרגש הפנימי מחייב. שלב זה כולל התאמה אישית של ההשפעה לכלי של מקבלה, והתגברות על כל המניעות שיכולות לבוא איתה. שלושת השלבים הללו מתנהלים על ידי פעולה שמביאה אותנו לתכלית וזו המשמעות לחיים שאנו מחפשים, לפעמים חסר לנו את החיבור וזה יוצר חסרון-רקנות, לשם כך מגיעים הזמנים הרוחניים לעזרתנו, כגון חגים, שבתות וראשי חודש. חג שבועות מהווה המשך ישיר לחג פסח, כלומר הימים בין חג פסח לשבועות הינם מעין ״חול המועד ארוך״ ושבועות הינו כמו יום טוב שני לחג שבועות (הרמב״ן).

בכוחות השפעה של חג השבועות אנו מזהים זיקה בין חג השבועות לחג הפסח על ידי החוליה המקשרת שהיא ספירת העומר, להורות שחג הפסח הוא הפעולה, וחג השבועות הוא התכלית. כי כאשר נתבונן במהותם של שני החגים הללו, נמצא שחג הפסח הינו בחינת חירות הגוף הפיזי שהיה משועבד במצרים, תוך כדי שעבוד הגוף הפיזי אשר שם עליו במהלך השיעבוד איסורים ועשיה שלילית שאין לה שייכות כלל לשורש נשמת האומה. ברגע שהקב״ה הוציא את בני ישראל מבית עבדים, כל התהליכים שאינם קשורים בנשמות האומה עשו טרנספורמציה-שינוי לתורה של הקב״ה. כל זה נעשה באמצעות התהליך של ספירת העומר.

כשאנו מגיעים היום בערב לחג השבועות המשמעות הינה בבחינת חירות הנפש, כלומר בחג השבועות אנו משילים מעלינו את כל הדפוסים שהשתחררו מהגוף הפיזי ונשארו בנפש האדם. וכן ידוע שעיקר כל פעולה, היא התכלית היוצאת ממנה שהיא המטרה הסופית, וכי הפעולה עצמה אינה אלא אמצעי להשיג אותה מטרה, ועיקר התכלית של יציאת מצרים שהיא חירות הגוף, היא קבלת התורה – כניסה תחת כנפי השכינה. כשאנו רוצים להגיע לתכלית זו אנו צריכים לחפש את החלקים החסרים בתוכנו באמצעות חיזוק הקשר בין הצבת מטרה לחיזוק הרצון ויכולת התמודדות בכל סיטואציה הנקרת בדרכנו.

כוחות ההשפעה של חג הפסח, ספירת העומר וחג השבועות, תורמים לחוסן נפשי המאפשר לנו להתמודד עם קשיים הנקרים בדרכנו כתוצאה מחיזוק הרצון העצמי והגברת המוטיבציה להגשים את השאיפות. לפעמים קשה לנו למצוא משמעות למעשינו ולכוון את מהות חיינו על פי ערכים רוחניים, ולפעמים החיפוש עצמו מביא לחוסר שקט, למרות זאת אנו צריכים להפנים שהחיפוש עצמו וזיהוי המטרה הם עצמם מפתחים את האישיות ומעניקים לנו יכולות התמודדות שלא הכרנו כמותה. 

מגילת רות – הטעם האוניברסלי

כאשר ניגשים לברר את סיבת קיומו של דבר כלשהו, צריך להבין באיזה מישור מדובר – האם מדובר בערך פרטי, לאומי, אוניברסלי, קוסמולוגי או אלוהי. 

רות הייתה גיורת ואנו קוראים את ספרה בשבועות על מנת שנזכור שאבותינו אף הם עברו מעין ״גיור קולקטיבי״ בהר סיני. חז"ל, שקבעו את קריאת מגילת רות בשבועות, רצו לומר שאין כל אפשרות לאומה הישראלית לקבל את התורה אם אין לה פתח לאנושות כולה. אומנם התורה ניתנה לישראל בלבד – כפי שאנו אומרים בברכת התורה, ״אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו״ – אך כדי שלא נטעה לחשוב שבתורה אין מסר אוניברסלי לאנושות כולה, דווקא ביום קבלת התורה עלינו לזכור כי אנו פתוחים לקבל גרים. צריך להבין שהתורה ניתנה לעם ישראל עבור האנושות כולה, על כך אנו אומרים בברכת התורה: ״אשר בחר בנו מכל העמים״ – כלומר, הקב״ה לקח דבר מה מכל עם ועם ומתוך כך נוצר עם ישראל, ובשם האנושות כולה הקב"ה ״נתן לנו את תורתו״, לכן אנו קוראים את מגילת רות בחג השבועות כדי לדעת את הטעם האוניברסלי של תורת משה.

מגילת רות נפתחת בתיאור קורות משפחתו של אלימלך מבית לחם יהודה: בעקבות רעב בארץ החליט אלימלך לעזוב למואב עם אשתו נעמי ושני בניו. במואב פוקדת את המשפחה טרגדיה נוראה: תחילה מת האב, אלימלך, ואחר כך מתים שני הבנים. נעמי נשארת עם שתי כלותיה המואביות – רות ועורפה. בינתיים הסתיים הרעב בארץ יהודה, ונעמי מחליטה לחזור לארץ. כלותיה המואביות מלוות אותה, אך היא מפצירה בהן להישאר. עורפה משתכנעת – אבל רות מתעקשת, ואומרת לנעמי: ״עמך – עמי ואלוהיך – אלוהי״.

כך מגיעות נעמי ורות ליהודה – אלמנות, עניות וחסרות כל. הן מגיעות לבית לחם בתקופת הקציר, ורות מחליטה לנצל את זכותה כענייה, וללכת ללקט בשדה. והנה, כמו במקרה, היא מגיעה לשדה של בועז, קרוב משפחה של נעמי, איש נכבד ובעל נכסים. בועז רואה את רות בין המלקטים בשדה, והיא מוצאת חן בעיניו. הוא מבקש לדעת עליה ועל משפחתה, וכשהוא שומע את מה שעשתה למען חמותה, נעמי, הוא מחליט להעניק לה יחס מיוחד. 

נעמי שומעת מרות על המפגש עם בועז, ומציעה לה להתלבש יפה ולהתקשט, לרדת אל הגורן ולחכות עד שבועז, הנמצא בגורן, ילך לישון. וכך, באמצע הלילה, מגלה בועז את רות שוכבת למרגלותיו, ומבקשת ממנו ״שיגאל אותה״ וישא אותה לאישה. 

סוף טוב – הכל טוב: בועז מחליט לגאול את רות לשאת אותה לאישה, ורות יולדת לו אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד, שעתיד להיות  מלך על ישראל. וכך זוכה רות המואבייה לא רק לבעל מכובד ולמשפחה – אלא גם לזכות הגדולה שדוד המלך יהיה אחד מצאצאיה.

תכונות ייחודיות של רות

חריצות – כאשר רות מגיעה אל בית לחם, היא מיד יוצאת ללקט שיבולים, בלי לחכות שנעמי תאמר לה. והיא מלקטת כל היום, ללא מנוחה כמעט: ״וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט״. בסוף היום רות חוזרת אל נעמי עם כמות גדולה של שעורים, אשר מספיקה להן למספר ימים.

צניעות – לאחר שבעז מביע כלפיה הערכה על שהיא עוזרת לנעמי, רות עונה בצניעות רבה ומתעלמת מן הדברים הטובים שבעז אמר עליה. רות קוראת לו ״אדוני״: ״וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ״, ומציגה את עצמה כשפחה שלו. בכך היא מדגישה שהוא האדון והיא מקבלת את מקומה כאישה ענייה הזקוקה לעזרתו. בזכות צניעות זו היא זכתה בכתר של מלכות. 

בעלת חסד – בועז מכיר בהיותה בעלת חסד ואומר לה: ״וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר״, הכוונה לחסד שרות עשתה עםחמותה נעמי, כשלא עזבה אותה באלמנותה ובדידותה.

עשרת הדיברות

״ישנם שלושה ממדים שדרכם נבין את ההתנהלות שלנו בחיים המציאותיים:
בין אדם למקום – לקב״ה.
בין אדם לחברו – שתי התנהגויות שונות, הראשון, האדם האחר והשני האדם הבודד.
בין אדם לעצמו – בין האני המקורי לעצמי.

התורה פותחת את עשרת הדיברות בדיבר הראשון: ״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״. פסוק זה מלמד אותנו שמי שמדבר כרגע עם עם ישראל הוא אותו הקב״ה שהוציאם ממצרים.
הדיבר השני – ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״.
הדיבר השלישי – ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״.
הדיבר הרביעי – ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁ״.
כולם עוסקים בעניינים שבין אדם למקום – לקב״ה.

הדיבר החמישי – ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״.
הדיבר השישי – ״לֹא תִּֿרְצָח״.
הדיבר השביעי – ״לֹא תִּֿנְאָף״.
הדיבר השמיני – ״לֹא תִּֿגְנֹב״.
הדיבר התשיעי – ״לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר״.
הדיבר העשירי – ״לֹא תַחְמֹד״.
כולם עוסקים בעניינים שבין אדם לחברו.

ישנן דברות שכלולות באנרגיה של בין אדם למקום – הקב״ה, ובין אדם לחברו.
״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״ – בין אדם לעצמו ובין אדם למקום.
״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁ״ – בין אדם לחברו ובין אדם למקום (כיוון שיש מצוות חברתיות סביב השבת: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר״.
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ – בין אדם למקום ובין אדם לחברו. מכיון שזאת פעולה של שני אנשים, הילדים מצווים לכבד את ההורים.
לֹא תַחְמֹד – בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו, מכיון שהמבנה של לחמוד נמצא בלב האדם, ולכן אמר רבי עקיבא :״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי, יְהוָה״, שכל המצוות שבין אדם לחברו נכללות למעשה תחת מצוה זו. ומאחר שרוב המצוות שהאדם נפגש בהן בחייו עוסקות בעניינים שבין אדם לחברו נמצא ש״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה״ הוא הכלל הגדול בתורה, שהוא היסוד לקיומן.
״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ״ – בין אדם לחברו.
״כָּמוֹךָ״ – בין אדם לעצמו.
״אֲנִי יְהוָה״- בין אדם למקום.

ראינו שהתורה באה לפתור את שלושת מערכות היחסים האלו, ולא רק זה – אלא להכליל כל מידה במידה אחרת.
מבנה 9 הדיברות האחרות:

סיכום

הדיבר הראשון שהינו דבר ה' המופנה באופן ישיר לכל העם ומוכיח כי ה' שגאל את ישראל ממצרים הוא זה שציווה למשה רבינו לתת את התורה לעם ישראל. כל העם שמעו זאת ובכך האמינו במשה רבינו שהוא אכן מביא את דבר ה'. תשע הדיברות האחרות הבהירו כי התורה מורכבת משלושה חלקים: בין אדם למקום – לקב״ה, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. ולכן מי שמקיים רק ערך אחד אין לו את היכולת לקבל מהקב״ה את התורה על כל חלקיה, ולתת אותה לעם ישראל. משה רבינו שעבר תהליך עם עצמו, מעזיבתו את ארץ מצרים, שהייתו במדיין וכל ההתבוננות שלו שנעשתה במדבר עד לפגישתו עם הקב״ה בסנה הבוער, שמזכירה לו את שליחותו-ייעודו-ותיקונו, הוא זה שראוי לקבל את התורה מהקב״ה ולתת לעם ישראל ועליו נאמר בתורה: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״.

רק למי שיכול ורוצה, מומלץ לקרוא בספר שמות את הפרקים בהם מדובר על מעמד הר סיני, שמות, פרקים י״ט-כ׳. ספר דברים פרקים-ה׳-ו׳-ט׳-י׳-י״א. לסיים את מגילת רות וספר תהילים.

חג שמח – עולם חסד – חוסן ישראל – שיח ישראלי – הכוח הפנימי.״