פָּרָשַׁת צַו וְשַׁבָּת הַגָּדוֹל

מעשה אבות סימן לבנים
שרון היקר את המאמר אני רוצה להקדיש לאביך, יצחק זייד הלוי בן מסעודה ויוסף שנפטר בכ״ט באדר תשפ״ג.
שרון שיבדל לחיים ארוכים, מספר על תכונה מדהימה שאביו יצחק ז"ל כל חייו השתמש בה – מכוונות למטרה והתמדה נטולת קונפליקטים.
אז רבי יצחק זייד היקר אני מקדיש לך שיר מדהים שיעזור לך להמשיך הלאה לעולם יותר מעודן.

 מילות השיר:
אני הוא עץ מאד זקן ושבע ימים.
ראיתי כבר רוחות עזות ורעמים.
אתה עלה קטן, מתנועע,
בטוח בעצמו, הכל יודע.
קח איתך צידה לדרך, את ניסיוני.
אל תזלזל, אולי, זה כל מה שיש לי.
כי יש ימים יפים הכל פורח,
ויש שעות קשות הכל בורח.
תחזיק חזק עלה קטן שלי,
כי לא תמיד הכל בחוץ בהיר.
ברוח סער וסופה קרה,
תזכור ותתחזק אני איתך.
ולא תמיד הכל נכון, הכל מובן.
החיים זה לא שיעור חשבון, זה גם מבחן.
עכשיו, עלה קטן, הכל רגוע,
אך מרחוק אולי ענן מגיע.
קח איתך צידה לדרך, את ברכתי,
חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד.
וכשהשמש אל הים שוקעת,
אל תדאג מחר היא שוב זורחת!

 יהי זכרו ברוך

הוֹדָאָה – אֲמִירַת תּוֹדָה, הַכָּרַת טוֹבָה – "וְלִמְלַמְּדִי אֶתֵּן הוֹדָאָה" (בד"כ בהוראה זו רוֹוַחת יותר הצורה הוֹדָיָה; האקדמיה ללשון העברית)

 "פרשת צו מתקיימת בסימן הודאה לקדוש ברוך הוא. בסוף המסע של דוד המלך, מטמיע בנו תובנה שאומרת, לפני שאתה עושה פעולה בעולם האנושות פשוט תודה לעולם האלוקות.

מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַיהוָה, כָּל-הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה. דְּעוּ כִּי יְהוָה, הוּא אֱלֹהִים: הוּא-עָשָׂנוּ, ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. בֹּאוּ שְׁעָרָיו, בְּתוֹדָה–חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה; הוֹדוּ-לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ. כִּי-טוֹב יְהוָה, לְעוֹלָם חַסְדּוֹ; וְעַד-דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ״. (תהילים פרק ק)

היהדות רואה בהודאה לבורא יסוד חשוב, וענף של המצווה הגדולה אהבת הבורא. ההודאה לבורא מלווה את היהודי במשך כל מהלך היום. בקומו בבוקר דבר ראשון שאומר זה: ”מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃” ,ומיד לאחר מכן פותח בסדרה של ברכות השחר – ברכות הודאה על כל דבר טוב שיש לנו. חשיבותה של ההודאה לבורא על טובותיו וחסדיו מהווה בסיס ויסוד לכל מטרת הבריאה שהרי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו‏. כלומר, תכלית בריאת העולם היא לכבד את הבורא, והאופן הראוי והשלם ביותר לכבדו הוא על ידי שאדם בחיר הנבראים, נזר הבריאה ותפארתה, ישבח ויודה לאלוקיו, כפי האמור בנביא ישעיהו: ״עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ״. (ישעיה פרק מג פסוק כא)

פותחת שערים
ההודאה לה' בכוחה לפתוח שערי שמים לקבלת שפע וברכה, אפילו יותר מתחנונים שאדם נושא לה' כדי להשיג את מבוקשו.
בעל ספר החינוך ביאר שבכל ברכה טמון כוח להמשיך על האדם שפע, כי על ידי שמכיר האדם שהכול חסד מהבורא, הוא ממשיך על עצמו חסדים, וכך לשונו: ״מתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו.״

הרמח"ל מבאר, שהדרך לקבל את הרעה בשמחה ובלבב שלם, היא על ידי התבוננות באמונה שכל מה שעושה ה', לטובה הוא עושה אפילו מה שנראה רע בעיני האדם והוא לא משכיל להבין מהי הטובה הטמונה בו, מכל מקום כל מעשיו הם לטובה. כשאדם חי עם ידיעה יסודית זו, הוא מסוגל להודות גם על הרעה ואף מתוך שמחה.

סיפור הכל לטובה
סיפור תלמודי מפורסם ממחיש את הדברים: מעשה בר' עקיבא, שהלך בדרך והיו עמו: חמור, תרנגול ונר. בא לעיר אחת וביקש מקום ללון, ולא נתנו לו. אמר: ״כל דעביד רחמנא לטב – כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה״, הלך ולן בשדה מחוץ לעיר. בא אריה טרף את חמורו, בא חתול ואכל את התרנגול, באה רוח וכיבתה את הנר (כעת אין לו נר ללמוד תורה, ולא תרנגול לקום לתפילה ואף לא חמור כדי להמשיך בדרך), אמר: ״כל דעביד רחמנא לטב״. באותו לילה באו לעיר לסטים, שדדו, ורצחו ושבו את אנשי העיר. אמר להו- אמר להם: אמרי לכו – אמרתי לכם, כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל לטובה. (מסכת ברכות דף ס עמוד ב)

המקור למצוות ההודיה נמצא בפרשתנו. אחד הקורבנות המפורטים בה הוא קורבן תודה: ״אִם עַל-תּוֹדָה, יַקְרִיבֶנּוּ-וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן; וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת, חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן״. (ויקרא פרק  ז פסוק  יב).

זה כמעט אלפיים שנה שאיננו מקריבים קורבנות, אך עקבות קורבן התודה נמצאות בחיינו גם היום, בדמות ברכת הגומל. מי שהיה נתון בסכנה ויצא ממנה מברך בבית הכנסת, בעלותו לתורה או לאחר קריאת התורה, את ה': ״בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַגּומֵל לְחַיָּבִים טובות שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוב״. 

כלומר גומל טובות למי שאינו ראוי להן. חז"ל הגדירו את החייבים בברכה זו על פי מזמור תהילים קז: ״הֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ, גְּאוּלֵי יְהוָה אֲשֶׁר גְּאָלָם, מִיַּד-צָר. וּמֵאֲרָצוֹת, קִבְּצָם: מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב; מִצָּפוֹן וּמִיָּם. תָּעוּ בַמִּדְבָּר, בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ; עִיר מוֹשָׁב, לֹא מָצָאוּ. רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים נַפְשָׁם, בָּהֶם תִּתְעַטָּף. ווַיִּצְעֲקוּ אֶל-יְהוָה, בַּצַּר לָהֶם; מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם, יַצִּילֵם. וַיַּדְרִיכֵם, בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת, אֶל-עִיר מוֹשָׁב. יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ; וְנִפְלְאוֹתָיו, לִבְנֵי אָדָם. כִּי-הִשְׂבִּיעַ, נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה; וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה, מִלֵּא-טוֹב. יֹשְׁבֵי, חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת;  אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל. כִּי-הִמְרוּ אִמְרֵי-אֵל;  וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ."

חז״ל אומרים שישנם ארבעה מצבים שבהם בני האדם, צריכים להודות על הצלתם לקדוש ברוך הוא. ״יורדי ים-הולכי מדבריות- מי שהיה חולה ונתרפא- ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא״.

״טוֹב, לְהֹדוֹת לַיהוָה וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ;  וֶאֱמוּנָתְךָ, בַּלֵּילוֹת״.

להודות הוא מסימני השגב בחוויה האנושית
אנו צריכים להבין שבכל אירוע שאנו עוברים בין במודע ובין שלא במודע, תמיד יד ההשגחה העליונה תמצה באירוע עצמו, ותאיר לנו על ידי תובנה איך לצאת מהאירוע ללא פגע.
ואותה תודעה שאנו קולטים אותה כאינסטינקט יוצרת בתוכנו כלי שעוזר לנו, להביע את תודתנו למהות הנמצאת מעל ומעבר לנסיבות הטבעיות ולפעולת אנוש – ואותו אירוע הוא עצמו סימן לשגב. הדחף הזה המקנן בנו אין בו אמנם כדי להוכיח את מציאות האל, אך הוא רומז לנו בבירור להימצאות יסוד רוחני עמוק בלב האדם. דחף זה אומר לנו שאין אנו אוסף שרשורים אקראיים של גֶנים אנוכיים המשתכפלים בחשכה. גופנו תוצר של הטבע – ״כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב״. אבל יש משהו בתוכֵנוּ השואף אל מישהו השוכן מעבר לנו: אל נשמת העולם, אל עולם האלוהות שאנו שוטחים אליו את תודתנו. זוהי הכמיהה שביטא קורבן התודה, ושברכת הגומל מבטאת עד היום.

התפילה היהודית היא סמינר מתמשך של הכרת הטוב: ״על גופנו-על עולמנו הגשמי-על הקרקע שאנו עומדים עליה- ועל העיניים שניתנו לנו לראות בהן״. הכרת הטוב אחראית גם למאפיין מרתק של תפילת העמידה. בחזרת הש"ץ, החזן חוזר בקול על תפילת העמידה שהקהל אמר קודם בלחש. לקהל אין חלק פעיל בחזרת הש"ץ, לבד מאמירת אמן והשתתפות בקדושה – אך יש בה ברכה אחת שהקהל פעיל בה לכל אורך הדרך. זוהי ברכת הודיה. כשהחזן מגיע למילים ״מודים אנחנו לך״ שבראש הברכה, הקהל מתחיל לומר במקביל ברכת הודיה אחרת, הידועה בשם ״מודים דרבנן״. 

״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ וֶאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי כָל בָּשָׂר. יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ. כֵּן תְּחַיֵּינוּ וּתְחָנֵּנוּ. וְתֶאֱסֹף גָּלִיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ. בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת״.

זו הברכה היחידה בחזרת הש"ץ שהקהל אינו מסתפק בה באמירת אמן. מפני שאמירת תודה היא דבר שאי אפשר להשאיר לאחרים לעשות בשמנו. התודה צריכה לבוא ישירות מאיתנו: ״וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי״. (בראשית פרק ח פסוק כא)

מפסוק זה אנו מבינים שאנרגיית ההודיה, הייתה בתוכנו לפני חטא אדם וחוה, ומיד לאחר החטא, אנרגיית ההודיה נלקחה מטבע האדם והיא מתקיימת בחיפוש שאדם מחפש משמעות לדברים שהוא מתקיים בהם כל חייו. מכיוון שנטייתו התורשתית של האדם היא להתמקד יותר באנרגיות שמקורם ברע ופחות בטוב. מטעמים ביולוגיים ברורים, יש לנו רגישות יתר לאיומים וסכנות פוטנציאליים. לכן אם רצוננו להיות מודעים לטוּב הרב שעלינו להכיר תודה עליו, עלינו למקד אליו קשב מיוחד. כדי לעורר אותנו לכך קיבלנו מצוות רבות הגורמות לנו, באופן זה או אחר, להכיר תודה: התפילה, ברכות הנהנין, השבת, ועוד.

השבת במדינה – כבעיה דתית
הוויכוח השיגרתי, המלווה את המאבק – האמיתי או הפיקטיבי – על השבת במדינה ובחברה, הוא בעל אופי פוליטי-חברתי ולא דתי. השבת נידונה מבחינת מקומה והערכה במציאות הלאומית הממלכתית ומבחינת יעילותה לסיפוק צרכים חברתיים-תרבותיים. בוויכוח זה שני הצדדים מכריזים על פונקציות מדיניות וחברתיות כעל ערכים עליונים, ואין הם נחלקים אלא בהערכת השבת כאמצעי ומכשיר להשגת התכלית המדינית-חברתית. ויכוח זה – כרוב הוויכוחים השגרתיים בבעיית הדת והמדינה אצלנו – הוא בירור סוציולוגי בלבד, והוא נטול כל משמעות דתית. לפיכך מיטשטשת בו הבעיה הדתית הגדולה, שבפניה מעמידה המציאות המדינית-ממלכתית המחודשת את דת-ישראל המתגלמת בתורה ובמצוות – בהלכה.

כאן ייעשה הניסיון להדגים את בעיית הדת והמדינה כבעיה דתית, זאת אומרת לא כשאלה למשמעותה המדינית של הדת, אלא כשאלה למשמעותה הדתית של המדינה. האם המדינה בעיה דתית היא? האם עצם קיומה של המדינה על בעיותיה ותפקידיה משפיע על המחשבה הדתית ועל התגלמותה באורח-חייו של האדם הדתי? מהו המקום שחובות-אזרח תופסות בעולמו של אדם דתי? ובתורת-ישראל, המתגלמת במצוות מעשיות – מהו המקום שנתייחד בה למצוות שבין אדם למדינה, וכיצד מצוות אלו מתיישבות עם המצוות שבין אדם למקום? כל הבעיות הללו מודגמות ע"י בעיית השבת, שבה נפגשים כל קווי המחשבה הדתית והמעשה הדתי בישראל. הרבה נאמר ונכתב על מקומה של השבת במדינה מבחינת האינטרסים של המדינה ושל אזרח-המדינה. כאן ידובר על מקומן של המדינה ושל אזרחות-המדינה בעולמו הפנימי של האדם הקשור למבנים רוחניים שמנותבים לשבת קודש.

בעיית השבת היא בנין-אב לכל גילויו של המשבר הדתי הממשי, שבפניו עומדת היהדות הדתית במדינת-ישראל. בפרשת השבת מוכח, שלפנינו לא בעיה פוליטית-ציבורית של הסדר יחסי הדת והמדינה – בעיה הניתנת לטיפול בתכסיסים פוליטיים נאותים – אלא משבר בקרב דת-ישראל עצמה, כפי שהיא מתגלמת בתורה ובמצוות, בחוקים ובמשפטים – משבר שאין להתגבר עליו אלא על ידי לימוד מהות הרוחנית שמביאה אותנו להכרעות דתיות.

השבת – כנקודת-המוקד של אורח-חיים על פי התורה – מותקפת, לכאורה, ע"י המדינה החילונית והציבור החילוני המואסים בה. אולם עיקר הסכנה הצפויה לה היא בחוסר-ישע אוזלת-ידה של היהדות הדתית הרשמית ושל נציגותה הציבורית לתת הסבר על מהות השבת, מחמת אי-בהירות גמורה על תוכנה ומגמתה. והיום ברוך השם, קמים גופים שנותנים הסבר למהות השבת ומסבירים את תוכנן ומשמעותן המוחשית והריאלית של הלכות-שבת. לגבי החברה העצמאית של עם-ישראל בהווה, ונותנים משמעות חינוכית-ציבורית. והיא מופיעה כמאמץ מאבק אקטיבי למען הגשמת התוכנית של אורח-חיים מסוים ומוגדר לפרט ולכלל.

קדושת השבת
המהות של מועדי ישראל מתקיימת דרך, השותפות בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.
נאמר בתחילת התורה שמכוונת לכלל האנושות: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״. (בראשית פרק ב פסוקים א-ג)

בלוח השנה העברי היום המציין את בריאת העולם הוא יום השבת. יש קדושה מרובה ביום הזה כי הקב"ה ברא את העולם. האם עזרנו לו? התשובה היא לא מוחלט, הקב"ה עשה זאת לבד. מה הייתה שותפות האדם במעשה הבריאה? אפס מוחלט. לכן אם ברצוננו לקלוט את קדושת השבת, עלינו להאפיס את עצמנו, זו הסיבה שאנו אסורים מכל מלאכה, האדם הוא יצור שעושה מלאכה, כאשר הוא הוא שובת ממלאכה, הוא סוגר את המבנה ההתפתחותי שמופיע מ-החַיּוּת שבתוך האדם עצמו המפיח בנו רגשות ופעולות יום יומיות, הוא מפסיק להתבטא כאדם, ומיד פותח חלון המאפשר לאנרגיות בעלות חילוף חומרים אנרגטיים להגיע לידי ביטוי, וזה מאפשר לו לקלוט את אותה קדושה ששורה כאשר הקב"ה פועל לבדו.

״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה״. (ישעיהו פרק מה פסוק ז)

מול מאורעות הגאולה, הנביא ישעיהו מזמין אותנו לענות על השאלה ״מי פעל ועשה״? המובן של ״עשה״ הוא השלמת המעשה עד תומו. השאלה למי לייחס את הנעשה חוזרת בכל המועדים.

בכל הימים הטובים אנו אומרים בתפילות ״זכר ליציאת מצרים״. מי ״עשה את יציאת מצרים? – הקב"ה, ומי עזר לו? – אנחנו, כיצד? על ידי זה שיצאנו ממצרים. נתאר לעצמנו מה היה קורה לו פרעה היה משלח אותנו לחופשי והיינו מסרבים לצאת. לא היינו חוגגים את פסח ולא את שבועות וגם לא את ראש השנה וסוכות. נציין נקודה נוספת בהקשר זה: השבת נקבעה בעולם ע"י הקב"ה, ואילו זמני המועדים נקבעו. במידה רבה ע"י בית הדין: נאמר בתורה: ״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם״. (ויקרא פרק כג פסוק ד). דרשו חז"ל, אל תקרא ״אותם״ אלא ״אתם״ (ראש השנה דף כה עמוד  א). כלומר עם ישראל הוא זה שמקדש את הזמנים. יש שתי מערכות זמן מערכת אחת שהיא כל כולה אלוהית – השבת – שנפגשת עם מערכת שנייה שבה שותף האדם בקביעת זמני המועדים. כלומר אלמלא הפעולה של אבותינו שיצאו ממצרים ברגליהם. אותם זמנים לא היו מתקדשים. אם כן תשעים אחוז מקדושת הימים טובים ״עושה הקדוש ברוך הוא״, ועשרה אחוזים נעשו דרך רגליהם, של בני ישראל שיצאו מארץ מצרים. לכן בימים טובים אותה קדושה של שבת, נקלטת בלי לשבות מכל מלאכה, שהרי מותר לבשל ביום טוב. אותה קדושה מצטרפת אלינו ואנו מבשלים מתוקף היותנו שוטפים בקדושה.

לאחר יציאת מצרים המועד שהתחדש בלוח העברי הוא חג פורים. מי ״עשה״ את חג פורים? מרדכי ואסתר ועם ישראל, כלומר היהודים עשו זאת. איזה אחוז נטלו במעשה? – תשעים אחוז, והקב"ה פעל מצדו עשרה אחוז. שינוי פעולת המלך אחשוורוש היה מעשה אלוהי, שנאמר: ״פַּלְגֵי-מַיִם לֶב-מֶלֶךְ, בְּיַד-יְהוָה עַל-כָּל-אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ״. (משלי פרק כא פסוק א) לכן בפורים תשעים אחוז מלאכות מותרות. יש רק שתי מלאכות שנוהגים לא לעשות בפורים: לא בונים בתים ולא נוטעים עצים.

בחג החנוכה, מבחינה היסטורית הוא חג מאוחר יותר, השתחררנו מהיוונים גם אירע נס פך השמן. החשמונאים, הם ששחררו אותנו מהיוונים, הם אלה שנלחמו. וכך, בחנוכה מותרות כל המלאכות כי היינו שותפים מלאים ביצירת הקדושה, מלבד דבר אחד -נס פך השמן. הפעולה האלוהית התרכזה בנס פך השמן. מכיוון שהקב"ה פעל לבדו את הנס, לכן כדי לקלוט את אנרגיית הגבורה של חג החנוכה עלינו להיות בביטול גמור במשך חצי שעה, מכל מלאכה שאנו רגילים לעשות בזמן הזה. ובימינו אנו, מי ״עשה״ את העצמאות של המדינה? הקדוש ברוך הוא בשיתוף הצבא-אז הפלמ"ח. כל אחד מהם עשה מאה אחוז. זהו מצב שבו אין שינוי בסדרי הטבע – ודווקא אז נבחן האדם ביכולת שלו להבין שזה יד ה'. ואם האדם אינו מבין זאת, הוא נכשל. לכן המבחן הוא דווקא בהכרה הזו. ביום העצמאות, אותה קדושת השבת – עשתה טרנספורמציה – שעברה דרך קדושת יום טוב והמשיכה דרך קדושת פורים וחנוכה – מגיעה לעצמאות! ומכאן שזהו היום החשוב והקדוש ביותר בלוח השנה העברי – היום שבו הקב"ה מצפה מאיתנו להשלים בכוחות עצמנו את מעשה הבריאה באמירת ההלל. לכן ביום העצמאות, הוא יום של הודיה וזה המבחן של האמונה. בספר דברים נאמר: ״וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה״. (דברים פרק ל פסוק ד) מה פירוש: ״אֶת-שְׁבוּתְךָ״, יחד איתך.

שבת הגדול
היא השבת האחרונה שלפני פסח – והיא כבר קבועה בתודעתנו. השבת נקראת שבת הגדול, על שם ההפטרה הנקראת בה, שפתיחתה בפסוק: ״וְעָרְבָה, לַיהוָה, מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם–כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת״. (מלאכי פרק ג פסוק ד)
״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא״. (מלאכי פרק ג פסוק כג)

הפטרת שבת הגדול מגיעה מהנביא מלאכי
ספר מלאכי הוא הספר האחרון מבין ספרי תרי עשר, והוא האחרון בספרי הנבואה. לפני שדבר ה' עומד לחדול מן העולם לתקופה ארוכה יש צורך בהבטחה א-לוהית – הבטחה זו של הנביא מלאכי היא דבר הנבואה האחרון לפני שעת סיומה של הנבואה. אלה הם הפסוקים האחרונים של ספר מלאכי: ״זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.  הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.  וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם–פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם״. (מלאכי פרק ג פסוקים כב-כד)

אלה הדברים שבהם מסתיימת תקופת הנבואה שהחלה בראשית דבר ה' בעולמו. נבואה זו תולה את הצלחת ההיסטוריה בהופעתו המחודשת של אליהו הנביא. אליהו הנביא מופיע בתור מי שעניינו לעשות שלום בין האבות לבנים. זה אומר שכנראה תהיה מחלוקת מסוימת בין האבות לבנים, מחלוקת שרק אליהו יוכל לפתור אותה.

אליהו הנביא
״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.   וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם״
בחירתו של אליהו הנביא, בין כל הנביאים, לפתירת המחלוקת בין האבות לבנים היא דבר תמוה לאור העובדה שאליהו הנביא לא כל כך הצליח בענייני חינוך עם ישראל.
בספר מלכים מסופר כיצד אליהו הנביא מכנס את כל העם בהר הכרמל, ועל מנת להחזיר אותם בתשובה עורך תחרות בינו לבין 450 נביאי הבעל והאשרה: ״וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים–אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר״. (מלכים א פרק יח פסוק כא)

לאחר שנביאי הבעל נכשלים בהקרבת קורבנם, אליהו מקריב את קורבנו: ״וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  לז עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית.  לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה.  לט וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ–יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים״.  (מלכים א פרק יח, פסוקים לו-לט)

אליהו הנביא נוחל הצלחה אדירה בקרב העם, עד שלכאורה כל העם חוזר בתשובה וצועק: ״ה' הוא  -האלוהים״. בעקבות ההתלהבות אליהו מנצל את ההזדמנות והורג את נביאי הבעל בנחל קישון ביום אחד. אחרי הניצחון הגדול אליהו הנביא מגיע ליזרעאל, בית החורף של מלכי ישראל, ושם הוא פוגש שליח ששלחה אליו איזבל, אישתו של אחאב, האומר לו את תגובתה של איזבל: ״וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ, אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים, וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ, כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם״. (מלכים א פרק יט פסוק ב)

איזבל אומרת לאליהו הנביא שהיא תהרוג אותו בדיוק כפי שהוא הרג את נביאי הבעל. יש להבין שאם המלכה יכולה להרשות לעצמה לאיים באופן כזה על אליהו הנביא יום לאחר ניצחונו הגדול על נביאי הבעל, סימן שלמלכה עדיין יש כח והשפעה גדולים בקרב העם, ויש להניח שהמערכת המדינית עדיין שומעת למלכה. כלומר, ניצחונו של אליהו לא פעל את פעולתו המצופה והעם לא חזר בתשובה.

בעקבות דברי איזבל אליהו בורח לבאר שבע, משם הוא יורד למדבר ושם נגלה אליו מלאך: ״וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר, דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד); וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי, כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי.  וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן, תַּחַת, רֹתֶם אֶחָד; וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל.  וַיַּבֵּט, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם; וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב.   וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ, וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל:  כִּי רַב מִמְּךָ, הַדָּרֶךְ. וַיָּקָם, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה; וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב. וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ״. (מלכים א פרק יט, פסוקים ד-י)

סיפור זה מזכיר במקצת את סיפורו של משה רבנו. גם משה רבנו וגם אליהו הנביא אינם אוכלים ארבעים יום וארבעים לילה, ולשניהם מתגלה ה' בהר סיני. אליהו הנביא גם נכנס לאותה המערה שבה היה משה רבנו כאשר נאמרו לו שלוש עשרה מידות הרחמים – ״המערה״ המוזכרת בפסוקים לעיל.

ה' נגלה לאליהו הנביא ושואל אותו: ״מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ״? לכאורה, זוהי שאלה תמוהה – הרי הקב"ה ציווה על אליהו הנביא להגיע להר סיני, ואם כן ברור מדוע אליהו הנביא נמצא שם.

יש להבין את משמעות המילה ״פה״ בשאלה:״מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ״? היא לא ״פה״ , ״בהר סיני״, אלא ״פה–בעולם הזה״. כלומר, השאלה היתה: ״מה לך בעולם הזה אליהו? כיצד אתה רואה את תפקידך כנביא ה' בעולם הזה? אליהו הנביא עונה לשאלה דברי קטרוג קשים על עם ישראל: ״וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ״. חז"ל מספרים לנו במדרש שדברים אלו של אליהו הנביא זכו לתגובות מהקב"ה:

אליהו אומר: ״עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״
והקב"ה שואל: ״בריתי או בריתך?״

אליהו אומר: ״אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ״
והקב"ה שואל: ״מזבחותיי או מזבחותיך?״

אליהו אומר: ״וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב״
והקב"ה שואל: ״נביאיי או נביאיך?״

כלומר, הקב"ה, לכאורה, שואל את אליהו: ״מה זה עניינך?! הרי הברית והמזבחות והנביאים הם שלי ולא שלך״. ואז אליהו אומר: ״וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ״. כאן הבעיה הופכת לעניין אישי של אליהו. כלומר, אולי הבעיה היא לא בעם אלא באליהו הנביא?!

בשלב זה אליהו הנביא זוכה להתגלות נפלאה ״וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.  וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ״. (מלכים א פרק יט פסוקים יא-יד):

התגלות מיוחדת זו באה ללמד את אליהו הנביא מסר חינוכי. רוח, רעש ואש זה יפה מאוד ומרשים מאוד, אבל ה' לא נמצא שם. ה' נמצא דווקא בקול דממה דקה.

״וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת״. (זכריה פרק ד פסוק ו)
את החינוך האמיתי, החודר לתוך הנפש ונשאר שם יש לעשות בנחת ולא באמצעות רוח רעש ואש. לא ניתן לחנך את העם באמצעות קנאות בלבד.

בסוף ההתגלות אליהו נשאל שוב: ״מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ״? כלומר, הקב"ה מנסה לראות האם אליהו הנביא קלט את המסר, האם הוא הבין את השיעור בחינוך שהקב"ה העביר לו. אך תשובתו של אליהו היא בדיוק אותה תשובה שהוא ענה בפעם הראשונה: ״וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב״. אליהו הנביא לא הבין את השיעור.

בעקבות תשובתו של אליהו הנביא, הקב"ה ״מפטר״ את אליהו הנביא ומצווה עליו לבצע מספר מטלות אחרונות: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; וּבָאתָ, וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ–עַל-אֲרָם.  טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי, תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ״. (מלכים א פרק יט, פסוקים טו-טז)

לאחד שאליהו הופך את אלישע למחליפו, הוא עולה בסערה השמימה. הקב"ה אמר לאליהו הנביא שאם הוא ימשיך כך, בסוף הוא יהרוג את כולם, ולכן מקומו אינו בארץ ועדיף שיעלה לשמיים. לאליהו הנביא יש אישיות מוחלטת שאינה מסתדרת עם ענייני העולם הזה. אם כן, מדוע דווקא אליהו הנביא נשלח לסדר את ענייני העולם הזה ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם״.

שתי סוגי קדושות
לאחר שאליהו הנביא עלה השמימה הוא עבר שינוי מהותי, התפקיד שניתן לו הוא ״המתקת הדינים״ ואת זאת אליהו הנביא לומד בשמיים. לכן אליהו הנביא מגיע לבריתות המילה של כל ישראל – אחרי שהוא שאמר: ״כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ הקב"ה שולח אותו לראות שלא כך הדבר, ובני ישראל כן שומרים על הברית שהקב"ה כרת אתם. מהעובדה שדווקא אליהו הנביא נבחר לעשות את השלום, ניתן ללמוד שכאשר באים לעשות שלום בין יהודים, אין הכוונה לוותרנות, נאיביות או לעיגול פינות. אדרבא, המתאים לעשות שלום הוא דווקא מי שמתנגד לעיגול פינות, מתעקש ומקנא – אלא שראשית עליו לבקר ביקור קצר בשמיים על מנת לגלות את שורש האומה הישראלית המתגלה בכל חלקי האומה, ואז הוא יכול להביא את השלום.

אחת מתפקידיו של אליהו הנביא מתבטא בחיבור בין חלקי האומה השונים. בעלי נפש האומה אלו אנשים שעובדים דרך המבנים של הגנים ״גן המוות וגן המין וגן החומר״, בעלי רוח האומה אלו אנשים שעובדים על הערכים ואנשי מוסר. בעלי נשמת האומה הם המחברים בין רוח האומה לנפש האומה.

הקודש בדרך כלל נמצא בניגוד לטבע, מעל לטבע. על מנת להיות קדוש יש צורך להתגבר על הטבע. אך זה לא האמת האמיתית והעמוקה – גם במעמקי הטבע יש קדושה גנוזה, וקדושה זו היא הרבה יותר גבוהה במעלתה מן הקדושה הנלחמת בטבע. בסוף ההיסטוריה הקודש הגנוז בטבע תובע את עלבונו. הצורה הראשונה שהקודש שבטבע לובש אותה היא החוצפה וההתנגדות לקודש שמעל הטבע.

מחלוקת האבות והבנים
זוהי המחלוקת בין האבות לבנים. האבות הם הדור הישן, המיצג את הקודש הנלחם בטבע. הבנים הם הדור החדש המייצגים את הקודש הגנוז בתוך הטבע, המתפרץ בשלב הראשון בצורה של חוצפה והתנגדות. לכן רק מי שעומד מעל הקודש יכול לחבר בין שני קצוות אלו – אליהו הנביא.

מלחמה זו בין שתי הקדושות טרם הסתיימה, וגם אנו יכולים לחוש אותה. המקור היותר מהותי להתנגדות לדת ולתורה שאנו רואים כיום בעם ישראל זה התחושה של אנשים שהדת נלחמת נגד החיים, והחיים, שנושאים בתוכם ניצוצות של קודש, מתנגדים לכך. תפקידו של אליהו הנביא הוא לאחד בין הקדושות. הדבר מחייב את בעלי הקודש להתפייס עם הטבע. כל עוד ממשיכים את הלחימה עם הטבע, הטבע יילחם חזרה. על מנת לקרב את בואו של אליהו הנביא יש להתפייס עם הטבע.

״עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. (תהילים פרק קיט פסוק קכו)

בתקופת הנבואה, על מנת להצליח במשימה זו הנביאים היו יכולים להשתמש (על פי דבר ה') בהוראת שעה שלפעמים הייתה מנוגדת להלכה הקבועה, כפי שעשה אליהו בהר הכרמל, כאשר הוא הקריב קורבנות על מזבח מחוץ לירושלים – עבירה שעונשה כרת. זה היה אפשרי בתקופת הנבואה, אך כיצד עלינו לנהוג כאשר אין נביאים? הנביא מלאכי אומר זאת בפירוש״ ״זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּי וּמִשְׁפָּטִים״. (מלאכי ג פסוק כב)

אנו חייבים לנהוג על פי תורת משה בלבד, אין שום היתר להורות הוראות שעה. אם כן, כיצד יתקרבו הרחוקים, וכיצד יופיע חיבור בין הקצוות השונים? לשאלה זאת הנביא מלאכי עונה בפסוק הבא: ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא-לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.  וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם״ (מלאכי פרק ג פסוק כג)

הנביא מבטיח לנו שהנבואה תשוב ועוד לפני בוא יום ה' תתגלה תורה המאחדת את האינטואיציה של האבות עם האינטואיציה של הבנים. הנביא מגלה לנו שתופיע תורת הרב קוק המאחדת את הקודש שמעל הטבע עם הקודש שבתוך הטבע.

שאלה: איך נדע שאליהו הנביא בא?
תשובה: ישנה רוח הקודש שמופיע על בית הדין הגדול. בגמרא מצאנו הרבה פעמים את הביטוי ״תנא דבי אליהו״– כלומר, הלכות שאליהו הנביא לימד. המהר"ל מפראג מסביר זאת באופן הבא: לפעמים יש דיון בבית המדרש, תוך כדי הדיון משהו נאמר, אך לא יודעים מי אמר זאת. זוהי רוח הקודש הכללית המקיפה את בית המדרש, ועל דבר התורה המופיע בצורה כזאת אומרים ״תנא דבי אליהו״. כאשר יהיה שלום הדעות, כאשר תהיה אחדות דעות בין הרבנים, זה יהיה הסימן לבואו של אליהו הנביא.

למעשה כבר משה רבנו אמר שישנם שני סוגים של קודש: ״וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:  לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ–לְמַעַן חַיֶּיךָ״.  (דברים פרק ל פסוק  ו)

מפסוק זה ניתן לדייק שיש שני סוגים של מילת הלב: יש מילת הלב של האבות ויש מילת הלב של הבנים ״לְבַב זַרְעֶךָ״. הרב קוק מסביר שיש הבדלי סגנונות מחשבתיים בין האבות לבנים. לכן לכל אחת מקבוצות אלו יש אופי אחר של תשובה. כאשר דור האבות רוצה להחזיר את דור הבנים בתשובה, עליו לדעת את סגנון התשובה המתאים לדור הבנים – צריך לדעת איך לדבר אליהם.

לכן על מנת להחזיר את דור הבנים בתשובה יש להבין את הבקשה הפנימית של הדור, והיא שהאמונה תופיע בצורתה הגדולה ולא בצורתה הקטנה. הבנים דורשים יהדות גדולה. הבנים הם בעלי נשמה גדולה יותר, ונפשם רוצה בסגנונות שאינם קטנוניים. זוהי הסיבה האמיתית של הכפירה – לא משום חסרון אמונה, אלא משום גודל האמונה.

הרב קוק כותב שישנם יהודים המאמינים בתורה מן השמיים ויש הכופרים בזה, אך צריך לברר האם כל אחד מהצדדים האלה יודע בכלל על מה הוא מדבר. יש אדם שמודה שהתורה היא מן השמיים, אך צריך לבדוק מהם אותם השמיים שמהם לדעתו הגיעה התורה, ומה גובהם של השמיים האלה. לעיתים השמיים האלה כל כך משונים ומעוותים, עד שלא נשאר באמונה שלו שום דבר אמיתי. מצד שני, יש אדם שכופר בתורה מן השמיים כי כל תפיסתו מבוססת על שמיים מעוותים, וסיבת כפירתו היא שהוא אינו מוכן לקבל תורה משמיים כל כך נמוכים. לא כל מי שאומר שהוא לא מאמין צריך להאמין לו.

לפעמים בבירורי אמונה האלה אורות גדולים דוחים את האורות הקטנים, בקודש יש סגולה שהוא מחזיר את האבדות. אמנם ההתפרצות של הקודש הגדול הולידה את החילוניות וההתרחקות מהדת, אך בסופו של התהליך הוא יחזיר בתשובה את כל החלקים השונים של האמונה, הגדולים והקטנים.

הוצאת התשובה לפועל
חז״ל מסבירים לנו בתלמוד שכל האנשים הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים, על זה דבורה הנביאה אומרת לנו: ״כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה״. (שופטים פרק ה פסוק לה) (תלמוד בבלי דף פח עמוד ב)

כיצד ניתן להוציא את התשובה הגדולה הזו לפועל? ישנן הרבה דרכים. אחת הדרכים היא העלבון. אנחנו מאוד נעלבים מהעובדה שהסתירו מאיתנו את מסורת אבותינו, שגזלו את אמונתנו.

אדם שחווה את העלבון הזה עלול אף להתנגד למדינה-לציונות, אומנם על מנת להיות חלק מהתשובה הכללית של האומה, החזרה בתשובה לקיום המצוות צריכה להיות המשך של חזרת האומה לארצה. למשל, טייס בחיל האוויר הוא אדם העוסק בתשובה כללית, בשיבת ציון – אפילו אם הוא רחוק מן התורה והמצוות. אם יום אחד הטייס הזה מחליט, למשל, בעקבות תהליך רוחני שהוא עובר בתוך עצמו, להפסיק לטוס וללכת להניח תפילין, הוא עושה תשובה פרטית על חשבון התשובה הכללית. למעשה, אדם זה ירד מדרגה. היה באפשרותו להגיע מתוך עבודתו, מתוך התשובה הכללית, אל התפילין ואל התשובה הפרטית, ואז הוא היה יכול לחבר בין התשובה הפרטית שלו לבין התשובה הכללית. ברור שלא כל אחד מבין את זה אבל יש כאלה שהבינו והצליחו.

בנוסף לכוח מתפרץ בעוז יש עוד כח, יותר עדין ומורכב, זהו הכוח לברר את המעשים הנכונים. אמנם, לפני שאדם עושה תשובה, הוא תעה בשדות זרים ועשה שטויות רבות, אבל האם הכל באמת היה שטויות?! הרי יש השגחה בעולם ולא יתכן שכל זה היה לחינם. הרעיונות שהתפתחו בעולם מחוץ לבית המדרש לא התפתחו סתם – הם נושאים בתוכם גרגירי קודש שנעלמו מבית המדרש.

כגון: עולם הספורט – עולם המדיני-פוליטיקה – עולם המושבים והקיבוצים, ״סבלנות הגונה״ – כלומר הומניזם.
על מנת לחבר את הרעיונות הללו לתורת משה צריך את אליהו הנביא:

 ניקוי המחשבה האלוהית
מהלך התשובה הגדול כולל גם ניקוי המחשבה האלוהית מסיגיה. בתודעה הדתית המצויה הקב"ה מופיע כאדון חזק ההשתעבדות לרצון ה' באה ככניעה לכוח חזק ואלים. אצל הנביאים אלוהים הנתפס ככוח חזק נקרא ״הבעל״. הנביא הושע אומר ״וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי.  וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם״. (הושע פרק ב פסוקים יח-יט)

יש באומה צימאון חי לאלוהים שיש לו כמה צינורות – צינורות של שכל, צינורות של רגש, צינורות כלליים וצינורות פרטיים.

כלומר, הציונות היא ביטוי של צימאון האומה לא-לוהיה. תפיסת האלוהים על ידי עם ישראל בגלות היתה תפיסה קטנה, המוגבלת על ידי מרחב החיים המצומצם של יהודי בגלות. ברצונה לחזור לארצה ולהקים מדינה האומה היהודית מתנערת מהתפיסה הקטנה הזאת ורוצה להקים מסגרת בה הקב"ה יכול להופיע לא ״כא-לוהי המועצה הדתית״ אלא ״כא-לוהי המדינה״, ״א-לוהי הצבא״, ״א-לוהי התרבות״, ״א-לוהי הישיבות״ – ״א-לוהי האוניברסיטאות״ – ״א-לוהי הכל״. הקב"ה מתעניין בכל תביעות החיים. לכן הציונות מבטאת אחדות של ״הסימפטיה הא-לוהית הלאומית שלנו״ עם האור האלוהי: האומה מגרשת מקרבה כל מה שנראה לה קריקטורה של הא-לוהות.

התנועה הזאת מופיעה בהתחלה כתנועה אנטי-דתית אך אחר כך מתעלה וחוזרת בתשובה: יש פה טיהור של התפיסה האלוהית.

תפקידו של האתאיזם הוא לשבור את הקליפות של עבודה זרה שדבקו באמונה. כל פעם שאמונה מיטהרת זה נראה בהתחלה ככפירה. למשל, כשאברהם אבינו שבר את הפסלים זה נתפס על ידי בני דורו ככפירה. היום המושגים האמוניים שעוברים את הטיהור הם המושגים ״יש\קיים״ ו- ״אין\לא קיים״. המושגים הללו שייכים לנבראים ואינם שייכים לקב"ה, ולכן השימוש בהם כלפי הקב"ה מכיל קליפות של עבודה זרה. כשהנפש האנושית, ובמיוחד הישראלית, מגיעה לבגרות כזאת שהיא יכולה להשתחרר מקליפה זו על ידי שהיא מטמיעה בתוכה את האמונה על מהות האלוהי: ״אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים”, ועל סמך פסוק זה פוסק הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה:

יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא. וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו… המצוי הזה, הוא אלוה העולם, אדון כל הארץ… וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר ״אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ״. האמונה בו כוללת כמה חלקים:

א. הידיעה שהוא קיים.
ב. הידיעה שהוא אינו מוגבל, והוא היחיד בעל הכוחות.
ג. הידיעה שכל רצונו להיטיב.
ד. הידיעה שבחר בעם ישראל להיות הם תכלית הבריאה להיטיב להם באחריתם.

נסיים במשפט מהנביא ירמיהו: ״הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה.  לא לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-יְהוָה.  כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.  וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה:  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה–כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד״. (ירמיהו פרק לא פסוקים ל-לג)

ואתם היקרים מעיין אודיה-מאור-עמית. שבת היא מלזעוק ורפואה שלמה קרובה לבוא.

ולאחת היחידה שהיום בערב חוגגת יום הולדת, יהי רצון ששתי דברים יתקדמו בך, הראשון רפואה שלמה לביתך מעיין אודיה, ומזל טוב ענק ליום ההולדת שלך. את מבינה זה הכי הרבה שאני יכול לעשות למענה. 

ואחרונים חן ואודי שנוספה לכם במזל טוב עוד ילדה אז הרבה מזל טוב.