ט״ו בשבט התשפ״ה

את המאמר אני מקדיש לאישה מיוחדת שהיום חוגגת את יום הולדתה, דבי גז היקרה, מזל טוב ענק והרבה אור, מאחלים הרב וקהילת עמותת עולם חסד. 

״חגי ישראל, מתארים תחנות בזמן המאפשרות לכלל ולפרט התפתחות רוחנית שמתוכה אנו שואבים כוחות להתפתחות בצמתים במסענו. אחת התחנות הרוחניות בזמן היא ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות. יש בחג זה הזדמנות ייחודית לצמיחה ולמידה, האדם זוכה לראות את פירות חייו כתוצאה מכך שהוא משחרר את עצמו מאחיזות שמחלישות אותו ומחבר את עצמו לסביבה תומכת ומכילה, כפי שנאמר בתהילים: ״אַ֥שְֽׁרֵי-הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב״. יש להתבונן פנימה ולהבין איזה סיטואציות מצמיחות אותנו ומעלות את הערך העצמי שלנו בעיני עצמנו ובעיני הסביבה, לאחר השחרור מאחיזות אלה אנו מתחילים תהליך עם הסביבה המאפשרת לנו לעזור לנו לשחרר מהאחיזות שמחלישות אותנו. באמצעות תהליך זה מתחילים להיווצר בתודעתנו ותודעת הסביבה , קשרים המתפתחים בהדרגה, שלב אחרי שלב, ובכל פעם הם מתגלים ביתר עמקות. כל רמה חדשה של קשר היא תחנה בדרך לשלב הסופי בתהליך – שהוא החיבור המביא לאיזון מושלם בינינו לבין הבריאה כולה.

המקור הראשון בו מוזכר ט"ו בשבט נמצא במשנה הנמצאת בתחילתה של מסכת ראש השנה אשר עוסקת בסוגים השונים של ראשי השנים הקיימים. על פי המשנה, ישנם ארבעה ראשי שנים, כאשר לכל אחד יש את המיוחדות שלו ואת המאפיינים שלו. חודש שבט מוגדר במשנה כ״ראש השנה לאילן״. שם נאמר: ״בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ״ (סדר מועד, מסכת ראש השנה, פרק א׳, משנה א׳).

ט"ו בשבט ברמה ההלכתית נועד לחישובי הלכות הקשורות במצוות התלויות בארץ: תרומה, מעשרות, ערלה, רבעי ואולי אף שביעית. הוא היום הקובע את סיומה של שנה אחת ואת תחילתה של שנה אחרת לגבי הפרי. לפיכך, פירות שחנטו (התחילו להבשיל) לפני ט"ו בשבט, נחשבים לפירות של השנה שעברה, פירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט – נחשבים לפירות של השנה החדשה.

בט״ו בשבט אנו מקבלים את ההארה שעוזרת לנו לפתח בתודעתנו את הבשלות לכל דבר שאנו רוצים להביא אותו לידי מציאות ממשית, כפי נאמר בתהילים: ״וְהָיָה-כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם: אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ-וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ״. כלומר להבין את מהות תהליך ההבשלה שבשפת התלמוד נקראת חניטה.

נחזור לשורש של הבשלות ונפגוש אותו בראשית של הראשית, שם נאמר: ״וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע״. עץ החיים מייצג את החכמה הגולמית, האובייקטיבית, ואילו עץ הדעת טוב ורע מייצג את החוויה וההתנסות האישיים, והפרק ממשיך להסביר את חוסר הבשלות – אפס בדחיית סיפוקים: ״וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל״. אחד התחלואים שהוטבעו באדם עקב אכילה מעץ הדעת טוב ורע, זה ההרגל לדבוק במוכר והידוע. זה מתחלק לשני חלקים שונים, אחד משויך לטוב ואחד לרע, הבעיה ששניהם גם הטוב וגם הרע יוצאים ממקום טהור שזה גן העדן שקולל עקב אכילה מהעץ הדעת, ואותו טבע שנוצר מהקללה מחייב אותנו לדעת מי אנחנו באמת ומה מטרתנו בעולם הזה, לכן קשה לנו לשחרר הרגלים קודמים שיצקנו בהם תכנים רגשיים. 

חז"ל ידעו טבע זה בברור ולכן הם דימו את האדם לעץ השדה, כדי לעזור לו לבחור בעץ הדעת הטוב, וכפי שנאמר פרקי אבות: ״הוּא הָיָה אוֹמֵר כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו,לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין,שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ״. הכוונה לאדם שמודע למעשיו, שהמודעות יוצרת אצלו שורשים עמוקים שלא מאפשרים לשום רוח שיש בה האחזות מחלישה לגרום לערך העצמי לרדת לתהום הנשיה.

נשאל את עצמנו, מה הם השורשים שגרמו לנו להיות שייכים לאנשים שמחזקים אותנו? ואילו שורשים שיצרנו גרמו לנו להיות שייכים לאנשים שמחלישים אותנו? לאחר שהבנו, נשאל את עצמנו, אילו קשרים אנושיים אנו יוצרים בינינו לבין בני אדם בסביבתנו? כיצד אנו שומרים עליהם מפני שינויים שלא קשורים בנו? ובאמת כמה מהם נספגו לתוכנו והפכו לחלק מהישות שלנו כך ששום רוח לא תעקור אותם מהמהות שלנו? אם אין שורש לאדם, נוצרים תמהילים שהתוצאה שלהם היא סבל שמעבר ליכולת שלנו להכיל. אור ההשפעה של ט״ו בשבט יש ביכולתו לחבר בחזרה כל היפרדות שנוצרה עקב חטא, ולגלות מתוך החושך את המציאות השלמה. 

יש בתוכנו עשרה אלמנטים-יסודות-גנים, במאמר זה נתבונן באנושות דרך שלושת היסודות-גנים שהם גן הבודד גן החומר וגן הנטישה.

אחד מהמקורות הבסיסיים ביותר מכונה ״גן בודד״, מי שבטבעו קיים ״הגן הבודד״, יסבול מחוסר ההשתייכות חברתית. הבדידות האישית שהוא מרגיש היא פרי דמיונו בלבד, וכשהוא מאמין לדמיון, אז ״הגן הבודד״ מופעל,  התוצאה שלו היא הרגשת דחייה וניכור שלא מאפשרים לאדם להכות שורשים, כמו עץ שפסק מלהיות ״נטוע באדמה״. 

כשמדובר ב״גן החומר״, זהו שיוך מקצועי בלבד. ההשתייכויות החברתיות הקיימות בו אינן מהותיות אלא פרקטיות בלבד. אנשים שמתאגדים בקבוצות אלו מהות הקשר שלהם היא שמירה על אינטרסים משותפים בלבד, לכן הם אינם מרגישים שכאן הוא ביתם, שיש מקום שבו הם שתולים. זוהי יחידה שאורגנה במקרה, כדי לבנות מערכת מקצועית בלבד. 

האנשים השייכים ״לגן הנטישה״ הם מעין נוודים, שבמקרה הזדמנו למקום מסוים, אך אין דבר מהותי אשר קושר אותם אליו. הם אינם חשים יחס מיוחד כלפי מקומם, ולכן הם נעקרים בקלות משם. וזה יוצר מקום להרבה בעיות רגשיות והם מבחינה מסוימת דומים לצמחי נוי, המסוגלים לפרוח מבלי להזדקק לאדמה, מפני שהם אינם חיים כלל. מציאות זו נובעת מן השאיפה לאידיאל החופש של הפרט, הרוצה לנתק את עצמו מכל חברה שהיא; האדם הפרטי מנסה להפוך את עצמו לתמצית וליסוד של המציאות כולה. העמידה על הזכות להיות אינדיבידואליסט בלתי תלוי, מאפשרת להסתדר בכל מקום באותה המידה, מפני שממילא אין הוא שייך באמת לאף אחד מהם. היחס במקרא לאדם כזה הוא ברור. אם מחד ניתן למצוא ביטויים כמו ״צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה״ או ״והיה כעץ שתול על פלגי מים״, הרי שהאדם התלוש מתואר: ״כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ״, שפירושו: כמו שיח יבש שנעקר, והרוח מגלגלת אותו ממקום למקום. אדם שחייו אינם בנויים על יסוד קבוע, ממילא מרגיש שכל סוג של התקשרות ומחויבות הן לגביו כבלים תודעתיים שיוצרים בתוכו מעין מחנק לאותה סיטואציה, למעשה אדם כזה בעצם בחר לחיות כעץ כרות.

כדי לנסות לפרמט את הצריבות שהפכו לטבע שני במהותנו, אנו צריכים את האור של ט״ו בשבט, שעוזר לאדם בעל ״הגן נטישה״ להבין שחייו התנהלו במישור המעשי ולמנוע ממנו מלאבד את יציבותו ואת שיווי משקלו, שעלול להביא לגירושין, פיטורין, פרידות כואבות, בדומה לעץ שמעקרים מהשורש. 

כל חלקיו של העץ – על ענפיו הארוכים, עליו הירוקים ופירותיו המתוקים – כולם מתבדלים מכוח השורשים. השורשים אינם גלויים לעין, אינם מרהיבים ואינם טעימים, אך הם קבועים בקרקע, ומחברים את העץ כולו אליה. שורשים של עץ הם אחד הדברים החזקים ביותר שישנם, והם יכולים לבקוע כל סלע; את הכוח הזה אין לענפים, עם כל פארם. על ידי חיבור לעולם המעשה אדם מתחיל להבריא, ולחבר את הגוף הפיזי, את הגוף הרגשי והגוף הרוחני כדי שכולם ינועו לכיוון המציאות האותנטית. 

לסיכום 

בט"ו בשבט טמון הצופן לצמיחה שלנו, בני האדם בתוך החברה שסובבת אותנו.

קרקע
הקרקע מסמלת את החברה שבה אנו חיים, אם הקרקע פורייה העץ יגדל לגובה ויתן פירות עסיסיים, אבל מה עושים כאשר הקרקע קשה ויבשה? מדשנים אותה בחום ואהבה, ואז במוקדם או במאוחר היא תצמיח פירות מתוקים לנו ולילדנו.

שורשים
השורש נסתר מתחת לפני השטח וכך גם המחשבות והרצונות שלנו, ככל שהשורשים ניזונים ממחשבות ורצונות לחיבור ואהבה, כך יצמח העץ לגבוה, יפה וחזק.

פירות
בט"ו בשבט נהוג לאכול פירות ולנטוע אך ורק עצי פרי. למה? כי הפירות הם המעשים הטובים שאנחנו עושים למען הזולת.

ענפים יבשים
כמו הגנן שגוזם את הענפים היבשים, כך גם האדם יכול לשנות את עצמו. אם נטפח את הענפים החשובים באמת, הרצונות שלנו לנתינה, זהו הגרעין שיאריך את חיינו כמו חיי האילן וימלא אותם במשמעות ושמחה.״