פרשת וַיִּקְרָא התשפ"ה

את המאמר אני מקדיש לרפואתו של מאור שמעון בר יוחאי,
ולנו, לכל מי שעושה תהליך כדי לזכות להיות בליל הסדר הרוחני חומרי.

פרשת ויקרא

״לפני שנתחיל בקריאת ספר ויקרא נזכיר: ספר בראשית עוסק ביצירת העולם וביצירת המשפחה היהודית, וספר שמות עוסק בהיווצרות של עם ישראל כעם, ובהשראת השכינה.

ספר ויקרא עוסק, ברובו, בתורת הקורבנות ובכוהנים המשרתים במשכן. יש קורבנות שהם בגדר חובה, ויש שהם רְשות – לפי רצון המקריב וצרכיו. בפרשת ויקרא מדובר בסוגים אחדים של קורבנות:
קורבן עולָה – קורבן שמביא אדם לרצונו, על פי החלטתו החופשית, מן הבקר, הצאן או העוף. הקורבן הזה נשרף כולו על המזבח ולא נוֹתָר ממנו דבר לכוהנים.
קורבן שְלָמים – קורבן שבחלקו נשרף לגמרי על המזבח, חלק אחר שלו ניתן לכהן, וחלק נאכל על ידי מקריב הקורבן.
קורבן חַטָאת – קורבן שמביא כל מי שחטא בשגגה, או נטְמָא, ונודע לו חטאו לאחר מכן. מטרת הקורבן היא לכפר על החטא.
קורבן אָשָׁם – קורבן שמביאים חוטאים המתחרטים על מעשיהם, או אנשים שיש להם סָפֵק האם חטאו או לא. 

קָרְבָּן לַיהוָה

המילים קָרְבָּן והַקְרָבָה קיבלו בשפות רבות, ואף בעברית של ימינו, משמעות של ויתור (על דבר כלשהו), עם נימה של חֶסֶר. אך המשמעות הבסיסית של המילים הללו בעברית היא קודם כל ״התקרבוּת אֶל״. 

״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה״ מלמד אותנו שבכדי להתקרב לקב״ה אנחנו צריכים להקריב, ולא רק להקריב אלא: ״יַקְרִיב מִכֶּם״. כלומר משהו שהוא חלק ממשי ממני. ההתקרבות לה', לבן/בת זוג, להורה, לילד, לחברה, או לכל דבר אחר – דורשת ממני הקרבה של משהו שהוא חלק ממני. ההתקרבות דורשת ממני להשתנות, לוותר על חלקים מן האגו שלי. כך מתחיל ספר ויקרא, וזהו, אולי, הערך הראשון שהוא מנחיל לנו: להקריב, לוותר, לתת, להוריד מעצמך – כדי להתקרב.

המשמעות המקובלת של המילים ״קָרְבָּן, לַיהוָה״ היא שהקורבן הוא לה' לבדו. לכאורה, יש מקום לתמוה על הדיוק הזה. אלא שהדבר מתבקש, משחר ההיסטוריה האנושית עבודת הקורבנות הייתה מופנית לכוחות הטבע, שהפכו להיות אלוהות בתרבויות פגניות (עבודת אלילים – ביהדות קרויה עבודה זרה) של העולם העתיק. נדרש מאמץ רוחני ממושך מאוד עד שהאנושות עברה מעידן הפולחן האלילי אל הידיעה הוודאית שהפולחן – שהוא נטייה טבעית לאדם – צריך להיות מופנה לה' בלבד.

ספר ויקרא הוא כולו ערכים מוסתרים ומקופלים בתוך המילים. אמירה זו תפתיע רבים, שכן מתחת לרובד הטקסי ישנה רשת מסועפת של ערכים המבקשת לעצב את יחסינו עם הקב״ה ועם הזולת. ניקח את זה לכל חברה אנושית המבקשת להציג את ערכיה הבסיסיים ולשמרם, מסתירה אותם בטקס. מה יכול להיות הגיוני יותר? המילים נושרות ״משפתותינו כנשור עלי השלכת מהעץ״, אך הטקסים חוזרים על עצמם בפריחה מחודשת. הטקסים חזותיים ושיתופיים, והם מקודדים בזיכרוננו עוד בגיל הרך ומתעצמים בכל פעם שאנחנו חוזרים עליהם.

ברור שכאשר אין הטקס ממחיש את המחויבות הדתית שלנו הוא הופך ליצור גשמי תמוה, לאמונה תפלה או לעבודת אלילים זוטא. הטקס הוא שירתה של הרוחניות המובילה אותנו לרגע של התעלות, אם יכשל טקס בשל היותו חסר את התוכן או מתעתע הרי שהחטיא את מטרתו ואיבד את תועלתו. על הטקס לסמל משהו שמעבר לו עצמו, אותו משהו שהשגתו מגבירה את משמעות החיים ואת ערכם.

הרמב״ם נותן את ההסבר לעבודת השם באמצעות הקרבת קורבנות ״בעוד שעבודת ה' מתאפיינת בעבודה רוחנית באמצעות תפילה, מצוות, חסד ועבודה על המידות, הערכים, עבודת ה' איננה רק במחשבות ובדעות, ולחילופין איננה רק במעשים ובטקסים. 

הייחודיות של תורתנו היא בכך שהיא מציעה לנו דרך המשלבת חיי מעשה עם דעות וערכים. התורה וההלכה מלמדות אותנו כיצד לחיות את החיים, עד לפרטים הקטנים, באופן שהחיים המעשיים שלנו יבטאו ערכים, דעות ואמונות, כיצד לדאוג שאלו יהיו חלק ממשי באורח החיים היומיומי שלנו. מיכוון שקשה ביותר לשנות הרגלים שהם בין דוריים, ולא ניתן לשנות תפיסה של אדם בצורה כל כך משמעותית בבת אחת, לכן, כפי שסובב ה’ את העם במדבר עד שישחררו מעצמם את הרגלי העבדות וילמדו הרגלי חירות שמביאים אותנו לגבורה, כך יש לגמול לאט לאט את מי שהורגלו בעבודה זרה של הקרבת קרבנות מההרגל החומרי הזה לפני שיוכלו לעבוד את ה' בצורה רוחנית ומופשטת. 

כמעין ״תחנת ביניים״, משה רבינו, שהתגורר בלב ליבה של העבודה הזו מבין היטב שיש לגמול את עם ישראל מהדבר הזה, הוא קורא מתוך אהל מועד לעבודת הקרבנות כך שמי שהורגלו בכך יתחילו להשתמש בכלים המוכרים להם לעבודת אלוהי ישראל. 

כדי לבנות אחדות, לפעמים אנחנו צריכים לשבור את השלמות והאחידות שיצרנו ולאפשר לזולת להיות בחברתנו, כפי שכתוב בספר ויקרא: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ (גם אם הוא לא) כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה״. תמיד נזכור שכולנו יצירי כפיו של קודשא בריך הוא.״