פָּרָשַׁת וַיֵּצֵא

"טוב זאת פרשה מאוד מאתגרת – ראשית דרכה אנו מסוגלים לחוות את אנרגיית הקשר המחולקת: למחוייב המציאות-יעקב ולאה, ולאפשר המציאות-רחל ויעקב.

אנו גם פוגשים דרך הפרשה את ״גן הנטישה בריחת יעקב מביתו-מין אהבת יעקב את רחל ולאה והקונפליקט העמוק בתודעה הרוחנית מהו מוסד הזיווגים-למה אנחנו נתקעים בדברים מסוימים הרבה זמן מעל המותר. –רוח-סולם חלום יעקב אבינו

ולשמחתי שלי, כדוד, אנו פוגשים בפרשה את הצדק האלוקי המסתתר במודעות הנסתרת, אז מכיוון שהמאמר ארוך במיוחד ,אז כל אחד יקרא את החלק שמעניין אותו.

מתוך שתים עשרה פרשות של חומש בראשית. שבע מהן מספרות לנו את פרשת חיי יעקב אבינו , המהוות השלמת שרשרת אבות האומה ואבות היהדות. ומכאן ניתן לומר, שאם אברהם אבינו מתגלה ומוצג בחומש בראשית כ-אבי-היהדות, הוי אומר אבי הכרת ה’ -יחוד ה' -ואהבת ה’, במסורת שהוא מוסר ומעביר לבניו אחריו, הרי יעקב אבינו הנכד הוא למעשה אבי עם ישראל בפועל. פרשת ״ויצא״ מגוללת את פרשת חיי יעקב אבינו, משעת צאת במקלו בעוני ובחוסר-כל כגולה  ופליט מבית אביו, עד הגיעו אל בית לבן הארמי, ורק לאחר עשרים שנה הוא שב לארצו ולבית אביו, הפעם  כראש בית אב ,עם נשיו וילדיו ורכוש גדול.

ספר החלומות

עולם החלום לעומת עולם-הערות (לשון ער)

העיסוק ברובד הקיום האנושי העמוק ביותר במעמדו של האדם בעולמו, בא בין השאר לידי ביטוי בכך, שהרבה מין הדברים באותו עולם הם בתחום החלומות הוי אומר של מציאות האדם בנבכי תודעתו עליהם אין לאדם שליטה, מה שאין כן כל מה שבא ומסופר לאחר חומש ״בראשית״. לאחר  יציאת מצרים  ומתן-תורה הקיום האנושי אשר קיומו ותולדותיו של עם-ישראל הם-הם, המסמלים אותו, הכל מתרחש בו לאור התודעה הצלולה של האדם העומד בפני התורה, והוא חייב להחליט אם הוא מקבלָהּ או מפר אותה, ולכן מכאן ואילך גם אין עוד מקום לחלומות.

נושא זה של חלומות חומש ״בראשית״. יכול לשמש נושא לשיקולים והרהורים רבים, ועל שאלה זו אפשר אולי לומר , כי עניינו של ספר ״בראשית״, החל מסיפור בריאת העולם והדורות הראשונים של עם-ישראל, בא לבטא דבר-מה שהוא עמוק מן התפיסה הערה של האדם לגבי  המציאות, ויש בה הרבה סמליות, שייתכן אולי כי לא ניתן כלל לבטאה במונחים אשר מתייחסים למציאות היומיומית של התפיסה הערה והמודעת לאדם. יש  בספר בראשית דברים רבים המתייחסים לחלק הלא-מודע או לתת-מודע של המציאות, הוי אומר הדברים שהאדם מתקרב אליהם רק בחלומות שמתקיימים בחומש ״בראשית״ שהוא כידוע  חומש החלומות, וממנו והלאה מתרחש הכל בעולם הערות. שהרי זהו גם החומש שלפני מתן תורה, ואילו לאחר מתן תורה ,ההכרה שהאדם מכיר את אלוקים היא הכרה המעוגנת בתורה ,ואותה צריך האדם ללמוד ולהכיר בשכלו ובתבונתו הערה, מה שלא היה כך לפני מתן תורה, מציאות בה הכרת ה’ של  האדם היתה בהכרח מעוגנת באינטואיציה שלו, בדברים שאינם ניתנים להבהרה רציונלית, ולכן הם קשורים בחלום.  ידיעת  ה’ ללא ידיעת התורה היא ידיעה שבחלום, אולם באמצעות הכרת התורה ומצוותיה  -הכרת  מערכת החוקים של עבודה על המידות-ועשיית צדקה וחסד, התורה נעשית לידיעה מתוך דעת האדם.

חלום סולם יעקב עושה טרנספורמציה לכיוון תפילה שתחבר את העולם האנושות עם עולם האלוקות דרך 125 מדרגות של היטהרות העוזרת לאדם לעלות מערך נמוך -עצמי כוזב, לערך גבוהה -עצמי אותנטי

חלום יעקב, אך על פי פשוטו של חלום על פי דבריו של יעקב אבינו  בהתעוררו, זהו מפגש בין אדם לאלוקים, מפגש שלימים נודע בשם תפילה, ״בית אלוהים״. בית אל, מושג שעתיד היה להתממש בדורות הבאים במקדש ובבית הכנסת.

השמים מכון שבתך

שלמה המלך מבקש בתפילתו בחנוכת המקדש:

״וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ, וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל-דְּרָכָיו, אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת-לְבָבוֹ: כִּי-אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ, אֶת-לְבַב כָּל-בְּנֵי הָאָדָם״. (מלכים  א' פרק  ח, פסוק לט).

חזון מכונן זה של יעקב אבינו הוא לא רק גרעינו של רעיון התפילה, אלא – גם מקור השפעה על תבניתה. צורתה של התפילה היהודית המשקפת את מודל הסולם  שמלאכים עולים ויורדים בו. בחינה מדוקדקת של תפילותינו תגלה תבנית יסוד סימטרית ששלושת חלקיה הם עלייה, עמידה לנוכח השכינה, וירידה. תפילת שחרית, למשל, מתחילה בפסוקי דזמרה-״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה. סֶּלָה״. (תהלים פד, ה) שהם הכנה לתפילה; מגיעה לתפילה גופא, קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה; ונגמרת בשורה של דברי תהילה לה', ביניהם, שוב מזמור ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה. סֶּלָה״. (תהלים פד, ה) שאמרנו בפסוקי דזמרה. גם תפילת העמידה עשויה במבנה המשולש תחילתה ברכות שבח ,סופה ברכות הודיה ,ובתווך נמצא גוף התפילה: ברכות בקשה  בימי חול ,ברכות ליום השבת ובמועד. השבח הוא הכנה הוא פרוזדור לפני הטרקלין .ההודיה היא הפרידה והיציאה. ובאמצע, טרקלין עצמו, אנו עומדים לפני המלך ומְחַלים את פניו בבקשות. הכוריאוגרפיה של התפילה ממחישה זאת: שלוש פסיעות קדימה תחילת עמידה, שלוש פסיעות לאחור בסופה.

מעין עלייה, עמידה וירידה.

בלב הקדושה נמצאים הפסוקים שהנביאים ישעיהו ויחזקאל שמעו מפי המלאכים סביב כסא הכבוד, הקדושה נאמרת שלוש פעמים בתפילת שחרית בתפילת מוסף ובתפילת מנחה.  הקדושה הראשונה היא ״קדושת יוצר״, הנאמרת בברכת ״יוצר אור״ שלפני קריאת שמע. השלישית היא ״קדושא דסדרא״, אותו פרק תפילה הפותח במילים ״ובא לציון גואל״, ואילו הקדושה האמצעית נאמרת כידוע בחזרת הש"ץ. הראשונה והשלישית שונות מהאמצעית. אפשר לאומרן גם שלא במניין, ובמיושב. הרמב"ם מסביר כי ההבדל טמון בכך בקדושת יוצר ובקדושא דסדרא אנו מתארים את מה שהמלאכים אומרים בשעה שהם מהללים את ה' – ואילו בקדושה בחזרת הש"ץ אנו משחזרים את מעשה האמירה שלהם. במילים אחרות, הקדושה הראשונה והשלישית הן הכנה לאירוע והתבוננות בו, ואילו הקדושה השנייה היא האירוע עצמו. שאנו חווים שוב הדוגמאות שהבאנו מלמדות שיש לתפילה צורה בסיסית, דקדוק עומק, היא מורכבת מעלייה, עמידה לנוכח וירידה, ההשראה לכך היא, בלי ספק, חלום יעקב. התפילה היא סולם הנפרש מן הארץ לשמים. בסולם זה של מילים, מחשבות ורגשות אנו משתחררים בהדרגה משדה הכבידה של הארץ, אנו נעים מן העולם שסביבנו, העולם הנתפס בחושים, לעבר המודעות לבוראו הנשגב, בהגיענו לראש הסולם אנו עומדים לפני השכינה – שזה לב מהותה של הכוונה בתפילה, ואז, אט אט, אנו שבים אל הארץ, אל טרדות היום יום שלנו, לזירת המעשים והמגעים שאנו חיים בה. אבל אם תפילתנו עשתה את שלה, בסוף התפילה אנו אנשים אחרים משהיינו בתחילתה, שכן, כמו יעקב אבינו המקיץ מחלומו, ראינו כי ״אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי״.

אם השלב הראשון הוא הטיפוס, והשני הוא העמידה בשמים, הנה השלב השלישי הוא הורדתה של פיסת שמים אל הארץ. שהרי תגליתו של יעקב אבינו בהתעוררו הייתה שיש ה' במקום הזה. השמים, אם נרצה, יכולים להיות ממש כאן . אנו יכולים אפילו להיות כמלאכים, סוכניו ושלוחיו של ה', לעלות אליו ולרדת ; ואפילו, נוכל להיות מושפעים מאורו של יעקב אבינו  לשרות עם אלוהים ועם אנשים, מכאן אנו למדים שיש לנו את המסוגלות ואת  היכולת להתפלל, העוז  לחלום, והפתיחות להשתנות במרווחים המפחידים שבין  ודאות לוודאות. (הרמב"ם הלכות תפילה פרק ד הלכה טז)

לאחר שהסברנו את האנרגיה המטאפיזית של סולם יעקב והפכנו את הסולם לתפילה שכל בר אנוש שחפץ להתקרב לעולם האלוקות ,יש לו את המסוגלות לעלות על אנרגיית התפילה. עכשיו נתמקד באנרגיית דורות: אברהם-יצחק ,שמעבירים את האנרגיה ליעקב אבינו והבירור בין אנרגיית הפרט לאנרגיית הכלל.

ואיך שהעולם האלוקות יוצר הפרדה בין אנרגיית  הפרט לבין אנרגיית  הכלל ,ולפעמים אין ביכולת התודעה שלנו להבין זאת ,ואז אנחנו כועסים על עולם האלוקות שכביכול עבד עלינו ,ולקח מאיתנו את היקרים לנו ,אז אולי כל אחד יחווה את זה דרך המקרא שלו ,ובמיוחד את סוף סוף תביני את המהלך …………

עכשיו הגיע הרגע שבו ננסה לקחת מחלום יעקב את התהליכים הטמונים בתוכו להאיר עליהם כדי שנוכל לתעל אותם לטובתנו.

חלקי החלום-נדר יעקב

״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה.  וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ״. (בראשית פרק כח פסוקים י-כב), בתוך החלום מתקיימים להם שני מישורים נפרדים שהתורה מתייחסת לכל אחת מהם ומעניקה להם  חשיבות:

1.החלום עצמו מצד תוכנו.

2.התייחסות למקום בו אירע החלום, והעתיד להיות בו.

נתמקד בנושאים לפי הסדר:

1.החלום מצד תוכנו. מתחלק לשלושה פרקים:

א. המראה: ״וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ״. (בראשית פרק כל פסוק יב).

ב. מסירת ברכת האבות ליעקב: ״וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ״. (בראשית פרק כח פסוקים יג-יד)

יש בברכה זו חזרה ברורה על הברכות שנמסרו לאברהם  אבינו בצאתו מחרן מקדם לבית א-ל, הלא הנה הברכות שמתברך הוא בשם הוי-ה.

ג. הבטחה פרטית נחלקת לכמה סעיפים: 

1)״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ״. (בראשית פרק כח פסוק טו), הבטחה שמשמעותה לא רק כלפי מצבו הקיומי של יעקב אבינו : ״וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ",(הגנה מפני פגיעה בנפש -עשו ,מפני פגיעה בממון -לבן).

אלא שהשכינה תהיה עם יעקב, ״הִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק״ והכוונה היא, להתגלות ה' ולתפילה אליו, שה' מבטיח שיהיו זמינות ליעקב אבינו בכל אתר ואתר.

2)״וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת״:להבטחה זו כמה משמעויות:

א-קיום ברכת אברהם באופן ממשי, לא רק בזרעו אלא גם בו;

ב-הצלחת השליחות של רבקה, כלומר הבריחה מפני עשו שביקש להרוג את יעקב אבינו והבטחה שיוכל יעקב לחזור בשלום;:

״וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב, עַל-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי.  מב וַיֻּגַּד לְרִבְקָה, אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל; וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.  מג וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה.  מד וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים–עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב, חֲמַת אָחִיךָ.  מה עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם; לָמָה אֶשְׁכַּל״. (בראשית פרק כז פסוקים מא-מה)

3)הצלחת השליחות מצד יצחק אבינו , שתכליתה נישואין: ״וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ; וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ, לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ; וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה, מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ״. (בראשית פרק כח פסוקים א-ב)

לפי אב הטיפוס של אברהם אבינו שאמר לעבדו אליעזר : ״וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ:  שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי.  וְאַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הָעֶבֶד, אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם:  הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה.  יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת-הוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִשָּׁם.  וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ–וְנִקִּיתָ, מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת-בְּנִי, לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה.  וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת-יָדוֹ, תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו; וַיִּשָּׁבַע לוֹ, עַל-הַדָּבָר הַזֶּה״. (בראשית פרק כד פסוקים ב-ט).

4)משפט סיכום וחיזוק, המגדיר את קו האופק של ההבטחה, ומתייחס לפתיחה: ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, – עד מתי? וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ״. (בראשית פרק כח פסוק טו).

כאשר הקיץ יעקב  אבינו משנתו הוא  מתייחס לשני היבטים של החלום:

א. מראה הסולם: ״וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם״.(בראשית פרק כח פסוק יז)

שיעקב אבינו מתעורר בבוקר מחלום הטרנסדנטאלי ,הוא מבין בעצמו:  וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְשהמקום  מייצג את "שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".ולכן יש משמעות מיוחדת למקום הזה דווקא. הכנת המצבה בהמשך, הנדר להקים ״בית אלוקים״ וכן קריאת השם, מעידים שגילוי חשיבותו של המקום הוא מרכזי בעיניו של יעקב אבינו.

ב. ההבטחה הפרטית:

נדר יעקב:״וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.  וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים.  וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה-יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״(בראשית פרק כח פסוקים כ-כב)

הבטחת ה' ונדר יעקב

בדיקת דבריו של יעקב אבינו  מעידה שהוא מתייחס באופן ישיר להבטחת ה', והופך את מה שהובטח לו על ידי ה' באופן מוחלט, ללא תנאי – לנדר על תנאי: הבטחת ה'- ״ וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״. (בראשית פרק כח פסוק טו)

אפשר לראות את ההבדל בין הפירוש של יעקב אבינו בתודעתו לברכות שקיבל מעולם האלוקות לבין הברכות שיצאו מעולם האלוקות עצמן.

1.הראשונה  :״וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים״.

2.השניה: ״וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה-הְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים״.

3.השלישי: ״וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״

אמנם יעקב אבינו חוזר על דברי ה' כתנאי לנדרו, אולם ישנם כמה הבדלים בין דברי יעקב  אבינו לבין הבטחת ה':

א. חוסר התייחסות לברכת אברהם שנמסרה לו בחלום: ״וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ-לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ״.

ב. השמטת המשפט: ״כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ״.

ג. התוספת: ״וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״.

ד. יעקב אבינו משנה את המילים של עולם האלוקות מ:״וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ״ ל-״וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ״.

ה. שינוי מ-״וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת״ ל-״וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי״

נראה כי כל ההבדלים נובעים מכך שיעקב  אבינו  רוצה ללמד אותנו דרך החוויה שהוא עבר שלא ניתן לקשר בין ההבטחה הפרטית לבין זו הכללית, ונדרו אינו אלא נדר של אדם הנמצא בצרה, ומתפלל להינצל ממנה להצליח בדרכו:

ורק שאדם משלים את האמונה בעולם האלוקות ומבין בוודאות את המשפט: ״ככה השם רוצה״. הוא יכול לחבר את הפרט והכלל ולזרום בתווך.

א. יעקב אבינו איננו מתייחס לברכת אברהם, כיון שהוא רואה את עיקר הברכה שניתנה לו כברכה להינצלות מצרה.

ב. דברי ה' ליעקב  אבינו השלימו, בעצם, את מסירת ברכת אברהם. החלק הראשון הנאמר בסגנון שמזכיר את מעמדי הבטחה הקודמים. אולם, הקשר הייחודי של מסירת הברכה – בריחת יעקב אבינו – חייב תוספת, שעניינה הבטחה מיוחדת ליעקב אבינו  שה' ישמור עליו, כדי שיזכה בברכת אברהם. ואכן, סיום דברי ה' מעיד על כך:

״כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ״. משפט זה, שהוא תכלית הבטחת ה' וסיבתה, חסר בדברי יעקב אבינו , כיון שהוא מתעלם מברכת אברהם, וכל עניינו הוא ההיחלצות ממצוקתו.

ג. התוספת: ״וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״.היא בקשה פרקטית ומעשית, הממוקדת בגאולתו של יעקב אבינו.

ד. דברי ה' :״וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ״. הם הבטחה להגנה תמידית, הנקשרת בברכה הלאומית שעוברת אליו מאברהם אבינו ; דברי יעקב: ״וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ״, לעומת זאת, הם תפילה ספציפית המכוונת להשגחה בהליכתו/בריחתו.

ה. ה' אמר ליעקב אבינו: ״וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת״ , כלומר – אקיים את התנאים ההכרחיים להתגשמות ברכת אברהם  אבינו בך, ואילו יעקב אבינו חותם את תנאו במילים: ״וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי״ לאמור: חזרתו בשלום, למרות עשו, בראש מעיניו. לא ההבטחה הלאומית על הארץ מעסיקה אותו, אלא הצלחת דרכו. שינויים אלה בדבריו של יעקב אבינו מעוררים כמובן תמיהה – מה אכפת ליעקב אבינו  לקבל את מלוא ההבטחה האלוקית? וחמור מכך: מדוע בכלל זקוק יעקב אבינו לחייב בנדר את ההבטחה שניתנה לו בנבואה מאת ה'? דבר מובן הוא שאדם נודר בשעת צרה לעשות חסד-צדקה עם האנשים שיש בהם חוסר תמידי , מפני שאינו מובטח בסיוע אלוקי, אולם מי שניתנה לו הבטחה מה' – איננו זקוק לכך.

זאת ועוד – תוצאת הנדר היא משולשת:

א. והיה ה' לי לאלוקים.

ב. הקמת בית אלוקים מאבן מצבה.

ג. מעשר.

שתי ההבטחות האחרונות מתקבלות על הדעת: השנייה היא תוצאה של גילוי חשיבות המקום, והשלישית היא מהות כל נדר – הבאת דבר מה לה'. אולם, ההבטחה הראשונה קשה: האם קבלת ה' כאלוקים יכולה להיות תוצאה של קיום התנאי, האם יעקב אבינו אינו מקבל את אלוקותו של ה' בלא זה? האם אין די בהתגלות הקודמת, צריך להתנות את קבלת ה' כאלוקים בתנאי?

דומה ששאלות אלה צריכות להביא אותנו לחשיבה מחודשת על מהותו של החלום שחלם יעקב אבינו .

אלוקי הארץ ואלוקי העם המשמעות הכפולה של החלום ״לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי״. (שמות פרק כ פסוק ב)

ללא ספק, חלקו המרכזי של החלום הוא מסירת ברכת אברהם אבינו . לו היה הקב"ה מתגלה ומוסר רק את ברכת אברהם אבינו , לא היה בכך קושי, כפי שאכן אירע לאברהם  אבינו עצמו ליצחק אבינו . מראה הסולם וההבטחה הפרטית הם חריגים, שאינם דומים להתגלויות הקודמות אותם פגשנו אצל האבות, והם אומרים דרשני. נראה שצריך להבין את החלום על רקע התפיסה הלאומית הטריטוריאלית של האלוקות שהייתה מקובלת בימי קדם. יעקב אבינו יוצא לחרן והוא יודע שבחרן יש אלוהים אחרים; האם הוא יצטרך לקבל את אלוהותם? לו הייתה זו הליכה לזמן מוגבל, לא הייתה מתעוררת השאלה, אך יעקב אבינו  מעתיק את מקום מגוריו לזמן בלתי קצוב. כבר אמרנו שעיקר ההבטחה הפרטית היא שה' ישמור על יעקב אבינו  גם בחו"ל, ולא רק בארץ, ובכך יש מסר משמעותי, במידה רבה חדש: השגחת ה' הולכת עם בחיריו לכל מקום, כלומר היא על-טריטוריאלית. מכאן, שיעקב אבינו אינו מחויב לאלוהי הארץ שהוא נמצא בה, אלא לאלוקי אברהם יצחק ויעקב אבותינו, ולא חשוב בכלל ,היכן הם ממוקמים .על פי דברים אלו, מטרת ההתגלות היא כפולה ודיאלקטית:

א. ללמד את יעקב אבינו ש- שער השמים נמצא בארץ ישראל, ומכאן הוא מקרין אור לכל באי עולם ולא חשוב מיקומם הגיאוגרפי, אלא מיקומם התודעתי שיפתחו לקבל את האור האלוקי  שזהו בית א-לקים.

ב. ללמד את יעקב  אבינו ש-השגחת ה' אינה רק בארץ, אלא אלוקותו פרושה בכל מקום, ומכאן שה' ישמור את  יעקב אבינו  בכל אשר ילך.

באופן זה מדריך ה' את יעקב אבינו באמצעות החלום להתייחס להליכתו כזמנית; הוא צריך לחזור למקום שבו נמצא שער השמים, אבל בינתיים ה' יהיה עמו.

תגובת יעקב אבינו למשמעות החלום

כיצד התמודד יעקב  אבינו עם מסרים אלה?

יעקב אבינו  הבין ודאי את הנאמר לו, שהרי הוא חוזר על דברי ה', אך מדוע לא קיבל אותם  באופן מוחלט?

כדי להשיב לשאלה זו נתבונן במהותה של החוויה אותה חווה יעקב אבינו. הוא חולם חלום; האם יש אמת בחלום? לשון אחר – האם זהו חלום שמקורו מהרהורי לבו של החולם, או שהחלום הוא מדיום של התגלות אלוקית? התמונה אותה רואה יעקב אבינו  היא תמונה של התגלות. אולם, הוא אינו יכול להיות בטוח איזה תוקף יש לתמונה שראה – האם היא אמיתית? נראה, שיעקב אבינו אינו בטוח בדבר. יש לזכור: יעקב אבינו רק עכשיו התגייס לצבא של הנבואה  והוא עדיין טירון באותה שעה, ומעולם לא התנבא קודם לכן. בעקבות חלומו הוא שואל את עצמו האם ה' הראה לו סולם בחלומו, או שמקור החלום בדעתו שלו: האם דיבר עימו ה' בחלום את כל מה ששמע, או שרק חלם זאת?

אין ספק כי יעקב אבינו מפרש את חלומו כחוויה נבואית:״וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי״. (בראשית פרק כח פסוק טז); אולם, אין הוא משוכנע במלוא המשמעות של חוויתו, ותגובתו של יעקב מעידה על אי ודאות זו: ״אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ״. לאמור: ״אם אכן מה שדיבר עימי ה’ יתגשם, אז אדע כי דבר ה' היה עימי״.

הבטחת ה' הופכת בדברי יעקב אבינו  לתנאי, לא מפני שהוא מטיל ספק בתוכן של דברי ה', אלא מפני שיש לו ספק לגבי  העוצמה של ההתגלות. אם יתגשמו הדברים, יידע כי דבר ה' אכן נגלה לו. הבנת הנדר לאור משמעות החלום ביאור החלק הראשון של הנדר נבחן, לאור הבנתנו, את תוצאות נדרו של יעקב, ונתחיל מחלקו הראשון:

"וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים". – אם אכן ישמור עליי ה' גם בחו"ל, אדע שאין הוא רק אלוקי הארץ, אלא אלוקותו היא בכל מקום – גם במובן של אלוקי המשפחה וגם, לעתיד, אלוקי העם.

זהו שלב חשוב מאוד בהתפתחות האמונה אצל האבות, שכן אצל יצחק  אבינו מצאנו שנאסר עליו לצאת לחו"ל: ״וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה:  שְׁכֹן בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ:  כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ״. (בראשית פרק כו פסוקים ב-ג), ואברהם אבינו אומר לעבדו אליעזר:״וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ:  שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי.  וְאַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ.  כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הָעֶבֶד, אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם:  הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה.  יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת–הוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִשָּׁם.  וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ–וְנִקִּיתָ, מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת-בְּנִי, לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה״. (בראשית פרק כד פסוקים ב-ט), מכאן אנו למדים כפי שאמרנו עבודת השם יכולה להתקיים בכל קצוות תבל אבל האור של עבודת השם יצא מארץ ישראל לקצוות.

״ירושלים אורו של עולם, ומי אורה של ירושלים? הקדוש ברוך הוא״.

ההבטחה הכללית משמעותה היא הבטחה שיעקב אבינו וזרעו יהיו שליטים על ארצו של ה', ומשמעותה של ההבטחה האישית היא שה' יהיה אלוקי יעקב אבינו וזרעו גם במובן האישי, כלומר – בחו״ל; זו, כאמור, התפתחות רבת חשיבות בתפיסת האמונה.

יעקב אבינו משיב ואומר: ״אם אכן ישמור עליי ה' גם בחו״ל, ויקיים את דברו אליי, אז ״והיה ה' לי לאלוקים״, כלומר – אקבל אותו כאלוקַי גם במובן האישי המוחלט, דהיינו לא רק כאלוקֵי הארץ, אלא כאלוקַי ואלוקַי זרעי לדורות עולם״ הדגש הוא במילה: ״לי״: ״אני יודע שה' הוא אלוקֵי הארץ, אבל אם יתקיים דברו – הוא יהיה אלוקַי באופן מוחלט, בכל מקום״. ואכן, בהמשך הפרשה, התורה מעידה שיעקב אבינו מגלה בחרן שהשגחת ה' חופפת עליו גם שם בנבואה ובשמירה:

״והנה אנכי עמך״- בנבואה: אנו רואים לאחר  אחרי שהותו של יעקב אבינו אצל לבן וכבר יעקב אבינו ספג ולמד את כל האנרגיות שמאפשרות לו להקים את עם ישראל, הוא מקבל ציווי מעולם האלוקות: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ״. (בראשית פרק לא פסוק ג).

אנו מוצאים בפסוק זה חזרה והקבלה על הציווי לאברהם אבינו:

אצל אברהם אבינו :״ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״. (בראשית פרק יב פסוק א)

אצל יעקב אבינו:״ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ. (בראשית פרק לא פסוק ג)

אצל יעקב  אבינו נוספת בהמשך הפסוק האחרון גם ההבטחה: ״ואהיה עמך״, המקשרת באופן ברור למילים בהבטחת ה', טרם צאתו לחרן, ״והנה אנכי עמך״.

עולם האלוהות ועולם היהדות מושתת על אחריות -רצון-אהבה -צדק-תשוקה -חמלה במאמר זה נתמקד בשני ממדים אהבה וצדק ״חֶסֶד-וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ; צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת, מֵאֶרֶץ תִּצְמָח;  וְצֶדֶק, מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״. (תהילים פרק פה פסוקים יא-יב)

עולם היהדות  נע על אהבה בעלת שלוש מימדים:

א-מרכיב רגשי שהוא האינטימיות

ב-מרכיב הנעתי שהוא התשוקה

ג-מרכיב הכרתי שהוא המחויבות.

״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה״. (ויקרא פרק יט פסוק יח).הכוונה במשפט זה ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ  גם אם הוא לא בדיוק כָּמוֹךָ:״ ״נהג באחרים כפי שאתה רוצה שינהגו בך״, ״מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך״ (מסכת שבת דף לא  פסוק ע”א).

״וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, בְכָל-מְאֹדֶךָ״. (דברים פרק ו פסוק ה)

״וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״. (דברים פרק י פסוק י״ט )

״צֶדֶק, מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״

עולם האלוקות בחר באברהם אבינו, להיות מייסדה של אמונת ה’ ,כפי שאנו למדים מהפסוק בתורה :״כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט–לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו״. (בראשית פרק  יח פסוק יט).

השילוב בין אהבה וצדק, מתאפשר רק על ידי ״משברים יזומים״ דוד המלך מלמד אותנו את המונח משבר יזום: "תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא,לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; צכָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ,עָלַי עָבָרוּ". (תהילים פרק מב פסוק ח)

החיבור בין אהבה לצדק יוצר משבר שמביא עימו חמלה לאירוע הרגשי שאנו מתהלכים  בתוכנו. בפרשתנו אנו רואים את המשבר שיעקב אבינו עובר במסע הטרנסצנדנטלי לאחר שלבן רימה את יעקב אבינו והחליף את רחל אמנו בלאה, נאלץ יעקב אבינו לעבוד בשביל רחל אמנו שבע שנים נוספות, ולבסוף קיבל את רחל  אמנו לאישה. כפי שהתורה מעידה : ״וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה״.

(בראשית פרק כט פסוק ל). משמעו כאן ״יותר מכפי שאהב את לאה״. אלא שמשפט במתכונת “א- אהב גם את ב- יותר מאת ג-” איננו מן האפשר. המילים “גם” ו”מ” (במובן “יותר מ-“) סותרות זו את זו. זהו אחד מאותם מקרים נדירים ואדירים, שהתורה משתמשת במתכוון בתחביר שבור כדי לבטא מערכת יחסים שבורה. הדוגמה הקלאסית לכך היא הפסוק המקוטע ״וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ״ (בראשית פרק ד פסוק  ח). שבירת המשפט (מה אמר קין אל הבל אחיו?) מבטאת את שבירת היחסים שהובילה לשבירת המוסר –אחריות מוסרית – לרצח הראשון.

ואז מגיע הפסוק הבא – וטורף את הקלפים: ״וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה״. (בראשית פרק כט פסוק לא). האם לאה הייתה שנואה? לא. הרי בפסוק הקודם נאמר לנו שיעקב אבינו אהב אותה. למה מתכוונת אפוא התורה באומרה: ״שְׂנוּאָה״?.

התורה מנסה לאפשר לנו לחוות את ההרגשה שלאה הרגישה. נכון שהיא הייתה אהובה, אבל אהובה פחות מאחותה. מבחינתה זה אומר שהיא שנואה. לאה יודעת – וידעה לכל אורך שבע השנים שהייתה אשתו היחידה של יעקב אבינו  – שיעקב  אבינו מאוהב עד כלות באחותה הצעירה רחל. התורה מספרת ששבע השנים שעבד בשביל רחל היו בעיניו: ״וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ״. (בראשית פרק כט פסוק כ).

לאה לא הייתה שנואה. היא הייתה אהובה פחות. אבל אדם הנתון במצב כזה אינו יכול שלא להרגיש דחוי. התורה נותנת לנו לטעום קצת מכאבה של לאה בשמות שהיא נותנת לילדיה.  לבכור היא קוראת ראובן, "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן:  כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי".

לשני היא קוראת שמעון "וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן".

לשלישי היא נותנת את השם לוי,  "וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי".

לרביעי היא נותנת את השם יהודה "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה

אֶת-יְהוָה–עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת".  (בראשית פרק כט פסוקים  לב-לה).

יגון רב שנים נסוך על הפסוקים הללו. כך גם בפרק הבא, כאשר ראובן מביא ללאה דודאים מעוררי אהבה, שתמשוך בעזרתם את יעקב אבינו  אליה, מנגד לרחל אמנו יש חוויה שבתוכה מתקיים , כאב מסוג אחר, צער העקרוּת-אין המשכיות באנרגיית דורות, רחל אמנו מבקשת מלאה כמה מן הדודאים. לאה אומרת לה: ״וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ״.(בראשית פרק ל פסוק  טו). אומללותה משוועת.. יעקב אבינו  אהב את רחל אמנו . הוא אהב אותה ממבט ראשון. אין עוד סיפור אהבה כזה בתורה כולה. כשאנחנו מתוודעים לראשונה לאברהם  אבינו ולשרה, הם כבר נשואים. אשתו של יצחק אבינו נבחרת לו בידי עבד אביו. אבל יעקב אבינו אוהב. הוא רגשי יותר מהאבות האחרים. (ברור לכולם שאין לי מושג מה יעקב אבינו הרגיש ,מערכת הרגשית שלו כנראה הייתה מפותחת מאוד) וזו הבעיה. האהבה מאחדת, אבל גם מפלגת. היא גורמת לזה שאינו אהוב, או אפילו לזה האהוב פחות, להרגיש דחוי, נטוש, נשכח, בודד. משום כך אי אפשר לבנות חברה, קהילה או אפילו משפחה על  תשתית של האהבה לבד, נדרשת גם תשתית של צדק, של הוגנות.

שורש האהבה: מופיע בספר בראשית, ואם נתבונן היטב נגלה תופעה יוצאת דופן. בכל פעם שהאהבה נזכרת, היא מחוללת עימות.

יצחק אבינו  אוהב את עשו אבל רבקה אוהבת את יעקב אבינו . יעקב אבינו  אוהב את יוסף, בנה הבכור של רחל, יותר משהוא אוהב את שאר בניו. כך נוצרו שתיים מיריבויות-האחים הגורליות ביותר בתולדות עמנו.

אחד הדרכים המרכזיות שעולם האלוקות מחובר לעולם היהדות היא דרך אנרגיית האהבה, ואפשר לראות זאת באמצעות התפילות: הברכה שלפני קריאת שמע, המדברת על "אהבת עולם" או "אהבה רבה"; קריאת שמע עצמה, המצווה לאהוב את ה’; ברכת הכוהנים, שהברכה המקדימה אותה היא "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה"; שיר השירים, שירת האהבה הגדולה; "לכה דודי לקראת כלה" של רבי שלמה אלקבץ; רבים מן הטקסטים המרכזיים שלנו מבטאים את האהבה הזו:  אנחנו כאן מפני שהעולם האלוקות ברא אותנו באהבה ובסליחה, ביקש מאיתנו שכמוהו נאהב את הזולת ונסלח לו. האהבה יונקת את כוחה  מאהבת ה’, והיא מובלעת בעצם הווייתנו. אבל אהבה אינה מספיקה. אי אפשר לבנות משפחה, ועל אחת כמה וכמה חברה, על אהבה לבדה. נדרש גם צדק. האהבה משוחדת, הצדק נקי כפיים. האהבה פרטיקולרית, הצדק אוניברסלי. האהבה מופנית לאדם זה ולא לאחר, ואילו הצדק שווה לכל. על המתח הזה שבין אהבה וצדק מושתתים עיקר חיינו המוסריים. הצדק בלי אהבה הוא צחיח. האהבה שאין עמה צדק עושה עוול , או כך לפחות נראה לזה האהוב-פחות. אלא שכמעט אי אפשר לחוות את האהבה ואת הצדק בעת ובעונה אחת. בלב חיי המוסר שלנו נמצא עימות שאין לו פתרון פשוט. אין חוק אצבע שיאמר לנו מתי התגובה הנכונה היא אהבה, ומתי היא צדק. לכן כל פעם שרוצים לפתח אהבה חדשה ,אל לנו לשכוח את אלה שמרגישים לא-אהובים-לא רצויים.. גם הם בני אדם. גם להם יש רגשות. גם הם עשויים בצלם אלוהים. ואז מתפללים לעולם האלוקות שיתן בליבנו את אנרגיית החמלה. ברגע  שההשפעה של אנרגיית החמלה מאירה עלינו, מתחילים להבין את אנרגיית החמלה שיודעת לעבוד תחת משברים ולחבר את האהבה לצדק .

עכשיו ננסה להבין את האנרגיה המאחדת בין אהבה לצדק = חמלה.

פיוט זה, נאמר בבתי הכנסת האשכנזיים לאחר קדושה במוסף של ראש השנה וכן מוסף, במנחה ובנעילה של יום הכיפורים.

מבקשים מהקדוש ברוך הוא חמלה על עם ישראל :״חמול על מעשיך-ותשמח במעשיך

ויאמרו לך חוסיך-בצדקך עמוסיך

תוקדש אדון-על כל מעשיך-כי מקדישך

לקדושתך קידשת-נאה לקדוש-פאר מקדושים״.

מהי חמלה עצמית, ומהם מרכיביה?

חמלה מוגדרת כ״מודעות לסבל, של אחרים ושל עצמנו, מלווה רצון להקל על הסבל״  חמלה עצמית היא ״חמלה מופנית פנימה״ לחמלה עצמית, ישנם שלושה מרכיבים:

1.גישה מיטיבה כלפי עצמנו:  גישה סובלנית ביחס למצוקות, חולשות ופגמים שלנו. מרכיב זה כולל את הנכונות לקבל את רגשותינו, לדאוג ולטפל בעצמנו, במקום ״להיתקע״ בהאשמה עצמית מופרזת או ״פיחות״ עצמי במצבים של כאב, חולשה או כישלון.

2.חיבור לאנושיות משותפת: הכרה בכך ש״כולנו בני אדם״, שכוחותינו אינם אינסופיים אלא מוגבלים, וחוויות קשות הינן חלק בלתי נמנע מהיותנו אנושיים, המרכיב הזה של חמלה עצמית כולל תחושת מחוברות (connectedness) ליתר האנושיות בשונה  מחוויה של נבדלות, בידוד ונתק מיתר העולם.

3.קשיבות: המרכיב השלישי של התייחסות חומלת של אדם ביחס לעצמו כרוכה בשימת לב, מודעות קשובה לתחושות, למחשבות ולרגשות שמתקיימות בתוכנו עקב ערך עצמי נמוך מאוד כגון -פחד -חרדה -כעס-תסכול -קנאת הפרט  -ערך עצמי נמוך -אשמה בושה. מבלי להזדהות יתר על המידה איתם, מחד-גיסא, ומבלי להתעלם מהם, מאידך-גיסא.

אנרגיית החמלה נעה תמיד בשלושה מישורים:

המישור הראשון מתבטא כשהחמלה שלנו מופנית כלפי הזולת.

המישור השני מתבטא כשהחמלה של הזולת מופנית כלפינו.

המישור השלישי מתבטא כשהחמלה שלנו מופנית כלפי עצמנו.

חמלה כלפי אחרים וכלפי עצמנו שזורים אלה באלה, מעמיקים אלה את אלה תורמים לבריאות נפשית ורווחה. חמלה שאנו מפנים כלפי עצמנו. באיזו מידה  אנחנו נוהגים  בצורה ידידותית כלפי עצמנו  כשאנחנו במצוקה? באיזו מידה אנחנו סבלניים  ביחס לצדדים באישיותנו  שאינינו אוהבים? כשדברים הולכים בכיוון רע עבורנו, האם אנחנו מסוגלים לראות  את הקשיים כחלק מהחיים שכולם חווים? זוגות רבים נקלעים למשברים המביאים אותם לכדי ייאוש ועצב. כל אחד מבני הזוג חש שלשותפו לא אכפת ממנו, וכי הוא רואה אך ורק את צרכיו שלו. תחושה זו עלולה להוביל למצב בו בני הזוג פועלים אחד כנגד השני, במקום אחד עבור השני. מצב זה, המעודד מריבות וכעסים, בו כל צד מסרב להביט על המציאות מנקודת מבט מעט שונה משלו, מוליך את הזוג למעגל קסמים שבו מתפתחים טינה, ריחוק ואשמה. זוגות המצויים במעגל כזה נוטים לאבד את החמלה האחד כלפי רעהו, ופרידה עתידית היא כמעט בלתי נמנעת. קיימים ארבעה רעלים המפריעים לפתח זוגיות בריאה ומיטיבה: ציניות-ביקורתיות-בושה -ואשמה.

שימוש במרכיבים אלו – יש בו כדי לזרוע הרס ואסון במרחב הזוגי. חמלה, לעומת זאת, היא רגש המבטא תחושה של השתתפות בצער ובסבל של האחר. רגש המלווה ברצון להקל ולהפחית מן התחושות הללו אצל בן הזוג. חמלה נובעת מתוך אמפתיה ומאופיינת בדרך כלל במעשים שיש בהם כדי לסייע. במסגרת רגש זה קיימת דאגה לבן הזוג ורצון עז לפעול לרווחתו. חמלה אמיתית גם באה לידי ביטוי בתגובה רגשית ומעשית. היא מאפשרת לאדם להכיר בכאבו הפרטי ובכאבו של האחר, ולגלות פתיחות למגוון רחב של רגשות. תנאי ראשוני לפיתוח חמלה הינו חמלה עצמית, כמאמר הדלאי למה: ״מי שאין לו חמלה עצמית, לא יכולה להיות לו חמלה על האחר״. ככל שהפרט זכה בילדותו להתנסות מעודדת, סבלנית ומרגיעה מאת דמויות משמעותיות בחייו, הוא יוכל להפעיל ביתר קלות את רגש החמלה, שיש ביכולתו לעזור לו לתפקד באופן מיטיב במצבי לחץ וחרדה. חמלה עצמית מכילה סובלנות לפגמים ולמצוקות, ומכירה בכך שכל בני האדם חווים קשיים. יישום של חמלה עצמית מהווה סימן לבריאות נפשית תקינה. היא מאפשרת עלייה בתחושות כגון: אופטימיות, שמחה וקבלה עצמית, מגבירה את תחושת החמלה כלפי האחר ומאפשרת זוגיות קשובה, כזו המאפשרת נוכחות מלאה באינטראקציות הזוגיות, וסובלנות כלפי חסרונותיו של בן הזוג. מי שמתקשה בחמלה עצמית נוטה להחמיר עם עצמו, ובוודאי שאינו מסוגל לפתח חמלה כלפי האחר. מי שניחן בחמלה עצמית נהנה מרווחה המאפשרת לו הסתגלות טובה יותר למציאות המשתנה. חמלה עצמית מאפשרת ליחיד לקחת אחריות רבה יותר על חייו ומטפחת גישה מיטיבה כלפי גורלו:״היכן שיש חמלה, אפילו הדחפים הרעילים ביותר – נותרים בלתי מזיקים"

היכרות מעמיקה שלנו עם פצעינו, הבנת טיבם, הן המפתח להבנה שלנו את עצמנו, את התנהגותנו ובחירותינו. לא פעם נגלה שהאחר הפוגע בנו, מוּנע מכאב ופגיעתו זו מקורה בכאב. תובנה זו יכולה לסייע לנו בהמרת הכעס בחמלה כלפיו. המרה זו ממיסה את המרירות של הכועס, מקלה על מושא הכעס ומשרה אווירה נעימה.

חמלה היא התבוננות בזולת בגובה העיניים, ממקום של הכרה ורצון כן להיות עמו ולסייע לו. אותו רטט בגוף למפגש עם הכאב של האחר, אותה רכות שמילאה אותנו עד גדותינו. הרכות הזו, הרטט הזה, התזוזות בלב מדרבנים את החומל לעבר פעולה במטרה להקל  – זוהי  החמלה.

ומכאן שחמלה היא מוטיבציה אלטרואיסטית, היא לא רק רגש, היא תחושה שמעודדת עשיה, יש  לה ערך נוסף לזו שיש לאהבה, אהבה לאחר ממלאת אותו בהרגשה נעימה, חמלה – מתורגמת לפעולה שמרככת את הסבל.

״פצעי ילדות״ – כל אדם נושא עמו משקעי ילדות הקשורים ביחסיו עם הסביבה ואלו יוצרים מצבים של תסכול, פחד, כאב, דחיה ועוד.

לאורך כל חיינו כבני אנוש, אנו זקוקים לתחושה שרואים אותנו, מכירים בנו, מאשרים את קיומנו מבינים אותנו כדי שנחוש חיוניים ומגובשים, כדי שנוכל להביע את עצמנו במלא החיוניות שלנו. בתחילת דרכנו היו אלו הורינו שעשו זאת – שיקפו לנו את צרכינו ורגשותינו ונתנו לנו תוקף רגשי. הבחירה האולטימטיבית של בן/בת הזוג יוצרת אשליה של שלמות, של חוויה מתקנת – סביר להניח שכולנו עברנו במסע שלנו בילדות דחיה נוקבת וזכינו לביקורת נוקבת על מעשינו בחיי החברה -מעשינו בחיי הלימודים-התנהגותנו בכל תחום שבנו עימו במגע חוויתי ובעיקר ביקורת בסביבה הקרובה, ואז שמגיעים לגיל שאפשר לתת ביטוי לאהבה שמרגישים בה תחושת שלמות. ומכאן בשלב ההתאהבות ובביסוס הזוגיות קיימת ציפייה למימוש האשליה  שבן/בת הזוג יפצו באורח פלא את תחושת החסך וירפאו את פצענו. זוגיות היא מקור תמיכה שיכול לספק את הצורך בהזנה רגשית זו. דפוס זה הופך את היחסים הזוגיים להזדמנות לתקן רשמים אישיים, לצמיחה והתפתחות אישית . הקשר שלנו עם הורינו מאופיין כאמור בקשר מיטיב ועם זאת גם באכזבות ובפגיעות. זוגיות מאפשרת לכל אחד מבני הזוג לפתח אזורים נפשיים שנזנחו עקב דרישות החברה והציפיות . הזוגיות מאפשרת לפרט לבוא במגע עם אותן תכונות שהוא צריך להתעמת כדי להגיע לריפוי וצמיחה מסיבה זו היא מאפשרת החזרת תחושת השלמות. וזה מתאפשר רק שבני הזוג מתחילים לעבד את התהליך עד להבאתו למודעות שעוזרת להכניס תכנים בעלי יכולת ריפוי, אז איך בתכלס מפתחים חמלה בין בני זוג?

מתחילים בצעד קטן של נתינה ללא תנאי, ממקום לא מתחשבן, נתינה נקייה, ללא מחשבה על התוצאה. נתינה זו מבטאת התחייבות רגשית הממסה את תחושת הנפרדות והניכור ופותחת פתח לקרבה.

משלבים בה גם ביטויים של דאגה ואכפתיות, רוך וסבלנות  – ביטויים אלו יוצרים משוב הדדי  ורצון כן מצד בן/בת הזוג שקיבל התייחסות זו להחזיר מחווה דומה – בדרך זו מתפתח מעגל של ביטויי נתינה, פעולות חומלות, מעגל שהולך וגדל. לעיתים בני הזוג מרגישים שהם חיים במעגל הפוך – מעגל של פגיעות הדדית, מעגל שיש בו ניכור, אכזריות והתעלמות.

האם הדינמיקה בין בני הזוג –האם היו הם עוגן זה עבור זה? מה קרה להם בדרך? איך התנפץ החלום של החוויה של השלמות?  לצורך כך  לעיתים יהיה צורך בחשיפת הכאבים והאכזבות מצד כל אחד מבני הזוג ובן הזוג האחר יקשיב, יכיל, יפתח את ידיו וליבו  וינסה לתמוך, להקל. וזה מאפשר אינטימיות בין בני הזוג, מרחב להקשבה נקייה ומעודדת פיתוח חמלה.

זוגות שהקשר שלהם נשחק עקב מאבקי כוחות וקונפליקטים מתמשכים, מצבי ניכור וריחוק . וכאן נכנס המושג: ״משבר יזום״ הכוונה להפיכת המאבקים לגורם מניע ומקדם, באמצעותה ניתן לתת ביטוי ומרחב לחלקים הילדים והבוגרים של כל אחד מבני הזוג. ואתגר הוא לנקות את המרחב הזוגי וליצור ערוץ שאפשר לבטא בו כאב ותסכול בדרך מכילה, מתוך הכרת הטוב  ובפעולות חומלות . למעשה מרחב בטוח, נקי מעלבונות וכעסים מסייע לבני הזוג לנקות את המרחב, להרחיב חריצים של טוב ולצקת לתוכם ביטויי חמלה מתוך דיאלוג התכוונותי.

המרחב הזוגי שנוצר במהלך תרגול  והקשר בין בני הזוג יכולים להיות אמצעי לרכוש את מה שמערכת היחסים זקוקה לו כדי להתקיים בבטחה, באינטימיות ולהירפא. בני הזוג לומדים להתנהל באופן מפחית את התגובות האוטומטיות ובונים יחד גשר מבוסס מודעות, אשר מהווה מנוף לאינטימיות חדשה מתוך הבנת הצרכים, הרגשות הדינמיקה שנוצרה מתוך הבנתם.

אסור לנו לשכוח שבאנו לעולם מתוך קשר, אנו נפצעים בקשר אבל יש תקווה – תקוות  ריפוי באמצעות החמלה – ריפוי שיעשה בתוך קשר חומל. את התהליך זה יעקב אבינו עבר כדי שהוא יוכל ללמד  אותנו דרך החוויה שלו בנישואים שלו ללאה אמנו-מחוייב המציאות, ולרחל אמנו אפשר המציאות, להכניס לתוך חיינו את אנרגיית האחריות-אהבה-רצון-תשוקה-משבר יזום בחיי הנישואין ולאחריו לאפשר כניסה לחמלה לחיינו."

מאמרים נוספים ניתן לקרוא באתר האינטרנט הרשמי של הרב דוד איפרגן – הכוח הפנימי