פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת - הרב דוד איפרגן

״ פרשת תולדות היא לכאורה פרשת יצחק אבינו ,כמו שנאמר: ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם ,אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק״. (בראשית פרק כה פסוק י״ט). אולם למעשה לא הרבה אנו קוראים ולומדים בה על השני באבותינו יותר משהיא פרשת תולדות יצחק אבינו, מהווה היא ראשית פרשתם הגדולה של תולדות בניו -עשיו יעקב וזרעם.

פרשה זו היא השלב הראשון של פרשת חיים עצומה, ועיקרה כאן כמו גם בשלב מאוחר יותר. העימות בין שני האחים התאומים, שראשיתו עוד מהיותם ברחם אימם, עימות הנמשך כל ימי חייהם. נושא זה של יעקב אבינו וְעַשָׂו הפך בתודעה ההיסטורית של עם-ישראל, סמל של המפגש והעימות המתמידים בין ישראל לבין מה שאיננו ישראל, וכל אירוע בו וכל האישים המעורבים בו מתפרשים בכיוונים שונים, אשר רבים מהם אינם אלא כיסוי התייחסות למאורעות היסטוריים, או למציאות היסטורית מסוימת. השיפוט על האישים עצמם הרי הוא שונה במקורות שונים, אך כולם מתכוונים לאותו נושא גדול ועצום של ישראל ואומות העולם. לפעמים עימות זה מקבל משמעות החורגת מתחומי ההיסטוריה, ואף נעשה סמל לקונפליקט קוסמי.

מקומו של יצחק אבינו בהיסטוריה היהודית

האינפורמציה על יצחק אבינו מועטת ודלה, ואף רוב המסופר עליו משולב דרך קורותיהם של אברהם אבינו אביו, ושל יעקב אבינו ועשָׂו, ובהשוואה הן לאברהם אבינו והן ליעקב אבינו , דמותו של יצחק אבינו נותרת מאוד חיוורת בפני הלומד והקורא, והוא עצמו מותיר בנו רושם פסיבי, עד שמגיעים לעניין ״העקידה״ ולברכות שיצחק אבינו מברך את יעקב אבינו ,ושם אנו למדים את ספירת הגבורה שחלקים מתוכה הם עניין מסירות נפש, וראיה למרחק .ורק אז אנו מתחילים להבין את עולם ההשפעה שיצחק אבינו מתקיים בו .

קדושת התולדות

בפרשת תולדות מופיעה לראשונה קדושת התולדות: ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם" (בראשית פרק כ"ה פסוק י"ט). ישנה פרשה נוספת, אותה אנחנו מכירים, המתחילה במילים דומות: ״אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ״ (בראשית פרק ו' פסוק ט'), ואף על פי כן אין המסורת קוראת לפרשה ההיא בשם ״תולדות״ כי אם ״נח״. זאת משום שעיקר עניינו של נח – זה עצם האישיות שלו, ולא תולדותיו. מה שאין כן אצל יצחק אבינו, דרכו מתחילה היסטוריה חדשה שבה העיקר אינו האיש שבאותו הדור כי אם התולדות, קדושת התולדות העוברת דרכו. זאת היא קדושת עם ישראל המופיעה לראשונה דרך יצחק אבינו שהיה מהול לשמונה.

יצחק אבינו -יעקב אבינו

יעקב אבינו ועשו נאבקו זה בזה עוד בהיותם ברחם אמם. דומה שנגזר עליהם להתקיים בתוך עימות נצחי .לא רק שהיו שונים באישיות באופי ובחזות, הם נפלו זה מזה גם בלב הוריהם:

״וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב״. (בראשית פרק כה, פסוקים כז-כח).

מדוע אהבה רבקה אימנו את יעקב אבינו – אנו יודעים. עוד לפני הולדת התאומים מכאיבה לה כל כך התרוצצותם ברחמה, שהיא הלכה ״לִדְרֹשׁ אֶת ה' ״, וכך נענתה:

״וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״. (בראשית פרק כה פסוק כג)

רבקה הבינה כנראה את הדברים כך: בנה הצעיר יגבר על בנה הבכור וישעבד אותו, ויהיה ממשיכם ההיסטורי שלה ושל יצחק אבינו , שהוא מייצג את המהות של אבי עַם הברית. לכן, משנולדו, אהבה את הצעיר. אבל אם כך, מדוע אהב יצחק דווקא את עשו? האם לא סיפרה לו רבקה מה שמעה כשדרשה את ה'? ומשגדלו הנערים, האם לא ידע יצחק שעשו פרוע ופזיז? האם אפשר להעלות על הדעת שאכן, כפשוטו של מקרא, יצחק אבינו אהב את עשו רק ״כי ציד בפיו״, כאילו עולם החומר-אוכל קובע את האהבה? קשה להאמין. הרי על כפות המאזניים מונחת שאלת ירושת הברית עם ה'. המגיד מדובנה מוסיף ומסביר שרק יצחק אבינו התפתה להאמין לעשו, מפני שרבקה גדלה לצד אחיה הרמאי לבן. היא למדה לזהות הונאה, יצחק אבינו ,לעומת זאת, גדל באוהל אברהם ושרה. הוא הכיר רק יושר מוחלט, פעם פנה אדם לראי״ה קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. הבן, אמר האב שבור הלב, מסרב אפילו לראות בעצמו יהודי. מה לעשות? ״אהבת את הבן שלך כששמר מצוות?״, שאל הרב קוק. ״כמובן״, השיב האב. ״אם כן״, אמר הרב, ״מעתה והלאה אהב אותו אפילו יותר״. לפעמים גדול כוח האהבה מכוח הנזיפה. ייתכן שכאשר התורה אומרת לנו שיצחק אבינו אהב את עשו בגלל הציד שבפיו, כוונתה ללמדנו שהוא לא היה עיוור למעשיו ולטיבו. אם יש לכם שני ילדים, האחד ילד טוב ירושלים והשני משרך דרכיו, למי תקדישו יותר תשומת לב? עם מי חשוב שתבלו זמן רב יותר? ייתכן שיצחק אבינו אהב את עשו לא מתוך עיוורון אלא בעיניים פקוחות: בידיעה שבנו יגרום לו אכזבות רבות, אבל גם בידיעה שהאחריות המוסרית של ההורות תובעת מאיתנו לא להתייאש מבן שסר מהדרך, ודאי לא להרחיקו. האם, במבחן התוצאה, אהבתו של יצחק אבינו הועילה? כן ולא. ברור שהיה קשר חם ומיוחד בין עשו ליצחק אבינו.. חז״ל זיהו אותו היטב: ״אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותיי, ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני״. (דברים רבה א, טו. בגדי החמודות של עשו – על פי בראשית כז, טו).

בספר דברים אסר ה' על בני ישראל ליזום מלחמה נגד צאצאי עשו. הוא אומר למשה : ״וְאֶת-הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי-עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל-תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר״. (דברים פרק ב פסוקים ד-ה). בהמשך ספר דברים מופיעה מצווה נוספת בעניין בני עשו, האדומים: ״לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ״. חז״ל ראו את שני הצווים הללו כגמול טוב לעשו על שכיבד את אביו.

עשו החזיר אפוא אהבה ליצחק אבינו – ובכל זאת הוא נשאר עשו, הצייד, איש השדה. זה לא האדם המתאים לשאת בעול הברית התובענית עם האל הבלתי נראה, לא סוג האדם שיהיה נכון להקרבה הרוחנית הנדרשת בברית כזו. לא כל הילדים הולכים בדרכי הוריהם. אם יצחק אבינו התכוון שעשו ישנה את אורחותיו ויהיה ממשיך דרכו שלו, הוא נכשל, אבל ישנם כישלונות מעוררי כבוד. אהבתינו לילדינו, גם כאשר הם מאכזבים אותנו, היא כישלון מן הסוג הזה. הרי כך בדיוק גם ה' אוהב אותנו.

עכשיו לאחר שהבנו את המהות של יעקב אבינו ואנחנו מתחילים לחוות את האנרגיה של יעקב אבינו מיד אנו חווים אישיות מורכבת ביותר. בעוד שאברהם אבינו ויצחק אבינו מוצגים לנו כדמויות מאורגנות פחות או יותר, לעומת זאת יעקב אבינו מצטייר כדמות הראשונה שמתמודדת תדיר עם סיבוכי העולם הזה. יעקב אבינו -ספירת התפארת הוא הדמות שאמורה לחבר בין אברהם אבינו-ספירת החסד ליצחק אבינו ספירת הגבורה .״וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים״.( בראשית פרק כה פסוק כז)

יעקב אבינו המשויך לספירת תפארת איננו יושב באוהל אחד, הוא יושב בין אהלו של אברהם-ספירת החסד לאהלו של יצחק-ספירת הגבורה. לכן ההתפתחות של אישיות מיוחדת זו אורכת מטבע הדברים זמן רב ואיננה מיידית. נחזור לנקודת הפתיחה של יעקב אבינו שדיברנו עליה כבר ,ראינו שהיא פחותה מזו של עשו. דרך הפסוק שלא כל כך נוח לנו – כבני יעקב אבינו – להיפגש עמו במבט ראשוני: ״וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב״. (בראשית פרק כ"ה פסוק כ"ח). העדיפות של יצחק אבינו היתה ברורה – לטובתו של עשו. וזאת למה? ״כִּי-צַיִד בְּפִיו״ .(בראשית פרק כה פסוק כח) – עשו הוא אדם שיודע לעשות שימוש בחרבו, הוא יודע לקחת אחריות על העולם, ואיתו אפשר להקים אומה ומלכות. לעומתו, יעקב אבינו הוא איש תם יושב אהלים, הוא אדם עדין יותר וקשה לראות כיצד אפשר איתו לשנות את העולם כולו. במידה מסוימת אפשר לומר שהמוטיב המנחה את פרשות תולדות-ויצא הוא כיצד הופכים אדם עדין נפש המכונס בתוך עצמו במידת מה, לאדם שיוכל בסופו של תהליך לקחת אחריות על העולם שבו הוא מתקיים . אם כן, בשלב ראשון יצחק אבינו אוהב את עשו – ובצדק. רבקה לעומתו אוהבת את יעקב אבינו משום שיש לה ידיעה שאין ליצחק אבינו , שעתיד יעקב להשתנות ולקנות כוחות של עוצמה, שימסרו לו על ידי עשו. וכך נאמר לה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״.(בראשית פרק כ"ה פסוק כ"ג)

יעקב אבינו עושה עבודה רגשית ראשונית דרך רבקה אמנו

״וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה, וְלֹא בְרָכָה. וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי, וְלֵךְ קַח-לִי״. (בראשית פרק כז פסוקים יא-יב-יג) מכיוון שרבקה גדלה לצד אחיה הרמאי לבן. היא למדה לזהות הונאה . רבקה אומרת ליעקב אבינו תסמוך על האינסטינקטים של אימה שלך :"וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי, וְלֵךְ קַח-לִי״. (פרק כז פסוק כג)

מהות הברכות שנפרשות מעולם הישות ומתכננות לנחות בעולם הממשות של האנושות: יש להבין שכל ברכה היא רק בפוטנציאל וכדי שתהפוך למימוש האדם צריך לעבור דרך המבנים שלא מאפשרים לו זרימה בתיקון-יעוד שבו הוא מתקיים.

ועכשיו נחווה את השינוי שמתחולל בנפש יעקב אבינו דרך אנרגיות אשר במהותם הם מתפקדים: כ-״מקור-מעבר-ומטרה״. וזה מה שאפשר למהות של יעקב אבינו לעבור מ-״יעקב״ ל-״ישראל״.

המקור- של השינוי שמתחולל בתוך התת מודע של יעקב אבינו , מתחיל ממכירת הבכורה: ״וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי״. (בראשית פרק כה פסוק כ״ט-לב )

המעבר- ממשיך בגניבת הברכה-״וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי; וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ–עָשִׂיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי; קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי–בַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ. וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-בְּנוֹ, מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי; וַיֹּאמֶר, כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי. וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא. וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו. וְלֹא הִכִּירוֹ–כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ. כד וַיֹּאמֶר, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו; וַיֹּאמֶר, אָנִי״. (בראשית פרק כז פסוקים א-כה)

המטרה- השינוי שהתחיל בתת מודע של יעקב אבינו, מגיע לסיומו במאבק עם המלאך: ״וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל״. ן(בראשית פרק לב פסוקים כה-כ״ט)

רק שיעקב אבינו משיג את המטרה, הוא הופך ליעקב ישראל.

עכשיו אפשר לראות את הברכה של יצחק אבינו ליעקב אבינו בצורה של מסע בעולם הטרנסנדנטלית. יצחק אבינו מבין בעיני רוחו שלבנו יעקב אבינו חסר איכויות שנדרשים לחיות דרכם בעולם הזה ,ורק שיצחק אבינו חיבר את כל האיכויות שמהותם מתקיימות בפוטנציאל: ״וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו״. (בראשית פרק כז פסוק כב )

רק אז וַיְבָרְכֵהוּ.-״וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ-וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים–הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ". (פרק כז פסוק כ"ג). יעקב אבינו צריך להשתמש בכוחו של עשו, וכל אימת שהוא לא עושה כן, יש בו חולשה שלא מאפשרת לו להיות אבי האומה. דווקא מכוח מאמציו לרכוש את המדרגה הארצית בנוסף לכשרונו הרוחני, מייצר יעקב אבינו סינתזה מיוחדת של קול יעקב וידי עשו, והופך להיות "ישראל", המשיב את חזון האחדות למקומו. לאחר שנים, עולם האלוהות מראה ליעקב אבינו דרך ״חלום סולם יעקב״ שמתקיים בתודעתו שיש ביכולתו לאחד את הקצוות של העולם – בסולם המחבר שמים וארץ.

לסיכום מהות השינוי בין יעקב לבין עשיו

ישות הראשונה: השוכנת בתוך יעקב אבינו ,רוצה להשיג את העולם המטא פיזי הטרנסנדנטלית-עולם הבא.

ישות השנייה "השוכנת בתוך עשיו, רוצה להשיג את העולם הממשי האינסטינקטים-עולם הזה. עכשיו המשמעות של פסוק זה מובנת יותר לנו. ישנה הנחת יסוד שיש שני עולמות – עולם הזה ועולם הבא. אם נאמר שיעקב אבינו רצה את העולם הבא ואילו עשו רצה את העולם הזה, לא ברור מדוע השניים רבו. המהר"ל מפראג דייק מנקודה זו שיעקב אבינו ועשו רצו שניהם את שני העולמות, אלא ליעקב אבינו יש נטיה טבעית אל העולם הבא והאתגר שלו הוא כיבוש העולם הזה, ואצל עשו ההפך. ולכן אנו רואים משעה ששתי הזהויות האלו – יעקב אבינו ועשו – יוצאות אל העולם, הן חיות במלחמה זו עם זו, ורק לעתיד לבוא ייעשה שלום ביניהם, כפי שהנביא עובדיה מסכם זאת בספר שלו

״וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן, לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו; וְהָיְתָה לַיהוָה, הַמְּלוּכָה״.

(עובדיה פרק א' פסוק כ"א).

מדוע התורה מעצימה את עולם הבְּכוֹרוֹת?

משמעות הבְּכוֹר: ברמה הפיזית שהוא נולד ראשון .

משמעות הבְּכוֹר ברמה הרוחנית המטאפיזית ואין כל קשר אם הוא נולד שני או שלישי. הבְּכוֹר בתורה: זה כח מוביל. שראוי להינתן דווקא למי שבידו העצמה הנפשית הגדולה יותר. עד עצם היום הזה יש מאבקים גדולים מאוד הסובבים לנקודה מיהו המוביל את התרבות, אצל מי ההגמוניה התרבותית של האנושות. כמדומני שגם יצחק אבינו וגם רבקה הבינו שהעצמה הנפשית של עשו גדולה מזו של יעקב באותה שעה, אלא שרבקה הבחינה במה שעתיד יעקב אבינו להיות.

המאבק על הבכורה איננו פשוט. יש בנו איזשהו תסכול שההובלה הטבעית הנתונה לבכור וההובלה הערכית-תרבותית אינן מאוחדות. אנו חיים בעולם שבו יש הפרש בין הכוח של הטבע לבין הכוח של המוסר, וזה עצמו אחד הדברים היותר קשים לנשיאה – איך יכולים אנו לחיות באופן קיומי בעולם שבו יש פירוד בין המוסר לטבע? ולכן, על אף שבספרי התנ"ך אנו רואים את פסילתה של הבכורה: לא קין הוא המוביל – אלא שת, לא ישמעאל – אלא יצחק אבינו , לא עשו – אלא יעקב אבינו , לא אהרן הכהן – אלא משה רבינו, בסופו של דבר יש ציפייה לכך שכל מי שמחזיק בעולם הטבע ,וכל מי שמחזיק בעולם הערכים והמוסר שיהיה פיוס בין הטבע למוסר.

נטילת הברכה מעשו נעשתה כדין או שלא כדין?

יש בתלונה של עשו לאחר שהוא שומע על גניבת הברכה מעין הסגרה עצמית, באמרו: ״ לו וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם–אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר, הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה״. (בראשית פרק כ"ז פסוק ל"ו).

עשו מגלה כאן ליצחק שנעשה הסכם מכירה של הבכורה – דבר שכנראה יצחק לא ידע עליו עד כה, וכעת מגלה הוא שהברכה נלקחה בדין מעשו.

לשם הבנת הענין נצטרך לשוב אל סיפור מכירת הבכורה, כאשר עשו שב מן השדה "והוא עייף" בתנ"ך, המושג עייף מורה על המתואר שהוא מיואש מן העולם:

״וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה-כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם״. (בראשית פרק כ"ה פסוק כ"ט).

אפשר לראות את העייפות גם בספר דברים:

״אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים״. ( דברים פרק כה פסוק י״ח )

״כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי, צָרָה כְּמַבְכִּירָה–קוֹל בַּת-צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ, תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ: אוֹי-נָא לִי, כִּי-עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים״. (ירמיהו פרק ד' פסוק ל"א).

אומר עשו ליעקב: ״הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה-כִּי עָיֵף, אָנֹכִי״. (בראשית פרק כ"ה פסוק ל).

אפילו העולם הזה איבד את המשמעות שלו מבחינת עשו, ולכן הוא מחליט למכור את בכורתו ליעקב. לאחר מכן נאמר על עשו:״וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ״. (בראשית פרק כה פסוק לד) ורק לאחר כל אלו :״וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה״. (בראשית פרק כה פסוק לד).

כלומר, ההחלטה של עשו שהבכורה איננה ראויה ליותר מאשר נזיד עדשים – היא החלטה שנלקחה על ידו בצלילות הדעת.

שואל רב סרן שאלתיאל שאלה מעניינת: מדוע נזקק יעקב אבינו לתחבולות על מנת להשיג את מה שבדין הוא שלו? התשובה היא שאנו משתמשים בתחבולות דווקא מפני שאנו יודעים מהם האידיאלים שלמענם אנחנו פועלים. לכאורה, היה פשוט הרבה יותר אילו עולם האלוקות היה מצווה את יצחק אבינו ל-ברך את יעקב אבינו ובזה כל הסאגה היתה נמנעת, אבל אז היינו בעולם שבו עולם האלוקים פועל לבדו – וזהו איננו העולם שלנו. טוב לנו לחיות בעולם בו עלינו לגלות את ההנהגה של היושר הא-לוהי דווקא מתוך כל הסיכונים-סיבוכים קונפליקטים . ״יעקב אבינו״ נקרא כך מלשון עקוב, ״ישראל ״מלשון ישר-אל, ההצלחה של המעבר מיעקב לישראל היא דווקא בתוך עולם של שקרים להיות מי שמצליח להשתמש בכלים העומדים לפניו על מנת להגיע אל היושר הא-לוהי הנכסף – כפי שדוד המלך מלמד אותנו :

״עִם-חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם-גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם. עִם-נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם-עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל״. (תהילים פרק י"ח פסוקים כ"ו-כ"ז).

הפטרת פרשת תולדות

(ליקוטים בסוף ס' סערת אליהו) על הפסוקים הראשונים בהפטרה

״אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה, וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב. וְאֶת-עֵשָׂו, שָׂנֵאתִי״ (מלאכי פרק א פסוקים ב-ג).

מעניין שדווקא במקום שבו מדגיש הכתוב את המבדיל בין ישראל לעמים, מוצא הגר"א רמז לאחווה נסתרת: ״ואת עשו: את הטפל לעשו״, לאמור בשורשו עשו כולל בקרבו יסוד חיובי שאינו שנוא. על כך העיר הראי"ה קוק: (אגרות הראיה א, קמב): ״על דבר האמונות הזרות, לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא הצטרפו בזה למקור ישראל. ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות, שהרשעה גררה אותן, ותהפכן לאור ולחסד עולם".

תפיסה רחבת אופקים זו, הרואה מעבר לשנאה בהווה את שאיפת תיקון העולם, מבוססת על דברי הנביא עצמו בהמשך דבריו: ״וְעֵינֵיכֶם, תִּרְאֶינָה; וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְהוָה, מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל״

(מלאכי פרק א פסוק ה) וכך מבאר הרב קוק (אורות עמ' קטו), בניגוד לתפיסה הרואה ביהדות אגואיזם לאומי: ״הפסיק את המחשבה המוטעית לחשוב את ההכרה הא-לוהית העליונה רק לנחלה מוגבלת בתחום גיאוגרפי מיוחד ובממלכה מיוחדת״.

הדברים מגיעים עד לכדי יחוס אמונה מונותאיסטית לעמים שהיו כולם עובדי אלילים בימי הנביא: ״כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ, גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, וּמִנְחָה טְהוֹרָה: כִּי-גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת״. (מלאכי פרק א פסוק יא) מובן מאליו שאין הדברים אמורים על הפולחן האלילי עצמו, שהוא תועבת ה', כי אם על הכוונה הנסתרת לעומק החוויה הדתית של העמים, שהיא זקוקה לזיכוך עד שתיחשף נקודת האמת שבקרבה .

כך ביטא רבי יהודה הלוי בפתיחת ספר הכוזרי את יחס הכבוד של היהדות כלפי רצינותו של מלך כוזר שהוא במהותו עובד האלילים:״כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינו רצוי״

ספר הכוזרי פותח בחלום המבסס את עיקרי האמונה. כעת, עלינו להבין את תוכנו ומשמעותו של החלום שחלם מלך הכוזרים.

המסר המועבר אל המלך בחלום הוא – ״כוונתך רצויה בעיני הא-לוה, אבל מעשך אינו רצוי״. במילים אחרות – לא מספיקה הכוונה, אלא יש צורך במעשים מסוימים ומוגדרים כדי למלא את הרצון הא-לוהי.

לא במקרה זהו התוכן של חלום המלך, שכן עיקרון זה מהווה יסוד ובסיס לספר הכוזרי כולו. לפי ריה"ל, לא ניתן לממש את הרצון הא-לוהי רק ע"י כוונות רוחניות מופשטות, אלא עבודת ה' כוללת את החלק הרוחני והגופני כאחד. יש צורך הן בכוונה והן במעשים פיזיים מסוימים ומוגדרים כדי לקיים את רצון ה', וללא האיחוד בין הדברים עבודת ה' נשארת חלקית ופגומה.

את האנטיתזה לגישה הזו ניתן לראות בדברי הפילוסוף, אליו פונה המלך בראשונה. הפילוסוף ממקד הכל ברובד הרוחני-שכלי, ואינו מייחס שום חשיבות למעשים. גישתו נובעת מתפיסת האל כעליון כל כך עד שאין לו עסק בפרטים. הוא כופר בעצם הרעיון של השגחת האל על ברואיו, מכיוון שהם נמוכים מדי ביחס אליו, וקל וחומר שאין לו עניין במעשיהם. ממילא, המטרה המרכזית של הפילוסוף אינה עשיית מעשים מסוימים, אלא אך ורק הגעה לשלמות השכלית על ידי הכרת העולם באופן אמיתי. רק הכרה שכלית מופשטת לחלוטין יכולה לקרב את הפילוסוף אל השלמות הקשורה ישירות לאל המופשט והשכלי. אמנם, גם הפילוסוף רואה חשיבות במעשים, אך לא כמטרה כשלעצמה אלא כאמצעי. על האדם לתקן את מידותיו ומעשיו כדי שכוחותיו החומריים לא יפריעו לפעילותו השכלית, אך אין חשיבות לשאלה כיצד יעשה זאת. לכן, הוא מציע למלך – ״בדה לך דת״. תמציא משהו שדרכו תדריך את כוחותיך המעשיים כך שלא יפריעו לך להזדכך באופן שכלי ורוחני. תשובת המלך לדברי הפילוסוף היא מעניינת ביותר: "רואה אני דבריך נכוחים, אבל אינם נאותים למה שאני מבקש… הלא הוגד לי כי מעשי אינו רצוי!". המלך מודה שדברי הפילוסוף אמיתיים ובעלי משמעות, אך הוא דוחה זאת בטענה מוזרה ביותר – זה לא מה שאני מחפש! לכאורה, לא ברור מהי תשובה זו: אם דברים אלו נכוחים, תהיה פילוסוף, גם אם לא נוח לך ולא זה מה שחיפשת. אמנם. ריה"ל שוב מדגים לנו כי האמונה אינה מבוססת על השכל ההגיוני והקר אלא על הכרה פנימית אינטואיטיבית הבוקעת מפנימיותו של האדם. ולכן דברי הפילוסוף נדחים בנקל, למרות שמבחינה שכלית הם מהווים בניין הגותי מרשים. הבניין שבנה הפילוסוף אמנם יציב מבחינה שכלית, אך רעוע ביותר מבחינה קיומית-נפשית. יש כאן אולי היגיון, אך זה לא מה שהאדם מחפש כדי לתקן את חייו לעומק. האדם לא ימצא מרגוע לנפשו אם יסתפק רק בלימוד שכלי על העולם ולא יתקן את מכלול חייו וכוחותיו – המעשיים הרוחניים. המלך חש בכך מייד, ולכן דוחה את הפילוסוף ומשאיר אותו לנפשו, עם בניין מפואר ומבריק מבחוץ, אך מרוקן מכל חיות בתוכו.

דבר זה גרם למלך כוזר לדרוש ולחקור בדבר האמונות והדעות, השאלה: מהו המעשה הרצוי? היא שאלתו של כל אדם ואדם. לכל אדם יש כוונה, יש רצון להיות טוב, להיות מוצלח, להיות שלם. השאלה: כיצד? כיצד מממשים את הרצון הטוב? כיצד מגשימים את השאיפות הגדולות?

התשובה היא דירה בת שלושה מפלסים :

מפלס ראשון: מהות הישות מפלס אדם וחוה- מתקיים ברובד הרוחני-שכל ישר ללא רגש אבל עם הרבה חמלה.

מפלס שני: מפלס איש ואישה מהות האישיות מדברים על כל סוג כאב ומרגישים אותו על ידי עיבוד הנתונים דרך מערכת הרגשית ,ומשחררים אותו ללא עקבות -צריבות.

מפלס שלישי: זכר ונקבה מהות האינסטינקטים ,לוקחים את עולם האלוקות שעובר דרך השכל ,ומעובד דרך הרגש ,וממשות דרך זכר ונקבה .

ברור לכם שמי שיכול להגיע לזה הוא מאושר שבאדם ,ויעקב אבינו בסיועו של אביו יצחק אבינו הגיע למעמד זה ,לצערי הרב אני תמיד מתקיים רק באדם וחווה -שכל ישר-חמלה.״

מאמרים נוספים ניתן לקרוא באתר האינטרנט הרשמי של הרב דוד איפרגן – הכוח הפנימי