פָּרָשַׁת בַּמִּדְבָּר

" פרשת ״במדבר״ כולה היא לכאורה ענין ארגוני חשוב מאוד בארגונה וסידורה של כל חברה ומדינה, והיא מנוהלת על ידי רשימות סטטיסטיות, חלוקת העם לפי השבטים ואירגונם לארבעה מחנות, הסדרים טכניים, מינויים של מופקדים על שירותים, קביעת התפקידים והפונקציות שהוטלו על הלויים, בעיקר בהובלת ונשיאת חלקי המשכן וכליו, פירוקו והרכבתו בתחנות מסע העם. אבל אותנו מעניין מהי המשמעות האמיתית של מִפקד בני ישראל? באופן בסיסי, מִפקד הוא בעייתי; ראיה שטחית רואה בבני האדם לא יותר מאשר מסה שאיתה עושים דבר-מה, ללא התחשבות בפרטים המרכיבים את הכלל. וכך, פעמים שאני שואל אדם: "מי אתה?", והוא משיב לי: "אני אינסטלטור". אותו אדם ענה לי איזו פונקציה הוא ממלא, ואילו אני שאלתיו מיהו, מהי מהותו, מה מייחד אותו? תשובה עמוקה הרבה יותר תהיה שמו הפרטי של האדם, שהוא כשלעצמו כבר מתאר דבר מופשט שאינו ניתן לכימות. הוויכוח הוא מאוד ברור – האם הולכים על האיכות או על הכמות. אם כן, מלכתחילה המניין מופיע בתורה כדבר בעייתי, אלא אם כן הדבר נעשה דרך אנרגיית נשמת האומה. שכאן ההתייחסות אל הקבוצה הנספרת כאל מספר אחד בודד: "שש מאות אלף איש". שיטה אחרת תספור פרט-פרט על פי שמותיהם ותמנה כל איש בפני עצמו, ובכך תדגיש את חשיבות הפרט. באה התורה ואומרת שעלינו למנות "במספר שמות": ״שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם״. (במדבר פרק א פסוק ב)
לוקחים בחשבון גם את המספר וגם את השמות, ואז שני הצדדים יוצאים מורווחים: "כלל שהוא צריך לפרט, ופרט שהוא צריך לכלל": רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת: (א) מקל וחומר; (ב) מגזירה שוה; (ג) מבנין אב מכתוב אחד, מבנין אב משני כתובים; (ד) מכלל ופרט; (ה) מפרט וכלל; (ו) מכלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט; (ז) מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל;(ח) כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. (ט) כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל לטעון טוען אחר שהוא כעניינו – יצא להקל ולא להחמיר. (י) כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל לטעון טען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר. (יא) כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירו הכתוב לכללו בפירוש. (יב) דבר הלמד מעניינו, ודבר הלמד מסופו; (יג) וכן שני כתובין המכחישין זה את זה – עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהן״. (ספרא פרשה א, ברייתא של רבי ישמעאל) – גם היחיד מוצא את עצמו שייך לכלל, וגם הכלל הוא בעל משמעות מפני שהוא מתפרט לפרטים.

אולי כדאי לראות את חלקה הראשון של פרשת ״במדבר״ ששם ישנו מפקד אוכלוסין ראשון של בני ישראל דור יוצאי מצרים, וייתכן אפילו כי הוא הראשון הידוע בהיסטוריה האנושית, וגם תאריך ביצועו ניתן כאן בדיוק נמרץ.

מבנה זה נראה לכאורה כאינפורמציה על סידורים פשוטים וברורים, שבחלקם הייתה להם משמעות לשעתם, בחלקם נקבעו לדורות בקשר לעבודות המשכן, אולם בין הפרטים מפוזרים גם הוראות, רמזים והתייחסויות לתהליכים שהם מעבר לענייני סטטיסטיקה וטכניקה, מהם דברים המשתמעים מתוך הפשט, ומהם תהליכים אשר חז״ל חושפים אותם מתוך תהליכים האמורים במפורש, ומשם הם בנו מבנה מערכתי של לקיחת אחריות בהנהגת עם ישראל בשעה שהם מתקיימים בגלות-מדבר וגאולה-ארץ. עם כל זה אין פלא כי כל פסוק בתורה ואפילו כל מלה ותג שבה, ניתנו וניתנים למדרש, ויכולים לשמש יסוד לתלות בהם עניני עיון וחקירה, ובעיוננו הפעם נעמוד על פרטים אחדים, אשר גם אם אין בהם תוכן רעיוני עמוק, הריהם מהווים דוגמאות של התייחסות לנוסח התורה מבחינת לימוד ומגמה להבנת פרטי הפרטים, ומן הדברים הרבים במקורותינו נציין אחדים שהם בגדר חידודים חריפים אשר יש ביכולתם לבנות מבנה שעוזר לאדם להשתנות מההרגלים שהוא רכש עקב תהליכים טראומטיים שהוא עבר במהלך חייו, וישנם תהליכים אחרים שהם בגדר הרהורים חמורים ועמוקים.

לפני שנמשיך נתעכב לרגע ונחווה את אחד הפרשנים הגדולים ביהדות הרב יעקב בן אשר, "בעל הטורים" שהיצירה שלו בעולם הגות הלכתית, "ארבעה טורים":
טור אורח חיים – סדר יומו של האדם מקומו עד שכבו: תפילות, שבת, חגים וכדומה, מבוסס על חכמי אשכנז וצרפת ומביא דברי מוסר ומנהגים מחסידי אשכנז ומחוגי המהר"ם מרוטנבורג.
טור יורה דעה – על הלכות איסור והיתר, דומה במבנהו לספר תורת הבית של הרשב"א.
טור אבן העזר – על הלכות אישות, מבוסס על המשנה תורה לרמב"ם בספר נשים.
טור חושן משפט – על הלכות ממונות ונזיקין, בנוי על ספר התרומות לר' שמואל הסרדי, ועוד מחכמי ספרד.

רבי יעקב בן אשר "בעל הטורים" על נשיאי השבטים
בתחילת פרשת במדבר מתמנים הפקידים האחראים על ביצוע המיפקד הגדול, והם נשיאי שנים-עשר שבטי ישראל הנימנים לפי הסדר כל אחד ושם אביו, והראשון מהם הוא אליצור בן-שְׁדֵיאוּר משבט ראובן, והאחרון שבהם הוא אחירע בן-עֵינָן משבט נפתלי.

לכאורה זוהי אינפורמציה שאיננה אומרת לנו אלא את סיפור העובדה כי היו אלה נשיאי שנים-עשר השבטים, עליהם הוטל התפקיד לארגן את המיפקד, אולם "בעל הטורים" שתמיד מלמד אותנו לעמוד על פרטים ודקדוקים כאלה, מוצא כאן מקום לדרוש נאה לעניין נשיאי השבטים שנתמנו, אף על פי שאין לכך שום קשר לעניין הנידון, הוא מוצא זאת בסמיכות לשון מדברי משה רבנו האחרונים לעם-ישראל בשירת האזינו, המורים על יחסו של צור-ישראל לעמו, בקשר לפסוק: ״יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ״. (דברים פרק לב פסוק י) וזו לשון: "בעל הטורים" הפרשה הפותחת במהות נשיאי העם, מתחילה בנשיא הראשון אליצור בן-שְׁדֵיאוּר, ומסיימת בנשיא אחירע בן-עֵינָן. על שם: ״יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ״ ועל ידי הענן כלומר המילה ״יִצְּרֶנְהוּ מעוררת את האסוציאציה עם אליצור, והמלה עֵינוֹ״ מזכירה את: ״וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ״, (שמות פרק יג פסוק כא) בכל שנות נדודיי עם ישראל במדבר. על הביטוי: ״וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם״ (במדבר פרק א פסוק יח) כבר בתחילת פרשת במדבר העוסקת כאמור בעניינים אדמיניסטרטיביים דמוגרפיים וסטטיסטיים הקשורים בניהול ומנהל, ניתנות הוראות לעריכת מפקד אוכלוסין, שנועד לארגן את העם לשבטים, ולקבוע את מספר המשתייכים לכל חטיבה וחטיבה, ובענין זה לשון הפסוק היא: ״וְאֵת כָּל-הָעֵדָה הִקְהִילוּ, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וַיִּתְיַלְדוּ עַל-מִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם: בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה–לְגֻלְגְּלֹתָם״ (במדבר פרק א פסוק יח)

המלה "וַיִּתְיַלְדוּ" טעונה הסבר, והתפיסה הרווחת והמקובלת המופיעה גם אצל רוב המפרשים היא, שכאן לפנינו שם נירדף ל- ויתְיַחֲסוּ, מונח המופיע בספרי המקרא המאוחרים ובעיקר ב-״עזרא ונחמיה״ בהם המשמעות היא ברורה, הוי אומר קביעת שייכותם של הפקודים למשפחות מסוימות, מבחינת היותם צאצאי משפחות אלה.
לגבי ספרי ״עזרא ונחמיה״ אפשר גם להוסיף ,מבחינת היותם הצאצאים הכשרים למשפחות מסוימות, כלומר כאן לפנינו עניין הייחוס המשפחתי הכולל את ההתייחסות לעם ישראל המורכב ממשפחות אלה.

 מדוע שבט לוי לא נפקד יחד עם שאר שבטי ישראל?
שבט לוי פקוד בפני עצמו, יש לו ספירה משלו מפני שהוא מיוחד. בפרשה שלנו מציינים לא רק את המניין של כל שבט ושבט אלא גם את מושב המחנות השונים, כאשר במרכז כל המחנות נמצא שבט לוי, ובמרכזו של שבט לוי נמצא המשכן. כלומר, הספירה כולה סובבת סביב מוקד מסוים – השראת השכינה בעם ישראל דרך שבט לוי, שהוא השבט העומד במרכז עם ישראל במדבר דווקא. בארץ ישראל, אותם ראשי המחנות שהתמקמו במדבר סביב שבט לוי – יהודה במזרח, אפרים במערב, ראובן בדרום ודן בצפון, התמקמו מסביב לשבט אחר – הלא הוא שבט בנימין, כאשר: שבט דן נמצא ממערב לו, יהודה מדרום, ראובן ממזרח ואפרים מצפון. מבחינה זו, בנימין הוא "שבט הלוי" של ארץ ישראל. בנימין הלא הוא ה"צבר" מבין כל השבטים – הוא היחיד מבני יעקב שנולד בארץ, והשכינה "לא שרתה אלא בחלק בנימין". (מסכת זבחים דף קיח) לעומת זאת, במדבר קורה ההפך הגמור; מאחר שהמדבר הוא המקום של התלישות, דווקא מי שאין לו אחיזה בארץ הוא זה שיכול להנהיג את העם במקום תלוש, ולכן לוי נבחר למשימה. התלישות המדברית איננה שלילית, אדרבה – היא זו שמאפשרת ללוי לפתוח את העיניים אל עולם רחב יותר. וכך, בעוד שביתר השבטים היה לכל בעל משפחה את אדמתו, היו לו שורשים, לכוהנים הייתה אריסטוקרטיה ועבודת המקדש, ללויים לא היה לא את זה ולא את זה, ודווקא זה מה שאפשר להם לבוא במגע עם מה שמעבר לעולם. לכן, דווקא הלוי הוא המועדף מכל השבטים להרבצת התורה בעם ישראל יותר מכל השבטים – "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". (דברים לג פסוק י)

מתוך המהלך הזה אפשר לומר כי בארץ ישראל, הלוי משמר את זכר המדבר, הוא "היהודי הנודד" הנצחי, ה"מדברי" בתוך הישוב, ואי אפשר לישוב להיות ישוב מוצלח אם הוא איננו זוכר שהוא בא מן המדבר, עליו להשאיר איזשהו מקום לגמישות שהמדבר נותן. אפשר לומר שההיסטוריה של עם ישראל היא מעין גלות אחת ארוכה – שבמהלכה משמרי התורה (באופן סמלי – שבט לוי) הם הדומיננטיים, כאשר רק באחרית הימים אנו יוצאים מן הגלות, ואז שבט בנימין צריך לתפוס מקום מרכזי יותר בחברה. ובימינו, כשנראה התפתחויות של ההלכה (כמובן תחת התנאים שהציבה ההלכה – ב-סנהדרין בלשכת הגזית אז נראה גם יציאה מתורה של גלות לתורה של נצחיות.

מדוע הוחלפו הבכורות בשבט לוי בעבודת ה'?
הבכור נולד ראשון להוריו ובכך נהפכים הוריו לאב ואם. במובן מסוים יש לו תפקיד של גואל להוריו, וזאת מבלי שעשה שום מעשה. עקב כך, יש לבכור נטייה טבעית להעמיד את עצמו במרכז היקום. כאשר נולד לבכור אח חדש, הוא הופך מבן יחיד לאח ובכך הוא מאבד את מעמדו הקודם. הדבר מציב בפני הבכור אתגר – האם יוכל למלא את תפקידו למרות יצר התחרות?. כלומר, מי שמכיר בכך שהוא לא יחיד בעולם, שמקבל כשווה את אחיו הצעיר, יכול למלא את תפקיד הבכור. לעומת זאת  מי שמחשיב רק את עצמו –  מוצא החוצה. ואכן, כך היה בהיסטוריה: הבכור הראשון – קין – לא הצליח להשלים עם התחרות כביכול מצד הבל והרגו, ובעקבות כך נודה. גם ישמעאל ועשו לא היוו הצלחה גדולה כבכורות. אצל ראובן אמנם לא היה כישלון מוחלט אך גם הוא לא מילא את חובותיו כבכור. אצל אפרים ומנשה היה תיקון מסוים בכך שלמרות העדפת אפרים ע"י יעקב, מנשה לא כעס ולא נטר לאפרים. אם כן, יש כישלון מתמשך של הבכורות מלמלא את תפקידם לשרת בקודש ולתת כיוון רוחני ראוי למשפחתם ואחיהם. כל זאת עד שהפציע אורו של אהרן, שעליו נאמר: "הלא אהרן אחיך הלוי… הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בליבו" (שמות פרק  ד פסוק  יד). אהרן תיקן באופן מלא את הבעיה המוסרית של הבכור. לא רק שהוא מקבל את האח הצעיר שווה אלא אף שמח כאשר הוא מתמנה מעליו. התורה מעידה שמדובר בשמחה פנימית אמיתית ולא רק בהבעה חיצונית: ושמח בליבו. מי שתיקן באופן כזה את בעיית הבכורות, ראוי לרשת את תפקיד הבכורות. ואכן, תפקיד הבכורות הועבר בעיקר לכוהנים ואף לכל שבט לוי שנמשך אחר אהרן. זהו הטעם הפנימי להחלפת הבכורות בלויים.

מדוע היה צורך לעשות הפרדה בתוך שבט לוי בין לווים לכהנים?
כשמדובר בקודש, יש לתת מקום לשני היבטים סותרים מבחינה מסוימת: מצד אחד החסד הגדול הבא לידי ביטוי בכהונה – הכהן משפיע חסד לבאים לפתחו, אוהב שלום ורודף שלום. מצד שני, הקנאות הדתית המצויה ביתר שאת אצל בני לוי, שגם היא נחוצה במינון הראוי. אפשר לומר שהכהן הוא לוי בבסיסו שהפך לכהן – מידת הדין שהפכה למידת החסד. נבאר: הלא הכל מתחיל מאהרן, שכאמור היה הבכור הראשון בהיסטוריה ששמח בגדולתו של אחיו הקטן, בכור משבט לוי ("אהרן אחיך הלוי" (שמות פרק ד פסוק יד)) שהלך נגד טבעו והפך את מידת הדין של שבט לוי למידת החסד. ומפני ששורשם הוא במידת הדין שהתהפכה, הכוהנים הם הראויים יותר מכולם להפיץ את מידת החסד בעולם.

מדוע שבט שמעון לא משמש יחד עם בני לוי?
אם קודם לכן אמרנו ששבט לוי מאופיין על ידי מידת דין מסוימת, בשבט שמעון מידת הדין היא קיצונית עוד יותר. שורש העניין במעשה דינה – שם לוי קינא לשם שמים, ואילו שמעון לא עשה כן. ״פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית–זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר:  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא״. (במדבר פרק כה פסוקים יא-טו) הדיבור  בא לידי בירור במעשה זמרי ופנחס (זמרי הוא משבט שמעון ופנחס משבט לוי), כאשר בסופו של דבר במעשה של זנות (הדומה למה שארע במעשה דינה) – דווקא נשיא שבט שמעון נפל היכן שבני שבט לוי לא. סדרה ההשגחה ואת הקנאות הזו היא עידנה בחלוקת הנחלות בארץ, כאשר שבט שמעון נבלע בנחלת שבט יהודה.

הַלְוִיִּם כ-תחליף ל-בְּכוֹרוֹת
״קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְהוָה״. (במדבר פרק ג פסוק מה)
ידוע כי מלכתחילה נועדו הבנים הבכורים לתפקיד הגדול של היותם מוקדשים לעבודת-ה' במשכן, כלשון הפסוק: ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם. כִּי לִי, כָּל-בְּכוֹר-בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה: לִי יִהְיוּ, אֲנִי  ה'״. (במדבר פרק ג פסוקים יב-יג).

אולם לאחר כשלון העגל והפרת הברית, נטלה פריבילגיה מהבכורים והועברה לידי הלויים, שנבחרו מפי הגבורה-על ידי הקדוש ברוך הוא ,כתחליף לבכורי ישראל, ומכאן מתעוררות  שתי שאלות:

השאלה הראשונה: האם משמעות מסוקים אלה היא כי אמנם חל כאן כביכול שינוי בתכנון  סדרי העבודה של השם יתברך? לכאורה דבר זה משתמע ממש מלשון המסוקים, מה שאין להעלות על הדעת. מבחינה תיאולוגית-תוֹרַת הַאֶמוּנָה.

השאלה השניה: היא בלשון הסיום של הקטע העוסק במינוי  זה של הלויים, בו מדובר למעשה  בעניין סדר ואירגון, פְּרוֹזָאִי- סגנון כתיבה ודיבור הדומה ביסודו לדיבור היומיומי. אולם מאידך הסיום מפתיע ביותר. שהרי נאמרה  בו מעין הכרזה ברת משקל: ״כִּי לִי, כָּל-בְּכוֹר-בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה: לִי יִהְיוּ, אֲנִי  ה'״. (במדבר פרק ג פסוקים יג).

רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ על  המשפט: ״לִי יִהְיוּ, אֲנִי ה'״.
בעניין זה אומר רבנו עובדיה סְפוֹרְנוֹ, דבר מעניין ועמוק מאוד, והוא רואה בתוספת המילים: ״אֲנִי ה'״, תירוץ לשאלה הראשונה. לכאורה משתמע מפסוקים אלה כאילו משהו השתנה בתוכנית האלוהית, שהרי מלכתחילה נועדו הבכורות להיות נושאי עבודת ה' בישראל, אולם כאמור הם הוחלפו בלויים. רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ טוען שלא יעלה על הדעת לומר שבגלל מה שארע בקרב עם ישראל חל כביכול שינוי באלוהים, ולכן כך מפרש הוא את הסיום: ״וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם״. ״לא שיניתי כשמאסתי הבכורות״, כי זה ההשתנות קרה לא מצדי אבל מצדם שחטאו. רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ משתמש כאן בלשון לא שיניתי, בעקבות לשון אחרון הנביאים האומר כפי שהסברנו בעקבות לשון אחרון הנביאים האומר: ״כִּי אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם. (מלאכי פרק ג פסוק ו), כדי ללמדנו כי לא חל כל שינוי בשם-יתברך, אלא השינוי חל דווקא באותם אליהם נועדה כוונה זו, וממילא גם התוצאה נשתנתה, ועובדה זו מהווה בנין אב יסודי להבנת משמעות הבריתות שהקדוש ברוך-הוא כרת עם האבות ועם ישראל, וכן לגבי הייעודים שנאמרו מפי נביאי ישראל. נכון הדבר כי מלכתחילה הוטלה המשימה על בכורי ישראל, אולם מאחר שגם הם נכשלו וחטאו, לכן הוחלפו בלויים. יעודי ה' והבריתות שרירים וקיימים לעולם, כי השם יתברך אינו גוף ואין לו דמות הגוף, ולא יעלה על הדעת ליַחַס לו שינויים, והוא זוכר הברית לעולמים; ואם בכל זאת חלים שינויים הרי שהם נובעים בסיבת השותף  השני  לברית ,ועם ישראל צריך להיות ראוי ייעודים אלה, ופרשת הבכורים היא מעין פָּרָדִיגְמָה, היא תבנית מחשבה המגדירה את העמדה של אדם, ומשפיעה על תפיסת המציאות שלו ועל הדרך שבה הוא רואה את העולם. לדבר זה.

איך סודרו השבטים במדבר ובארץ ישראל?
המחנות סודרו בארץ ישראל בדומה למבנה שהיה במדבר: יחד עם שבט אפרים היו שבט מנשה ובנימין, עם שבט דן היו בני שבט אשר ונפתלי, ועם שבט שמעון – היו ראובן וגד (בימי אמציה מלך יהודה הם התקרבו מזרחה לשבט גד). כל שנותר הוא שבט יהודה, כאשר יששכר וזבולון שהיו עימו במדבר לכאורה רחוקים ממנו בארץ ישראל (הם היו בצפון ואילו יהודה בדרום), אלא שאנו יודעים מספר דברי הימים שהשופט יאיר בן מנשה שישב בגולן היה מצד אביו משבט יהודה ומצד אימו משבט מנשה. כך שאפשר לומר שהסדר המדברי המקורי נשמר אף לאחר הכניסה לארץ.

בהקשר זה נזכיר את האמור בספר תהילים: "יושב הכרובים הופיע… לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך…". (תהילים פרק פ פסוקים ב-ג) כלומר – אפרים, בנימין ומנשה קשורים ל"יושב הכרובים". לפי פרשתנו ברור מדוע – הכרובים היו סמוכים לצד מערב, שם חנו אפרים, בנימין ומנשה. הדבר מראה על קדמות הקישור של שלושת השבטים הללו לכרובים, בניגוד לטענת מבקרי המקרא.

שבט בנימין הוא שבט מיוחד ורב-גוני: החל מסיפור יוסף ואחיו, המשך בכך שבנחלתו נבנה המקדש ושרדו את הגלות יחד עם שבט יהודה. מצד שני, זהו שבט שכמעט ונכחד בשל מעשה פילגש בגבעה, המלך הראשון בישראל צמח ממנו אך נפל. מה מסמל שבט בנימין?

שבט בנימין הוא השבט המסמל את העתיד. עוד במחלוקת בין יוסף לאחיו אפשר לראות כי כל המריבה היא סביב בנימין. התורה מציגה אותו במפורש צעיר – ראובן ויהודה כינו אותו "הילד" (המסמל את העתיד), ובעקבות כך כל צד רוצה להשתלט עליו – כל צד מעוניין להיות חלק מעתידו של עם ישראל. חז"ל אף אומרים כי אבן הישפה (אבן חושן של שבט בנימין) כוללת בתוכה את צבעי כל האבנים האחרות, כלומר – כולם רואים את עצמם דרכו, הוא "שקוף".

אם נשים לב, בהתפלגות הממלכה המתוארת בספר מלכים, כאשר בא הנביא אחיה השילוני הודיע לירבעם המלך שממלכת שלמה עתידה להתפלג, הוא קורע את מעילו לשנים עשר קרעים (כנגד שנים עשר השבטים), ולאחר מכן הוא אומר לו כי עשרה מהשבטים עתידים לסור משלמה להינתן לו, והוא מותיר קרע (שבט) אחד שיהיה "ניר לדוד". נשאלת השאלה – מה עם הקרע השנים עשר? הקרע השנים עשר הוא שבט בנימין, שעבורו נותרה האפשרות לבחור אל מי להצטרף – אל ממלכת הצפון (כפי שהיה בימי שבע בן בכרי), או אל ממלכת הדרום (כפי שקרה בסופו של דבר). הכתוב אומר על יעקב ובנימין: "ונפשו קשורה בנפשו" (בראשית פרק מד פסוק ל) – נפשו של יעקב אבינו קשורה בנפש בנימין, כלומר – היכן שבנימין ילך, שם תהיה ההיסטוריה של ישראל. לשמחתנו, שבט בנימין הצטרף אל שבט יהודה וכך שרדו להם שני השבטים הללו. לעומת זאת, אילו בנימין היה מצטרף אל שבטי הצפון, שבט יהודה היה זה שהיה נעלם מן ההיסטוריה.

האם כיום אנו מורכבים מבני שבט יהודה ובנימין בלבד?
בעיקר, אך לא רק. ירמיהו הנביא הלך והביא את שרידי עשרת השבטים לממלכת יאשיהו מלך יהודה, וכן לפי דברי התלמוד יש בתוכנו אנשים משבטי זבולון ודן, וכן כיום יש בקרבנו גם מעשרת השבטים ממש – יהודים שבאו מגלויות שאפילו לא חלמנו עליהן. כלומר, אנו מורכבים הרבה יותר ממה שהיינו עד לפני כמה מאות שנים.

יחד עם זאת, ברגע ששבט יהודה הפך להיות "עם ישראל" (שכן כולנו קרויים "יהודים"), אפשר לומר נטלנו על עצמנו את תפקיד עשרת השבטים. הנביאים זכריה ויחזקאל מדברים על שבטי אפרים ויהודה גם לאחר ששבט אפרים גלה מן הארץ, ואפשר להסביר שמדובר בחלוקה פנימית בתוך שבט יהודה – שבימינו אפשר באופן כללי לתאר אותה במה שקורים כיום: "חילוניים-ודתיים". זוהי מערכת יחסים מורכבת ומעניינת שעתידה להגיע לאיחוד שעליה דיבר הנביא יחזקאל – "ועשיתים לעץ אחד". (יחזקאל פרק לז פסוק יז) באופן כללי, כל נושא השבטים מראה על רב הגוניות שקיימת בחברה הישראלית, וכפי שבגוף יש איברים שונים בעלי תפקידים שונים, כך גם בעם ישראל. הדגש הוא על כך שאין ביהדות פלורליזם של דעות, אלא יש פלורליזם של זהויות; האמת היא אחת, אבל המלבושים משתנים מזהות אחת לחברתה.

השבת אנו קוראים את הפטרת מחר החודש בספר שמואל א פרק כ פסוקים יח-מב אהבת דוד ויהונתן. "