- בס"ד - ט׳ במרחשון ה׳תשפ״ה
פָּרָשַׁת שֵׁמוֹת וְקַוִּים לִדְמוּתוֹ שֶׁל הָרַמְבָּ"ם
״תאריך כ' בטבת הוא יום ההילולה של מורנו ורבנו הרב משה בין מימון המכונה – הרמב״ם.
אז מי אתה רבי משה בעולמנו אנו?
רבי משה – הרמב״ם נולד בעיר קורדובה שבספרד, בערב פסח ד'תתצ"ח (1135 לספירה) לאביו מימון ואחיו דוד.
לאחר שקבוצה מוסלמית קיצונית השתלטה על קורדובה ופורעים החלו להשתולל בעיר, לתקוף יהודים ולשרוף בתי כנסיות, החליטה משפחתו של הרמב"ם לברוח מן העיר. הם נדדו ממקום למקום כשהם מחפשים עיר מתאימה להתיישב בה. כשלא מצאו מקלט בעיר בספרד, המשפחה היגרה אל העיר פאס שבמרוקו, שם התגורר במשך חמש שנים. בשנת ד'תתקכ"ה (1165 לספירה) ביקר הרמב"ם בארץ ישראל ולאחר-מכן עבר לחיות באלכסנדריה שבמצרים. מאוחר יותר הוא עבר לעיר פוסטאט, מה שלימים הפך להיות העיר העתיקה של קהיר, שם התגורר עד לפטירתו.
במצרים נתמך רבי משה על-ידי אחיו דוד, שהיה סוחר ויבואן יהלומים מהודו. התמיכה הפיננסית סייעה לרמב"ם להקדיש את זמנו ללימוד תורה ולחבר חיבור מקיף על המשנה. אך התקופה השלווה בחייו של הרמב"ם לא ארכה זמן בעת שעשה את דרכו בספינה להודו טבע אחיו דוד . ללא תמיכת אחיו, נאלץ הרמב"ם לחפש אחר מקור פרנסה. הוא החל לעסוק במקצוע הרפואה מהמשכורת הצנועה פירנס גם את משפחת אחיו. בשנות החמישים לחייו התמנה הרמב"ם רופאו האישי של המשנה למלך ומאוחר יותר כרופאו של המלך צלאח א-דין עצמו. המינוי נתן לו יציבות כלכלית, דבר שאיפשר לו להקדיש את זמנו הפנוי ללימוד התורה ולחיבוריו.
רבי משה בן מימון נפטר בכ"ף טבת בשנת ד'תתקס"ה לבריאה (1204 לספירה), והוא נקבר בעיר טבריה. הוא הותיר אחריו בן יחיד – רבנו אברהם, שלמד תורה מפי אביו ומאוחר יותר חיבר ספרים בזכות עצמו.
חיבוריו ולימודיו
בצעירותו שלח אותו אביו ללמוד אצל רבי יוסף אבן מיגאש בעיר אליסנה בספרד. מאוחר יותר התייחס אליו רבי משה כאל רבו המובהק. אחד מחיבוריו הראשונים של הרמב"ם היה חיבור על המשנה, שהשלמתו ערכה כ-10 שנים. מטרת החיבור (שכיום קיבל את השם "פירוש המשניות להרמב"ם) הייתה להקל על לימוד המשנה עבור אלו שלא היו בקיאים בלשון הקודש. מסיבה זו חיבור זה נכתב בערבית.
חיבור נוסף שכתב הרמב"ם בערבית היה ספר המצוות. ספר זה מכיל רשימה מדויקת של 248 מצוות ״עשה״ ו-365 מצוות ״לא תעשה״ שניתנו בתורה. ספר המצוות תורגם כמה פעמים ללשון הקודש – הפעם הראשונה נעשתה כבר בחייו.
הרמב"ם גם חיבר ספר פילוסופי מעמיק בשם מורה נבוכים, ספר המספק מענה לשאלות פילוסופיות שניצבו בפני בני דורו; כתב מכתבים רבים בהם השיב לשואליו ועודד קהילות רבות. בין תשובות אלו מפורסמות "איגרת השמד", "איגרת תימן" ו"איגרת תחיית המתים". במסגרת עבודתו כרופא הוא גם כתב חיבורים רפואיים רבים.
משנה תורה – היד החזקה
אין ספק כי גולת הכותרת של חיבוריו של רבי משה היא הספר "משנה תורה" – היד החזקה, יצירה הלכתית מונומנטלית בת ארבעה-עשרה כרכים, ספר הלכות עבור כל אספקט מחיי היהודי. חיבורו של הרמב"ם היה הראשון מסוגו – ולמעשה גם האחרון מסוגו, שכן איש לאחריו לא ערך חיבור בסדר גודל שכזה – שליקט את כל המצוות וההלכות בצורה מסודרת המאפשר לאדם לדעת כיצד לנהוג ללא תלות בלימוד מקדים של התלמוד.
הרמב"ם עצמו הגדיר זאת כך:
"קראתי שם חיבור זה משנה תורה לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם."
גם קודם להופעת משנה תורה פורסמו חיבורים הלכתיים שונים. אך חיבורים אלו נערכו לפי סדר מסכתות התלמוד, דבר שהצריך עיון רב ובקיאות בתלמוד כדי להתמצא בהם. כך, למשל, היה על אדם שביקש לדעת כיצד לנהוג בשבת לעיין במסכתות רבות כדי למצוא את כל פסקי ההלכה הרלבנטיים. הרמב״ם ערך את ספרו במבנה אנציקלופדי, כשההלכות מופיעות לפי קטגוריות ונושאים.
ייחודיות נוספת של הספר היא העובדה שספרו של הרמב"ם הוא היחיד הכולל הלכות על כל 613 המצוות לצד רעיונות בסיסיים של האמונה היהודית. חיבורים הלכתיים שקדמו לו או אלו שהודפסו לאחר-מכן מתייחסים רק הלכות רלוונטיות לתקופת פרסומם (השמטת דינים הקשורים לבית המקדש, ימות המשיח ועוד); אך הרמב״ם כלל בספרו את כל ההלכות המסתעפות מ-613 המצוות שניתנו למשה בסיני, לצד המצוות התקנות שתיקנו חכמינו זכרונם לברכה. דגש מיוחד שם הרמב"ם כדי לכתוב את הספר בשפה ברורה ומובנת. בלשונו של הרמב"ם בהקדמתו: "בלשון ברורה ודרך קצרה… עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים."
בשנים שחלפו מאז הופיע ה"משנה תורה" בפעם הראשונה נכתבו מאות פרשנויות לדבריו. הפרשנויות מתייחסות גם לפרטים איזוטריים לכאורה – מדוע הציב הרמב"ם הלכה זו ראשונה והלכה אחרת לאחריה; מדוע השתמש בפסוק זה כראיה לדבריו ולא בפסוק אחר; ועוד. ישנם הטוענים שכמות החיבורים והפרשנויות שנכתבה על דברי הרמב"ם זהה לזו שנכתבה על התלמוד.
מעיין שחר כבר אנחנו שבוע במסע מטורף תדעי שבתוך הזמן שלי ושלך נעבור דרך עולם אנרגטי מדהים ,כל פעם נעצור ואז אספר לך היכן אנו עוצרים ,היום אנו עוצרים ליד אנרגיה מדהימה ,שרוב רובו של עולם היהדות מושתת עליה.
אולי כדאי שתדעי שכמו שהרמב״ם הצליח לשנות את רוב האינטליגנציה שאני מתקיים בשדה התודעתי שלי ,כך אני הצלחתי לשנות את מרחב השדה התודעתי שבו היית אמורה להתקיים.אז מעיין שחר אנחנו נפרדים ליומיים, ויום ראשון מתחילים את השלב השני ,את יודעת פעם האמנתי שתמיד השלב השני יותר קל, עד שיום אחד קניתי פופקורן וקולה וראיתי את הסרט הדמיוני בתוך המוח שלי .אז תדעי שכל שלב אצלי הוא בדיוק כמו השלב בראשון הקשה והנורא.
רק שתדעי שאת מקבלת חיבוק וחיזוק מטורפים מעולם האנושות, הינה חוק שמלווה אותי ועכשיו הוא מלווה אותך, ״אור כלוא משתחרר רק דרך התנסות אנושית״ אז כן זה אני שמכין את התהילים עם הקידודים, אבל מי שפותח את הקידודים זה לא אני אלא עולם האנושות שקורא תהילים לרפואתה של מעיין ואלפים משתמשים בתהילים לרפואה. טוב אז היום סיימתי את השלב הכי קשה במערכת בני לבין מעיין שחר. אז קדימה לשלב השני.
דוד המלך (בתהילים פרק לד פסוק ט) מספר לנו שיש תהליכים רוחניים, אשר משכנם מתקיים בעולם הרוח השייכת לעולם התודעות. וישנם עוד תהליכים בעלי תודעות נפשיות רגשיות, שרק בעמל רב ניתן לקנות אותם, אבל לא על ידי כסף, אלא על ידי השגת דבר. וכך דוד המלך אומר לנו:
״טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְהוָה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ״.
כל מי שניתנה לו הזכות לטעום את טעם היהדות מימיו – בין אם חי אותה מתוך מפגש ישיר ובלתי-אמצעי בה, בין אם הכיר אותה כאובייקט של עיון ולימוד וחקירה – חש או מודע לייחודו של הרמב"ם מפעלו העצמותי של רבי משה הורגשו – מורגשים – בכל החוויות של התחושה, בכל הכיוונים של החשיבה ובכל הגילויים של המעשה הרוחני-ערכי-דתי ביהדות. במשמעותה האמפירית – של עולם ההלכה כאורח-חיים. בשביל החשיבה ההלכתית הרמב"ם הוא נתון ישיר של המציאות הדתית.
בשביל אדם מישראל החי בעולמה של היהדות הרמב"ם איש-ההלכה הוא חוויה בלתי-אמצעית, ואילו הרמב"ם איש-ההגות – התיאולוג, והפילוסוף, איש-המדעים – הוא בשבילו נתון של הידיעה והחשיבה; את הראשון הוא חש-מרגיש, על השני הוא יודע-ומודע לתהליכים קוגניטיביים.
הרמב״ם הטביע בנו ובמיוחד את המשפט שריפא אותי כליל מכוח המדמה וכך הוא אומר בספר מורה נבוכים "כמו שאנחנו השגנו את העולם ההשגחה של הקדוש ברוך הוא באור אשר השפיע עלינו דרך = עולם הערכים ועולם המוסר כן באור ההוא עצמו הוא משקיף עלינו".
"יראה" ו- "אהבה"
על שני דברים אלה בלבד עומד עולמו של הרמב"ם. לכאורה שניהם הם "דברים שבלב" – הגות-רוח והלך-רוח שאין עמהם מעשים. ואמנם אומר הרמב"ם: "השלמות האחרונה באדם אין בה לא מעשים ולא מידות כי אם דעות בלבד". הרמב"ם מאפשר לנו לעשות הבחנה בעולם ההתנסות האנושית ליצור בידול בין שלב התכנון שכאן האדם באשר הוא מסתכל ומבין וחושב לשלב הבניה שכאן האדם באשר הוא פועל ועושה, ואין הוא רואה תכלית וערך אלא בשילוב שניהם יחד, חשיבה והישגיה – "ציור המושכלות בנפש והכרת אמיתות באלוהות". אולם הרמב"ם יודע, ואינו שוכח אף לרגע, שהאדם אינו "שכל נפרד" אלא "שכל נמצא בחומר", וכישות מטריאלית הוא נידון לפעולה ועשיה. הבעייה הגדולה של האדם היא – מה יעשה ולא ישקע ב"פעולות שמקורן אמונות שגויות ", הנעשות "מחיצות" נפשיות ושכליות בינו ובין הכרת אלהים? מה יעשה האדם, שנידון "לעשות" משהו בעולם שכל מעשה בו הוא כשלעצמו נטול ממשות, מציאותיות וערך? מה נשאר לו לאדם בעולמו זה? בתחום הרוח – הכרת אלוהים כפי יכולתו; בתחום המעשה – עבודת אלהים. מכאן החשיבות המכרעת למקום שהתורה המתגלמת בהלכה – מצוות ודינים, בחוקים ובמשפטים – תופסת במשנתו של הרמב"ם. רק עבודת אלוהים זו קושרת את האדם למציאות האמיתית, רק היא אינה שייכת ב"פעולות שמקורן אמונות שגויות", שעליהן "מכלים את ימיהם וכוחותיהם רוב המון הפתאים", הנאבקים לסיפוק הצרכים הגשמיים, הנפשיים והרוחניים של האמונה השגויה שאוחזת בנו. לפיכך נעשה הרמב"ם, איש הכרת האל הטרנסצנדנטי, לאיש ההלכה, שעיקר עיסוקו היה ב"חיבור הגדול", המורה לאדם את דרכו הדתית בחיי יום-יום. אין ה"יד החזקה" ו- "מורה נבוכים" קיימים במקרה זה בצד זה, ואין אחד מהם טפל לשני, ואין הם ביטויים לשני דחפים שונים ששכנו יחד בנפשו של אדם אחד – אלא שהם אחד "ניתנו מרועה אחד", כביטוי העליון שנתן הרמב"ם הכרת האל היהודית המתגלמת בפועל בתורה ובמצוות.
הרמב״ם אומר אם אתה רוצה להיכנס לעולם היהדות -תורה-מצוות-ערכים-מוסר. תדע שישנם שלושה כללי ברזל לגבי עולם האלוהות.
הניסוח של תורת-האלוהות של הרמב"ם קובע,
הראשונה: שהשם יתברך אינו גוף.
השניה: ולא ישיגוהו משיגי הגוף ( = מושגים השאולים מתודעתו חוויותיו של האדם בשר-ודם).
השלישית: ואין לו שום דמיון כלל.
על זה במאמרו של דוד המלך שאומר לבנו שלמה טרם מותו : "דע את אלהי אביך ועבדהו".
לכבוד יום ההילולה לרמב״ם נכתוב כאן מאמר על מהות הידיעה והבחירה
ישנה שאלה קדומה וחמורה – שאלת הידיעה והבחירה: כיצד ייתכן שאדם הוא בן חורין לבחור את מעשיו, אם אלוהים יודע מראש כיצד הוא יבחר? לדוגמה: אדם מחליט להרים את ידו הימנית. האם לפני שהאדם הרים את ידו אלוהים ידע זאת או לא? אם אלוהים ידע זאת – הרי שלאדם לא הייתה בחירה, ואם אלוהים לא ידע – הרי שאלוהים לא יודע כל. הידיעה האלוהית והבחירה האנושית סותרות לכאורה זו את זו.
כאשר הרמב"ם מגיע לדון בנושא הידיעה והבחירה בהקדמה למסכת אבות, הוא קובע: "לָכֵן שְׁמַע מִמֶּנִּי מַה שֶּׁאֹמַר לְךָ וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ מְאֹד – כִּי הוּא הָאֱמֶת בְּלֹא סָפֵק". הרמב"ם מדגיש שקיים בדבריו כיוון מחשבה עקרוני, שמציל את האדם מן החסרונות שמחשבתו מביאה אליו של השיטות האחרות. נתבונן בדבריו בהלכות תשובה (פרק ה, הלכה ה):
"דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: שהקב"ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו… וכיון שכן הוא, אין בנו כוח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך…"
ניתן להבין שתשובת הרמב"ם היא שזו שאלה עמוקה כל כך, עד שאין לנו יכולת להשיב עליה.
אולם מדקדוק בדברי הרמב"ם ניכר בבירור שהרמב"ם רצה לתת מענה לשאלה זו: לדבריו, אין צורך לחפש תשובה לשאלה זו, משום שהשאלה איננה נכונה. לשאלות עמוקות אפשר להתייחס בשני אופנים: אופן ראשון הוא לומר: זוהי שאלה טובה, ואז לבדוק אם קיימת בידינו תשובה או לא; אופן שני הוא לומר: השאלה כפי שנשאלה איננה יכולה להיקרא שאלה. אם אדם ישאל, לדוגמה, האם התפוז הוא מר או מתוק – זוהי שאלה נכונה ויש לחפש לה תשובה, אך אם הוא ישאל אם אור המנורה הוא מר או מתוק – זו איננה שאלה, משום ש"מר" ו"מתוק" אלו הגדרות של חוש הטעם והאור שייך לחוש הראייה.
כך גם בנוגע לשאלת הידיעה והבחירה. מדבריו של הרמב"ם עולה שהוא בא לשלול את יכולת השאלה: אי אפשר לשאול אם הבחירה החופשית סותרת את ידיעת ה', משום שהאדם איננו יכול לדעת מהי ידיעת ה'. הרמב"ם מסביר שהידיעה האלוהית זהה עם האלוה עצמו ואיננה הוספה חיצונית של מידע. כשם שהאדם איננו יכול להשיג את מהות האלוה הוא אינו יכול להשיג את מהות ידיעתו, ולפיכך הוא מנוע מלהניח שקיימת סתירה בין מושג זה ובין הבחירה החופשית.
השאלה הבסיסית עליה עונה היהדות איננה אם יש אלוהים או אין אלוהים, כי זה בוודאי שיש אלוהים והוא ברא את העולם והוא משגיח על העולם ועל כלל האנושות אלא אם יש התגלות או אין התגלות. המפגש החוויתי של הנבואה הוא היחס האמיתי של היהדות למושג האלוהי.
הכל צפוי והרשות נתונה
למען האמת, החכם הראשון בישראל שדיבר על שאלת הידיעה והבחירה היה רבי עקיבא. פרקי אבות (משנה ג הלכה טו) הוא אומר: "הכל צפוי והרשות נתונה". על פי ביאורו של הרמב"ם למשנה זו, "הכל צפוי" פירושו שהקב"ה יודע את הכל מראש, "והרשות נתונה" פירושו שהבחירה נתונה בידי האדם. רבי עקיבא בעצם לא פתר את הבעיה, אלא העמיד לפנינו את שני הנתונים: דע לך הבחירה החופשית היא אמת: ״הרשות נתונה״, ודע לך שהידיעה האלוהית היא אמת: ״הכל צפוי״, בשאלת הידיעה והבחירה: יש לנו ידיעה שכלית ברורה שהאלוה ודאי יודע את הכול, ויש לנו ידיעה ניסיונית חווייתית שהאדם הוא בעל בחירה, ואנחנו נדרשים לקבל את שני הנתונים הללו גם יחד.
קריאה כפולה של המציאות
על יסוד דברי הרמב"ם הללו חידש רבי צדוק הכהן מלובלין (מגדולי הרבנים של תנועת החסידות, 1823-1900) רעיון עמוק (צדקת הצדיק אות מ). לדבריו, ברגע שהרמב"ם שחרר את המחשבה מהניסיון לפתור את שאלת הידיעה והבחירה, הוא העשיר אותנו בקריאה כפולה של התורה ושל המציאות בכללה: אפשר לקרוא את התורה והמציאות מתוך הנחת יסוד שיש בחירה חופשית לאדם, ובאופן זה אין צורך לזכור את הידיעה האלוהית, ואפשר לקרוא את התורה והמציאות מתוך הנחת יסוד שהקב"ה יודע את הכול מראש, ובאופן זה אין צורך לזכור את הבחירה החופשית.
בחיי היום-יום אנו מחויבים לקריאה המבוססת על הבחירה החופשית, משום שהקריאה על פי הידיעה האלוהית יכולה להוביל לסטייה מן המוסר. האדם מסוגל לעשות כל תועבה ולטעון שכל מעשיו הם חלק מן התכנית האלוהית.
המעבר בין נקודות המבט
יש לצרף למשנתו של רבי צדוק מלובלין עוד נדבך הכרחי. הראי"ה קוק מחדש שיכולת המעבר בין שתי נקודות המבט נעוצה במושג "התשובה". כל עוד האדם לא שב מחטאו הוא נתון בעולם הבחירה – האפשרויות היו לפניו, הבחירה הייתה שלו והוא נשפט עליה. אך כאשר הוא שב בתשובה הוא מסוגל להתרומם לנקודת המבט של הידיעה האלוהית.
כיצד? כל עוד האדם לא שב מחטאו רצונו עדיין קשור אל החטא. הוא אוהב את המעשה הרע שעשה, ולכן הוא גם נידון עליו משום שזהו המעשה שלו. אולם ברגע שהאדם שב בתשובה ומתחרט, הוא עוקר את רצונו מן המעשה: הוא כבר לא יעשה מעשים מעין אלו, והלוואי ולא היה בא לידי מעשה זה כלל. כאשר מתרחשת עקירה זו של הרצון מן המעשה, חוזר המעשה להיות תחת ״אחריותו״ של הקב"ה ובכך הוא הופך להיות טוב גמור – הקב"ה רצה שמעשה זה יופיע בעולם והוא חלק מן התכנית הכללית. זהו בדיוק המעבר לקריאה של המציאות על פי הידיעה האלוהית.
נבאר זאת יותר: האדם יכול לטעון שאת כל הרע שבמעשיו פעל הקב"ה משום שהוא המקיים את הבריאה בכל רגע, והוא שנתן לו חיים בשעת העבירה. אולם זו איננה האמת משום שבין הקיום של המעשה על ידי הקב"ה ובין המעשה עצמו עומד רצונו של האדם. האדם החוטא חפץ ברע מרצונו החופשי, והדבר הוא בבחינת מסך בין המעשה ובין רצונו של הקב"ה. לכן אומר לו הקב"ה: מכיוון שאתה רוצה במעשה האחריות נופלת עליך. אם אתה לא מעוניין בו סלק את רצונך, ועל ידי כך הוא יהיה כלול בהשקפה האלוהית.
פרשת שמות
אנו מגיעים לספר חדש ספר שמות ונראה בפרשה שלנו איך עולם הטבע מתמזג עם עולם האלוהות.
שמות ומספרים
״וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִשׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר. וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב–שִׁבְעִים נָפֶשׁ; וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם״.(שמות פרק א פסוקים א-ה) ממשפט זה "וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" התורה מספרת לנו על איכות העצמי האותנטי שיוסף קיבל מרחל אמנו. ואז התורה מדגישה שיוסף , הוא יוסף הרועה את צאן אביו, והוא יוסף שעמד בניסיון בגן המין שהיה קשה מאוד, שבעקבותיו הוא הוכנס לכלא על לא עוול בכפו, והוא יוסף אשר התמנה למשנה למלך ולמרות כל אלה עדין יוסף חי בתוך ארץ מצרים ושומר על עולם הערכים ועולם המוסר. וזה פירוש המשפט מהתורה :ו"וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" לאורך כל הדרך יוסף נשאר נאמן לזהותו. הזהות של "היהודי החי בקרב הגויים".יוסף הצדיק-האמין שכל תהליך צריך להתקיים מחוץ לעצמי השייך לאדם עצמו ,כלומר דרך היעוד-תיקון של יוסף ,וכל מה שהוא עבר, ממכירתו למדיינים-ישיבה בבית כלא על לא עול בכפיו, ועלייתו לשלטון במצרים, התהליכים הללו צרבו בתוך התודעה שלו, שאם רוצים להצליח צריך להיות כמו אברהם אבינו שהשם אומר לו.
״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה״. (בראשית פרק י״ג פסוקים א-ב ), יש טעות קטנה שכולנו נופלים בה, עולם האלוקות אומר לאברהם אבינו, שהוא צריך לבחור לצאת מהמוכר והידוע שתוקע אותו אל מרחב תודעתי חדש אבל משתייך לנשמתו. לעומת זאת יוסף הצדיק, הבין שעם ישראל צריך להאיר אור לגויים רק שהוא מתקיים בתוכו פיזית ומבוטל אליו. ורק בסוף ימיו הבין את הטעות והוא מסביר את טעותו דרך המשפט שמסיים את ספר בראשית ״וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה״. (בראשית פרק נ פסוק כה) כלומר במותו, של יוסף הצדיק-ספירת היסוד שאומר תעזור בעולם התודעות בלבד אבל אם אתה רוצה לעזור ולהיכנס לתוך העצמי הגופני-נפשי אפשר לעזור מקסימום עשרים אחוז מהאירוע שנקרא לרגליך אבל בשום פנים לא יותר. לכן כתוב כל ישראל ערבים זה לזה. כלומר ביחד אפשר לעזור עד מאה אחוז מבלי להיפגע ולא לצאת לגלויות מיותרות. דרך הגוף הפיזי-נפשי. אבל דרך גוף הרוחני אין בעיה. לכן שני מושגים אלה, המחוברים יחד בביטוי "במספר שמות", מנוגדים בצורה קיצונית. צמד מילים זה מקיף את כל היש, מן ההכרח המוחלט או כמעט מוחלט בעולם המתמטי, ועד החירות המוחלטת בעולם הרוחני.
ומיד אפשר לראות בספר במדבר פרק א פסוק ב ״שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם״. בדרך כלל מניין האוכלוסין מתואר בתורה כנעשה "במספר שמות". ביטוי זה הוא שגרתי בתורה, אך הוא טומן בחובו סתירה פנימית משמעותית, ואף התנגשות של מושגים. המספר מתייחס לכמות, לאלמוניות, לקבוע. מאחורי המספר מסתתר המנגנון הקר של הסטטיסטיקה, של הטבע העיוור האדיש לכאורה. לעומת זאת, השם מבטא את סוד אישיותו הייחודית של האדם. הוא מתייחס לאיכות, לחירות, למצפון, למידות ולאהבה. כפי שאומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: שם האדם הוא צלו של שם ה', בורא העולם, אשר מקיים חוקי הטבע, יחד עם זאת משגיח על האדם במהלך ההיסטוריה. בשל כך, ה' הוא אלוהי כל יחיד ויחיד. לכן שני מושגים אלה, המחוברים יחד בביטוי "במספר שמות", מנוגדים בצורה קיצונית. צמד מילים זה מקיף את כל היש, מן ההכרח המוחלט או כמעט מוחלט בעולם המתמטי, ועד החירות המוחלטת בעולם הרוחני.
ידועה החשיבות הרבה בתורת הסוד לערכן המספרי של המילים (גימטריה). והנה, לאותיות ס.פ.ר (שהן שורש המילה "מספר") ולמילה "שם" יש אותו ערך מספרי (340). קשר זה בין המספר והשם הוא ביטוי תפישה אחדותית של העולם. האל האחד בורא עולם שנהיה הטבע על מנת לאפשר את גילוי חירותו של האדם. האל האחד קורא לאדם, דרך התגלותו בהיסטוריה, להגשים את תוכניתו: התגלות הקדושה במציאות, דרך איחוד המידות והערכים.
תכנית זו יוצאת מן הכוח אל הפועל בהדרגה. לאורך התהליך, יש מי שכבר זכו לשם, ואחרים שעדיין נמנים כמספר, כאלמונים בקבוצה שהם שייכים אליה. כך במשפחת יעקב, רק שנים-עשר הבנים זכו להיקרא בשם, בתוכנית הזאת הנקראת "ישראל". האחרים עדיין כלולים במספר "שבעים נפש". אמנם אותם שבעים נפש כבר הוזכרו בשמם בפרק מו בספר בראשית, אך זה שיקף את מצבם בזמן הגעתם למצרים. אולם עתה, בפרשת שמות, עם תחילת אירועי השעבוד והגאולה, רק שנים-עשר זוכים להיקרא בשמות .
אך רש"י (על שמות פרק א, פסוק א), בדרכו שלו, מבשר בשורה: בסוף, כל שבעים הנפש יזכו אף הן להגיע למדרגת "שם".
ברשותכם נראה איך עם ישראל נכנס לשעבוד ואיך עולם האלוהות מוציא אותו דרך תהליך של גלות ולבסוף לגאולה שלמה.
נפתח את הפרשה דווקא מהיכן שנאמר לאב האומה על השעבוד הצפוי לבני ישראל.
בברית בין הבתרים הוגד לאברהם אבינו:״וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֨מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָֽפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו׃ וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר יִֽהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֨רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַֽעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה״ (בראשית פרק טו פסוק י״ג).
ולאחר 400 שנה נאמר בפרשת שמות:״ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים״(שמות פרק ב פסוק כה). ״וַיֵּ֖דַע כנגד יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע״.
תהליך השעבוד של בני ישראל בארץ מצרים - לידתו – ילדותו -ונעוריו, של מושיע ישראל משה רבינו-, בריחתו למדין- ההתגלות בסנה- שליחותו לפרעה-עמידתו יחד עם אהרון אחיו לפני פרעה. כל זה מסמל את ראשית נצנוץ הגאולה משעבוד מצרים – כל הדברים האלה מצויים ב מתקיימים ״בפרשת שמות״. עכשיו נתעכב על אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא שרבים לא מכירים בגלל שהוא מופיע רק כשיש שעבוד רוחני.
״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה ״אֶהְיֶה, אֲשֶׁר אֶהְיֶה״ וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם״ (שמות פרק ג פסוק יד).
ומיד לאחר משה רבנו שואל את עולם האלוהות?
״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם״. משה רבנו שואל את שאלת הכרת האלהים, והתשובה הניתנת לו: "אהיה אשר אהיה".
מילים אלה קשורות בשורש "היה", זאת אומרת – הן מתייחסות למציאות. "אהיה אשר אהיה" – מציאות אמת, שהיא-היא מהותו של האלהים. בלשונו של הרמב"ם: הוא "מצוי אמת", ומשה רבנו מכיר את "אמיתת הימצאו". אולם אחר-כך נאמר למשה רבנו :״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה ״אֶהְיֶה, אֲשֶׁר אֶהְיֶה״ וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם״(שמות פרק ג פסוק יד).
״וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר״. אנו רואים פעמיים את המשפט: ״כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, אעפ"י שבין האמירה הראשונה והאמירה השניה אין שאלה נוספת ששאל משה רבנו . האם הוטלו עליו שתי תשובות או תשובה אחת לבני ישראל? למשה רבנו עצמו ניתנה הכרת אלוהים מבחינת "אהיה אשר אהיה", הכרת אלוהים מבחינת אלהותו מצד עצמה, ללא כל קשר לפונקציות שאנחנו מייחסים לו. לכאורה אף נאמר למשה רבנו שיגיד זאת לבני ישראל. אבל מיד מושמת בפיו גם תשובה אחרת – משום הכרת אלוהים מבחינת אלהותו היא דבר קשה מאוד, ורק גדולי המאמינים יכולים להגיע אליה. רוב המאמינים אין ביכולתם לתפוס את האמונה באלוהים אלא אמונתם בפונקציות שהם מייחסים לאלוהים, מבחינת גורלם-הם מבחינת גורל האומה – מבחינת היותו אלהי אברהם יצחק ויעקב.
אולם יש לציין שכל עומקה של תפיסת האמונה הנראית כנובעת מהגות תיאולוגית כבר מצוי במה שמקובל לראות כביטוי לאמונה התמימה ביהדות. בסידור, בין הברכות הראשונות של שחרית נאמר: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם" – זאת היא הכרת אלהים ללא קשר לעולם, הכרתו מבחינת עצמו, מבחינת היותו מציאות אמת. ולכן נאמר למשה רבנו : אמנם תאמר להם "אהיה שלחני אליכם", אבל אם לא יבינו זאת תוסיף ותאמר: "ה' אלהי אבותיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם"; כלומר, אלהים שאתם מכירים מבחינת מה שעשה לאבותינו אנחנו מצפים שתעשה לנו.
זוהי ההבחנה הגדולה והיסודית הקיימת בעולמה של האמונה בין שני מישורים שבה, ששניהם מוכרים ככשרים: הכרת אלוהים מבחינת אלהותו הכרת אלוהים מבחינת הפונקציות שבני-אדם מייחסים לו. ומשתי הבחינות האלה נובעת ההבחנה בין שתי גישות לעבודת אלהים, אשר בעולמה של תורה-שבעל-פה מכונה ההבחנה בין "לשמה" ״ושלא-לשמה״: תורה לשמה ותורה שלא-לשמה, בהתאם להן יש להבחין בין עבודת ה' לשמה ועבודת ה' שלא-לשמה. עבודת ה' לשמה – אדם עובד את אלוהים משום שהוא מכיר באבהותו שהוא אבא של עם ישראל ושל כל העולם דרך שבעים שרים ,שכל שר אחראי על אומה ."שלא-לשמה" – הוא עובד את אלהים משום שהוא מקווה או מצפה או מאמין שמן העבודה הזאת תצמח לו טובה, או שהוא רואה בה טובה לעצמו. שני המישורים האלה מוכרים,
"אהיה אשר אהיה", שאותה תפס משה רבנו ושאותה מסוגלים לתפוס היוצאים בעקבותיו. יש גם "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", וגם זוהי בחינה שבה האמין באלוהים יכול להאמין בו, והיא מותרת מבחינת התורה.
בהמשך הפרשה אנו רואים שמשה רבינו הסתיר פניו "כי ירא מהביט אל אלהים". והרי זהו משה רבנו שאחר כך נאמר עליו "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", וגם "ותמונת ה' יביט". אין סתירה בין הדברים האלה. "תמונת ה' יביט" – הכרת אלהים אמיתית – היא דווקא ההכרה שאין האדם מכיר את אלוהים. ולכן משה רבנו "מסתיר את פניו", משום שהוא הכיר את אלוהים.
ודבר זה אמר בצורה נוקבת ביותר רש"י, שבו אנו רואים את מגלם האמונה התמימה אך השלמה, על דברי הגמרא: "כל הנביאים הסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבנו נסתכל באספקלריא מאירה". רש"י מוסיף ומסביר: "כל הנביאים הסתכלו באספקלריא שאינה מאירה – וחשבו שראו אותו, ומשה רבנו הסתכל באספקלריא המאירה – וידע שלא ראהו בפניו". זאת היא הכרת האל הטראנסצנדנטי.״
