פרשת יִתְרוֹ התשפ"ה

את המאמר אני מקדיש לאישה שאהבת ישראל תמיד לנגד עיניה ששנים רבות הולכת אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אז לך ליאת ברגר מזל טוב ענק לרגל יום ההולדת שלך עלי והצליחי בכל מעשי ידיך, מאחל הרב דוד.

אנו מברכים את היולדת בר ואת בעלה ואת  סבא וסבתא אבי ושולי לוי ואת הדוד מושיק לוי בהרבה מזל טוב לרגל הולדת התאומות.

וכאן אני מברך באופן אישי את רפאל עטיה שחזר אלינו בגבורה שבחר להמשיך לחיות עלה והצלח.

אתמול בחג ט״ו בשבט חנכנו את הכולל הוירטואלי של תורת ישראל  ויהי רצון שנצליח להנכיח את רעיון התורה שבעל פה על כל מגבלותיה בסדרת פגישות יומיות יהי רצון שהקב״ה יצליח את דרכנו בתהליך זה.

פרשת יתרו

חשיבות ההקשבה

״אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן. הַמְרַחֵם. רַחֵם עָלֵינוּ. וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִּינָה לְהָבִין וּלְהַשכִּיל. לִשְׁמעַ. לִלְמד וּלְלַמֵּד לִשְׁמר וְלַעֲשות״ (מתוך תפילת שחרית). בפרשה שלנו אנו פוגשים את אחד החוקים האנושיים שיוצרים דיאלוגים המפתחים בתוכנו את היכולת להיות קשובים לצרכי האדם האחר, כדי להקשיב צריך לרצות לשמוע, משמיעה זאת  מתחולל בתוכנו שינוי בכל הרבדים. 

בפרשה שלנו יש שני שומעים, השומע הראשון הוא יתרו: ״וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:  כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם״. מן הסתם לא היה בעולם מי שלא שמע, כולם שמעו אבל רק יתרו לא סתם שמע, הוא הקשיב והאזין, וההקשבה הזאת חוללה בו שינוי, והוא עזב את מקומו וארצו, את מעמדו וכבודו, והגיע למדבר. אבל יש כאן עוד הקשבה, חשובה לא פחות, ההקשבה של משה רבנו ליתרו, משה רבנו, הענק שבענקים, האיש שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, האיש שהנהיג את הוצאת בני ישראל ממצרים, האיש שעלה למרום וקיבל את התורה, מקשיב ליתרו, הגוי, שמגיע מבחוץ: ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר״.

מתוך הפרשה אנו למדים שאחת ההכנות החשובות ביותר לקבלת התורה הוא  לדעת לשמוע, להקשיב ולהאזין, כדי שהתורה תחולל שינוי בחיינו אנחנו חייבים לדעת להקשיב. חז״ל מלמדים אותנו את אומנות ההקשבה: ״אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם״. ניקח לדוגמא את החכם מכל אדם שלמה המלך, שמבין שהדבר החשוב ביותר הוא להקשיב, ושהקב"ה שואל אותו  מה הוא מבקש, הדבר היחיד שהוא מבקש הוא לב שומע: ״וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה״.

מתן תורה 

בני ישראל מגיעים למרגלות הר סיני ומקבלים את התורה: ״וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר״, דרשו חז"ל: ״כאיש  אחד בלב אחד״. נדמה כי אין מדובר אך ורק בהתעלות רגעית על הסכסוכים והמריבות הפנימיות, אלא כתנאי הכרחי לקבלת התורה. ללא אותה אחדות מוחלטת, עם ישראל לא היה יכול לקבל תורה. היסוד שמלמדים אותנו חז"ל בדרשה זו הוא שהתורה ניתנה לעם ישראל כישות אחת מאוחדת. שמהותה היא הבחירה החופשית שדרכה משיגים את החיבור לקב״ה.

במעמד הר סיני, הוא האירוע המרכזי לקבלת עול מלכות שמיים, הקב״ה מתגלה לכלל האנושות ובפרט לעם ישראל. במעמד הר סיני נולד הפוטנציאל של יסודות המשפט. כאשר יתרו שומע על צאתם של בני ישראל ממצרים, ועל כל אשר עשה אלוקים למשה רבינו ולעם ישראל, הוא מברך על ההישג המרשים של הוצאת העם ממצרים, וחולק לקב״ה כבוד והוקרה. בזמן שהותו של יתרו במדבר עם משה רבינו הוא מתחיל לקבל מושג איך הכוחות  הרוחניים השוכנים במשה רבינו פועלים, בזמן שהוא מנהיג את עם ישראל במדבר, כאשר הוא עומד לבדו, מבוקר עד ערב, לשפוט את העם: ״וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה-נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ״. מרגע שמשה רבינו מבין את דבריו של יתרו, הוא מתחיל לפרק את הנהגת היחיד לארבע סוגי הנהגות וכך הוא מתווה את הדרך לעשיה משפטית הנהגתית שזאת שיטה מהירה ויעילה לטפל בתלונות, תביעות, ומחלוקות פנימיות בעם.

הנהגת העם בידי ״אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים״

מתוך מינוי הדיינים בעצת יתרו אנו למדים כי הנהגת עם-ישראל לדורותיו בדרכי התורה, לא נמסרה לאישים בעלי רוח הקודש אשר שכינה מדברת מגרונם בדומה למשה רבנו, אלא נמסרה לבני אדם הפועלים בכוח סגולותיהם האנושיות. יתרונם של אישים אלה הוא בכך שנדרש מהם שיהיו בעלי כישורי מנהיגות ברמה גבוהה ביותר, אולם כישורים אלה אינם חורגים מן הרמה האנושית, ובוודאי אינם על-טבעיים. לא זו בלבד אלא שחז"ל אנשי התורה שבעל-פה, ובעקבותיהם, החכמים אנשי ההלכה המאוחרים, יודעים שהתורה של הקב״ה הנמסרת לעם ישראל באמצעות משה רבנו בהר סיני, לא בשמים היא, ולא על פי השראה מן השמים מורים הם אותה ודנים על פיה, אלא עושים הם זאת על פי היכולת האנושית על כל מגבלותיה הטבעיות, לפיכך מכירים הם מצד אחד בחיוב להשתדל להגיע לאידיאל המנהיגות, אולם יחד עם זאת להסתפק על כורחם במה שניתן להגיע אליו, והם מבחינים בין סגולות מוסריות ואינטלקטואליות, הוי אומר הבחנה בין הדמות האידיאלית של מנהיג ושופט כפי שהתהווה יתרו, לבין מה שמשה רבינו הנהיג בבואו לבחור ולמנות את המנהיגים והשופטים.

מכל זה אנו למדים שאפילו התורה הקדושה איננה מקוימת בכוח ניסי, ואינה יכולה להפוך לגורם במציאות האנושית, אלא אם כן היא מופעלת בכוח הבנתם, תבונתם, רצונם ומגמתם של אותם: ״אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים״, שזה פוטנציאל שטמון בכל אחד מאיתנו, המקבלים את התורה על עצמם מרצונם, ונכונים להנחותה לכל דורש ומבקש. 

עשרת הדיברות 

עשרת הדיברות הם יחידת תוכן נפרדת, בעלת אמת משלה, אשר ביכולתם להאיר ולהשפיע עלינו דרך תרי״ג מצוות, עבודת המידות ועשיית חסד, שכל תכליתה להגביל את האדם דרך היצרים ולפתח בו את התשוקה להתבונן לפני כל מעשה כפי שנאמר בלכה דודי: ״סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה״. זהו דיאלוג ישיר ונקי בין הפרט האנושי לבין הבריאה הכבירה והנסתרת אשר מתגלה לעיננו ונעלמת, שכל אחד מאיתנו שותף לה כיחיד. היחיד שהתורה פונה אליו בגוף ראשון. עשרת הדיברות הם תמצית טהורה של אמונת הלב שיש ביכולתם להזרים כוח של השפעה, אלו מצוות שמקיימים באמצעות הגוף הפיזי והרגשי.

אנו מודעים לזה שכל אדם הוא שילוב מורכב של תכונות צרכים ויצרים, כגון תאוות בצע, קנאה, רכושנות וצרכים בסיסיים כמו מזון ומין. עמוק בתוך השילוב המורכב הזה חייב להימצא גם הצורך הרוחני, צריכה להימצא הליבה הקטנה של החיפוש המתמיד אחר משמעות. משם נובעים המוסר והערכים, לכן כתובים כל הדיברות החוקתיים האלה מלשון יחיד ומופנים אלייך הקוראת ואליך הקורא, ליצירת פרופורציות בתוך תוכו של היחיד. לכן האיזון בין הרוחני ערכי לבין הגשמת העצמי מוטלת עלינו כבני אדם. ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״. כוח האלוקי המופשט, חסר גוף ודמות הגוף זו שאין לה מראה ותמונה יכולה לקבל כל צורה שישווה לה מי שמכניס אותה אל משכן ליבו. זאת חלק ממהות  האמונה בקב״ה, זהו מאבק גדול באני האנוכי שרואה רק את עצמו – ״כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה״, על ידי  עידון התאווה, כשאנו מכניסים את הרוחניות לדברים הכי בסיסיים שהם צרכים וסיפוקים שלנו, וברגע שאנו מתחילים ליישם את התהליך, אנו מתחילים להנות מכל רגעי בחיים.

״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״. ירמיהו הנביא אומר: ״עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ״ – כל צרה שהקב״ה מביא לעם ישראל ולעולם, ממש בתוך הצרה עצמה נמצאת הגאולה. בזמן שעם ישראל היו בשעבוד מצרים אותן זרעי החרות שנולדו בזמן הגלות יצרו גיבוש בעם ישראל המקבל משמעוית אימונית גדולה בשעה שעם ישראל שומע את הפסוק הפותח את עשרת הדיברות: ״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״. מילותיו של משה רבינו אל פרעה, מיטיבו מהעבר הרחוק ואויבו בכל התהליך של בני ישראל ביציאתם ממצרים, עדיין מהדהדות בכל זירות המאבק לחופש: ״וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה״. לאחר שבני ישראל יוצאים ממצרים הם מתחילים לחוות את רעיון החירות, וזאת הסיבה שהתורה מלאה בציווי הזיכרון של יציאת מצרים, הרבה יותר מאשר זיכרון הבריאה, כי הבריאה נעשתה בידי הקב״ה בלבד, ללא מגע יד אדם כלל וכלל. לעומת זאת ביציאת מצרים וחירויותיה הנלוות, יש הרבה מאוד ממעשה ידי האדם, לאמור: לא רק הקב״ה  בורא שמיים וארץ אלא גם האדם נוטל אחריות משמעותית כשותפו. לכן הפכה גאולת מצרים להיות היסוד המאחד את עם ישראל כפי שנאמר: ״וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר״. כאיש אחד בלב אחד.

נמשיך לדיבר השני והחמישי, כאן ישנה התייחסות מיוחדת להורים ולילדים. ההתייחסות הראשונה היא בדיבר השני: ״לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי״. פעם אחת כהורה, אנחנו נתקלים במקרים רבים בהם הורים הזניחו את חינוך ילדיהם. ואולי הגיע העת שההורים ידעו לכבד את ילדיהם ולאפשר להם חינוך שיש בו מוסר וערכים והתפתחות הדרגתית שיוכלו להכיל – להנות מהשפע שהקב״ה מוריד לעולם. יש כאן אמירה ברורה בדבר הגורם העיקרי המשפיע על חינוך הילדים – דוגמא אישית. הדיבר השני מבקש מאיתנו ההורים לכבד את ילדינו .

והדיבר החמישי: ״כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ״. כבן/בת של הורים – אנו מתבקשים לכבד את ההורים שלנו. זה מחזור החיים והקשר המשפחתי – אנו נכבד את הורינו, ובבוא העת שילדינו יכבדו אותנו. אם זה יקרה, יאריכון ימיך על פני האדמה. – יאריכו במובן שכל אחד מהימים שתחייה יהיה יום ששווה היה לחיות אותו!

הדיבר הרביעי זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שבת וראש חודש. ישנן שתי מצוות ששינו את תפיסת הזמן של האנושות. הראשונה היא מצוות קידוש החודש שהגדירה זמן חדש ביהדות ואודותיה למדנו בפרשת בא: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״ (שדיברנו עליה בהרחבה במאמר של שבת שעברה).

השניה היא מצוות המנוחה בשבת, מנוחה מהתלאות התודעתיות מחשבתיות, כפי שנאמר בתורה: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה״.

הקב״ה רצה שבני ישראל יתחילו את מעגל הזמן החדש לפני כניסתם לארץ ישראל, ולכן מסר למשה רבינו שני סוגי זמנים משני תודעה, ראש חודש ושבת. הקב״ה רצה שבני ישראל יתחילו את מעגל היום החופשי בשבוע כבר בצאתם ממצרים (מעניין שיחידת הזמן בת שבעה ימים היא פרי רוחה של התורה, והיא נחשבת לאחת המצוות החשובות ביותר. הנצרות והאסלאם אימצו אותה, אך הזיזו את יום המנוחה ביום).

ישנו רעיון המסביר שכל מערכת מאבדת אנרגיה לאורך הזמן. עם ישראל, לא נס ליחו, לא איבד את האנרגיה שלו לאורך הזמן ונשאר חיוני ויצירתי כפי שהיה תמיד. זאת בזכות הטענת החלקים הגופניים והמנטליים באמצעות זמנים רוחניים שבת ראש וחגי ישראל שהם משאב אנרגיה מתחדש והגדול ביותר של האנושות, זמנים אלו מטעינים אותנו ומאפשרים לנו להיות בתנועה מתמדת במציאות היום יומית ולזכות בחופש אמיתי נטול דאגות. והכלל הראשון בניהול זמן הוא שיש להבחין בין דברים חשובים תודעתית ומציאותית, לבין דברים שמגיעים מדחף ואימפולסיבי, שיונקים את  הֲוָויָתָם מכוח המדמה שמחזיק אמונות שגויות במבנה של האירוע שאדם עבר או ראה או שמע   בעצמו. זה גורם לנו בעיתות לחץ  לדחות את הדברים החשובים תודעתית ומציאותית לטובת דברים שנראים דחופים יותר. רק המחשבה להניח רגע בצד את ״הדברים הדחופים״, מעוררת בנו פחד, נקיפות מצפון ותסכול. 

יש לזכור, הדברים החשובים הם אלה הנחוצים לנו הרבה יותר למען אושרנו ובכדי לחוש שאנו חיים את חיינו כראוי. לכן השבת היא הזמן המוקדש לדברים החשובים והלא דחופים: כגון משפחה, חברים, קהילה, חוויה ותנועה רוחנית, תפילה והודיה לקב״ה על הדברים הטובים בחיינו. בקריאת התורה בשבת אנו מספרים את הסיפור הארוך והדרמטי של עמנו ושל מסענו. את השבת אנו מקבלים בהדלקת שני נרות, הסיבה המרכזית להדלקת שני נרות לכבוד השבת היא שאלו מקבילים לשני אופני קיום מצוות השבת. הציווי על השבת מופיע בעשרת הדיברות, הכתובים פעמיים בתורה. בפעם הראשונה, בפרשתנו נאמר: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״. ציווי זה מקיף את כל המצוות הקשורות לציון קדושת השבת. בפעם השנייה, בפרשת ואתחנן הציווי הוא: ״שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ״. ציווי זה מקיף את כל התהליכים הכרוכים בשמירת שבת. כדי לייצג את שני ההיבטים שבקיום מצוות השבת, נהוג להדליק שני נרות – האחד כנגד ״זָכוֹר״, השני כנגד ״שָׁמוֹר״, ומכבדים את השבת ביין וחלות. איזון זה יוצר שלמות בחלקים שבתוכנו, ומביא לשלום בית במשפחתנו. שלום הנובע מאהבה ואשר שׁוֹרֶה באשר השכינה שוֹרָה. זהו הייחוד של השבת, היא מחברת את החלקים שבתוכנו לשכינה, ויוצרת שלמות. 

כדי להבין את משמעות השבת כדאי גם להבין את הקושי שאנו חווים מהמגבלות שהשבת מטילה עלינו כביכול. ישנם כאלה שהתחילו לשמור שבת בעקבות אירוע טראומטי שפקד אותם או את משפחתם, חלקם חווים תסכול על שלקחו על עצמם את האחריות הזאת. הם לא מבינים שתסכול  זה נובע מכך שהם חווים את השבת דרך המגבלות שלה, וברור לכל שההגבלות שהם חווים מקורם בדמיון של הכוח המדמה. אם נבין את הפורמולה הרוחנית אנרגטית שאומרת שכדי לקבל אור עליון צריך לצמצם את החלקים העוסקים כל השבוע בעבודה וטרדות היום יום, ולהתחיל לזכך את עצמנו. שבת היא פגישה עם הארה אלוקית עליונה שהיא מעל העולם, ממעל למציאות. מיד אחר השבת נעלם אור זה כדי לחזור לאפשר לנו יגיעה ועבודה בדרך בחירה. אבל מכל מקום נשאר ודאי בחינת השארה מהאור של שבת גם על כל ששת הימים.״