מהמעלה הראשונה אני מקדיש את המאמר ליפית חי שהיום יום אזכרתה, יהי זכרה ברוך. 

מהמעלה השניה אני מקדיש את המאמר לטלי אימבר שהיום חוגגת בפעם ראשונה בחייה יום הולדת גם כאישה וגם כאימה, אז טלי עלי והצליחי ואת מבינה את ההמשך.

פרשת פקודי

״פרשת פקודי – סוגרת את תיאור בניית המשכן, המשתרע על פני חמש פרשיות בתורה ומסיימת את נושא בניית המשכן. בפרשה זו מפורטים החומרים ששימשו למלאכת המשכן וכליו, ומתוֹארת עשיית בגדי הכוהנים. בסוֹפה של המלאכה מובאים כל כלי המשכן אל המנהיג של עם ישראל משה רבינו, ולאחר בדיקה מדוקדקת הוא מאשר את המלאכה שנעשתה לפי מצוותו של הקב״ה, ומברך את העוסקים בה. המשכן הוּקם באחד לחודש הראשון, א׳ בניסן, בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. לאחר שהוקם המשכן מכסה הענן את אוהל מועד ומסמל בכך את שכינת ה׳ במשכן. וכך הוא הסימן לבני ישראל: כאשר שורֶה עמוד הענן על המשכן ביום, או שורה עליו עמוד האש בלילה, חונים בני ישראל במקום: ״וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם״.

מה בין צווי לבין עשיה 

כתום חודשים של מלאכת בנייה גדולה ומורכבת, שנעשת תוך כדי חנייה בלב המדבר, בהשראת האומנים בְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ, השלימו בני ישראל את ההוראות המפורטות לבניית המשכן מפיו של הקב״ה, ופנו לחנוך את המקדש הארעי שעתיד ללוות אותם בכל מסעותיהם במדבר.כל מלאכה שנעשתה במשכן חיכתה לרגע זה בו השכינה תשרה במשכן (המרכז הרוחני שילווה אותם במדבר), והנה הגיע הרגע הגדול כשהקב״ה יורד ומכסה את כל המשכן: ״וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן״.

המהות המרכזית של פרשת פקודי היא: הציווי והביצוע של המשכן על ידי עם ישראל: ״וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ-כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה״. בפרשיות תרומה, תצוה וכי תשא, הקב״ה מבקש ממשה רבינו להכין את תוכנית מלאכת המשכן, ולהביא אותה לידי מימוש. בפרשות ויקהל פקודי הקב״ה מצווה את משה רבינו להקים את המשכן על ידי בני ישראל, כך שהמשכן יוכל להנכיח בתוכו את שלושת הרמות: רוחנית, רגשית וחומרית. שלושת הרמות מגיעות כדי ללמדנו לצורך השראת השכינה בישראל אשר היא ערך עליון, יש לשלב ערכי יסוד אנושיים כדי להגיע לשלמות. כגון: ערך הציווי עם ערך הביצוע, ערך תרומות החובה עם ערך תרומות הנדבה, ערך החיבור עם ערך האהבה לה', ערך השמחה עם ערך קדושת הראשוניות, ערך קדושת הזמן עם ערך קדושת האדם, ערך הקרבנות – תפילת שחרית ומנחה, שילובם של ערכי היהדות בעת ביצוע מצוות ה' יוצר ערך עליון. הציווי המפורט על הקמת המשכן הוא ערך העומד בפני עצמו, וגם הביצוע המדויק הוא ערך העומד בפני עצמו. שילובם של שני ערכים אלה במדויק, יצר את הערך העליון של הקמת המשכן.

הקמת המשכן בראש חודש ניסן – שילוב בין קדושת המועדים, לבין התחדשות הטבע. 

הקמת המשכן בראש חודש ניסן: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תָּקִים, אֶת-מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד״. המשכן הוקם בראש חודש ניסן, עליו נאמר: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. בפסוק זה הקב"ה נותן בידי עם ישראל את השותפות בשליטה הרוחנית על הזמן, ועל המקום המשכן.

שלוש פעמים שבה ומדגישה התורה את זה שבני ישראל לא שינו שום פרט מן ההוראות המפורטות שניתנו מפיו של הקב״ה. משה רבינו, שכה התפעל מעובדה זו, בירך אותם ברכה מיוחדת. 

שאלה? מדוע משה רבינו כה התרגש מכך שבני ישראל עשו בדיוק כפי שנצטוו? מדוע התורה רואה צורך להדגיש זאת? הלא לכאורה זהו דבר מובן מאליו, לקיים את ההוראות בדיוק כפי שניתנו מפיו של הקב״ה, במיוחד בדבר כה נשגב כמלאכת המשכן?

התשובה לכך נעוצה בטבע האנושי. ישנו קושי גדול עלינו כבני אדם לבצע את הדברים בדיוק כפי שנאמר לנו. אנחנו אוהבים לעשות ״הכל בערך״ כמו שאמרו לנו. זאת מדוע? מכיוון שאם אנו מבצעים את הדברים בדיוק כפי שנאמר לנו, אנחנו כביכול מבטלים את האמירה העצמית שלנו ואת האישיות שלנו בפני ההוראות שניתנו לנו. אנו הרי גם רוצים להרגיש חלק מהסיפור. זאת הסיבה שאנו אוהבים לעשות דברים ״בערך״, אך לא בדיוק.

בבניית המשכן, הקב״ה ביקש שבני ישראל יעקבו בדיוק אחר ההוראות, ובאמת בני ישראל עשו כך. הם הוציאו את עצמם מן המשוואה וקיימו את רצונו של הקב״ה כפי שהוא, ועל כך מגיע להם שבח גדול. אולם בדגש זה של התורה טמון קושי גדול: בדרך כלל, בכל מה שקשור לקדושה ולרוחניות, אנו חשים צורך גדול עוד יותר להביא את האמירה העצמית שלנו. אנו עשויים לחוש את הרוח מפעמת בקרבנו ומורה לנו כיצד עלינו לפעול. אנו רוצים להיות מחוברים, ולהרגיש חלק מן האקט הרוחני. ועם ישראל מגיע לבנות את המשכן אנו רואים שכאן הקב״ה מבקש מאיתנו להוציא את עצמנו מן התמונה, ולעשות בדיוק כמו שהוא ציווה. להפוך את הרצון של הקב״ה לרצוננו שלנו. הפתרון הוא התמדה נטולת קונפליקט, תכונה זאת יכולה להביא אותנו ליצור שינוי בתבנית החַיּוּת שאיתה אנו מתנהלים בתוך המציאות היום יומית. 

תם ונשלם ספר שמות שבח לאל בורא עולם 

ספר שמות נחלק לשלושה נושאים מרכזיים: 

הנושא הראשון הוא יציאת מצרים, שעיקרו הוא הגלות והעבדות בפרך, הקב״ה הוציא אותנו ממצרים, על ידי עשר המכות קרע לנו את הים, נתן לנו את התורה וגם סיפק אוכל ומים לאורך המסע. כמה שפע הורעף עלינו.

הנושא השני הוא האירועים סביב הר סיני, שבמרכזם האירוע המשמעותי של מעמד הר סיני, קבלת התורה, עשרת הדיברות וחטא העגל.

הנושא השלישי הוא המשכן. הציווי המפורט על בניית המשכן, יצירת כלי המשכן המורכבים, אריגת בגדי כהונה, ולבסוף הביצוע המדויק.

האם קיים קשר בין שלושה נושאים מרכזיים אלו? האם מדובר בתהליך הדרגתי כלשהו המוביל לעבר יעד מוגדר? ננסה לברר זאת באמצעות שימת לב ללשונות המדויקים של התורה המכוונים אותנו להבנה מעמיקה של היעד שעודנו רלוונטי לכל אחד ואחת גם בימינו.

עשר המכות שניתנו על ראשם של המצריים המשעבדים קודם יציאת מצרים, נועדו לחנך את העם המצרי לידיעת ה', להכרה כי לא האדם הוא הריבון שבכוחו לשעבד את זולתו, כי אם הקב״ה הוא הריבון שכל בני האדם שווים לפניו. אך לא המצריים בלבד היוו כתובת להכרה זו אלא גם עם ישראל. כך הבהיר הקב״ה למשה רבינו טרם שהחלו עשר המכות: ״אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם״.

האם עם ישראל הפנים ידיעה זו? נראה כי למרות האירועים המטלטלים, הפנמה דורשת תהליך ארוך יותר. לכן, כאשר נתקל העם בקשיים, על שפת ים סוף; בצימאון המדברי, ולאחר מכן כשכלתה הצידה בדרך, התלונן העם על משה ואהרון ומבקש לשוב למצרים. המענה שניתן להם במצרים ובמדבר, הייתה מטרה מוצהרת: ״וִידַעְתֶּם, כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״.

כאן אנו נתקלים בקושי שמלווה כל אדם באשר הוא, כל אדם שנצרב, האירוע הטראומטי מתקיים בתוכו הן ברמה הסביבתית, הן ברמה הרגשית והן ברמה המחשבתית כשבכל הרמות שולט הכוח המדמה דרך הזיכרון. מאוד קשה לאותו אדם או לאותו עם שנצרב לעשות מהפך חשיבתי ומהפך תרבותי שעליו אנו מדברים בספר שמות, והכוונה לעם ישראל היוצא ממצרים. לשם כך דרושה עבודה יומיומית ותמידית. כזו שאינה יוצרת סערת רגשות עוצמתית אך מקדמת את האדם צעד אחר צעד ויוצרת שינוי עמוק ואמיתי בנפשו. את זה אני מקשר למשכן, שם יש התמדה ועבודה קבועה שאינה משתנה, הסדר המופתי, הדיוק עד לפרטים הקטנים ביותר – הוא זה שיכול לקרב את העם אל היעד: ״וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים-וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. 

לסיכום, כולנו מפחדים לחלום כי בתוכנו יש פחד בין דורי שמקנן בתוכנו ומזהיר אותנו שכשכל חלום וכל תכנון עומדים להפוך למציאות, מופיע קושי לא מוכר. חשוב להבין את היצירתיות אשר כרוכה באי־ודאות, במידה של הסתכנות. הדברים נכונים כמעט לכל דבר שאנו עושים. 

אפשר לראות את זה דרך דור המדבר, למרות הניסים שעשה הקב״ה לעם ישראל ששינו את סדר העולם: הראשון זאת קריעת ים סוף, שהביאה לידי התפעלות מרוממת ושירה מפעימה, השני זה מעמד הר סיני שהביא את עם ישראל לייראה ולהבעת רצון כנה לקבל עול מלכות שמים. עד כאן הכל בסדר, אבל כדי שידיעת הקב״ה תתקבע בלבבות עם ישראל ראינו שכל הניסים בשעת האמת לא הוכיחו את עצמם, ונעשה חטא העגל ועוד חטאים אחרים.

כדי להבריא מאירוע טראומטי שנצרב בתוכנו דרושה עבודה קבועה ועקבית כזו המתקיימת במשכן. אולי כדאי לזכור, רוב הפעילויות המרגשות הנובעת מאירוע משמעותי, דועכות ואינן מותירות רושם לאורך זמן; אך עשייה עקבית ומתמידה – יש בכוחה ליצור שינוי אמיתי בחייו של האדם״.