פרשות נִצָּבִים–וַיֵּלֶךְ התשפ״ה

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

ממעלה השניה אנו מברכים ומחזקים את החטופים-חטופות-שבויים ושבויות הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.

ממעלה השלישית אנו  מקדמים בברכה את נשמת תת אלוף יצחק בן ששון שהשבת פקידת שנתו ושולחים כוח מרפא לנכד שלו, אדם.

אנו מברכים במזל טוב גדול  את יואב עמרני לרגל יום ההולדת שלו ומאחלים לו הרבה הצלחה. 

אנו מברכים את טל ברנע במזל טוב והרבה הצלחה.

אנו מברכים במזל טוב את אליזבט בזיווג הגון.

אנחנו מברכים במזל טוב את אופק ומאחלים לו התפתחות נכונה.

אנחנו מברכים את הילדה רבקה שתגדלי נכון ובטוב, שכל אחד יצליח בדרך שהוא בוחר לעצמו.

״פרשות ניצבים–וילך מגיעות בסיומה של השנה, ונושאות עימן הזמנה לעצור לרגע, להביט לאחור אל העבר, לחיות במודעות את ההווה, ולהתכונן באמונה ובתקווה לעתיד.

הפרשה נפתחת עם הסבר למונח לקיחת אחריות מודעת: ״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל״. בנאום של משה רבינו אל הדור שנכנס לארץ, הוא מציין כי הכוח לפעול ניתן לנו מהקב״ה: ״וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל״. יחד עם הכוח מגיעה גם אחריות: ״רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״. מדובר בקריאה ללקיחת אחריות על חיינו, להשתמש בכוח שניתן לנו ולכוון באמצעותו  את דרכנו באופן מודע מה שיכול להשפיע על חיינו.

ערב כניסתם לארץ ישראל פונה משה רבינו לילדי דור המדבר ומזכיר להם כיצד אבותיכם חיו בתלות מלאה בניסים: האוכל הגיע בצורת מן מן השמים, המים זרמו מן הבאר של מרים, וההגנה וההכוונה ניתנו בענני כבוד שהאירו להם את הדרך. אך כעת, ממש לפני שהם נכנסים לארץ, הוא מסביר להם שהם עומדים בפני מציאות אחרת לגמרי. בארץ ישראל לא יוכלו להישען עוד על הנסים בלבד; הם יידרשו לקחת אחריות על מעשיהם, לשלב את הכוח שמגיע מהקב״ה בתוך חיי היום־יום, ולהוסיף יוזמה אישית ופעולה מודעת.

המעבר הזה הוא קריאה להפוך את מה שקיבלנו במתנה – למימוש. להפוך את השפע האלוקי שהגיע מלמעלה – לעשייה ממשית מלמטה. ליצור חיים שבהם ההצלחה והקיום אינם מובטחים מראש, אלא צומחים מתוך הבחירות שלנו, מהמעשים וההתמודדות שאנו בוחרים לקחת על עצמנו. 

כך מלמדות אותנו הפרשות עיקרון מרכזי: הקב״ה מעניק כוח ותמיכה תמידית, אבל האחריות למימוש – להניע את חיינו, לבחור בטוב, לפעול ביושר ובאמונה – נמצאת בידינו. בדרך הזו מתבהרים שני מישורים בחיים: מה נמצא בשליטתנו – הבחירות, המעשים, התגובות שלנו; ומה שאינו בשליטתנו – מתנות החיים, הנסיבות החיצוניות והאירועים הבלתי צפויים. ההבחנה הזו מעניקה לנו בהירות: למקד את הכוחות במקום שבו יש לנו השפעה, לפעול מתוך אחריות, ולהגיב בחכמה למה שאיננו יכולים לשנות.

כשחיי היום־יום או הזמנים הקשים מסתירים את הדרך, מתגלה כוח מיוחד – כוח השירה. ברגעים כאלו מתברר לנו עד כמה השירה פותחת לבבות ומאירה את הנפש. כפי שנאמר: ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. השירה אינה רק מילים או זיכרון של סיפור מהעבר. היא כלי חי, נושם פועם, שמחזיר לנו שליטה על עולמנו הפנימי. דרך הזיכרון, המנגינה והחזרה, אנו שבים להתחבר למקורות שלנו, מוצאים עוגן גם בתוך רגעי החשכה, ומקבלים כוח לפעול מתוך אמונה ומודעות – גם כשנדמה שהדרך נעלמת מעינינו.

קבלה ואחריות

״וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ״. 

חלקו הראשון של הפסוק: ״וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ״, מתייחס לקבלה – הגעת האדם למקום, למצב או להזדמנות שניתנה לו. כאן מדובר על שלב של קבלה, פתיחה והכרה במה שיש: החיים עצמם, הכוחות, האפשרויות המשאבים הניתנים לנו. לפני שנוכל לפעול, עלינו להיות נוכחים ולהכיר במה שמונח לפנינו – זהו השלב שבו אנו ״נכנסים״אל המציאות, עם כל מה שהיא מציעה.

החלק השני כבר דורש מאיתנו להפעיל את האחריות האישית והקולקטיבית: ״וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ״. 

חלק זה עוסק בפעולה ובמימוש. לאחר שהגענו וקיבלנו את המתנה – המקום, החיים והאפשרויות – מגיע שלב הפעולה שלנו: ירושה היא לא רק קבלת דבר מה, אלא גם לקיחת אחריות על מה שהתקבל, ועשייה בתוך המסגרת הזו. היישוב והירושה מסמלים את התהליך שבו אנו מממשים את הפוטנציאל שלנו, בונים חיים מלאי משמעות, ומעבדים את המתנה שקיבלנו לכדי מציאות מעשית ומבוססת.

למעשה, הפסוק מציג לנו שני שלבים משלימים בחיים:
קבלה – להיות מודעים למה שיש לנו, להכיר בהזדמנויות ובכוחות שניתנו לנו.
מימוש – לפעול מתוך אחריות, ליצור וליישם את מה שקיבלנו, ולהפוך את הקבלה למשהו מוחשי ומשמעותי.

עשיה נטולת קונפליקטים 

נאמר בפרשה: ״כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ״.

הפסוק הזה מזכיר לנו שהטוב אינו רחוק ואינו בלתי־אפשרי. הוא לא מעבר לים, לא בשמיים, אלא ממש כאן – קרוב, בתודעה ובלב שלנו ובמילים שאנו בוחרים לומר. כל בחירה נכונה, גם הקטנה ביותר, מאירה את הדרך. מילה טובה, מעשה של יושרה, רגע של הקשבה – כל אלה יוצרים אור בחיינו ומשפיעים על סביבתנו.

לפעמים נדמה שהטוב דורש כוח שאין לנו, או שהוא שייך לאנשים שהם גדולים ומיוחדים מאיתנו. אבל התורה מגלה לנו שהסוד פשוט: כל מה שנחוץ כבר טמון בתוכנו. נדרש רק אומץ להקשיב ללב, לפנות מקום לרצון הטוב, ולאפשר למעשים לזרום ממנו אל המציאות. כך נבנה את מסע חיינו שבו כל צעד מחבר אותנו לקב״ה לעצמנו, ולזולת. 

בפרשת ניצבים–וילך מתגלה רגע מכונן: משה רבינו מעביר את ההנהגה לתלמידו יהושע בן נון, כפי שנאמר בתורה: ״קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו״. הרגע הזה אינו רק טקס מעבר; הוא מסמל את היכולת לשחרר, לתת לאחרים לקחת אחריות, ולבטוח בכוח ובחכמה שמעניק הקב״ה. השחרור הזה פותח פתח לצמיחה, מאפשר פעולה מתוך אמונה ומודעות, ומעניק כוח להמשיך בדרכנו עם ביטחון ותקווה.

הפרשות האלו אינן סתם סיום של מסע או שנה; הן קריאה עמוקה לעצור ולהתבונן, לקחת אחריות ולממש את הכוח שניתן לנו. גם בזמנים קשים, כאשר הדרך נראית מוסתרת והחשכה סובבת אותנו, תמיד קיימת האפשרות למצוא אור, להאיר את חיינו וליצור משמעות אמיתית. כל רגע בחיים הוא הזדמנות להתעלות מעל הקושי, לממש את הרצון הפנימי שלנו ולחיות חיים מלאי חכמה, אומץ, עוצמה וחיבור, חיים שיכולים להשפיע על עצמנו ועל הסובבים אותנו״.