פָּרָשׁוֹת אַחֲרֵי מוֹת – קְדוֹשִׁים

״ ברשותם ליאורה אמיתי שלחה לי הסבר מדהים על פרשות אחרי מות קדושים שכתב בעלה המנוח פרופסור יונה אמיתי יהי זכרו ברוך לעד את ההסבר הוא כתב לבנו איתן בשבוע ה- 20 לטיולו שאיתן עשה בנכר.

היום יום ו' ה-10 לעומר ובשבת נקרא בע"ה את פרשת קדושים. סדר 3 הפרשות: אחרי מות – קדושים – אמור (הפרשה של השבוע הבא), הביא את האמירה: אחרי מות קדושים אמור, בהקשר של: אחרי שמישהו נפטר ראוי להשתמש במונח קדושים כלומר להזכיר את הנפטר בהקשר החיובי. אבל מטרת התורה להביא את האדם לסטטוס חיובי "קדושים תהיו" בעודו בחייו. ואכן פרשת קדושים גדושה ב- 51 מצוות, כמעט יותר מכל פרשה אחרת (מספר המצוות הרב ביותר נמצא בפרשת כי תצא- 74 מצוות). לפי "ויקרא רבה" פרשת קדושים נאמרה במעמד "הקהל", בנוכחות כל עם ישראל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. אפשר להבין זאת מהפסוק הראשון בפרשה: ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אלוקיכם״. שתי המצוות הבאות בפרשה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" הנן החיבור של המצווה: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" – מצוות קידוש השבת בדברים (ביתרו: זכור. בואתחנן: שמור).

כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ – מצוות כיבוד אב ואם. ב-10 הדיברות שהן החיבור שבין המצוות שבין אדם למקום (שבת), למצוות בתחום החברתי (כבוד הורים), הבחירה ב- 2 מצוות אלה הן המצוות המרכזיות ב-10 הדברות והן בפתיחת פרשת קדושים מעידה על המשקל הרב שהתורה מתייחסת להם.

מרבית המצוות בפרשה הן מצוות חברתיות שתכליתן ערבות הדדית חברתית-כלכלית והדגשת ערכי הצדק החברתי, האהבה, הכבוד וההגינות, כולל מתנות העניים (לקט, שכחה ופאה – לצמצום פערים כלכליים-חברתיים), איסורי הגנבה, השקר ושבועת השקר, העושק והגזלה, הלנת שכר, קללת החרש והטעיית ה"עיוור", ״לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה' ״ איסור הרכילות, מצוות הצלת חיים והמעורבות החברתית "לא תעמוד על דם רעך", איסור שנאת הזולת, מצוות התוכחה לזולת, איסור הנקמה והנטירה ועוד וכן המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיא המצווה הממצה ביותר את התורה. ועליה אמר ר' עקיבא "זה כלל גדול בתורה". ידוע הסיפור של הגוי שבא להתגייר אצל  הלל ושמאי: "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו, דעלך סני לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך) זוהי כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור (והשאר הוא פירוש של פסוק זה), לך ולמד". על "ואהבת לרעך כמוך" מביא הרב נתן צבי פרידמן, בגבעת שמואל בשנותיה הראשונות, וידיד של סבא ארני בספרו: "פרפראות לתורה" את הוויכוח בין אפלטון לאריסטו. אפלטון אמר שגדר האהבה הוא בהיות הנאהב הפכי מן האוהב, כמו שהארץ היבשה בטבעה היא משתוקקת למים, וכן המוכר משתוקק לקונה, שהוא הופכי לו, המשלים עניינו וחפצו, אבל הדומים ישנאו זה את זה, כמו שמצינו כל אומן שונא בני אומנותו. ולעג לו אריסטו, כי הפוך הדברים, כי הדמיון יוליד את האהבה, כאשר בעלי דת אחת אוהבים זה את זה. אהבה עצמית ובלתי תלויה היא אהבת השווים זה לזה, ולזה אמר הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" שהוא שווה לך. אהבת האומן את בני אומנותו וכדומה לזה (המקור: ערבי נחל).

אתמול הייתי בבאר שבע עם אביב, פגשתי כמה מחבריו לכיתה, והתרשמתי שביניהם יש יחסי רעות ואהבה ללא תחושת תחרות וקנאה, וזוהי אהבה של "ואהבת לרעך כמוך". כך אני חש אל מול רבים מעמיתי רופאי הילדים, למרות שלכאורה יש תחרות. אני מקווה שאצלך אביב וחבריך ימשיכו יחסי הרעות גם כשיהיו רופאים, כמאמר אריסטו: אהבת השווים זה לזה. וכמו השוררת ביניכם ילדינו היקרים אהבת ואחוות אחים אמיתית.״
תבורך פרופסור יונה אמיתי על הקוד האנרגטי שהשארת בעולמנו.
ומכאן אני שולח ברכה גדולה לכל משפחת אמיתי לדורותיה עלו והצליחו.

כאשר למדתי בישיבה אז המדריך שלנו לימד אותנו לסנגר על עם ישראל וכך הוא אמר לנו ״אחרי מות -שאדם נפטר מהעולם, קדושים  אמור-כלומר שהוא נפטר הוא סיים את כל התהליכים שלו״ .ועל זה אני אומר  רבי יוסף תבורך.

את במאמר אני מקדיש לגיא אלון שאני משוכנע שהוא ידע מה הוא עושה ,יהי רצון שהזכויות של אביך שתרם רבות לשלום המדינה יעמדו לך. לך לשלום ותחזור בשלום ותהיה נשמתך צרורה בגן עדן אמן.

פרשת אחרי מות מכילה בתוכה שלוש אנרגיות שמלוות את עם ישראל עד יומו האחרון.

הראשונה במעלה זאת פרשת עבודה יום -הכיפורים.

השנייה במעלה האיסור החמור של אכילת דם.

השלישית במעלה דן באיסור גילוי עריות.

מעניין  איך היום הקדוש והטהור ביותר יום כיפור ,בתפילת  מנחה של יום הכיפורים אנו קוראים בתורה על מהות גילוי העריות, ומוסף של יום כיפור אנו קוראים על מהות העבודה שנעשית בבית המקדש. עכשיו על נושאים אלו לכאורה כבר נאמר הרבה במרוצת הדורות ,אולם הדברים אינם ניתנים למיצוי, ואנו רשאים להוסיף עליהם מהרהורי ליבנו, חוויות שאספנו בדרך שבזכותם זכינו להוריד לעולם את תורת הגנים שיודעת גם להסביר וגם לסדר את כל ההסתרות, לכן תמיד אני שומע את העצמי של הרבה אנשים שאומר אני יודע -אני מודע -ועוד הרבה בישין מרעין-אמונות שגויות, ורק שאדם מסכים לפתוח את הפצע החווייתי שהוא עבר במסע שבו הוא מתקיים, רק אז הוא נהנה מעולמו של הקדוש ברוך הוא ועל זה אומרים לנו חז״ל ״טעמו וראו כי טוב השם״.

אחרי מות – הבידול בין חודש תשרי האנרגיות הסובבות אותו כגון ראש השנה יום הכיפורים  וחג סוכות. לעומת זאת חג הפסח ספירת העומר, ששם כל עבודתנו מסתכמת  בלבחור  בחירות על ידי עבודה על הערכים.

בפרשתנו נאמר שאין להיכנס אל הקודש בלי שילוח שעיר לעזאזל.

הסבר: אין להיכנס לעולמו של הקדוש ברוך הוא, כלומר לעולם ההנאה והטעם הרוחנים אבל בלי לשכוח את העולם הזה ככלל  גדול ״כל אמונה שהיא לא מתקיימת בעולם העכשווי היא תהפוך במשך הזמן לאמונה שגויה שתשכון במבנה של היעדר אור שאנחנו קוראים לזה ״צריבות״ אם אתה לא מוכן לנגוע בהיעדר אור שבונה מבנים של צריבות בגנים.

אפילו עבור איש המעלה כמו אהרון הכהן. בכך מובלט היטב הקשר בין הקדושה לבין המוסר. ללא כפרת העוונות תחילה לא יוכל האדם לזכות לדבקות בבורא. כל זה נכון בחודש תשרי שבו יום הכפורים משמש הקדמה הכרחית לחג הסוכות. אך בחודש ניסן שבו נגלה החסד העליון של הקדוש ברוך הוא על ישראל, עם ישראל ניגש אל הקרבת הפסח- ״דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת״. (שמות פרק י״ב פסוק ג) גם ללא טיפול מקדים בכפרת עוונות אלא בהכנת השה בלבד, המורה על התעלות מטומאת מצרים בדרך אהבה בלבד. הכנת השה נעשתה בעשור לחודש הראשון על ידי כל בית אב המשתווה לכהן גדול ביום הכיפורים בעשור לחודש השביעי. קריאת התורה של פרשת יום הכיפורים באה לחבר את כוח הסגולה הבלתי תלוי בשום תנאי שהתגלתה בחודש ניסן יחד עם קדושת הבחירה שאנו זוכים לה בחודש תשרי והביאנו לגאולה שלימה.

תורת משה-ספירת הנצח, לעומת תורת אהרון-ספירת ההוד

שלוש אפשרויות יש בשביל להיכנס אל הקודש פנימה. האחת היא להיות כמשה רבינו-ספירת הנצח, המלצה שלי אי-אפשר להגיע לממש את ספירת הנצח, תתקדמו הלאה, או איך תומר אומר בשיר ״תתקדמי אחותי תתקדמי״, נמשיך משה רבינו נכנס לפני ולפנים ללא כל הכנה מיוחדת: ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל־אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות פרק כה פסוק כב)

ללא בגדי כהונה וללא הקרבת קורבנות וללא שילוחו של השעיר למדבר. משה רבינו הוא הדגם האידיאלי של האדם שאין בו פגם, ואינו נדרש לתקן דבר, כי אם לשמוע את דבר ה' מבין שני הכרובים.

האפשרות השנייה היא להיות כאהרון, ולבצע את כל סדר העבודה בפרשת אחרי מות. אהרון, שתפקידו לקרב את הרחוקים ולתקן את רוב העיוותים שיוצרים היעדר אור שזה הבית של הצריבות-טראומת. אהרון הכהן-ספירת ההוד הוא  רשאי לבוא אל הקודש רק אם עשה ככל הנדרש כדי לסלק את העיכובים-העדרי אור, שהם הרושם שהותירו העוונות-צריבות בעולם הרוחני, של נשמת  האומה. לשם כך יש להעלות את כוחות החיים בדמות הפר, ואולי כדי להקשיב להסבר הרי ברור שכל מה שאני כותב זה דימוי בלבד כי אין באמת בית המקדש. ולערוך הפרדה בין כוחות הנפש הסוערים, הראויים להצטרף אל הקודש, בדמות השעיר הנעשה בפנים, לבין החלק של אותם כוחות שיש להשליך מהנפש, המבוטאים בשעיר המשתלח לעזאזל.

שני פרים: פרים הם בהמה המשמשת לחרישה, סמל לעבודה קשה. הפר מסמל את הכוח המעשי. שני פרים כנגד שני ממדים שונים של הכח המעשי. מצד אחד שאיבה של כוחות החיים לתוך האדם, ומצד שני שילוח של כוחות החיים של האדם החוצה לכל תחומי החיים האחרים.

איל: האיל מסמל את ההתעוררות ואת התקווה. שכן יש צורך בהתעוררות על מנת שניתן יהיה להתחיל בעשייה.

שבעה כבשים: הכבשים מסמלים את המשכת כוחות החיים, וכולם עולה לה'.

ישנם שלושה גורמים: הכח המעשי, ההתעוררות והמשכת כוחות החיים. בשבת אין צורך בקורבנות אלו כיון שהשבת היא קדושה אלוקית מוחלטת. אך כיון שיש לקדושת ראש חודש התחברות לעולם המעשה, עלינו להשתמש בכל דבר שניתן על מנת שלא נאבד את הקדושה לחיי העולם הזה.

המנחה: הכוח הצומח בא לידי ביטוי במנחה: שלושה עשרונים לפר, שניים לאיל עשרון אחד לכבש. הכוח הצומח מתעורר על ידי המעשי של הפרים. שלושה עשרונים כנגד: קדושה פנימית, כוח כללי וכוח מתפרץ. לאייל לעומת זאת יש רק שני עשרונים, כיוון שהתעוררות כוח החיים זקוקה לשמירה מהכוח השלילי, וכן לתוספת כוח חיובי. ולכל כבש יש רק עשרון אחד, כיון שהמשכת כוח החיים זקוקה לכוח מאחד של כל חלקי החיים יחד.

הנסכים: חצי ההין לפר, שליש ההין לאיל ורבע ההין לכבש. הנסכים עשויים יין שתפקידו לגרום לשמחה. גם בשמחה יש חלק גלוי וחלק נסתר. השמחה שיש במעשה היא רק חצי שמחה, כיון שאין בה את שמחת החכמה הנסתרת, ולכן עם הפר מביאים חצי הין. עם האיל מביאים רק שליש הין. כי באיל יש רק את כוח ההתעוררות ואין את הכוח המעשי ואין את החוכמה הנסתרת. ועם הכבש מביאים רק רביעית הין, כיון שיש שלושה חלקים שאינם שותפים בהמשכת כוחות החיים: השמחה הנסתרת, השמחה המעשית ושמחת ההתעוררות. יש רק את שמחת המשכת החיים בעולם הזה.

שעיר אחד לחטאת: השעיר מסמל את הכוח ההורס. פינוי בינוי יש צורך גם בכוח של הרס וחורבן על מנת לחדש את העולם. ללא כוח ההרס העולם לא היה משתנה והיה נשאר באותה צורה. לעיתים יש צורך במישהו שיהרוס על מנת לבנות דבר טוב יותר ומעולה יותר. בהסתכלות הפרטית נראה כאילו הוא גורם לצער, אך בחשבון הכללי הוא אינו גורם לצער אלא לשמחה.

האפשרות השלישית מיועדת לכהנים הגדולים לדורות-למסטרים-רבנים גדולים -מטפלים דגולים, אני לא נכלל בתוך הקטגוריה הזאת, ומי שמבין יבין, עולם אלוקים לא טיפש, הוא לא ייתן לאף אחד כניסה אם הוא לא מסודר בכל שלושת הקומות-אדם וחוה-שכלי רוחני מנטלי, כאן יש לי בשפע אני יכול לפתוח חנות באינטרנט ולמכור לכל העולם אחרי שמכרתי לכוווולם ישאר לי חמישים אחוז. הקומה השנייה איש ואישה -אינטימיות -אנושיות, אם אתם מכירים חנות כזו אני רוצה לקנות כי אני מרוקן. השלישית זכר ונקבה -לקחת בעלות ואחריות על כל דבר שמתבצע בדרכי. אני יכול לפתוח חנות באינטרנט, ולמכור אולי חמישה אחוז כי יש בחנות שלי רק עשרה אחוז. אתן לכם עצה תמיד תהיו גלויים ללא הסתרה, בתחילה זה קצת נבוך ומפחיד שעוברים את המסך, החיים ממש טובים.

לכן כל מי שאינו אהרון הכהן המקורי ואינו אלא יורשו, זקוק גם לזמן ייחודי שיקל עליו לשאת את משא כפרת עוונותיהם של ישראל, אחת בשנה ביום הכיפורים, בזמן המסוגל לכפרה.

דבריו של הוד קודשו הרב קוק "ההשתוקקות אל הקודש, כלומר החפץ להתאחד עם מקור החיים, היא נטיה קבועה בנשמת האדם. נטייה זו נושאת עמה את סכנותיה, כפי שראינו מעשה נדב ואביהוא". (הרב קוק)

בתיאור של סדר העבודה, מודגש שמו של אהרון: דבר אל אהרון, ונתן אהרון, והקריב אהרון, ועוד. אך בתיאור של הכניסה לפני ולפנים, נעלם אהרון: ולקח מלא המחתה, והביא, ונתן את הקטורת, והזה, וכדומה. התמיהה גדלה בכתוב לכאורה מחוסר הבנה: ״וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל״. (ויקרא פרק טז פסוק יז)

הרי מי שנכנס פנימה הוא אהרון הכהן עצמו! אין זה אלא באותה שעה התודעה הרוחנית של אהרון הכהן מבוטלת והתודעה החוויתית לוקחת פיקוד ומגיעה לידי מימוש, וכאן כבר לא צריך מבנה של אהרון הכהן אלא צריך את המבנה התודעתי שלו שמתקיים דרך אנרגיות בעלות ״שם-מרום-מרחב-בזמן״. כמובן שזו  העלמה זמנית של אישיותו כלפי מקום ההתגלות. במצב כזה, יתכן שלא יחפוץ הכהן לשוב אל עולמנו, אחרי שטעם את טעמה של ההתבטלות אל מראה השכינה. שזה גרם עונג עילאי עבור הכהן הגדול, אך אינה מיטיבה עם שולחיו, בני ישראל, ששלחו אותו על מנת להביא משורש החיים שפע טהרה אל עולמנו. לכן כתוב בספרי הקבלה  שהיו קושרים חוט אל רגלו של הכהן הגדול, על מנת שלא ישכח את העולם החיצון, שאותו הוא נשלח לתקן.

משום כך פיסגת ההתרגשות של יום הכיפורים איננה כניסת הכהן אל הקודש, כי אם יציאתו ממנו: ״אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים בשלום בלי פגע״.

ברשותכם נחזור לעיקר הראשון שאמרנו בתחילה ״עבודת כהן גדול ביום הכיפורים״.

אני זוכר בצבא באמת אני אפילו לא מאמין לעצמי שאני שירתתי בצבא, לא חשוב, המפקד סגן אלוף מאיר מינץ, זיכרון צדיק לברכה הי״ד לאלו שרצחו אותו ……. הוא היה אומר לנו תבינו כל דבר חי צריך לפני זה להכניס אותו לתודעה של לקיחת אחריות על מעשינו, במילים של הצבא יש לעשות תרגיל יבש לפני תרגיל רטוב. נמשיך ברשותכם.

לאחר הטראומה הנוראה בעקבות מות נדב ואביהו לאחר שנכנסו אל הקודש קדשים, עולם האלוהות בונה חוקים חדשים וגם כמובן  ניתנת הדרכה לגבי אופן הכניסה הנכון לקודש הקודשים מכאן ולהבא: ״וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַֽהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָֽאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵֽרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת״. (ויקרא פרק טז פסוק ב)

דרך פסוק זה אנו מבינים שיש בידול בין הגלים שמתקיימים בקודש הקודשים, לבין הגלים המתקיימים בעולם שמחוץ לקודש הקודשים. במידה והוא מעוניין להיכנס לקודש הקודשים הוא נדרש לבצע את ההכנה כך שיהיה ענן על הכפורת. הכוונה לכל ההגנות המפורטות בפרק שכוללות קורבנות, טבילות וכו' ואז הוא יכול להיכנס לקודש הקודשים, להקטיר שם קטורת שיוצרת ענן. ההכנה המיוחדת הזאת נדרשת לאהרון בכל זמן שירצה להיכנס לקודש הקודשים. הכהנים הגדולים שאחריו נכנסו לקודש הקודשים אחת לשנה ביום הכיפורים כפי שנאמר בסוף הפרק: ״וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה וַיַּ֕עַשׂ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה״. (ויקרא פרק טז פסוק לד)

לעומת זאת משה רבינו המייצג את ספירת הנצח, יכול להכנס למקדש ולקודש הקודשים מתי שהוא רוצה ללא ההכנות הנדרשות ואף ללא בגדי כהונה. יוצא שיש שלוש דרגות בכניסה לקודש הקודשים:

הראשונה: משה רבינו נכנס מתי שרוצה ללא הכנה וללא בגדי כהונה.

השניה: אהרון הכהן נכנס מתי שרוצה לאחר ביצוע ההכנות המפורטות פה. לפחות אחת לשנה ביום הכיפורים.

השלישית: כהן גדול נכנס אחת לשנה ביום הכיפורים לאחר ביצוע ההכנות הכתובות פה.

כל התהליך שאנו עוברים דרך משה רבינו ודרך אהרון הכהן אנו חווים אותו דרך השוני באישיות שלהם, משפיע על האישיות שלנו. למשה רבינו יש את הפיתוח שלו שאנו מכנים אותה תורת משה שמניחה שהאדם אינו חוטא ויש לתת לו את הדרך להתקרב לה'. בהתאם לכך קיים משכן משה המכיל מזבח החיצון, שולחן מנורה וקודש הקודשים עם ארון הברית – אלו הפריטים הנדרשים לצדיק להתקרב אל ה'. לעומת זאת אהרון הכהן הוא זה שמבין שבעולמנו זה אדם מתקדם תוך כדי חטאים שהוא עושה מידי פעם שהוא עובר במסע שלו בעולם זה, ויש לתת לו דרך כפרה ותשובה. בהתאם לכך משכן אהרון מכיל גם מזבח הקטורת שיש בו גם רמז לאנשים חוטאים. בנוסף, משכן אהרון מכיל את הכהנים הלבושים בהדר שנועד להרשים את הצופים ולהשפיע על כח המדמה שמנהל אותם, ולהפוך את הכוח המדמה, מאנרגיית מחייב המציאות, לאנרגיה אפשר המציאות. כלומר לדבוק באמת ובטוב, כפי שהרמח״ל מלמד אותנו ״שתכלית האדם הוא להיטיב״ במילים שלנו, שעל האדם לבחור בכיוון חיובי. מה הסיבה שיש להזהיר את אהרון מגישה לקודש הקודשים? מה מסוכן שם? קודש הקודשים הוא מקור החיים במיוחד בבית המקדש בירושלים ששם הייתה אבן השתיה שממנה הושתת העולם. זה טוב להתחבר למקור החיים – אך יש לכך תנאי: התנאי הוא שמי שנכנס ממלא אחר הציפיות ממנו. שהתנהגותו היא בהתאם לנשמתו. כשיש חטא, אדם אומר לעצמו :״אומרים כי אני, אינני אני, על כן אני נבהל, כי אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל?״ (מייק בורשטיין מילים: משה סחר) כלומר אם אני לא לוקח אחריות על מעשי אז אני מפסיק להיות אני .אז יש סכנה בפגישה עם המקור שלי שאז מתברר מצבי העלוב. אך מצד שני דווקא כשיש חטאים צריך להיכנס אל הקודש כדי לתקן את המצב. החטאים באו כיוון שאנשים התרחקו ממקור החיים ולכן חזרה למקור החיים עשויה להחזירם למוטב.

איך ניישב את הבעיה? קודם נעשה אתנחתא ניקח סיגר וקצת וויסקי נעשה תוך כדי הכיף תשובה שתיתן לנו את האפשרות  לכפר על החטאים ואז נכנס אל הקודש ונקבל תוספת חיים שתעזור לנו להתקרב אל ה' שלב נוסף.

לכן הכהן הגדול עושה את עבודת יום הכיפורים שבה יש חזרה בתשובה שלו ושל עם ישראל ותתפלאו יש כפרה על חטאי העם דרך קורבנות החטאת-כלומר דרך עבודה על הערכים. ואז יכול אהרון הכהן להיכנס לקודש הקודשים ולשאוב משם כוחות חיים לאומה.

שאנו עוסקים במבנה של עולם האהבה תדעו כלל ברזל תמיד היא הראשונה להיפצע, והיא הראשונה להבריא מפגיעה רגשית-או רוחנית. מעניין שמה שמשאיר את העדר אור זאת האהבה ששלמה המלך אומר עליה את המילים הבאות: ״מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר,-מי זאת שעשתה עבודה מטורפת והצליחה לצאת מתוך העדר אור שחסמו אותה. מִתְרַפֶּקֶת, עַל-דּוֹדָהּ;-רק עולם האלוהות ושליחי האל יש בהם את המסוגלות להיות אנרגיה של ״דודה״ תַּחַת הַתַּפּוּחַ, עוֹרַרְתִּיךָ–שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ, שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ. שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ–כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: -אהבה שהיא סגורה היא הופכת להיות סיוט-אחיזה בכול פרט. רְשָׁפֶיהָ–רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה–בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ-לעומת זאת אהבה שופכת לזרימה זאת אהבה הכי כיפית בתנאי שעש בה מחויבות לאהבה ולא לחוקים שנוצרו מהיעדרו אור. (שיר השירים פרק ח פסוקים ו-ח)

נמשיך ונעשה מאמץ להסביר את סוגי האהבות:

ישנן שתי מצוות הקשורות באהבה שעם ישראל קיבל בירושה מהקדוש ברוך הוא: הראשונה מתקיימת בין אדם לחברו שבו הוא מתקיים: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ- למרות שהוא מהווה עבורך מראה, או מהווה עבורך את המתנגד שזה את סך כל התהליכים שאין באפשרותך לעבור״ אֲנִי, יְהוָה״.(ויקרא פרק יט פסוק יח) מעניין שרבי עקיבא רואה במצווה הזאת ״כלל גדול בתורה״. אהבת הרֵעַ.

ואכן, מה שדורש הסבר הוא – מדוע התורה ראתה לצוות על ״אהבת הרֵעַ״, דבר שלכאורה הוא מובן מאליו. כאן התורה מכריחה אותנו להכיר ביסודות הטבע האנושי שעליהם נבנה מוסר אמיתי. בעולם הטבע, דווקא הקרובים ביותר נמצאים במצב של יריבות מתמדת. כל עוד קרבה זו איננה מבוססת על הדדיות אמיתית, היא מצמיחה תוקפנות ועימותים: אין חריפות יותר מהמחלוקות בין פלגים שונים באותה תנועה הטוענים כל אחד לנאמנות גדולה יותר לאידיאל המשותף. לכן הסדר הבריא שהתורה דורשת מאיתנו בתחום המוסר מתחיל בתיקון היחסים בין אדם לחברו הקרוב, וממשיך בתיקון היחסים עם הרחוק יותר, עם הזר.

אתמול בירושלים הייתה הפגנה של אחים אנחנו והיו שם כחמש מאות אלף איש כלומר האחדות דופקת בפתח, שלא תתבלבלו, את דעותיי אתם מכירים כמו שאני מקבל את כל סך דעותיכם. ושם התקיים המשפט במלא הדרו ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ- למרות שהוא מהווה עבורך מראה, או מהווה עבורך את המתנגד שזה את סך כל התהליכים שאין באפשרותך לעבור״ אֲנִי, יְהוָה״. (ויקרא פרק יט פסוק יח)

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". (ויקרא פרק יט פסוק לד) כאן זה כבר קשה אנו צריכים לאהוב את כל החלקים שעזבו אותנו בגלל ההקשר של מחוייב המציאות ופשוט הלכו לרעות בשדות זרים, השייכות לכל מיני אמונות שגויות, אני לעולם לא אצליח-זהו נדפקתי אז אני לא רוצה שום דבר עם עצמי אולי אני אתחיל לברוח לזולת או לעולם הרוח שהוא יציל אותי, ופתאום יום אחד הוא מגיע: אין על גלי עטרי איזה מילים היא אומרת ,נכון היא לא הבינה שהיא מדברת עם התודעות שלה אז בבקשה:

מִתּוֹךְ עוֹלָמוֹת שְׁבוּרִים

הִיא צוֹמַחַת, הִיא צוֹמַחַת

לֵילוֹת שְׁלֵמִים

הִיא רוֹקֶמֶת

כָּל מָה שֶׁיִּקְרֶה לָהּ

וּפִתְאוֹם יוֹם אֶחָד הוּא הִגִּיעַ

כְּמוֹ אֵל שֶׁעָלָה מִן הַיָּם

אֶת כָּל כּוֹחוֹתֶיהָ נָתְנָה לוֹ

לִבָּה הִתְעוֹרֵר מֵאֵי שָׂם

אֲבָל אֲהוּבָה כְּמוֹ הַמַּיִם

נָגַע בַּחוֹפִים וְחָזַר

עַכְשָׁיו אַהֲבָה הִיא יוֹדַעַת

כְּאֵב שֶׁאֵינֶנּוּ נִגְמַר

ואז הוא מגיע כן הוא מגיע ללא השכלה אבל עם ידע מטורף בעולם שבו האמונות השגויות מתקיימות, זה הזמן לבקש את מנהל מותג הכוח הפנימי קובי בנג'ו לשדר את הסרט מטריקס הראשון. דרך הסרט נוכל להבין מהם אמונות שגויות. ברשותכם נמשיך, שתי המצוות יוצאות דופן. ואפשר לראות אותך דרך עצירת עולם השקר והרע: ״נהג בזולת כפי שאתה רוצה שהוא ינהג בך״, או כלשונו של הלל הזקן: ״מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך״. זה מה שהלל הזקן יעץ לגוי שרוצה להתגייר ולהתמזג בעם ישראל. זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא – זיל גמור״ (תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א ). כדי לשים לב שתהליכים מעין אלו מהווים כללים של הדדיות, לא של אהבה. אנו נשמעים להם כדי לשמור, בסופו של דבר, על עצמנו. תכלס אלה הם כללי ההתנהגות הבסיסיים של חיי הקבוצה.

טוב תקשיבי אהבה היא דבר אחר לגמרי, ותובעני שבעתיים. ועל כן מצוות אלו הן מהפכה בעולם המוסר-ערך. ישראל הקדומה היא הציוויליזציה הראשונה שהציבה את האהבה בלב המוסריות: ״המוסר-ערך הוא האתיקה של האהבה. העיקרון הראשוני והבסיסי ביותר של המוסר מוכרז בתורה במפורש: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ כלומר זאת צורה מיוחדת מאוד של אהבה, פיתוח ייחודי של עולם הרוח ששוכן בתוך היהדות השונֶה בתכלית מכל אפשרות אחרת.

עכשיו אנו מתחילים להתפלפל בדיוק כמו בכל סוגיה בגמרא כלומר איך מה שאנו שומעים נחווה אצל האחר ואצלנו בצורה שמתאימה בדיוק לצריבות השוכנות בהיעדר אור. ומכאן עולה השאלה מהי ההגדרה הנכונה למונחים: רֵעֲךָ? הגר? איך בכלל אפשר לאהוב מישהו כמו את עצמנו? בשום מקום אחר בתנ״ך איננו מצווים לאהוב את רעהו. על אהבת הגר אנו מצווים רק בעוד מקום אחר בתורה בספר דברים: "וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר". (דברים פרק י פסוק יט) אומנם חז״ל מנו שלושים ושש פעמים שהתורה מצווה לאהוב את הגר, אך רק שתיים מתוך שלושים ושש הציוויים עניינן לא להונות את הגר, לא לפגוע בו ולא לשלול ממנו זכויות הניתנות לאחרים; אלו הן מצוות של צדק, לא של אהבה.

השאלה מתחדדת לנוכח השינוי הניכר לעין בין מצוות אלו לבין רבות מהמצוות בפרק, כגון איסורי כלאיים: איסור הכלאת בהמות, האיסור לזרוע כלאיים, איסור שעטנז בבגדים. דינים אלה הם חוקים: מצוות שאין להן טעם שכלי, לפחות לא כזה שאנו יכולים להבין. מה להם ולמצוות שתפקידן המוסרי מדבר בעד עצמו – אהבת הרֵע והגֵר? האם הפרק שנפתח במילים: ״דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק יט פסוק ב) האם המונח ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ״ הוא רק לקט מצוות אקלקטי, שחוקים ומצוות מוסריות משמשים בו בערבוביה – או שמא יש נושא המאחד אותו?

כמעט כל שיטת המוסר-הערך שפותחה לאורך ההיסטוריה ניסתה לגזור את חיי המוסר מעיקרון יחיד, או נקודת מבט יחידה. היו שפנו אל המקור-התבונה-מנטל היו שפנו אל המעבר–הרגש-אינטימיות, והיו שחיפשו את המטרה-תוצאה. מעניין שכל התהליכים יחד תפקידם לגרום אושר למרב האנשים. דווקא כאן אפשר לראות שהמוסר-ערך היהודי שונה. הוא מצד אחד הוא מאוד מורכב מכיוון שהוא מאוד רוחני מאידך הוא מאוד זורם כשמתחילים להבין איך תהליכים עובדים, מיד מתחילה להתפתח בתוך העצמי תהליך המלווה על ידי הנאה גדולה, דרך שלוש צלעות חדשות. נבואה מסבירה את המוסר-ערך בדרך הרוחנית; המוסר הנבואי מתבונן באיכות היחסים בחברה, בינינו לבין אלוהים בינינו לבין זולתנו. הנה כמה משפטי יסוד המגדירים מוסר זה. ה׳ אומר על אברהם ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״. (בראשית פרק יח פסוק יט)

הנביא הושע בן בארי אומר לנו את המשפט שאנו משתמשים בו כמעט כמו מלח לאוכל: ״וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים״. (הושע פרק ב פסוק כא) ואז מגיע הנביא ירמיהו שכל תפקידו להחזיר את עם ישראל מהגלות וכך הוא אומר: ״אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' ״. (ירמיה פרק ט פסוק כג) אלו הן מילות המפתח של הנבואה: צדק, משפט, חסד, רחמים – לא ראיתי שיש כאן אהבה.

כשהנביאים מדברים על אהבה, זוהי אהבתו של האל לישראל ומשם היא יורדת לשלוש קומות רוחני -מנטלי, רגשי -ואינטימי ,זכר ונקבה -מהות החיים בצד הפיזי. ועכשיו, נראה איך הנביאים מדברים על דברים מופשטים, נתחיל בנביא עמוס: ״שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט״ (עמוס פרק ה פסוק טו) הכרזתו המפורסמת של הנביא מיכה: ״הִגִּיד לְךָ, אָדָם, מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ״ (מיכה פרק ו פסוק ח), ודברי זכריה: ״וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ״ (זכריה פרק ח פסוק יט). אך בכל המקרים הללו האהבה מופנית לדברים מופשטים – הטוב, החסד, האמת והשלום; לא לאנשים עצמם.

הקול הנבואי עוסק בהתנהלותם של אנשים בחברה. האם הם נאמנים לאלוהים וזה לזה? האם הם פועלים בהגינות, ובצדק, ומתוך דאגה לפגיעים בחברה? האם המנהיגים הפוליטיים והדתיים פועלים בהגינות? האם זו חברה מרוממת, חברה שהיחידים בה מרגישים שהיא מתייחסת אליהם כראוי ומטפחת את הטוב שבהם? חברה מוסרית תפרח; חברה לא מוסרית, האם היא תפרח או תהיה משותקת-תנבּוֹל. זו ליבת התובנה הנבואית. הנביאים לא דרשו מהאנשים שיאהבו זה את זה. האהבה נמצאת מחוץ לשטח השיפוט שלהם. חברה צריכה צדק, לא אהבה.

הכהונה: מסבירה את החטאים דרך מבט של עולם הרגשי והחכמה ממזגת תהליכים שבונים כלים שיש ביכולתם לבנות כלים שיכילו את מערכת הרגשית ,ורק אז הם מתפנים לבנות את אמות המוסר-ערך בתוכם.

קול החוכמה מיוצג על ידי התורה והנביאים, ובעיקר בכתובים, שמאפשרת לאדם לחפש בתוכו תכונות חדשות שיביאו אותו  לתוצאות אחרות. אם אדם חי חיי סגולה, חיי מידות טובות, החיים בעיקרם מאירים לו פנים. על זה דוד המלך אומר בתהילים: ״והיה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ״ (תהילים פרק א פסוק ג). זהו קול החוכמה, ומי שיש לו את היכולות להתמזג עם הקול הזה, הוא יבוא על שכרו. הוא ימצא אושר זה עניינה של המילה ״אשרי״. אנשים טובים אוהבים את ה', את המשפחה, את החברים ואת המידות הטובות. אולם ספרות החוכמה אינה מדברת על אהבת הרֵע הגר אלא מלמדת אותנו איך לצאת מכל ההעדר החוכמה שנגוזה בתוך העדר האור האלוהי.

החזון המוסרי של הכוהן, המבדילו מן הנביא ומן החכם, טמון במילה ״קדוש״. כל אדם או כל תהליך שיש בתוכו קדושה, הוא מתחיל להיות מובדל-שונה, הקדושים הם נבדלים, נפרדים, שונים. הכהנים נבדלו משאר האומה. לא הייתה להם נחלה משלהם בארץ. הם לא חיו כעובדי אדמה. תחום הפעולה שלהם היה המשכן והמקדש. הם חיו במוקד השריית השכינה. הם היו המשמשים בקודש, ועל כן נדרשו להקפיד על טהרתם ולהיזהר מטומאה מכל סוג. הם היו קדושים. עכשיו צריך להיזהר לא לשכוח את העולם הרגשי את עולם המיני–חוויתי אם שוכחים אתם מוזמנים לנסוע למנזר שם יש רק קדושה בלי שום תהליך הקשור באדם עצמו ,לכן התורה אומרת לנו אדוני היקר אתה נולדת אדם אז תהנו מהזמן שאתם מבקרים בעולם העשייה. ואמת לי זה מאוד עזר ברמה שאין לי שום יכולת להסביר אין על הנביאה איבון שקיבלה אותי לעולמה באהבה אין קץ ,וידעה לבנות בי תהליכים ברמה ערכית שעד היום הם מנהלים אותי, ואיך שהיא הבינה, שאני סיימתי את התהליך במנזר, היא פשוט הייתה הכי קשוחה, והעיפה אותי בטיל אפילו זרקה את התיק העלוב שלי החוצה וסגרה את הדלת בעדי, לימים אני מבין שזאת הדרך הכי נכונה, למרות שזה היה מעליב לאדם מרוקאי כמוני… פשוט אני דפוק אם הייתי מבין אז היה לי הכי כיף בדיעבד בנימה אישית תבורכי על הכול היכן שאת מתקיימת איבון ממה תרזה המעצבנת.

נמשיך מבחינה זאת, יש מבינים שכל קדושה נתפסה כתכונה ייחודית של הכוהנים.  במתן תורה נרמז כי הקדושה נוגעת לא רק לבני אהרן אלא לעם כולו: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות פרק יט).

בפרשה שלנו אחרי מות היא מוכרת לפרשת קדושים, התורה חוזרת לכך לראשונה. ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם״ (ויקרא פרק יט פסוקים א-ב). מכאן שהעולם האתיקה שמיוצג דרך הקדושה, אינו נחלת הכוהנים בלבד, אלא נחלת כל האומה בכללותה. עם ישראל נצטווה להיות נבדל ושונה לעמוד ברף גבוה במיוחד מבחינה מעשית -רוחנית.

פירוש הדבר מבחינה מעשית-רוחנית ,זה לחיות בזרימה ובנבדלות, כמו הרעיון המרכזי בתורה; ״לֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר״ (ויקרא פרק י פסוק י). ניקח דוגמה מהותית ביום הכיפורים שאנו מקיימים דרך העמותה בכניסה ליום כיפור אנו מובדלים וביציאה מיום כיפור  אנו חוזרים להיות זורמים בחיי היום יום.

יש עוד מקום אחד בתורה שבו ״להבדיל״ הוא מילת מפתח – הלוא הוא סיפור הבריאה בבראשית פרק  א. הפועל להבדיל  מופיע שם חמש פעמים. אלוקים יוצר הבדלה, בין אור לחושך, בין יום לבין לילה, בין המים אשר מעל לרקיע למים שמתחתיו. בשלושת ימי הבריאה הראשונים אלוהים מסמן בעולם תחומים נבדלים – בשלושת הימים הבאים הוא ממקם בכל תחום עצמים וצורות-חיים מתאימים. אלוהים מעצב סדר מתוך התוהו ובוהו. במעשה-הבריאה האחרון שלו הוא עושה אדם ״בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים״ (בראשית פרק א פסוק כז). ״חביב אדם״, אומר רבי עקיבא, מפני ״שנברא בצלם אלוהים״ (משנה פרק  אבות ג פסוק יד).

בתחילת התורה עולם האלוהות בראשית מכונן את מחשבת המוסר הכוהנית. להבדיל מן הנביא, הכהן אינו מתבונן בחברה. ולהבדיל מדמות החכם, הוא אינו חותר לאושר. הוא מתבונן בבריאה כמלאכת כפיו של אלוהים. הוא יודע כי לכל דבר מקום ותחום המיועדים לו: הקודש והחול, המותר והאסור. משימתו היא לשמור על ההבדלים הללו ולהורותם לאחרים.

הוא יודע שלצורות חיים שונות יש גומחות אקולוגיות שונות. משום כך כוללת אתיקת הקדושה גם חוקים המכבדים את הסביבה הטבעית ואת האבחנות וההבדלות הקיימות בה – כגון איסורי הכלאיים.

מעל לכל, אתיקת הקדושה מלמדת אותנו שכל אדם עשוי בצלם אלוהים ובדמותו. ה' ברא כל אחד מאיתנו באהבה. על כן, אם רצוננו ללכת בדרכיו של ה' – ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם״– אנו צריכים לאהוב כמוהו את האנושות, ולא כהפשטה אלא בדמותם המוחשית של הרֵע ושל הגר. אתיקת הקדושה מבוססת על תפיסת הבריאה כמלאכת-אהבה אלוהית. תפיסה זו רואה את כל בני האדם – את עצמנו, את רעהו ואת הגר – כעשויים בצלם אלוהים; ומן הטעם הזה היא דורשת מאיתנו לאהוב את הרע ואת הגר כמונו.

זה לכבוד השרה לאיכות הסביבה שהשם יצליח את דרכה

אני מאמין שבאתיקת הקדושה יש משהו ייחודי ועכשווי. היא מלמדת אותנו כי המוסר והאקולוגיה כרוכים יחדיו. שניהם נוגעים לבריאה: לעולם הטבע כמעשה ידי אלוהים, ולאדם כעשוי בצלם אלוהים. כיבוד האדם כאדם, וכיבודה של הסביבה הטבעית, משלימים זה את זה. עולם הטבע והאנושות נבראו שניהם בידי אלוהים, ועלינו מוטל להגן על עולם הטבע ועל עולם האנושות שביחד נולדת אינטימיות סוערת ומהנה, שמחוללת תמורות בחינוך שאנו בנויים עליו ,בדיוק כמו בין  פרשת כי תשא לבין פרשת אחרי מות; בין יום כיפור הראשון, בהר סיני, ליום כיפור השני, יום כיפור לדורות; בין מנהיגותו הגדולה-מהחיים של משה רבינו לבין המשמעת הכוהנית השקטה והמצטנעת של יום תשובה וכפרה אחת לשנה.הפיכתם של ערכים לקודים של מעשה, המעצבים מצדם את הרגלי הלב, היא לב לִבָּן של היהדות ושל המנהיגות. אל לנו לאבד את ההשראה שנסכו בנו הנביאים, אבל אסור גם לאבד את הרגלי השגרה הללו, ההופכים אידיאלים למעשים וחלומות למציאות ממומשת. בעזרת השם שבוע הבא מתחילים את המסע לכוון פסח שני-הזדמנות שניה״