עמותת עולם חסד כואבת את הפרדה בטרם עת מאיש החסד, צביקה בן שבת, זכרונו לברכה, שהשבת פקידת שבועו, אנו שולחים כוס של תנחומים לילדים, לאברהם, לשירה, לשלום, לנהוראי, שלא תדעו צער יותר, שבת היא מלזעוק ורפואה שלמה קרובה לבוא.

פרשת פרה

״בארבעת השבתות לאורך חודש אדר, בנוסף לקריאה הרגילה בתורה, אנו מוספים קריאה מיוחדת, תוספת זו זיכתה את אותן שבתות בשם המיוחד על פי הקריאה שנקראת באותה שבת. 

שבת שקלים: שבת שלפני ר"ח אדר, בשבת זו קוראים את הציווי על מתן מחצית השקל, זכר לתרומת מחצית השקל אשר הייתה נהוגה בזמן המקדש. 

שבת זכור: שבת שלפני פורים קוראים את הציווי לזכור למחות את זכר עמלק. דווקא לפני פורים מאחר והמן הרשע היה מזרע עמלק.

שבת פרה: בשבת לאחר פורים קוראים את פרשת פרה אדומה, זכר לזמן המקדש בו ניתן היה לטהר טמאי מת על ידי אפר פרה אדומה לצורך עלייה לרגל והכניסה לבית המקדש.

שבת החודש: השבת שלפני חודש ניסן בה קוראים את הפרשה המדברת על קידוש חודש ניסן ועל קרבן פסח מצרים ופסח דורות. קריאה זו עוזרת לכולנו להיכנס "לאווירה" שלפני חג הפסח. 

השבת אנו זוכים לקרוא את פרשת ויקהל יחד עם פרשת פרה אדומה, שהיא  כאמור הפרשה השלישית מתוך ארבעת הפרשיות שעוטפות את  חג הפורים. הפרשה נפתחת במצוות פרה אדומה ובתמצית דיני טומאה וטהרה הקשורים במת: ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה״.

מצוות פרה אדומה נקראת ״חוקה״. הכוונה היא שזו מצווה שאין אנו מבינים את הטעם שלה, מלבד עצם המצווה שטעמה אינו ברור לנו, אף בפרטי המצווה קיימת מעין סתירה פנימית שאינה מובנת – עיקר עניינה של פרה אדומה הוא לטהר את הטמאים. את אפר הפרה האדומה אנו מזים על אנשים שבאו במגע עם המת כדי לטהרם. אך עם זאת, בפסוקים המתארים את עניין פרה אדומה אנו מגלים כי האנשים הטהורים שמתעסקים איתה – נטמאים! יוצא מכאן שהאפר של פרה אדומה מטהר הוא את הטמאים, ומטמא את הטהורים, ולא ברור, אם כן, מה עניינה – לטמא ולטהר? איך מתיישבת הסתירה הזו? מה עניינה ומהותה? 

את זה ניסה שלמה המלך החכם באדם להבין והדבר היה רחוק ממנו: ״כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״ – הכוונה לדין שהגיונו עמום ואין יכולת לשכל האנושי להבינו. הקושי להבנה נובע מהטקס לטהרת אדם שבא במגע עם המת. שהוא מקור הטומאה הראשי בתורה; אדם שנטמא לא יכול היה להיכנס לתחומי המשכן והמקדש עד שטָהַר בתהליך שארך שבעה ימים. בתהליך זה, רכיב מרכזי הוא הַזָּאַת ״מֵי נידה״, הכוהן מתיז על המיטהר נוזל שחלקים מאופן הכנתו מגיעים מאפר הפרה שנועד לטהר את האדם שבה במגע עם המת. כדי שתהליך זה יצלח יש למצוא: ״פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל״, כלומר לא שימשה לעבודה. את הפרה שוחטים, ושורפים מחוץ למחנה. מתוך אפר השריפה מוסיפים עץ ארז, ואזוב ושנִי תולעת, צמר שנצבע בתולעת השני. האפר נשמר; וכדי להכין מי נידה, הושם קומץ ממנו בכלי עם מים חיים, להזכירנו כי מותו של האדם אינו סופו המוחלט שכן הוא מתחדש בחיי צאצאיו, וברוח שאינה מתה עם הגוף. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא. חייו של אדם נגמרים, אך לא החיים בכללותם. מי שיחיו אחרינו ימשיכו את מה  שהתחלנו, ואנו נחיה בהם. החיים הם זרימה שאין לה סוף. 

התורה מבקשת להטמיע בתודעה היהודית רעיון שאולי נראה לנו מובן מאליו, אבל בזמנו היה מהפכני: המוות מטמא נקודה. את הקב״ה יש לחפש בחיים ולא במוות, כפי שדוד המלך מלמד אותנו בתהילים: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״, ומסביר :״כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ?״. אלו הן הכרזות רדיקליות. הקב״ה שוכן בחיים. כדי להתקרב אליו יש להתנקות מכל נגיעה של מוות.

אם ננסה לפרוט את הטומאה והטהרה אלינו ניווכח שרוב מצוות התורה המתקיימות בין אדם למקום – לקב״ה, ובין אדם לחברו, מתקיימות במונחים של אמצעי ותכלית המביאים אותנו לעשות תיקון בכלל – החברה, ובפרט, ולכן רוב המצוות תפקידם לפתח בתודעתנו מערכת שמגשימה את אותם ערכים או מקדמת אותנו אליהם. 

״מצוַת מעשר צדקה״, שהעמותה אוחזת בה, זאת מצווה שבאמצעותה אנו מקיימים חברה צודקת ומכירים בטובו של הקב״ה ובחסדו עלינו. הרעיון הוא לחזק את השליטה העצמית בפרט, ובכך מכוננת תשתית של מערכת חוקים שיש בתוכם ערכים ומוסריות שמאפשרים שליטה איתנה בחיינו.

ובנוסף מערכת חוקי הטומאה והטהרה אינם מקדמים שום ערך המוכר לנו, ואינם חלק מהמערכת הנורמטיבית הרגילה מבחינה מושגית: אין הם עוסקים במותר ואסור, במצווה ובעבירה, אלא בקביעת מצבם של גופים וחפצים (קביעת הסטטוס שלהם). משום כך, לכאורה, אין שום אפשרות לתת הסברים רציונליים לתחום זה, שהרי מה שאינו בשליטת האדם – אינו יכול להיות טוב או רע, ואינו יכול לקדם תכליות חיוביות או למנוע פגיעה בהן. עצם החדרתו של תחום הטומאה והטהרה אל התחום הנורמטיבי מכניסה מרכיב לא רציונלי לשדה ההלכה.

כדי להבין את מהותם אנו צריכים להבין שחוקי הטומאה והטהרה, עם כל המסתורין והמורכבות שבהם, מושתתים על היגיון פשוט. הם קיימים בגלל הפרדוקס הקיצוני של המשכן והמקדש. המצווה לבנות את המשכן הייתה היענות של הקב״ה לתפילתו של משה רבינו, לאחר חטא העגל, שבה ביקש בעצם שהקב״ה יהיה קרוב יותר לעם. המשכן נבנה כדי לקלוט לתוכו את השְׁכִינָה (ההתגלות האלוקית בעולם). והפרדוקס ברור: איזה בית יכול להכיל בתוכו את הקב״ה, שאינו תָחום לא במרחב ולא בזמן? הקב״ה הוא  אינסופי, ואילו אנו והמשכן (והמקדש, לימים) סופיים. הקב״ה נצחי, ואנחנו בני תמותה. 

זה שורש ההקפדה הקיצונית של ההלכה על כך שהקו המבדיל בין האנושי לאלוקי לא מטושטש – בייחוד לא במשכן ובמקדש. המשותף לכל צורות הטומאה הוא שהן קשורות במציאות המוות, בעובדה שאנו יצורים בעלי גוף בעולם גשמי הנתונים לפגעי הטבע. כדי להיכנס לחלל מקודש, שאנו מרגישים בו קרובים אל האינסוף ואל הנצח, עלינו להרחיק את עצמנו מכל מודעות למוות. וזה עניינו של טקס פרה אדומה.

ועתה בעוונותינו חרב בית המקדש ואין לנו כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו, אין לנו פרה אדומה, לכן הליך היטהרות בן שבעת הימים אינו נוהג עוד – אך נוהג בימינו מנהג שבעת ימי האבלות, שבו אנשים אחרים, שלא באו במגע עם המוות, מנחמים אותנו וכך מחדשים את חיבורנו לחיים. יגוננו מתמוסס אט-אט בזכות מגע עם החברים והמשפחה, ואפשר להסביר כפי שהיה בזמן בית המקדש אפר הפרה ועוד רכבים מסוימים מתמוססים במים החיים. בתום השבעה עודנו שַׁכּוּלִים, אך במידת-מה טָהַרנו, התנקינו, אנו מסוגלים לחזור להתמודד עם החיים.

הסבר לטומאת מת בימינו, לפי דעתי, אלו אנשים שחוו פגיעה רגשית או פיזית ולא מסוגלים לבחור בחיים ונאלצים לבחור במוות. לכן הכוח של שבת שלישית של חג הפורים מאפשר להם לשחרר את הפגיעה ולהתחיל להתנועע בחיים האמיתיים.״