פרשת הַאֲזִינוּ התשפ"ה

פרשת האזינו

״בפרשה זו נפרשת השירה אותה כתב משה רבינו, שמטרתה להוות אזכור לעתיד לבוא, כאשר יפנו העם עורף לתורת האל. השירה, הכתובה בשפה פיוטית וגבוהה, משבחת את הנהגת הקב״ה ואת בחירתו בעם ישראל. מול אלו מוצבים מעשי העם, מרידתו באל ועבודתם את אלוהים אחרים. בהמשך השירה מפורט העונש הצפוי לעם במקרה כזה – הקב״ה יפנה להם עורף ולא יעזור להם מול אויביהם כבעבר, אם כי לבסוף מוצגת גם נחמה: כאשר יכיר עם ישראל בערך העליון ״יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים״ – יצילם הקב״ה מיד אויביהם. לאחר שהקריא משה רבינו  את דברי השירה בפני כל העם ובפני יהושע, קורא לו הקב״ה לעלות אל הר נבו ולהשקיף על הארץ. לאחר מכן, הודיע לו האל, ימות משה רבינו בלא שיזכה להיכנס אל הארץ. 

משה רבינו מוכיח את עם ישראל שאינו מכיר בטובה שהקב״ה העניק לו, וכתוצאה מכך עשוי לחטוא ולעבוד עבודה זרה. משה מעמיד אפוא את יסוד החטא על תכונה המוכרת לכולנו בשם ״כפיות טובה״: ״הַ לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת-עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם: הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ״. 

ואכן, רבים מהחטאים שבני אדם נכשלים בהם – הן חטאים שבין אדם למקום-לקב״ה, והן חטאים שבין אדם לזולתו, נובעים מגישה שאינה מכירה בטובה שזכינו לה. מן הראוי להתבונן בתופעה זו וללמוד כיצד להתמודד איתה. כאשר אנו מדברים על ״כפיות טובה״ אנו מתכוונים לעיתים לאדם שמייחס את הצלחותיו לעצמו ואינו מכיר בכך שהזולת סייע בידו. אכן, זוהי תכונה אנושית מוכרת, ויש לה הסבר פשוט. כאשר אנו מכירים בכך שנזקקנו לעזרת הזולת, הדבר פוגע בכבודנו וגורם לנו להרגיש לא מוצלחים מספיק, ובפרט, תלותיים ולא עצמאיים. אלא שעלינו להודות באמת ולהכיר בטובה שהזולת העניק לנו, גם אם הכרה זו גורמת לנו אי נעימות או פוגעת בדימוי העצמי המצליחן שבנינו לעצמנו.

אך יש מקרה חמור יותר של כפיות טובה, כאשר אדם אינו מכיר כלל בטובה שיש לו, אלא מביט ומתמקד רק בחלקים השליליים שבחייו. תכונה רווחת זו נובעת מפרפקציוניזם הגורם לאדם להציב במרכז חייו את החסר, גם אם במבט אובייקטיבי הוא קטן ודל לעומת היתרונות והטוב שהאדם זכה להם. גישה מעין זו גורמת לאדם לצבור רגשות שליליים על העבר ועל מצבו בהווה, ולפתח פסימיות כלפי אפשרויות התיקון בעתיד. לעומת זאת, כאשר אדם מכיר גם בטוב שיש לו – ולכל אחד יש מידה של טוב בחייו, לעיתים אף מידה רבה מאוד – הכרה זו מפתחת בו רגשות חיוביים והוא נעשה אופטימי ומאמין באפשרויות של שיפור והתקדמות.

כפיות טובה אינה רק חטא, אלא היא סיבה למצבים גרועים יותר בעתיד; ואילו הכרת הטוב אינה רק גישה נכונה, אלא גם מביאה את האדם אל עתיד טוב יותר. כאשר משה רבינו מוכיח את בני ישראל על כפיות טובה הוא קורא להם: הכירו בטובה שיש לכם! הכירו בטובה שא-לוקים העניק לכם!

אם נבין שאנו מוגדרים לא באמצעות האירועים הפוקדים אותנו, אלא על פי תגובתנו להם; ותגובה זו, מצדה, נקבעת על פי הפרשנות שאנחנו נותנים למה שקורה לנו. אם נשנה את צורת החשיבה שלנו – ובכוחנו לעשות זאת, בזכות הגמישות של המוח – נוכל לשנות את הרגשתנו ואת אופן פעולתנו. 

היות שמעשינו אינם מגדירים אותנו לגמרי, יש בתוכנו גרעין שנשאר זך – ״אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה״, ועל כן, יהיו מעשינו רעים כאשר יהיו, תמיד נוכל לחזור בתשובה ולהיטהר. מכאן נוצרת שָׂפה של תקווה, שהיא הכוח היחיד החזק דיו להביס תרבות של ייאוש.

חלק חשוב במסע התיקון האישי של האדם הוא להכיר בטוב שזכה לו, להפסיק להתמקד בהיבטים השליליים ולשים דגש על ההיבטים החיוביים שבחייו. השלב הבא הוא להבין מהו מקור הטוב הזה – א-לוקים, ולפעול מתוך הכרה זו בענווה ובשמחה״