פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ התשפ"ד

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ- יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״
מהמעלה השניה אנו זוכרים את איבון מלכה זכרונה לברכה שהשבוע יום רביעי פקידת שנתה יהי רצון שהיא תזכה לשכון בגן עדן.
ממעלה השלישית אנו מברכים את משפחת מזרחי לרגל חתונת הבת הילה שהקדוש ברוך הוא ישפיע עליהם שבע רב.

פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ

״בתחילת הפרשה אנו פוגשים בסוג של אחווה ששוררת בין כהנים לויים וישראלים, ולאט לאט אנו מבחינים בהידרדרות שנמצאת בכל חלקי עם ישראל, מקטן ועד גדול. בעיקר האמונה השגויה שהוטבעה בבני ישראל, שאומרת להם אתם שייכים לארץ מצרים כי שם נולדתם ובעקבות זאת נולד בתוכם רצון חזק לחזור למצרים, הם מתגעגעים לבשר ולמאכלים הטעימים, וברור לכולם שאלו דברים שלא היו ולא נבראו. בעקבות הזלזול וכפיות הטובה משה רבינו מאבד עשתונות, וכבר ידוע שמשה רבנו הוא מנהיג הכי גדול שהיה לעם ישראל. לאחר מכן התורה מספרת לנו על  אהרון ומרים שדיברו רעה על משה רבינו. 

מכל האמור בפרשה נקח איתנו דבר אחד בלבד – התנהגותו של אדם היא זאת שקובעת את יחסו של הקב״ה אליו ומשם יש שרשור של יחסם של האחרים אליו. כפי שנאמר במשנה, מסכת עדויות פרק ה׳ משנה ז׳: ״מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ״, כלומר, למרות שנולדנו לתוך מציאות מסוימת לא בהכרח שנוכל להחזיק בה, ובכיוון ההפוך למרות שנולדה בתוכנו מציאות עגומה עקב מעשים או אמונות שגויות שמביאות עימם סיטואציות בעלות ערך עצמי נמוך, אנו יודעים שיש ביכולתנו ליצור שינוי במציאות ולהכניס בה תנועה אשר מביאה עמה את הרצון לְהַחֲיוֹת את הנפש ולמלאה חַיּוּת, שמחה ושלווה. 

אפשר לראות את זה דרך פסוק בתורה ששם רואים שינוי תפיסתי, המדבר על החלפת הבכורים בלוויים, בגלל אמונות שגויות שמביאות תעתוע בהלך הרוח של האדם עצמו. וכך כתוב במקרא: ״וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם. כִּי לִי, כָּל-בְּכוֹר–בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה: לִי יִהְיוּ, אֲנִי יְהוָה״. 

כשקוראים פסוק זה אנו מבינים בתודעתנו כאילו הקב"ה שינה את דעתו והחליט לקחת את הלווים שלא על פי התכנית האלוקית המקורית ומשחרר את בכורי ישראל שהיו אמורים לעבוד במשכן. למעשה פעולה זו התרחשה כבר בבריאת העולם. לפי מה שנאמר בתחילת ספר בראשית נראה שמהות התוכנית המקורית של הקב״ה הייתה להשכין את האדם בגן עדן, וכאשר האדם חטא הוא גורש משם. לכאורה יש כאן שינוי בתוכנית האלוקית, כיוון שמעתה ואילך האדם אינו במקום שנועד לו. דומה הדבר בעניין הגלות. התכנית המקורית הייתה שבני ישראל יֵשבו בארץ ישראל, אולם משחטאו גלו ממנה. וכך בבכורים, עפ"י התכנית המקורית היו הבכורים צריכים לעבוד את עבודת המקדש, אך משחטאו הבכורים במעשה העגל החליף אותם הקב"ה בלווים במשרתים אחרים ראויים מהם.

מהותם של עַמּוּד עָנָן וְעַמּוּד אֵשׁ 

בתהליכי יציאת מצרים עם ישראל מלווה על ידי ״עַמּוּד עָנָן-וְעַמּוּד אֵשׁ״. כפי שנאמר במקרא: ״וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם–לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן, יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ, לָיְלָה–לִפְנֵי, הָעָם״. 

ישנם שני נסים מהותיים לעם היהודי:
הראשון: הוא הנס שמביא להצלה, לאורך התנ"ך מסופר על ניסים שונים שעושה הקב״ה לעם ישראל בזמן מצוקה, כפי שהתרחש בחג החנוכה במלחמת החשמונאים ברומאים.
השני: הוא עַמּוּד עָנָן וְעַמּוּד אֵשׁ, שאינם בגדר ניסים רגילים, מכיוון שהעין שלנו מתרגלת אליהם ולאחר זמן מה היא שמה את הנס בתבנית ההרגלים ואנו מפסיקים להודות על הניסים שמלווים אותנו ביום יום. שורש הנס מופיע במעמד של גילוי שכינה. כפי שנאמר בתורה: ״הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן-וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר-וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ״. 

בכוחות ההשפעה של עַמּוּד עָנָן וְעַמּוּד אֵשׁ יש שתי תכונות:
הראשון: שמירת עם ישראל מפני הגויים כפי שנאמר במקרא: ״וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה״.
השני: כוחות ההשפעה של עַמּוּד עָנָן וְעַמּוּד אֵשׁ תפקידם להכניס מוטיבציה בכוח הרוחני של האדם, למרות שיש קושי בדרך אסור להתייאש, כפי שנאמר במקרא: ״כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה״, כלומר עלינו להתקדם בעשייה ולהכניס את כוחות ההשפעה של הקב״ה לחיינו, כדוגמת הגעת כולם לראש חודש תמוז לעמותה, ששם כוחות ההשפעה עובדים בלי הפסקה בגלל מהות הדין של חודש תמוז.  

גילוי השכינה באמצעות עַמּוּד עָנָן וְעַמּוּד אֵשׁ 

בדרך כלל הדרכים בהם הקב״ה מתגלה יהיו באמצעות מבנים שיוצרים חציצה כדוגמת פרגוד-מסך, הבונים בתוכנו תכונה בעלת מרקם של ריחוק מהקב״ה. עַמּוּד עָנָן מסתיר ויוצר הבדלה בין הברואים ובין הבורא. הענן הוא כיסוי המסתיר מעיני הברואים, ומגן עליהם מפני עוצמות כה חזקות של גילוי שאין בכוחם להיחשף אליהן. כאשר הענן מופיע, הקב"ה מופיע בתור נעלם ועליון. וכך כאשר הקב"ה התגלה על המשכן בענן, אפילו משה רבינו לא היה יכול להיכנס כפי שנאמר במקרא: ״וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד-כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן״. הענן הוא מעין רחם המגן על האדם מפני קשיי החיים בטרם הוא מוכן להתמודד איתם. וכך, תקופת המדבר כולה שימשה כמין רחם שבה עם ישראל טרם נולד באמת. 

במדבר אנו מוקפים בדברים עילאיים, יש השראת שכינה עלינו, מן יורד מן השמים, ענני הכבוד מקיפים אותנו. וכל התהליך הזה נוצר כדי להכין אותנו לחיים האמיתיים, הכוונה להיות נוכח בכל סיטואציה ולוותר על היעדר (absence, חוסר) אינטימיות בפרט, כלומר לפנות מקום גם לנו עצמנו בעולם הזה. 

כוחות ההשפעה הנפוצים ביותר שאנו משתמשים בהם בהרגל הקבוע שלנו עליהם נאמר בפרשה: ״וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם״ הם שבת, ראש חודש, חג פסח, ספירת העומר, חג שבועות, ט׳ באב, ט״ו באב, ראש השנה, יום כיפור, חג סוכות, שמיני עצרת, חג החנוכה, ט״ו בשבט וחג הפורים. למעשה באמצעות כוחות השפעה הללו אנו מושכים לתוכנו את מה שבאמת אנו צריכים. לדוגמה, הרבה אנשים שחיים בתוך עולם הרוח סובלים ללא ידיעתם מהיעדר (absence, חוסר), ולכן הם לא נותנים מקום לאנשים בעלי נוכחות בפרט, מבחינתם הם לא זקוקים לכלום ומשליכים גם על הצד השני שלו יש נוכחות בפרט. ברגע שהם מבקשים דברים לעצמם, תמיד הם יבקשו באמצעות הכלל, אבל כמו שאמרנו, כוחות ההשפעה הולכים לחוסר, ואז הם חווים בתודעתם כישלון, מנקודת מבטם בקשתם לא נענתה, למרות שכוחות ההשפעה כוונו בדיוק למה שהם הכי זקוקים לו. תמיד לכל הר יש את הצל שלו. 

פסח שני

נאמר במקרא: ״וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח-בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם-יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ״. מפרשת פסח שני אנו למדים שני דברים מהותיים: האחד, הוא היכולת שניתנת ליחידים לקדש את הזמן. השני, הרצון שנולד בתוכנו לקיים מצווה מתוך השתייכות לכלל ישראל. הרעיון שעומד מאחורי "פסח שני" הוא העיקרון של הזדמנות שניה. גם אם פספסת והחמצת, זה לא הסוף, יש עוד הזדמנות! עיקרון זה הוא רעיון יהודי מהותי. היהדות מלמדת אותנו שוב ושוב, שגם אם לא הצלחנו ולא עמדנו ביעד, ניתן לחזור ולנסות שוב. כוח ההשפעה של פסח שני, מזמן לכל אדם שנכשל בעיסוקו הזדמנות שניה. למעשה מציאות החיים אומרת שמהות הירידה היא תכלית העליה. ולכן החושך של חיינו הוא הדרך לגלות את האור שמחכה כדי להאיר לנו דרכנו. ועל זה נאמר בשיר ״מה שהיה היה – העיקר להתחיל מהתחלה״.

כבר ידוע שכשאנו עוזבים מקום, ולא משנה אם היה לנו רע או טוב, אחת הדרכים להשתחרר מהמקום שהיינו הוא על ידי יצירת משברים יזומים. לאחר שעם ישראל יוצא מארץ מצרים דרך המדבר לכיוון ארץ ישראל, פורצים משברים. אחד המשברים ביסודו קשור למהות הגשמיות, הטענה של: ״מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר״. משה רבינו טוען כלפי שמיא: ״מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה״. בהמשך אומר הקב״ה למשה רבינו: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ״. הטענה על היעדר בגשמיות (מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר) נובעת מהיעדר מהרוחניות. 

משה רבנו זיהה שהטענה על מחסור באוכל שבאמת לא היה להם במצרים, מלמד על מצוקה רוחנית. העם בדרך לארץ ישראל לאחר מתן תורה והצבת יעוד גדול של ממלכת כהנים וגוי קדוש, והנה הם מתלוננים על מחסור בדגים, אבטיחים וקישואים. יש פער אדיר בין הייעוד והצפייה לגדולות העתידיות, לבין המצב בו העם נמצא. לכן תשובת הקב”ה היא הרחבת המנהיגות הרוחנית באמצעות שבעים הזקנים – מנהיגים רוחניים ומנוסים שיבינו לליבו של העם. המנהיגים הללו צריכים להיות כאלה שלקחו חלק חשוב בזמן שעם ישראל היה בשעבוד בארץ מצרים. 

וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ 

רבים מהאנשים יש בתוכם אמונה שגויה שאם הם יתנו מהרוח או מהעוצמה שלהם לאחרים אז הם תאורנים, ולמעשה אותה אמונה שגויה יש בידה את היכולת לרוקן את כוחות הנפש של האדם כדי שימשיך לחשוב שלוקחים ממנו את האנרגיות שלו, וברוך השם אתם כבר יודעים מכאן איך כולם מדביקים לאמונה שגויה זאת הרבה הרבה שמות, אז אולי כדאי להבין שבשונה ממנהיגות מעשית-פרקטית, מנהיגות בתחומי הרוח עובדת אחרת. האצלה היא המשכה והרחבה בעוצמה הרבה יותר גדולה, כשהמאציל איננו מפחית מעצמו כלל. אדרבה: ההאצלה רק מגדילה את עוצמתו. יחד עם זאת, גם בהאצלת סמכויות מעשיות ופרקטיות, כדאי להעביר מעשר רוחני, משהו מהרוח מהייעוד והמוטיבציה. בכך מעשירים ומרחיבים את מקור הסמכות״.