פָּרָשַׁת וַיְחִי

״פרשת "ויחי יעקב" היא פרשת מות יעקב אבינו, וההפטרה שהוצמדה לה היא פרשת מות דוד המלך. אפשר להגיד שזה סיכום של תקופת הראשית של ההיסטוריה, שזה הסוף של ההתחלה. דרך, סיום התהליך שהחל עם המודעות של אברהם אבינו ומסתיימת עם המודעות של יעקב אבינו. דומה הדבר לשמירה של גרעיני חיים, לקראת זריעה מחודשת בזמן המוכשר לכך. עידן הראשית הסתיים, והוא טומן בחובו את כל ההכנות עבור הזמן עתיד, ההיסטוריה האנושית שעם ישראל פועל בתוכה.

יעקב אבינו מספר ליוסף הצדיק ,על קבורתה של רחל אמנו ואומר לו שדרך רחל אמנו אפשר לראות את סיום הגלות: ״וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם.״ (בראשית פרק מח פסוק דז). נראה את כוונת הכתוב היא ללמדנו שאי אפשר להתחיל את תקופת הגלות ללא הביטחון שיש לגלות סיומת, כלומר בני ישראל הנמצאים  בגלות  עתידים  בעזרת השם לשוב אל ארץ האבות. רחל אמנו היא המייצגת את האמונה בדבר חזרת עם ישראל מהגלות לארץ ישראל דרך  קבר רחל אימנו , משום שהיא נקברה בדרך. ״הדרך היא המעבר ממקום למקום ממצב למצב״. כשם שאפשר לצאת מישיבה בארץ אל הגלות, כך אפשר לשוב מהגולה לארץ ישראל.

ועל זה הנביא ירמיהו אומר :״כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים–רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ״, "וְקוֹל בְּכִי תַּמְרוּרִים שֶׁל רָחֵל הַמְּבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מִתְמַתֵּק עַל יְדֵי שִׁפְעַת תַּנְחוּמִים, שֶׁל ״כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה:  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.  וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם״ (ירמיהו פרק לא פסוקים יד-טו)

הסתר פנים שבגלות

יעקב אבינו  מאושר מהחזרה של יוסף בנו לחייו,לאחר היעדרות ארוכה מאוד,והוא מחליט לרדת למצרים כדי לפגוש את בנו יוסף, והוא מתיישב שם עם כל משפחתו. גלותם הארוכה של עם ישראל מתחילה עם רדת יעקב אבינו למצרים , ואז נוצר ניתוק מוחלט בין הדיבור האלוהי-לעולם האנושות .והניתוק נמשך זמן רב מאתים ועשר שנים

עד שמגיע משה רבינו  ושם קץ  לגלות, אז לכול אלה שמאמינים בגלות, רק תדעו חשוב לי לציין שבגלות לא קורה כלום למעט התפתחות ערכית אבל לא מציאות ממשית, למעט ״התפתחויות דמוגרפיות״, כפי שכתוב בפסוק האחרון של הפרשה הקודמת: ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד״. (בראשית פרק מז פסוק כז).: במילים פשוטות עם ישראל , התחתנו ונולדו להם הרבה ילדים. אבל אגדה יפה זו תהפוך במהרה לסיוט.

וכאן אנו מבחינים שיש בגלות סכנה של שחיקת זהותנו, ומתוך כך גם סכנה של סילוף סך כל מבנה של התודעות שיוצרות זהות יהודית בעצמי שבו אנו מתקיימים, המביא להעלמת התקווה לגאולה. מושג:״וַתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיוֹן בְּרַחֲמִים״. מתרוקן מכל משמעות ממשית, והציפייה הופכת לאידיאל בפני עצמו, סוג של ״אמונה שגויה -ציפייה לשם ציפייה״, מה שמשכיח את תכליתה: הישועה עצמה, שתשים קץ לצפייה.

חוק שימור האנרגיה קובע שאם אין שינוי מהותי במבנה של העצמי של נשמת האומה אז מקבלים את המילים של חיים חפר רבותי, ההיסטוריה חוזרת שום דבר לא אבד, לא נשכח. 

נתחיל בפרק מהפרשה אשר דרכו נראה את חוק שימור האנרגיה שבה אנו עסוקים כל ימי חיינו.

״וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו.  וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:  שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר. וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם–וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם-עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי:  כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי–גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם״. (בראשית פרק מח פסוקים י״ג-י״ט) 

כאן אנו רואים את אנרגית ההיפוך חוזרת במלוא הדרה בבית יוסף, על ידי שיעקב אבינו, מעניק את הבכורה לבן הצעיר של יוסף אפרים, על פני הבכור הביולוגי מנשה.

יוסף אמנם רצה את מנשה בתור הבכור, אלא שיעקב אבינו  תיקן אותו. זאת משום ש-מנשה קרוי על שם השכחה – ״וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי״.  ואפרים קרוי על שם ההצלחה בגלות: ״וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם: כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי״. (בראשית פרק מ"א פסוק נ"א- נ"ב).

מנהיג האומה בראי היהדות

ספר בראשית מסתיים בשורה של ברכות-הוראות של אבי האומה, יעקב, לבניו מייסדי שבטי ישראל. בסוף ימיו יעקב אבינו קורא לשנים עשר השבטים ומברך אותם ותוך כדי הברכות מתבהרות להן מי השבט שראוי לכהונה ומי השבט הראוי למלכות ומי השבט שאפשר לסמוך עליו שיקח אחריות על אנרגיית המנהיגות, של עם ישראל, גם שהוא שרוי בגלות-וגם שהוא שוכן בארצו-ארץ ישראל.

״וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים ,הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם״.

יעקב אבינו מתחיל בתהליך הבירור  עם בנו הבכור ראובן: ״רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי–יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז.  פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה״. יעקב אבינו  לוקח מראובן את הכהונה, את המלכות, את המנהיגות. וכל זה למה? דווקא משום העוצמה הראשונית הגדולה שבו – עוצמה שאין הוא שולט בה. ראובן הוא:״רֵאשִׁית אוֹנִי״ – הכח הראשון של יעקב אבינו. הכח הראשון הוא תמיד חזק מדי. יש בו בראובן-״פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר״ ״פחזות״ -יכולת השגה של כל היעדים  מבלי לעכל את המהלך שמתקימים בו .

השניים במעלה הם האחים הלוחמים בעולם של אי צדק שמעון ולוי

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים- כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"

מעניין איך עולם האנושות מגיב לתהליכים שכליים שהשורש שלהם הוא רוחני אבל הביטוי נשמע רגשי לחלוטין. המילים  שיעקב אבינו מדבר לבניו שמעון ולוי נשמעים כדברי קללה ולא ברכה, אבל אם נתאזר בסבלנות נראה שבסיום דברי יעקב נאמר: "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם-אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם". משמע שגם הדברים הקשים הנאמרים כאן הם ברכה עבור שמעון ולוי. הבה נראה כיצד הדברים מתיישבים: שמעון ולוי הם אנשים חזקים מאוד, "כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם" מצוין – אפשר להשתמש בהם במבצעים מיוחדים שדורשים תהליכים רוחניים ששורשם ברוח אבל הביטוי מתקיים ברגש. כך קרה במעשה שכם ששם פגעו ב-דינה אחותם, ויותר מאוחר שעם ישראל עשה את עגל הזהב, משה רבינו קרא לכל עם ישראל ואמר ״מי להשם אלי״ ומי שנענה זה שבט לוי, והבעיה היא הנהגה כזו היא אינה רצויה לאורך זמן. מצבים קיצוניים בהיסטוריה הם מצבים נדירים ולא ניתן להפקיר את המלכות בידי אנשים שהם מומחים לתהליכים רוחניים קיצוניים. כדבר של קבע. הבעיה האמיתית היא כאשר אותם אנשים הם מאוד ריכוזיים בתוך הרוח הרגשית שפועמת בעצמי שלהם מפסיקים לראות את מרחב התודעתי של כלל ישראל. שאז נאמר עליהם:" בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי"- כאשר הם מסתודדים ומתגודדים ביניהם יש סכנה של קיצוניות שרק תלך ותתעצם. אם כן, מהו הפתרון אותו מציע יעקב אבינו? :"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"

כשהם מפוזרים בתוך העם הם הופכים מ-קללה לברכה, מאיום לגורם מזרז בעת הצורך. וכך באמת שבט לוי הוא שבט ללא נחלה המפוזר בארץ ישראל כולה, ונחלת שבט שמעון נבלעת בתוך נחלת שבט יהודה.

"יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ.  ט גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ.  י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.  יא אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה.  יב חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב". 

על יהודה נאמר: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ".   התכונה הראשונה של המנהיג היא שהוא צריך למשוך אהדה מאחיו, כולם מכירים בו בתור המנהיג ונותנים לו את הלגיטימציה לכך. בנוסף, עליו לדעת להלחם: ״מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ״ איזו עוד תכונה צריכה להיות לו למנהיג?: ״גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ״. – ראשית כל גור, אח״כ אריה, ולבסוף אריה ולביא גם יחד. כאן מגלה לנו יעקב את הסוד שטמון בשבט יהודה, שהוא כנראה זה שמכשיר אותו להנהגה, והוא: סוד הגאולה ״קמעא קמעא״. יהודה הוא זה שמבחין מתי עליו להיות בקטנות – ״גור״, ומתי להיות בגדלות – ״אריה״ יעקב אבינו  מאיר על  שבט יהודה ומסביר ששבט  זה קיימת המסוגלות לאחד קצוות – לאחד את מידת הדין ומידת החסד, וזוהי המלכות האמיתית.

זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן.

על זבולון נאמר: ״זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן״. 

זבולון מייצג את מבנה של גן החומר  –  זבולון עוסק בסחר בינלאומי, הוא היהודי הסוחר שמביא עושר למדינה ומרחיב את גבולותיה. אלא שאי אפשר לתת בידי אדם שכזה את השלטון משום שהוא יפעיל שיקולים אזוריים -מסחריים מה שיהיה חשוב בעיניו הוא הכלכלה האזורית כולה, ולמסור בידיו את השלטון יהיה מסוכן משום שהוא עלול לפעול שלא למען טובת אומתו.

״יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם–רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.  וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד״.

יִשָּׂשכָר, מיצג את עולם האנושות המטא פיזית ,שיודע לנסוע למרחקים גדולים בתוך רצונות יעודיים שאין להם יכולת להפוך לתהליכים שבתוכם יש ממשיות.אדם כזה איננו יכול להיות בשלטון מפני שהוא לא בהכרח יכיר בערך של העצמאות המדינית, הוא יאמר לעצמו – מה לנו כל העצמאות הזו? תן לנו לחיות אפילו תחת שלטון זר, ובלבד שתותיר לנו עצמאות דתית. אם אתה נותן את ההנהגה בידי אנשים שכל עניינם הוא הלימוד בלבד, אזי כל הערכים של המדינה, כל האתגרים של החיים המדיניים נראים בעיניהם כמטלה מיותרת. מסיבה זו, יששכר לא יכול להיות בשלטון.

 "דָּן, יָדִין עַמּוֹ–כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח-הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר.  יח לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה".  

״יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח״ –הנחש נתפס בעיננו כגורם שלילי, אך הוא יכול להיות גם המושיע, והנחש הוא כח אדיר של המתנה -מזכיר לנו את הכח שמצאנו ביהודה- והוא גם כח מפתיע – וכך גם דן ממנו יצא שמשון שהושיע את ישראל מיד פלישתים, הוא היווה כוח של המתנה והפתעה כאחד. אלא, שדרך הפעולה של דן היא של מלחמת גרילה – זוהי דרך של יחיד ולא דרך לרבים. וכך, זוהי אם כן מלחמת יחיד – שהיא מצוינת כאשר אתה חי בתקופה בה צריך לשחרר את האומה מעולם של זרים, בתקופה של מחתרות. ברם, כח כזה הוא לא ״ממלכתי״ ואיננו ראוי לשלטון.

״גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב״.

שבט גד הוא ההפך משבט דן: הוא מסודר בגדודים, יש בו פיקוד ואף היררכיה פיקודית. זוהי מעלתו וזהו חסרונו – כל דבר הוא רואה באופן מסודר וסכמתי, אבל מדינה לא בנויה כך.

״מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ״. 

אשר יהווה שר אוצר מצוין ואין לא את היכולת לראות את כל התמונה הסביבתית של עולם ההנהגה .

 ״נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה–הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר״.

נפתלי מהווה את המשלים של גד לענין זה: –  ״נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה–הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר״ הוא פונה יותר אל הספרות והאומנות, הוא יהווה שר תרבות מצוין. אבל לא מתאים להנהגה

"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן; בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר.  וַיְמָרְרֻהוּ, וָרֹבּוּ; וַיִּשְׂטְמֻהוּ, בַּעֲלֵי חִצִּים. וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו; מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.  מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם.   בִּרְכֹת אָבִיךָ, גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת, גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו". 

יוסף הוא לכאורה המועמד הטבעי להנהגה:״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִןבָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר״. ומצד שני, נאמר עליו:״וַיְמָרְרֻהוּ, וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ, בַּעֲלֵי חִצִּים״. כלומר, הוא אדם שאיננו מושך אהדה, וזאת לא משום שהוא איננו צדיק, אדרבה – הוא ״יוסף הצדיק״ וזו בדיוק הבעיה – אם אתה מושלם מדי, ישנאו אותך. אתה מצידך תעמוד בזה יפה מאוד ואף יעזרו לך מלמעלה – ״וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו״; אלא שאתה כל כך מיוחד ומושלם – שאי אפשר להזדהות איתך וללכת בעקבותיך שזאת תכונה הכרחית למנהיג.

״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל״.

מדוע שלא בנימין יהיה המנהיג? – ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל״.  שבט בנימין הוא מצוין בבוקר ובערב – בתחילתם ובסופם של תהליכים, אך הרצף ההיסטורי צריך להיות מונהג על ידי שבט אחר, הלא הוא שבט יהודה.

כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם.  וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל-עַמִּי–קִבְרוּ אֹתִי, אֶל-אֲבֹתָי:  אֶל-הַמְּעָרָה–אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה, עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-מַמְרֵא–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי–לַאֲחֻזַּת-קָבֶר.  שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת-לֵאָה. מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, מֵאֵת בְּנֵי-חֵת.  וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו." (בראשית פרק מט פסוקים א-לג)

הדרכה לגלות ולמלכות

ויחי – הוראות אחרונות (על ההפטרה)

בפרק הזה בתורה ובפרק ההוא בנביאים הולכים לעולמם שנים מגדולי אישי המקרא, גדולים גם בתודעה האמונית וההיסטורית של עם ישראל – בחיר האבות יעקב אבינו והמלך המשיח דוד המלך  שניהם לפני מותם מצווים לבניהם. יעקב מעביר לבניו את ברכת אברהם אבינו ואת היעוד הגדול ללכת לפני האלהים אשר אבותיו וגם הוא הלכו לפניו והוא מוסיף תוכחה קשה לאלה מבניו אשר לא הלכו בדרך הישרה. דוד המלך מנחיל לבנו שלמה את ברית המלוכה, ויש לעמוד על ההבדל העצום הזה.

בשני האישים הגדולים האלה יש צד-שווה בחייהם: חייו של כל אחד מהם מופלאים, חיים שמרובים בהם הנפתולים והמאבקים כלפי חוץ וגם כלפי פנים, מאבקים עם אויביהם ומאבקים עם עולם הערכים והמוסר-יצר הרע ויצר הטוב. בהם-עצמם ; ושניהם חוו ניצחונות מפוארים גם במובן הרוחני והנפשי וגם כשלונות חמורים במובן הנפשי והמוסרי. אבל יעקב אבינו בסוף ימיו מתעלה לרמת מי שחזה את אחרית-הימים, והוא צופה את היעוד הגדול של ההליכה בדרך ה' לדורות הבאים אחריו. לדמותו של דוד המלך שני פנים: גם בחייו מרובים הישגים וניצחונות, והן הכשלונות, הוא נלחם באויבי-חוץ ומנצח אותו, אולם גם נאבק עם עצמו ונעשה דמות של בעל-תשובה, אשר כשהנביא מעלה בתודעתו את החטא אשר עשה אינו מנסה להתנצל, להצטדק או להתחמק אלא אומר בפשטות את המילים "חטאתי לה" ; ובגלל זה הוא זכור בתודעה ההיסטורית של עם ישראל כבעל-תשובה שרק הוא מסוגל לכתוב את ספר תהילים. מצד שני הוא אותו מלך אשר לפני מותו מצווה ליורשו לסלק מהדרך כל מפגע אשר בהם ראה סיכון מעמד המלך:

מי הוא דוד האמיתי? "מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים" או יקוב ההר את הדין. –עשית- תשלם. וכל זה מגיע כדי לחזק את המלוכה? יש בדוד המלך גם זה וגם זה. יש ניגוד בין דמות בעל-התשובה הגדול ובין מי שממלא את הפונקציה של מלך, – מודרך על-ידי אינטרסים שלטוניים.

דבר זה צריך להאמר לכל הרואים במלכות ישראל את ההגשמה האמונית  והמוסרית  הנעלת מכל אינטרס בין אישי. מלכות ישראל ערך גדול ויקר היא, שהרי פירושה שעם ישראל לא יהיה משועבד לעמים אחרים.

לסיכום מי אתה יעקב אבינו 

יעקב אבינו הוא האב השלישי של האומה הישראלית, יעקב אבינו, הינו בעל אישיות ייחודית. הייחודיות שלו נעוצה בעובדה שלמעשה יש לו זהות כפולה. ליעקב אבינו יש את הזהות ״היעקובית״ ויש את הזהות ״הישראלית״. למעשה יש לנו פעמיים אב שלישי: יעקב וישראל. במידה מסוימת ניתן לומר זאת גם על אברהם אבינו שהיה בעל שני שמות: אברם ואברהם, אך אין זה דומה למצב של יעקב אבינו. שכן אברהם אבינו עבר מוטציה מוחלטת ושינוי זהות טוטאלי, כאשר שמו שונה על פי גזרה אלוקית מאברם לאברהם. אצל אברהם אבינו אין אפשרות לחזור חזרה לזהות של אברם, כך מבחינתנו אין אברם אבינו אלא רק אברהם אבינו. אך לא ניתן לומר כך לגבי יעקב אבינו. אמנם גם אצל יעקב מצאנו שהמלאך אומר: ״ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל״. (בראשית לב, כט)  אך למרות זאת חזר הכתוב וקראו יעקב מספר פעמים אחר כך. כך שיש באומה הישראלית גם זהות יעקובית וגם זהות ישראלית. השאלה היא מי מבין שתי זהויות אלו היא אבי האומה הישראלית, כלומר האם אנו יונקים את מהותנו מיעקב או מישראל, בשביל זה נצטרך ממש לחפור כדי להבין.

יעקב ועשו

בראשונה עלינו להסתכל על הראשית ולהתבונן בלידתם של יעקב ועשו. כבר בהתחלה מתגלית מחלוקת בין יצחק לרבקה לגבי מי הוא הבן המועדף, כפי שהתורה מספרת: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב" (בראשית כה, כח) יצחק אבינו נותן עדיפות לעשו כיוון ש״ציד בפיו״. לעומת יצחק אבינו, רבקה אוהבת את יעקב. אהבה זו היא תמוהה ביותר, איזו סיבה יש לרבקה להעדיף את יעקב על פני עשו. הרי מפשט הכתובים עולה כי עשו היה האישיות המובילה במשפחתו של יצחק אבינו, כמו שנאמר:  "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות ויקרא את עשו בנו הגדול" (בראשית פרק  כז פסוק א). אף רבקה עצמה מודעת לעובדה זו, שכן על רבקה עצמה מסופר: "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן". (בראשית כז, טו)

לכולם ברור שגדלות נמצאת בתוך עשו ולא אצל יעקב אבינו. ניתן להבין את התלהבותו של יצחק אבינו מעשו. עשו הוא הבן הבכור ויש בו את היכולות הנדרשות מאיש העולם הגדול. עשו הוא אדם המסוגל לכבוש את העולם, הוא אינו מפחד מעבודת שטח. עשו מסוגל לקחת את רסן הפוליטיקה. והרי התחום שבו הקב״ה מעונין לפעול בעולם הזה באמצעות עם ישראל זהו התחום הפוליטי, שכן לאברהם לא נאמר: ואעשך לדת גדולה, אלא נאמר לו: "ואעשך לגוי גדול", (בראשית יב, ב) כלומר: מטרת האומה הישראלית היא להיות עם גדול, כוח פוליטי בעל השפעה גדולה בעולם הזה. לכן ברור מדוע יצחק מעדיף את עשו, אין כל קושיה על כך. ניתן לומר אף שזו היא הבחירה הטבעית. נכון שעשו הוא רשע, אך הוא יכול לחזור בתשובה, ואז הוא יכול להיות גדול הדור, גם צדיק וגם בעל הכוח הפוליטי. ואילו יעקב אבינו אמנם צדיק, אך נראה שלעולם לא יהיו ברשותו הכוחות המעשיים הנדרשים להנהגת ותיקון העולם. יעקב אבינו, על כל צדקותו, הוא בעל אישיות חלשה : "איש תם יושב אוהלים" (בראשית פרק כה פסוק כז). תפקידו של יעקב אבינו במשפחת יצחק הוא לבשל את הנזיד במטבח ולחכות שאחיו הגדול יחזור הביתה מהשדה. אם כך מאיזו סיבה רבקה אוהבת את יעקב? הסיבה לכך היא בתקופת ההריון, כאשר רבקה הייתה בספק לגבי האופי של הילד העומד להיוולד נאמר לה: ״ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר״. (בראשית כה, כג):

לרבקה נאמר בנבואה שבנה הצעיר עתיד לגבור על הבן הגדול, ולכן רבקה אהבה את יעקב. כנראה שיצחק אבינו לא ידע על נבואה זו, ולכן אהב יותר את עשו שנראה מתאים יותר להמשיך את האומה הישראלית. רבקה יודעת על פי הנבואה שמי שבתחילה יראה כחלש יותר עוד יעבור מהפך ויקנה מעלה יותר עליונה מאשר מי שנראה כחזק עכשיו, מעלה יותר עליונה גם בתחום הרוחני וגם בתחום הפוליטי. האהבה של רבקה היא ליעקב שעתיד לגבור על היעקוביות שמתקיימת בתוכו, לקנות את מידת : "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".(בראשית פרק לב פסוק כט) אם כן, רבקה אוהבת את יעקב העתיד להיות ישראל.

יעקב + עשו = ישראל

יצחק אבינו לעומת זאת, לא שמע את הנבואה שניתנה לרבקה, ולכן הוא סבר שהאומה הישראלית ממשיכת דרכו של אברהם אבינו תוקם על ידי שני שבטים: שבט יעקב ושבט עשו. שבט יעקב ייתן את הכוח וההשפעה הרוחנית, ואילו שבטו של עשו ייתן את הכוחות הפוליטיים והמדיניים. זוהי תוכניתו של יצחק אבינו: יעקב + עשו = ישראל. אך התוכנית האלוהית הייתה שונה. הקב״ה רצה שיעקב יקח את כוחו של עשו ויהפוך לישראל. יש לחבר את העוצמה הפוליטית של עשו ליעקב על מנת להביא לעולם מושלם.

תוכניתו של יצחק אבינו באה לידי ביטוי גם בנתינת הברכות לבניו. יעקב אבינו מגיע לקבל את הברכות כאשר הוא לובש בבגדי עשו. יצחק אבינו חש שיש כאן צורך בברור:״ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשו אם לא. ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו. ולא הכירו כי היו ידיו  כידי עשיו אחיו שעירות ויברכהו" (בראשית פרק  כז פסוקים  כא – כג):

התורה אומרת לנו שיצחק אבינו  לא הכירו. הוא חשב שאין זה יעקב, שהרי ״הידיים ידי עשיו״, אך זהו גם לא עשו שכן ״הקול קול יעקב״. מדוע יצחק אבינו לא החליט במי מדובר?

אלא יצחק אבינו הבין שאין זה משנה אם האדם שלפניו הוא יעקב או עשו. העיקר הוא שלפניו עומד אדם המתאים לתיאור של: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו", כיון שרק מי שיש לו את קול יעקב ואת ידי עשו ראוי לקבל את הברכות. יצחק אבינו סומך  על הקב״ה שיזמן לפניו את האדם הנכון. ואכן כאשר עשו מגיע לקבל את ברכתו והאמת מתגלה ליצחק אבינו הוא מאשר את הברכות הראשונות שבירך את יעקב אבינו ואומר לעשו:״וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. (בראשית פרק  כז פסוק  מ)

יצחק אבינו מבין שרצונו של הקב"ה הוא שיעקב ילבש את בגדי עשו ולא שעשו יחקה את קולו של יעקב. הקב"ה בחר ביעקב, ולכן רבקה אוהבת אותו כיון שהיא יודעת שיעקב עתיד להתפתח והוא יהיה ראוי להוליד את האומה הישראלית.

יעקב – כישלון פוליטי

בתפילת העמידה אנו אומרים שאלוקינו הוא אלוקי שלושת האבות: אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. אלוקי האומה הישראלית מורכב משלושת צידי האלוקות כפי שהם באו לידי ביטוי אצל אבות האומה. אם היינו מקבלים רק את אלוקי אברהם, אזי הדת היהודית הייתה דת שכולה אהבה חסד ורחמים, כפי שאברהם אבינו הכיר את מידת החסד של הקב"ה. דת שלא מכירה בצדק ובמשפט. ומעריצה רק את אלוקי אברהם.

אם היינו מקבלים רק את אלוקי יצחק, הדת היהודית הייתה דת של מידת הדין והמשפט בלבד ללא חסד ורחמים. ואז העולם אין לו יכולת קיום בסיסי.

ואם היינו מקבלים רק את אלוקי יעקב, הדת היהודית הייתה הדת של יהדות הגולה. יהדות של חולשה, של הערצה תיאולוגית למצב של חולשה, חרדיות. הקב"ה הוא אלוקי כל שלושת האבות ומתוך כך הוא אלוקי ישראל, רק על ידי הצירוף של שלושת הגישות השונות. רק לאחר שיעקב לקח את מידת הדין מעשו הוא היה יכול להיקרא ישראל.

ישנם שתי סוגי של אמונות שגויות שיוצרות בתוכנו שני סוגים של שקרים

עיקר עניינו של יעקב אבינו הוא סבלנות אדירה, פילוס דרך מסובכת בעולם מורכב שלא מתאים לו. עד שבסוף התהליך העולם הופך מתאים לו. הרב צבי יהודה היה אומר שעניינו של יעקב הוא הסיבוכיות, המסוגלות להיות ישר בעולם מסובך מאוד קל להיות ישר בעולם ישר, החוכמה היא להיות ישר בעולם עקום.

ראשית הסיבוכיות מופיעה כבר בתחילת דרכו של יעקב אבינו: בקניית הבכורה ואחר כך בלקיחת הברכה, הכל באופן מסובך ולא ישר.

יש שני סוגים של שקרים. יש שקר שהוא ההיפך מהאמת, שמטרתו היא לצאת מהאמת וזוהי העבודה הזרה. אך יש שקר שרק נראה כשקר במציאות העולם, אך למעשה הוא נובע מאמת פנימית יותר ומטרתו לשבור את השקר שבעולם ולחשוף את האמת הפנימית. יעקב אבינו אומר לרבקה: "והייתי בעיניו כמתעתע", כלומר יצחק אבינו  יחשוב שיעקב אבינו משקר, אך למעשה יעקב אבינו  אינו משקר כלל, אלא רק נראה כזה. יעקב אבינו בא מתוך ראיה פנימית של המציאות, ומטרתו היא לתקן את העולם, ולכן הוא משנה מפני השלום, השלום האמיתי.

זוהי גבורה להיכנס למצבים מסובכים מבחינה מוסרית בכוונה תחילה על מנת לנסות ולתקן את העולם. יעקב אבינו היה יכול לנהוג גם באופן אחר. יעקב אבינו היה יכול להחמיר על עצמו -בבחינת "שב ואל תעשה" עדיף מלשקר, אבל הוא קם לוקח לידיו את האחריות המוסרית כיון שידע שעתיד להתברר שהוא זה שראוי לקבל את הברכות. הרב קוק אומר שעם ישראל מסתמך על העתיד ולא על ההווה, עם ישראל יודע שבעתיד תתברר האמת ומכוח זה הוא ממשיך לפלס את דרכו בעולם. גם יעקב אבינו ידע זאת, הוא קיבל זאת מרבקה אמו. אלא ליעקב אבינו יש יחסי ציבור גרועים מאוד ומעשיו לא נראים מוסריים. גם שמו מעיד על כך: יעקב – משהו לא ישר – "והיה העקוב למישור", (ישעיהו פרק מ פסוק ד) וכן עשו אומר עליו: "ויעקבני זה פעמיים" (בראשית כז, לו):

לפעמים זה לא נעים ללכת בדרך שנראית לא מוסרית. נראה כאילו יעקב אבינו מסדר את עשו, מנצל אותו.

יעקב אבינו בגלות

הסיבוכיות של יעקב אבינו ממשיכה גם כאשר הוא יוצא לגלות. יציאתו של יעקב אבינו לגלות הינה יציאה מיוחדת במינה. זוהי הגלות הראשונה של עם ישראל, ויעקב אבינו מחדש את דמותו של היהודי הגולה. התורה מתארת את פגישתו של יעקב אבינו עם מנהיגי העולם בצורה מעניינת. נסביר את הפגישה פסוק אחר פסוק:

"וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. וירא והנה באר בשדה והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים" (בראשית פרק כט פסוק א יב)

פגישתו של יעקב עם מנהיגי העולם (הרועים) מתרחשת ליד הבאר. הבאר היא מקור המים העיקרי של הצאן, ואם אין מים הצאן ימות. כלומר הבאר בשדה היא מקור החיים, המים. ואין מים אלא תורה. אך ישנה בעיה:

"והאבן גדולה על פי הבאר"

מקורות המים סתומים, ישנה אבן גדולה על פי הבאר. "ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן"

כלומר על מנת לפתוח את הסתימה יש צורך באחדות בין כל העדרים ובין כל הרועים, מנהיגי העולם. "והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה"

מיד לאחר שהצאן שותה שוב מחזירים את האבן על פי הבאר. הסיבה לכך היא שהאחדות מושגת לזמן קצר בלבד. כיון שיש לכל העדרים אינטרס משותף, אך לא קיים אמון ביניהם, הם חושדים אחד בשני ולכם הם צריכים מנגנון שיפקח על השימוש במי הבאר, כיוון שכל אחד רוצה לדעת כמה שותה השני. ואז הגיע יעקב אבינו.

"ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם"

יעקב אבינו מנסה ללמד את מנהיגי העולם את תפיסתו, שהבסיס המוסרי הוא האחווה בין העמים. עליהם להבין שכולם שווים, כולם נבראו יש מאין. לכולם יש בורא אחד ולכן כולם שווים מצד המקור שלהם. "ויאמרו מחרן אנחנו"

עונים לו הרועים שהם מחרן, באנו מחרון אפו של עולם. תפיסת האחווה של יעקב אבינו היא תפיסה יפה מאוד, אך היא לא שייכת אלינו, אנו חיים בעולם אכזרי שכל אחד דואג לעצמו "ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור" ,יעקב אבינו מנסה לברר האם אנשי העולם האכזר שמעו על אברהם אבינו, על משפחתו של נחור. האם הגיעה אליהם באופן זה או אחר האמונה באל אחד  "ויאמרו ידענו"

הרועים אומרים, שהם מכירים באל אחד למרות שהם לא מקיימים את מצוותיו.הם מכירים  בתנ"ך בספריה אך לא הולכים לפי מה שכתוב בו.

"ויאמר להם השלום לו"

יעקב אבינו שואל את הרועים האם הם קלטו את המסר מהתנ"ך, על השאיפה לשלום בין כולם ועל תיקון העולם. "ויאמרו שלום"

הרועים מודים שאכן הבינו את המסר על השלום והאחווה. "והנה רחל בתו באה עם הצאן"

יעקב אבינו אומר שאם העמים הבינו את המסר של התנ"ך ואת המטרה של תוכניתו לתקן את העולם, אזי יש סיכוי למצוא מביניהם את היסוד להקמת האומה הישראלית.

פגישת יעקב ורחל

בדיוק בנקודה זו מתחיל סיפור פגישתם המוזר של יעקב אבינו ורחל אמנו : "ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו"

נראה שכאשר יעקב אבינו רואה את רחל קרבה לבאר הוא מבקש משאר הרועים ללכת, כאילו אומר: אולי תשאירו אותי ואת רחל לבד.

"ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן"

הרועים אומרים שזה בלתי אפשרי כעת, כיון שטרם הגיעו כל העדרים.

"עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא.ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו"

מה הייתה מטרתו של יעקב אבינו  במעשה זה? האם הוא רצה להרשים את רחל בעוצמת כוחו?

"וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה"

כל הסיפור אינו מובן. בתחילה יעקב אבינו גולל את האבן לבדו ומשקה את צאן לבן. אחר כך הוא מנשק את רחל, אחר כך בוכה בקול, ורק בסוף הוא מספר לרחל שהוא בן דודה והוא בא להתחתן איתה. אין פלא שרחל בורחת מיד הביתה לספר לאביה.

מדוע יעקב אבינו שוב הולך בדרך המסובכת? הרי יעקב אבינו היה יכול בפשטות לומר לרחל: אני בן דודך, ואחר כך להשקות את הצאן ולנשק לה, ואז רחל לא הייתה בורחת והרועים לא היו צוחקים על יעקב. ואילו בפועל נראה שיעקב אבינו שוב הצליח לסבך את עצמו, והוא גרם לכך שהרועים צוחקים עליו.

יש להבין את השורש העמוק של הסיפור. יעקב אבינו נושק לרחל מיד בתחילת פגישתם, כיוון שבאותה שעה הוא הבין שמצא את הנשמה דרכה תיבנה האומה הישראלית. ולכן חשוב שהפעולה הראשונה במפגש תהיה נשיקה. זה לא היה מעשה יצרי שנבע מדחפים גשמיים, אלא מעשה שנבע מטעמים עליונים. היצר היה רחוק מאוד מיעקב אבינו, עד כדי כך שהחליפו את אשתו והוא לא הרגיש בכך עד הבוקר שלמחרת. יעקב אבינו היה בעל אישיות אדירה, אידיאלית.

נישואיו של יעקב

הוכחה נוספת לגדולתו של יעקב אבינו ניתן לראות מהאופן בו הוא מבקש מלבן לשאת את רחל לאחר שבע שנות עבודה: "ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימיי ואבואה אליה". (בראשית פרק  כט פסוק כא)

יעקב אבינו השתמש בלשון זו כיון שכל כוונתו הייתה להעמיד דור שדרכו אפשר למשוך נשמות של השפעה ואור לעולם העשייה.

גם נישואיו של יעקב אבינו אינם פשוטים. לבן הארמי מרמה אותו ובמקום רחל נותן לו את לאה. כאשר יעקב אבינו מתלונן בפני לבן על כך, עונה לו לבן: "ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה"  (בראשית פרק כט פסוק  כו): ויעקב אבינו מסתפק בתשובה זו של לבן. מדוע יעקב אבינו לא מתווכח עם לבן, מדוע הוא לא טוען שסיכמו שהוא עובד עבור רחל שלבן היה צריך להודיעו מלכתחילה על מנהג המקום? אלא יש להבין בתשובתו של לבן מסתתרת ביקורת חריפה מאוד על יעקב אבינו. לבן אומר שהוא יותר ישר מיעקב אבינו שכן לבן לא נותן את הצעירה לפני הבכורה, ואילו יעקב אבינו כן ביצע את ההחלפה, והוא הצעיר קיבל את הברכות במקום אחיו הבכור. לבן בא בטענה אל יעקב אבינו, מה פתאום הוא רוצה ללמד מוסר, הרי לבן הארמי יותר מוסרי ממנו.

התשובה מגיעה בהדרגה דרך ההתפתחות של יעקב אבינו דרך בניו.זהו תהליך ההדרגתי שמתרחש לאט, ומגיע לשיאו עם לידתו של יוסף. כאשר רחל יולדת את יוסף היא אומרת:"ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוקים את חרפתי. ותקרא את שמו יוסף  לאמר יסף ה' לי בן אחר", (בראשית פרק ל פסוקים כג כד):

יוסף הוא ההפך הגמור מעשו. עשו הבכור מנסה להרוג את אחיו הצעיר, ואילו יוסף הבכור נולד על מנת שיוולד לו אח נוסף: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקוב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" (בראשית פרק  ל פסוק כה):

כעת כאשר יש ליעקב אבינו את היתרון המוסרי הוא יכול לעזוב את לבן ולחזור לארץ כנען ולהתעמת עם עשו אחיו.

המפגש עם עשו

כאשר הפגישה עם עשו מתקרבת, יעקב אבינו שוב נתקף חולשה מוסרית, והוא מתפלל לקב"ה: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים" (בראשית פרק  לב פסוק יב) ואומר המדרש שיעקב אבינו פחד להיהרג, אך גם פחד שיאלץ להרוג. כלומר יעקב אבינו לא הרגיש שיש לו רשות מוסרית להילחם עם עשו. לכן היה צריך יעקב אבינו לעבור ניסיון שיהפוך אותו ראוי למלחמה עם עשו. ואכן המדרש אומר שאיש שעמו נאבק יעקב אבינו היה שרו של עשו.

לאחר שיעקב מכניע את שרו של עשו מתרחש ביניהם דו שיח מעניין. יעקב אבינו דורש ששרו של עשו יברכו. ואכן הוא זוכה לברכה: "ויאמר לא יעקב  יאמר עוד שמך כי אם ישראל  כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (בראשית פרק  לב פסוק כט):

עד למאבק הזה בין יעקב לשרו של עשו, היה מקום לומר שיעקב אבינו היה לא בסדר, שהוא לקח את הברכות במרמה. אבל כעת שיעקב אבינו התמודד בהצלחה עם שרו של עשו התברר שאכן מלכתחילה הברכות הגיעו ליעקב אבינו. ורק אז יעקב אבינו הופך לישראל – כאשר יש לו את ההכרה המוסרית בצדקתו.

שכם

המפגש עם עשו עובר בשלום, ומיד אחר כך התורה מספרת : "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה… ויבוא יעקב שלם עיר שכם" (בראשית פרק  לג פסוקים  טז יח)

מדוע התורה אומרת יעקב ולא ישראל? אלא, כעת יעקב עומד מול התמודדות מוסרית קשה יותר מהדילמות הקודמות. שכן הפעם על יעקב אבינו להתמודד עם אנשים שלא רוצים להרוג אותו. כאשר אדם מתמודד עם מישהו שרוצה להורגו, אזי קל מאוד להיות מוסרי. אך כעת יעקב אבינו מגיע לשכם, ושם הוא פוגש באוכלוסייה שהייתה במקום לפניו, ולכן יעקב אבינו שוב נמצא בהתלבטות מוסרית מה נכון לעשות, ולכן שוב שמו נקרא יעקב.

הדרך בה יעקב אבינו בוחר היא עשיית שלום עם יושבי שכם: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר. ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בראשית פרק  לג פסוקים  יח – יט):

מדוע יעקב אבינו בוחר דווקא בשכם? כיוון שהוא מרגיש שייתכן וניתן לשלב אותם בתהליך הקמת האומה הישראלית. ליעקב היו שנים עשר בנים ורק בת אחת – דינה. מכל בן נוצר שבט שמהותו ואיפיונו נקבעו על ידי אבי השבט, כך שלא היה ניתן לשלב גורמים אחרים. יעקב אבינו חשב שניתן להקים שבט שלוש עשרה שיוכל לקבל השפעות חיצוניות מאומות העולם על ידי נישואי דינה. יעקב אבינו חשב שניתן להסתדר עימם, לוותר מעט על מנת לשלב יחד לאומה אחת. התוצאה של מהלך זה היא שאדוני הארץ, שכם בן חמור אונס את דינה ובכך מגלה את פרצופו האמיתי. הוא עדיין ברברי, כל הדיבורים על שלום והשתלבות היו דיבורים בלבד . ותגובתו של יעקב אבינו:   "ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחרש יעקב עד בואם" (בראשית פרק לד פסוק  ה):

כלומר יעקב אבינו שמע מה שקרה, אך לא עשה דבר. יעקב אבינו ידע שבני שכם התנהגו לא יפה, אך סבר שאולי ישתפרו בהמשך, ואולי יהיה ניתן להסתדר עימם בעתיד. אך תגובת האחים שונה לגמרי : "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה" (בראשית פרק לד פסוק ז):

לאחים יש קנאות לאומית, הם מרגישים שבמעשה זה נפגעה כל האומה. הויכוח בין יעקב אבינו לבניו הוא הויכוח בין העמדה היעקובית לעמדה הישראלית. האחים דורשים לעשות מבצע צבאי להענשת הפושעים, אך דעת יעקב אבינו בנושא היא הפוכה:  "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית פרק  לד פסוק  ל):

לכאורה ליעקב אבינו יש טענה מצוינת, המבצע של שמעון ולוי העמיד את כל המשפחה בסכנה קיומית. ותשובת האחים :  "ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו" (בראשית פרק  לד פסוק לא)

האחים כלל לא עונים לטענתו של יעקב אבינו. יעקב אבינו הציג טיעון ברמה האסטרטגית, ואילו הם משיבים תשובה רגשית. אלא יש דברים שהם מעבר לחשבון המתמטי היבש. פגיעה חמורה בכבוד האומה אינה ניתנת למחילה.

מיד אחר כך הקב"ה מצווה על יעקב אבינו:

"ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך" (בראשית פרק  לה פסוק  א):

הקב"ה אומר ליעקב אבינו שעליו שוב להתגבר על עצמו ולהפוך מיעקב לישראל. רק אז ה' קורא לו שוב ישראל, לאחר שיעקב אבינו מבין שהוא עליון מבחינה מוסרית גם על יושבי הארץ.

יעקב אבינו במצרים

מספר שנים מאוחר יותר, אנו מוצאים את יעקב אבינו  שוב עוזב את ארץ כנען וירד למצרים בעקבות בנו יוסף. ובדרך למצרים, בבאר שבע הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו בחלום: "ויאמר אנוכי האל אלוהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם" (בראשית  פרק מו פסוק  ג):

הקב"ה נגלה אל יעקב אבינו רק כאלוקי יצחק ולא כאלוהי אברהם. הסיבה לכך היא שגם אברהם אבינו ירד למצרים. אך על יצחק אבינו הקב"ה אסר לעזוב את הארץ. ולכן השאלה היא האם הירידה מצרימה מקובלת דווקא על אלוקי יצחק שאסר זאת בעבר. בהזדמנות זו הקב"ה קורא ליעקב אבינו בשם חדש : "ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקוב יעקוב ויאמר הנני" (בראשית מו, ב):

בתחילה נקרא יעקב, אחר כך נקרא ישראל, וכעת הוא נקרא יעקב יעקב. משמעות הכפלת השם היא ליעקב אבינו יש שני אופנים של חיים בעולם הזה. כאשר הוא נמצא בגלות אזי הוא יעקב, אך כאשר הוא מתגבר על אויביו ועל עצמו אזי הוא נקרא בשם ישראל. זהו סוד נצח ישראל. סוד החלפת הזהות לפי הצורך. אך יש סכנה גדולה בכך, כיון שלא תמיד יודעים מתי יש להיות יעקב ומתי יש להיות ישראל, ויש להיזהר בכך מאוד.

הדמות של יעקב אבינו  היא זו שחיה ואילו דמותו של ישראל תמיד קרובה למות. לכל אורך ההיסטוריה של עם ישראל הישות העיקרית היא של יעקב, אך תמיד קיימת שארית קטנה של זהות לאומית שפועמת בעם. רק כאשר יש התרוממות גדולה באומה הישראלית אז ניתן לראות שיעקב הוא למעשה ישראל.

יופיו של יעקב אבינו דומה ליופיו של אדם הראשון. יעקב אבינו באמצעות זהותו המיוחדת משיב לאנושות את הפרצוף המקורי של האדם.

לכן שאנו פוגשים בחיים הממשיים תמיד אנחנו מתחילים דרך יעקב -עצמי כוזב, ומיד אנו עוברים לישראל-עצמי אותנטי.

ביום שלישי, קיבלנו בשורה הכי קשה בתוך הקהילה, ומעיין הבת של אסתר ואיציק שחר נפגעה בתאונת דרכים מחרידה, עכשיו לאחר תהליך די קשה ומחריד אפשר טיפה לנשום.

רק עכשיו אפשר לקרוא תהילים למעיין שחר

״מעיין היקרה יש דברים שאני לא יודע ולא מודע להם. ורק טיפש מקשיב לי, ולכן יש לי עוזרים שמגבים אותי ולוקחים עליהם את כל הכישלונות שלי, ויש דברים שאני הכי יודע, כמו אני ואת יוצאים החוצה. עברו שלושה ימים הכי קשים, ואנחנו טיפה נושמים לרווחה רק טיפה, עוד ארוכה הדרך אז אנחנו צריכים סבלנות.

מעיין יש שיר יפה שאני מכיר:

יבורך  יזהר אשדות

אל תלכי במורד של מסדרון אינסופי כל הדלתות מובילות לחדר אחד חדר ריק, על הגג שלו הגשם דופק הוא מספר, מספר לך שאת לבד

התקרה בו כחולה וכחולים הקירות

ותלויה בו מראה, שמראה מה היה

יכול להיות בעולם מקביל, שם אנחנו אוהבים תמיד במרחק נגיעה מכאן, במרחק נגיעה

בעולם מקביל, שם הלב אף פעם לא רגיל במרחק נגיעה מכאן, במרחק נגיעה מכאן

אז מעיין שלב אחד סיימנו אנחנו ניקח הפסקה ונתחזק ומיד נפרוץ לשלב השני, תודה שאת סומכת עלי.

תהילים שאפשר לקרוא רק מיום שישי בשעה שש עד יום שבת בשעה עשר בלילה בלבד.

תהילים פרק טו

א מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָֹה מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: ב הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: ג לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: ד נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: ה כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם:

תהילים פרק קל

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה: ב אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי: ג אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד: ד כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא: ה קִוִּיתִי יְהוָה קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי: ו נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר: ז יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה כִּי עִם יְהוָה הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת: ח וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו:

תהילים פרק קמג

א מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה שְׁמַע תְּפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֶל תַּחֲנוּנַי בֶּאֱמֻנָתְךָ עֲנֵנִי בְּצִדְקָתֶךָ: ב וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי: ג כִּי רָדַף אוֹיֵב נַפְשִׁי דִּכָּא לָאָרֶץ חַיָּתִי הוֹשִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם: ד וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי בְּתוֹכִי יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי: ה זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ: ו פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה לְךָ סֶלָה: ז מַהֵר עֲנֵנִי יְהוָה כָּלְתָה רוּחִי אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם יֹרְדֵי בוֹר: ח הַשְׁמִיעֵנִי בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי בְךָ בָטָחְתִּי הוֹדִיעֵנִי דֶּרֶךְ זוּ אֵלֵךְ כִּי אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִׁי: ט הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי יְהוָה אֵלֶיךָ כִסִּתִי: י לַמְּדֵנִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ כִּי אַתָּה אֱלוֹהָי רוּחֲךָ טוֹבָה תַּנְחֵנִי בְּאֶרֶץ מִישׁוֹר: יא לְמַעַן שִׁמְךָ יְהוָה תְּחַיֵּנִי בְּצִדְקָתְךָ תוֹצִיא מִצָּרָה נַפְשִׁי: יב וּבְחַסְדְּךָ תַּצְמִית אֹיְבָי וְהַאֲבַדְתָּ כָּל צֹרֲרֵי נַפְשִׁי כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ:

תהילים פרק קב

א תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְהוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: ב יְהוָה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא: ג אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי: ד כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ: ה הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי: ו מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי: ז דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת: ח שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג: ט כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ: י כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי: יא מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי: יב יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ: יג וְאַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר: יד אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: טו כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ: טז וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם יְהוָה וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ: יז כִּי בָנָה יְהוָה צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ: יח פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם: יט תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ: כ כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ יְהוָה מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט: כא לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה: כב לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְהוָה וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם: כג בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת יְהוָה: כד עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי קִצַּר יָמָי: כה אֹמַר אֵלִי אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ: כו לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם: כז הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ: כח וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ: כט בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:

תהילים פרק קג

א לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ: ב בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו: ג הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי: ד הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים: ה הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי: ו עֹשֵׂה צְדָקוֹת יְהוָה וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים: ז יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו: ח רַחוּם וְחַנּוּן יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד: ט לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר: י לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ וְלֹא כַעֲוֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ: יא כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו: יב כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ: יג כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו: יד כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ: טו אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ: טז כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ: יז וְחֶסֶד יְהוָה מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים: יח לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם: יט יְהוָה בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה: כ בָּרְכוּ יְהוָה מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ: כא בָּרְכוּ יְהוָה כָּל צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ: כב בָּרְכוּ יְהוָה כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה:

תהילים פרק קד

א בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ: ב עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה: ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ: ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט: ה יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד: ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם: ז מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן: ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם: ט גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ: י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן: יא יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם: יב עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל: יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ: יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ: טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד: טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע: יז אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ: יח הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים: יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ: כ תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר: כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם: כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן: כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב: כד מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ: כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת: כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ: כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב: כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן: ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה: לא יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו: לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ: לג אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי: לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוָה: לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה הַלְלוּיָהּ:

תהילים פרק סז

א לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר: ב אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה: ג לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ: ד יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: ה יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: ו יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: ז אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: ח יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:

תהילים פרק פא

א לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לְאָסָף: ב הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: ג שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל: ד תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: ה כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: ו עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע: ז הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה: ח בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה: ט שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי: י לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר: יא אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ: יב וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי: יג וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם: יד לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ: טו כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי: טז מְשַׂנְאֵי יְהוָה יְכַחֲשׁוּ לוֹ וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם: יז וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ:

תהילים פרק צא

א יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: ב אֹמַר לַיהוָה מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ: ג כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: ד בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: ה לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: ו מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: ז יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ: ח רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: ט כִּי אַתָּה יְהוָה מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: י לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: יא כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: יב עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ: יג עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין: יד כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי: טו יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ: טז אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי:

תהילים פרק קכא

א שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: ב עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: ג אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ: ד הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: ה יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: ו יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה: ז יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: ח יְהוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

יבורך עידן רייכל על השיר

ממעמקים קראתי אלייך בואי אלי

בשובך יחזור שוב האור בעיני

לא גמור, לא עוזב המגע בידייך

שיבוא ויאיר למשמע קול צחוקך.

ממעמקים קראתי אלייך בואי אלי

מול ירח מאיר את דרכך שוב אלי

נפרסו ונמסו מול מגע של ידייך

באוזנייך לוחש שואל.

מי זה קורא לך הלילה – הקשיבי

מי שר בקול אלייך – אל חלונך

מי שם נפשו שתהיי מאושרת

מי ישים יד ויבנה את ביתך.

מי ייתן חייו, ישימם מתחתייך

מי כעפר לרגלייך יחייה

מי יאהבך עוד מכל אוהבייך

מי מכל רוח רעה יצילך

ממעמקים״

מאמרים נוספים ניתן לקרוא באתר האינטרנט הרשמי של הרב דוד איפרגן – הכוח הפנימי