פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב - הרב דוד איפרגן

"פרשת וישב כולה מוארת באור השופע מחלומות יוסף המובאים בראשיתה, והיא מגוללת לעינינו את פרשת חייו המופלאה של יוסף הצדיק המהווה פרק מתוך פרשת חייו המקיפה הרבה יותר של יעקב-אבינו המשתרעת מפרשת ״תולדות״ עד פרשת ״ויחי״ שזה סוף חומש ״בראשית״, כאשר שלושת פרשות ״וישב״ ״מקץ״ ״ויגש״ תופסות מקום מיוחד, ופרשות חייהם של האב ושל בחיר בניו יוסף משתלבות ליחידה אחת.

בפרשה זו ניתן ללמוד דרכה את המונחים, שמלווים אותנו מראשית חיינו: שאומרים לנו שכול אחריות שאין עמה סמכות וכל שליטה שאין עמה בקרה, שניהם יביאו את האדם בסופו של תהליך לאחריות לא מודעת, שזאת אחריות הנמצאת בסמכות התת מודע, ומשם הדרך למידורון פתוחה, לכן אם לוקחים אחריות צריך להכניס סמכות, ואם לוקחים שליטה צריך להכניס בקרה. אחרת מקבלים את הפורמולה הבאה שאומרת שכל צפיה מובילה לספקולציה, שיוצרת סדרת טעויות באמונה עצמה. טעות באמונה- מיצרת בתוכנו אמונה שגויה שמה שמקיים אותה זה מחשבות בעלות מבנה רגשי לא מעובד שדרכן האדם חווה כל הזמן את הסביבה שלו דרך האשמה, עד שבסוף הוא עושה דברים רעים שנוגדים את האחריות המוסרית-שאומרת לנו שלא כל דבר שאפשר לעשות הוא גם דבר שמותר לעשות. ניקח כדוגמה את חלומות יוסף שבעקבותיו קרא הדבר המזעזע של מכירת יוסף למדיינים. ואפשר לזהות את עקבות מכירת יוסף דרך ירידת אבותינו למצרים. כפי שהתורה מעידה ״וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה״. (בראשית פרק לט פסוק א)

ועל זה אומר דוד המלך: ״לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם״. (תהילים פרק סו פסוק ה)

זה פסוק בתהלים אשר מובנו לפי הפשט, מה גדולים מעשי אלוהים בעולם. אבל אנחנו נאחזים בדו-משמעות של המילה עלילה: עלילות הן מעשים, אבל עלילה היא גם מה שאדם במציאות האנושית מטיל על אדם אחר – מטיל עליו את האחריות ואת האשמה במשהו, ואפשר לראות את המונח עלילה בסיפור של מכירת יוסף גם נגד עולם עולם האלוקות. ברשותכם נחזור אחורה כשני דורות לפני המאורעות המסופרים בפרשת ״וישב״ כאשר נאמר לאברהם אבינו, שהוא אבי-אביו של יעקב אבינו: ״ וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה״. (בראשית פרק לי פסוק י״ג)

ועכשיו בואו נראה איך דברים שנגזרו זמן רב על עולם האנושות, תחילה הם מתקיימים בעולם המטאפיזי ורק לאחר מכן הם מתקיימים במציאות העכשווית.

ניקח לדוגמא את השתלשלות הפרשה של יעקב אבינו ובניו, ונכנס דרכה לרגשות בעלות אנרגיות של תחרות שמביאה את האחים ל-קנאה-ושנאה תהומית כפי שהתורה מעידה: ״וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו–כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ, אָרְצָה. וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר״. (בראשית פרק לז פסוקים ג-יא)

וכאן אנו רואים איך העולם האנרגטי יוצר דרך ארוכה שמתחילה כפי שראינו מהתורה בשנאה של האחים אל יוסף, ובעקבות השנאה ,הם מוכרים את יוסף לישמעאלים, וסיפור המדהים של עליית יוסף לגדולה, ועקב כך מתבצעת הורדת כל בית יעקב אבינו למצרים, וכל זה כדי שיקוים מה שמלכתחילה נקבע: ״וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה״. (בראשית פרק לי פסוק י״ג)

ומיד עולה שאלה מוסרית לאומית וכי מה אשמים האחים שגרמו לירידה למצרים? הרי דבר זה נקבע מראש. כאן אנחנו נכנסים לאחת הבעיות הכי קשות מיום היות ההגות האנושית, בתחום האמונה-בתחום הערכים , בשתיהן קיימת הבעיה, המכונה בעיית הדֵּטֶרְמִינִיזְם- שהיא השקפה פילוסופית לפיה כל מאורע בעולם, פעולות, החלטות או מחשבות אנושיות נקבעים באופן בלעדי על ידי אירועים קודמים. ומנגד הבחירה חופשית שהיא ההשקפה שהאדם עצמו קובע לו מרצונו החופשי לפי בחירתו, את דרכיו ומעשיו בחיים.

מכיוון שהאדם ביסודו הוא יצור אחראי, היכול לציית או להמרות את פי האל. מעשי האדם הנובעים מרצונו – הם שלו, ולכן הוא חייב לתת עליהם את הדין, כפי שהתורה מלמדת אותנו: ״הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ״. (דברים פרק ל פסוק יט)

עקרון הבחירה החופשית נחשב לעקרון מרכזי ביהדות, האדם בוחר כרצונו לעשות הרע או הטוב, הוא יכול לחזור בו ממעשיו הרעים, להשתחרר מעברו, ממנהיגיו ומהרגליו, ולהשתנות לגמרי – האדם אחראי על מעשיו.

חז"ל אישרו את מושג הרצון החופשי שבמקרא: "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לג, עמוד ב)

בתחום האמונה מתקיים לו קונפליקט בין התפיסה של ההשגחה האלוהית, המכוונת את מעשה האדם וקובעת את העתיד: ״הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה״ (פרקי אבות פרק ג משנה טו) .

"הַכֹּל צָפוּי"- מבחינת אלהים. וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, זאת הבחירה החופשית, שמטיל על האדם אחריות למעשיו שהוא עושה מרצונו. מושג הסיבתיות, שהיא מעין השגחה בלי מציאות סובייקט משגיח: בטיב המציאות הקוסמית מושרשת סיבתיות – כל דבר מתחייב מדבר שקדם לו ומחייב דבר שיבוא אחריו. לפי זה, לכאורה אין מקום לבחירה חופשית. אבל מבחינת הכרה האינטואיטיבית של האדם, הוא איננו יכול להימנע מן החוויה שהוא פועל מרצונו. אז ככה יש עוד סוג של אמונה שמעכשיו נכנה אותה על מישור אמונה מטאפיזית עמוקה, ומימנה המונח השגחה האלוהית מתפרש באופן אחר לגמרי, לא כקביעת מעשי האדם וגורלו שהיא גזרה מלמעלה, אלא כהתעלות האדם מלמטה להכרת ה'. ואנו יכולים להיעזר ברמב"ם, שמקיים את עקרון חופש הבחירה של האדם המושגח, בתחום ההכרה הפילוסופית יש מטילים ספק בדטרמיניזם: האם העולם מתנהל לפי סיבתיות מוחלטת, או שמא יש במציאות הטבעית עצמה מקריות ודברים שאינם מתחייבים מסיבה קודמת להם; ואף אם נניח שבטבע קיימת סיבתיות, האם התודעה האנושית עצמה היא חלק של המציאות הטבעית הכפופה לסיבתיות, או שמא יש לה חירות שאינה קיימת בטבע. בעיות אלו, נרמזות בפרשנות המדרשית לשלוש המילים בפרשה: ״וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה״, עכשיו השאלה הכי קשה והכי כואבת ואפילו מעצבנת שמאירה על האי צדק.

עולם האנושות חווה בראשית דרכו בעולם כילד/ה תהליכים בניגוד לרצונו, שבעקבות תהליכים אלו או אחרים, עולם האנושות מתנהג לפי תבנית דפוס התנהגותי הנובעת מטראומה, אז אשאל שאלה ,אם האדם נועד להיות אדם גדול או אישה גדולה ומשפיעה, למה אנחנו צריכים לעבוד תהליכים כל ימי חיינו בניגוד לרצוננו. כדי להיות מסוגלים לעזור לעולם, הרי אמרנו שאפשר לעבור תהליכים מטאפיזיים, כלומר ללא נגיעה במערכת הגופנית והרגשית. האם זה אפשרי ,או זה בלתי אפשרי, ואז נהיה כמו אבותינו, נרד למצרים ומשם נעלה דרך ארבעים ותשע מדרגות. התשובה שלי אחרי הרבה שנים של הגות, הן בצרפת והן בצפת והן בירושלים, האדם לא חייב לעבור שום תהליך דרך הגוף הפיזי-רגשי שבו הוא מתקיים, בשביל זה יש את האנרגיות של שם זמן ומקום, שדרכם אנו עושים עבודה על הערכים שלנו, לכן כל תהליך גופני או תהליך נפשי אפשר להבריא ממנו רק שמבינים שהבעיה בגוף היא תהליך פיזי טהור שהבעיה בנפש היא תהליך רגשי טהור. ומטפלים בה דרך הגוף או דרך הנפש, ורק לאחר שאדם מבריא מהטראומה, רק אז הוא יהיה מסוגל לנגוע בשורש הבעיה. אבל לצערי הכוח המדמה יש ביכולתו להעלות דברים שהמוח שלנו מאמין שמה שקורה לנו בגלל דברים מחוצה לנו, ואם נשייך את זה למה שאמרנו כבר נראה איך חלומותיו של יוסף הצדיק הוליכו אותו לגלות. ברשותכם נתמקד בפסוקים המתארים כיצד יעקב אבינו שולח את יוסף הצדיק לפגוש את אחיו בשכם. ונראה שמשם מתחילה לה הגלות. בשלב ראשון בשביל יוסף, ובהמשך, לכל בית ישראל

במצרים. ״וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם–לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר; וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ״. (בראשית פרק לז פסוקים יג-יד)

אנו רואים כאן שיעקב אבינו היה מצפה לשמוע מיוסף תשובה לגבי ״מצב השלום״ בינו ובין אחיו: ״לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר״. ואכן, מרגע זה יוסף הצדיק נעלם, והוא ישלח ״אות חיים״ לאביו רק כאשר הוא יוכל להשיב לו על השלום. זה יקרה לקראת סוף תהליך ההשלמה עם האחים. אז הוא ישלח אותם חזרה אל אביהם במלים אלה: ״וַיֹּאמֶר-חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם״. (בראשית פרק מד פסוק יז).

יעקב אבינו ידע ש-שליחות זו תגרור איתה גלות חדשה. והשאלה היא מה הוא הדבר שבעקבותיו הביא את יעקב אבינו לפתוח בהרפתקה זו. התשובה מגיעה דרך פסוק: ״וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן״, עכשיו חברון אינה נמצאת בעמק כי אם בהר, ולכן המילה: ״עֵמֶק״ רומזת כאן לעניין אחר, לאותה עצה עמוקה, שנאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כאשר הוא התבשר כי זרעו ירד בגלות ״ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם״.

עכשיו נראה את העניין דרך פיתוח שכלי רוחני: ״מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן״– והלא חברון בהר, שנאמר: ״וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן, וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק; וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי, צֹעַן מִצְרָיִם״.(במדבר פרק י״ג פסוק כב), אלא זה מגיע מאותה עצה עמוקה של אברהם אבינו הקבור בחברון, כדי לקיים את מה שנאמר לו בברית בין הבתרים: ״יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם״, בהתחלה יעקב אבינו סבר שגזרת גלות זו כבר התקיימה בו בחייו, כאשר גלה בארצו של לבן. אך כאשר הוא נוכח לראות את המצב של היעדר השלום השורר בין בניו, הוא הבין שהגזרה צריכה עדיין להתקיים. גלותו אצל לבן הייתה תוצאה מהקרע בינו ובין אחיו עשיו, ומן הצורך לברוח מפניו. צריך לזכור, מה שסימן קץ גלות זו הייתה לידתו של יוסף: ״וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי״, (בראשית פרק ל פסוק כה). לידתו של יוסף, האח המסוגל לאחווה, הייתה אות לכך שהקרע בין האחים של יוסף מצא את תיקונו. עתה יעקב אבינו רואה שתיקון זה עדיין לא הושלם, וששוב נוצר קרע בין אחים, בעקבות סיפורי יוסף על חלומותיו. ונראה שהוא מחליט לתת ליוסף לקיים את ייעודו להגשים את חלומותיו: להיות האור שמאיר בחושך (חלום הכוכבים), לאלם אלומות במקומות שבהם החיטה צומחת (חלום האלומות). במילים אחרות: להפוך את ישראל לשאור שבעיסה בקרב אומות העולם, יש להבין שיוסף איננו מצמיח את החיטה, אלא מארגן את החיים הכלכליים בדרך שיבטיחו שפע ברכה לחברה כולה.

מעכשיו, יוסף, שלא הכיר אישית את תלאות הגלות ואת כישלונותיה, מכיוון שהוא היה עדיין ילד אצל לבן, מנסה במשך זמן רב להגשים את חלומו במצרים. אך האחים שחוו כמבוגרים את מציאות הגלות, מתנגדים לחלום הזה. הם יודעים מניסיון שחלום זה, עם כל גדולתו, נגמר בהכרח בכישלון. ואכן התורה מתארת בהמשך את תולדות הכישלון הזה. למרות מסירותו המוחלטת של יוסף למען מצרים – וגם של אחיו אחר כך – הציביליזציה הגדולה הזאת תשקע בסופו של דבר בעריצות ובשחיתות מוסרית. יוסף עצמו ירגיש בכך, ובסוף ימיו הוא ינבא לאחיו שההרפתקה הזאת תגיע לקיצה והם ישובו לארץ כנען, כפי שאכן קרה ביוזמתו של משה: ״וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה״. (בראשית פרק נ, פסוקים כד-כה)

עתה, הגיע תורו של יהודה להנהיג, כפי שהתורה מעידה: ״יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ״. (בראשית פרק מט פסוק ח)

.מעניין שהתורה מראה לנו בכל זאת סמיכות פרשת יהודה ותמר לסמיכות מכירת יוסף. פרשת חיי יוסף שהיא עיקרה של פרשת ״וישב״, נפסקת באמצע על ידי סיפור פרשת יהודה ותמר העומדת בפני עצמה, וגם היא אחת המעניינות ביותר בתולדות האבות, אף על פי במובן עמוק יותר. היא דווקא משתלבת בהם. הפרשה פותחת בפסוק: ״וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו; וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה״ (בראשית פרק לח פסוק א), וזה מגיע מיד לאחר מכירת יוסף, והשאלה כאן למה ראתה התורה צורך לשלב את פרשת יהודה ותמר, לתוך פרשת חיי יוסף, כשהיא מפסיקה בכך את רצף סיפור הדברים?

לכאורה לאחר הפסוק החותם את הפרק: ״וְהַמְּדָנִים–מָכְרוּ אֹתוֹ, אֶל-מִצְרָיִם: לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים״. (בראשית פרק לז פסוק לו) מן הראוי היה להמשיך בפסוק שבא לאחר פרשת יהודה ותמר: ״וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה״. (בראשית פרק לי פסוק)

מדרש רבה

שם-כולל למדרשי אגדה מסוימים שנערכו על חומשי התורה ועל החמש מגילות, ושמותיהם מסתיימים במילה "רבה".

יש מדרש רבה שאני מאוד אוהב אותו ותמיד הוא מביא דברים מעוררי השתאות,

״במדרש רבה״ נאמר: ״וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא״, מה כתיב למעלה מן הענין?: ״וְהַמְּדָנִים–מָכְרוּ אֹתוֹ, אֶל-מִצְרָיִם״ לא היה צריך לומר אלא- ״וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה״, ומפני מה

הסמיך פרשה זו לזו? התשובה של המדרש מגיעה: כדי לסמוך ירידה לירידה כפי שמוצאים אנו בפסוקים -״וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה״ (בראשית פרק לח פסוק א) כנגד: ״וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה״.

וכדי לסמוך: ״הַכֶּר-נָא-לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה״, (בראשית לח פסוק כה), ל-״וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא-אִם-לֹא״. (בראשית פרק לז פסוק לג)

כפי שבראשונה נאמר ליעקב אבינו ביוזמת יהודה: ״הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא״, (בראשית פרק לז פסוק לב), ובשנייה בפרשת יהודה ותמר בעת הוצאתה להישרף, אומרת תמר לחמיה יהודה: ״הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה״, (בראשית לח פסוק כה)

יהודה היה האחראי למכירת יוסף, כפי שמעידה עליו התורה: ״וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ. כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו״. (בראשית פרק לז פסוקים כו-כז)

מעשה היא בסופו להתאכזרות הגדולה כלפי יעקב אבינו האב. לאחר מכירת יוסף שוחטים האחים שעיר עזים טובלים בדמו את כתונת הפסים שהופשטה מעל יוסף, בהנהגת יהודה ראש המדברים מציגים אותה לאביהם באומרם: ״וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ

הִוא-אִם-לֹא״. (בראשית פרק לז פסוק לב) מיד לאחר מכן מגיע סיפור מות שני בניו של יהודה עֵר וַאוֹנָן זה אחר זה: ״וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה-רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְמִתֵהוּ, יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ״. (בראשית פרק לח פסוקים ז-י) ובעקבות זאת מובאת פרשת יהודה עצמו שהיא קשה מאוד, בה נכשל בבעילת תמר כלתו אשת בנו, דבר שהוא מאיסורי -עריות החמורים שבתורה: ״עֶרְוַת כַּלָּתְךָ, לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ״. (ויקרא פרק י״ח פסוק טו), ואמנם כשלושים פסוקים לאחר מכן, קוראים אנו על תמר, המובלת לשריפה בעוון זנות.

בהוראת חמיה יהודה, ובטרם ביצוע גזר הדין שולחת היא אליו לאמר: ״ וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא–לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה״. (בראשית פרק לח פסוקים כד-כה), ויהודה נאלץ להכריז לעיני כל ״וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ״. (בראשית פרק לח פסוק כו). כאן לפנינו שוב פרעון חוב על פי העיקרון של מידה כנגד מידה, ״הַכֶּר-נָא כנגד ״הַכֶּר-נָא, ו׳ ומלשון הודאתו זאת משתמעת גם חרטתו, בגין חטאו הגדול כלפי אחיו יוסף, וכלפי אביו ממנו הוסתרה האמת.

יחס שושלת המלוכה בישראל

מאותו זיווג של יהודה ותמר כלתו , אשר הרבה דופי דבק בהם לדורות ולכאורה פרשה זו מעוררת רושם של גנות ופסול, אולם אף על פי כן אל לנו להתעלם מן העובדה, שבכך מגוללת התורה בפנינו פרטים, על מוצאה של אותה משפחה ממנה יצא דוד מלך ישראל המכונה ״מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב״: ״וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד, הָאַחֲרֹנִים: נְאֻם דָּוִד בֶּן-יִשַׁי, וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל-מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל״. (שמואל ב פרק כג פסוק א), ואשר דווקא ממנו משתלשלת שושלת המלוכה בישראל, ולפי התפיסה המסורתית, עתיד להשתלשל ממנו גם הגואל האחרון – ״משיח צדקנו״.

בתוך משפחת דוד -המלך המסופרות בתנ”ך, כבר מראשיתן אנו נתקלים כמעט בכל איסורי-ביאה וגילוי-עריות האסורים על-פי התורה, שהרי רות אֵם-המלכות בישראל מואביה היא, ואנו יודעים יפה מאוד ובמדויק מהו מוצאו של מואב, שנולד כתוצאה מבעילת הבת הבכורה עם אביה לוט, כמסופר בפרשת ״וַיֵּרָא״: ״וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב: הוּא אֲבִי-מוֹאָב, עַד-הַיּוֹם״.

על מעשה יהודה ותמר כלתו קראנו בפרשה זו, ומאוחר יותר מופיעה פרשת דוד ובת-שבע אשת אוריה (שמואל-ב, פרק-יא), שהוא כבר מעשה שנעשה לאחר מתן-תורה, וממנו נמשכת אותה שושלת שסופה כאמור המלך המשיח.

מכאן מבינים שישנם שני מהלכים בתוכנו, פעם אנחנו בתיקון, ואז הכאב עולה ומתגבר, ופעם אנחנו ביעוד ואז השמחה מתגברת כפי שכתוב ״אין שמחה כהתרת הספקות״. הקשבה מעמיקה לתורה ממחישה כמה טוב: ש״–ניסיונותיו של יוסף ״, הם נחלת העבר וכבר לא משימה לעתיד…

אז יהי רצון שנצליח וכאן אני שם את השיר המדהים של חנן בן ארי

חולם כמו יוסף

כל אדם מגורש מגן עדן

כל אחד עובר מבול

לכל אחד יש איזה הבל

שהוא מקנא בו עד מוות

בכל אחד מגדל של מרד ובלבול

כל אדם הולך לו מבית אבא

כל אחד כמעט עוקד את בנו

עמוק בפנים יש סדום קטנה

שהוא רק רוצה למחוק כבר

ויש מלאכים שימלטו אותו

וגם אני חולם כמו יוסף

כן גם אותי זרקו לבור

גלגל חוזר בתוך תחפושת,

וכמו דוד אני עושה מזה מזמור

כל אחת מלכה כמו אסתר

מביסה כמו דבורה כל צבא שרק יבוא

כמו כל אחת גם היא בוכה בסתר

כמו רחל כמו משה על הר נבו

וגם אני חולם כמו יוסף

כן גם אותי זרקו לבור

גלגל חוזר בתוך תחפושת

וכמו דוד אני עושה מזה מזמור

כל אדם נברא בצלם

גחל בוער סודות ורמזים

כל אחד הוא חומר טוב לסרט

תפקיד חדש בתוך סיפור עתיק יומין.

אני מצליח מכיוון שאני לא מקשר שום אירוע אחד לשני, גם אם הכוח המדמה מראה בבירור שיש קשר, אבל בשבילי אין שום קשר נקודה.

נעבור מעבר חד, יום ראשון בערב מתחילה לרדת האנרגיה המטורפת של שמונת ימים של חג החנוכה, אנחנו כמידי שנה נתחיל שיעורים בלילה משלוש וחצי בבוקר עד שש וחצי בבוקר, ראשון בבוקר הכנה לאנרגיית חנוכה שני -שלישי -רביעי. במוצאי שבת מתקיים ערב ראש חודש בשעה תשע בערב , ראשון -שני פרטים בהמשך צריך הרבה כוח לחג הזה כי יש בתוכו את הכוחות להוציא אותנו מההבלים שאנו מאמינים, שרק אם נעשה את מצב א זה יצליח בהצלחה ״