ט"ו בשבט התשפ״ד

את המאמר הזה אני מקדיש לילדי העמותה אשר מתקשים להשתחרר מגן הבודד שבונה את גן הנטישה. 

״חגי ישראל מתארים תחנות בזמן שמאפשרות לכלל ולפרט התפתחות רוחנית. אחת התחנות הרוחניות בזמן הוא ט"ו בשבט שמייצג את ראש השנה לאילנות. יש בחג זה הזדמנות ייחודית לצמיחה ולמידה, האדם זוכה לראות את פירות חייו כתוצאה מכך שנטע את עצמו בסביבה נכונה כמאמר דוד המלך: ״אַ֥שְֽׁרֵי-הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר | לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב״. 

עלינו להתמקם בסביבה שמתאימה לנו ולפתח קשרים שבבסיסם אחדות וערבות הדדית. הקשרים האלה נוצרים בהדרגה, שלב אחרי שלב, ובכל פעם הם מתגלים ביתר עמקות. כל רמה חדשה של קשר היא תחנה בדרך לשלב הסופי בתהליך – חיבור ואיזון מושלם בינינו לבין הבריאה כולה. הודות לחיבור של החג לזמן שלו נוכל להתוודע לרמה הרוחנית-פנימית ולממש אותה בתיקון היחסים בינינו, ולהחיות את ההרגשה הרוחנית בכל אחד מאיתנו וכולנו יחד כעם. רמת הקשר החדשה שמתגלה בכל שלב, אותה אנו חוגגים ומציינים בכל חג.

המקור הראשון בו מוזכר ט"ו בשבט נמצא במשנה הנמצאת בתחילתה של מסכת ראש השנה אשר עוסקת בסוגים השונים של ראשי השנים. על פי המשנה, ישנם ארבעה ראשי שנים, כאשר לכל אחד יש את המיוחדות שלו ואת המאפיינים שלו. חודש שבט מוגדר במשנה כ״ראש השנה לאילן״. שם נאמר: ״בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ״ (סדר מועד, מסכת ראש השנה, פרק א׳, משנה א׳).

חיבת הארץ

מתוך שמו  – ״ראש השנה לאילן״  – אנו למדים שהוא בא לציין התחלה והתחדשות וכל מצווה ומצווה טעונה חיבה. מצוות מקיימים, לא רק כעול חיצוני, אלא כחפץ אהוב וחביב. חיבת המצוות היא חלק מקיום המצווה. 

לחיבת ארץ ישראל נועד מקום מיוחד: ״אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ״ (דברים פרק ח פסוק ח). זו מצווה בפני עצמה, וגם כשלא מקיימים אותה בפועל, יש לפחות לחבבה. קל וחומר כאשר מקיימים את המצווה בפועל. לכאורה, ט"ו בשבט אינו אלא תאריך פרוזאי של חישובי הלכות הקשורות במצוות התלויות בארץ: תרומה, מעשרות, ערלה, רבעי ואולי אף שביעית. הוא היום הקובע את סיומה של שנה אחת ואת תחילתה של שנה אחרת לגבי הפרי. לפיכך, פירות שחנטו (התחילו להבשיל) לפני ט"ו בשבט, נחשבים לפירות של השנה שעברה, פירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט – נחשבים לפירות של השנה החדשה.

אולם, בהתייחסות הטבעית הלאומית תפס ט"ו בשבט מקום מכובד יותר. היה זה היום בו התמלא הלב רגש אהבה חמים וכיסופים עזים לארץ ישראל מצוותיה ונופיה, פירותיה ונטיעותיה, עברה ועתידה. יתכן, שבגלות, עליה אנו אומרים כל בוקר: ״וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים״, ומאחר שבחו״ל לא יכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ, היה צורך ליצוק ליום תוכן רגשי יותר, במקום המצוות המעשיות התלויות בו. אך גם בארץ אין אנו פטורים מלייחד גם את הלב ביום זה, נוסף למוח. 

יתרה מזו, בארץ, חובת החיבה גדולה יותר, כי היא באה גם לידי ביטוי ממשי בכל הווייתנו. הלב והמוח, החיבה והחובה, המצוות התלויות בארץ והקשר הנפשי לארץ ישראל, חד הם. ואכן, גישה עמוקה מתגלית כאן. חיבת הארץ אינה רק אהבת נופה ואתריה, אינה רק בניינה וגאולתה משממותה, חיבת הארץ היא התקשרות נפשית עמוקה עם קדושתה, ערכיה וסגולותיה. זו הארץ הנבחרת על ידי ה', המושגחת על ידו, האהובה עליו. לכן בחר לשכון בה. לכן גם נצטוותה הארץ במצוות מיוחדות. כי לא סתם פיסת קרקע היא, אלא ארץ הקודש, וקדושתה מתבטאת ביחס מעשי מיוחד.

ארץ ישראל אינה רק טריטוריה. היא אינה מקום בלבד, שמאפשר לנו לגור בו. היא אינה רק אדמה המפרנסת אותנו. היא אינה רק נוף המהנה אותנו. היא גם אלה, אך בעיקר הרבה יותר מאלה. עובדה, גם כאשר לא היינו בה פיזית, הייתה היא בנו נפשית. קשרינו הטמירים עם ארצנו, לא זו בלבד שלא התרופפו בעת ריחוק פיזי ממנה, אלא שלמרבה הפלא התהדקו והועמקו. הקשר העמוק הקושר את עם-ישראל לארצו אינו קשר חיצוני, אלא קשר פנימי, מהותי. מצוות התלויות בארץ מבטאות בדרך ההלכה המעשית, היא הביטוי החשוב ביותר בו אנו יכולים לבטא קשר מיוחד זה, שקרקע זו אינה כיתר הקרקעות בעולם. אדמת קודש היא – ולכן חייבת היא במצוות מיוחדות. רצה הקב"ה לזכות את ארץ ישראל, לפיכך הרבה בה תורה ומצוות. 

כי האדם עץ השדה

בט״ו בשבט אנו מקבלים את ההארה שעוזרת לנו לפתח בתודעתנו את הבשלות לכל דבר שאנו רוצים להביא אותו לידי מציאות אותנטית, כפי שנאמר בתהילים: ״וְהָיָה-כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם: אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ-וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ״ (תהילים פרק א פסוק ג). כלומר להבין את מהות תהליך ההבשלה שבשפה המקראית נקראת חניטה. נחזור לשורש של הבשלות ונפגוש אותו בראשית של הראשית. שם נאמר: ״וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל-וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע״ (בראשית פרק ב, פסוק ט).

עץ החיים מייצג את החכמה הגולמית, האובייקטיבית, ואילו עץ הדעת טוב ורע מייצג את החוויה וההתנסות האישיים, והפרק ממשיך להסביר את חוסר הבשלות-אפס בדחיית סיפוקים: ״וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל״ (בראשית פרק ג פסוק ו).

אחד התחלואים שהוטבעו באדם עקב אכילה מעץ הדעת טוב ורע זה ההרגל לדבוק במוכר והידוע. זה נחלק לשני חלקים שונים, אחד משויך לטוב והשני לרע. הבעיה ששניהם, גם הטוב וגם הרע, יוצאים ממקום טהור שהוא גן העדן שקולל בגלל האכילה מעץ הדעת. אותו טבע שנוצר מהקללה מחייב אותנו לדעת מי אנחנו באמת ומה מטרתנו בעולם הזה בזמן שהוקצב לנו. לכן קשה לנו לשחרר הרגלים קודמים שיצקנו לתוכם תכנים רגשיים.

חז"ל ידעו טבע זה בברור, ולכן הם דימו את האדם לעץ השדה, כדי לעזור לו לבחור בעץ הדעת הטוב, וכפי שנאמר פרקי אבות: ״הוּא הָיָה אוֹמֵר כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מִזִּיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ. הכוונה לאדם המודע למעשיו, שהמודעות יוצרת שורשים כמו אותו עץ חזק ושורשי, שיכול לרוחות החזקות, כי הוא נטוע באדמתו ויודע היטב מיהו ומה תפקידו בעולם. 

בכל סיטואציה בחיינו נוצרת השתוות צורה, לפעמים לטובה ולפעמים לרעה. לכן בכל סיטואציה עלינו לברר ולשאול את עצמנו – מה הם השורשים שמחזקים אותנו, ומה הם אלה שמחלישים אותנו, אילו קשרים אנושיים אנו יוצרים בינינו לבין בני אדם בסביבתנו, וכיצד אנו שומרים עליהם מפני שינויים שלא קשורים בנו. שורשים חזקים שנספגו בתוכנו והפכו לחלק מהישות שלנו, שום רוח לא תעקור אותם מהמהות שלנו. אם אין שורש לאדם נוצרים תמהילים שהתוצאה שלהם היא סבל שמעבר ליכולת שלנו להכיל. 

קלקול הבריאה באכילה

האדם הראשון יצר את הקלקול הראשון ביקום כשאכל מעץ הדעת: ״מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע-לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל״.

בעקבות אכילה זו נתקלקלה כל הבריאה. אותו עולם שכולו טוב, שכולו אור, אותו גן עדן, נשבר. ניצוצות של אור התפזרו בכל הבריאה, נשרו אל עולם הקליפות. הרע התערבב בטוב והטוב ברע. לכן במציאות שלנו כל דבר מעורב מטוב ורע. אין לנו בהירות לא לגבי הטוב ולא לגבי הרע. המציאות שלנו מטושטשת גבולות, והראיה שלנו לגבי החיבור לטוב האמיתי גם היא לקויה ונגועה בקליפות של תאווה ורצון לקבל על מנת לקבל לעצמו. אומר הנביא: ״הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר״ (ישעיהו פרק ה' פסוק כ').

תיקון הבריאה באכילה – דומה בדומה ירפא – אם כן עיקר הקלקול של הבריאה התחיל באכילה ולכן גם עיקר תיקון הבריאה נעשה באכילה. בכל דבר ודבר יש ניצוצות של אור ולנו יש תפקיד חשוב, לברור את הניצוצות מתוך הקליפות. כך נהיה שותפים לבריאה, הקב"ה אומר לנו, עימי אתם בשותפות, שותפים בבניה המחודשת של גן העדן מקדם, חזרה אל מציאות שכולה טוב.

סוד החיבור מגיע מעולם הניגודים 

בעולם ישנם מבנים שמהותם הם דברים הנוגדים זה את זה. העולם למעשה מורכב כולו מסתירות, כפי שישעיה אומר: ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה״ (ישעיהו פרק מ"ה פסוק ז'). 

אם אנו רוצים ליישב את הניגודים בעולמנו, אנו צריכים להתחבר לכוח הבורא שברא את כל אלה. החיבור למציאות הרוחנית הוא האמצעי להשיג אחדות ושלום והגעה לצמיחה אמיתית. הכוחות הסותרים זה את זה, שוחקים זה את זה, אותנו ואת העולם. בפעולתו, האדם הרוחני מגלה את הקו האמצעי, הכוח הממוצע. בכך הוא מידמה לבורא שנאמר: ״עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו״ (באיוב פרק כ״ה פסוק ב'). לאור ההשפעה של ט״ו בשבט יש יכולת לחבר בחזרה את כל ההיפרדות שנוצרו עקב החטא ולגלות מתוך החושך את המציאות השלמה.

יש להבין שיש בתוכנו עשרה אלמנטים-יסודות-גנים. במאמר זה נתבונן באנושות דרך שלושת היסודות-גנים, שהם ״גן הבודד״, ״גן החומר״ ו״גן הנטישה״.

מי שיש בטבעו את ״הגן הבודד״ יסבול מחוסר ההשתייכות חברתית. הבדידות האישית שהוא מרגיש הינה פרי דמיונו בלבד. ברגע שהוא מאמין לדמיונו ״הגן הבודד״ מופעל והתוצאה היא הרגשת דחייה וניכור שלא מאפשר לו להכות שורשים, כמו עץ שהפסיק להיות ״נטוע באדמה״. 

יש להבדיל, קשרים חברתיים שנובעים מ״גן החומר״, דהיינו קשרים מקצועיים, הם אינם מהותיים והם פרקטיים בלבד. אנשים שמתאגדים בקבוצות אלו מהות הקשר שלהם היא שמירה על אינטרסים משותפים בלבד, ואינם מרגישים שייכות, שכאן ביתם, שיש מקום שבו הם שתולים.

האנשים השייכים ״לגן הנטישה״ הם מעין נוודים, שבמקרה הזדמנו למקום מסוים, אך אין דבר מהותי אשר קושר אותם אליו. הם אינם חשים יחס מיוחד כלפי מקומם, ולכן הם נעקרים בקלות משם. זה יוצר מקום להרבה בעיות רגשיות, והם מבחינה מסוימת דומים לצמחי נוי, המסוגלים לפרוח מבלי להזדקק לאדמה, מפני שהם אינם חיים כלל.

מציאות זו נובעת מן השאיפה לאידיאל החופש של הפרט, הרוצה לנתק את עצמו מכל חברה שהיא; האדם הפרטי מנסה להפוך את עצמו לתמצית וליסוד של המציאות כולה. העמידה על הזכות להיות אינדיבידואליסט בלתי תלוי, מאפשרת להסתדר בכל מקום באותה המידה, מפני שממילא אין הוא באמת שייך לאף אחד מהם. 

היחס במקרא לאדם כזה הוא ברור. אם מחד ניתן למצוא ביטויים כמו ״צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה״ או ״והיה כעץ שתול על פלגי מים״, הרי שהאדם התלוש מתואר: ״כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ״. שפירושו: כמו שיח יבש שנעקר, והרוח מגלגלת אותו ממקום למקום. אדם שחייו אינם בנויים על יסוד קבוע, ממילא מרגיש שכל סוג של התקשרות ומחויבות הן לגביו כבלים, מאסר ומחנק. אדם כזה בעצם בחר לחיות כעץ כרות.

כדי לנסות לפרמט את הצריבות שהפכו לטבע שני במהותנו אנו צריכים להיעזר באור של ט״ו בשבט, שעוזר לאדם בעל ״גן הנטישה״ להבין שחייו התנהלו במישור המעשי, כלומר מעשיו ופעולותיו בעולם המעשה. כדי שלא יאבד את יציבותו ואת שיווי משקלו, שעלולים להביא לגירושין, פיטורין, פרידות כואבות, הדומים במהותם לעץ שמעקרים מהשורש.

את כל חלקיו של העץ – על ענפיו הארוכים, עליו הירוקים ופירותיו מתוקים – כולם מתבדלים מכוח השורשים. השורשים אינם גלויים לעין, אינם מרהיבים ואינם טעימים, אך הם קבועים בקרקע, ומחברים את העץ כולו אליה. שורשים של עץ הם אחד הדברים החזקים ביותר שישנם, והם יכולים לבקוע כל סלע; את הכוח הזה אין לענפים, על כל תפארתם. על ידי חיבור לעולם המעשה אדם מתחיל להבריא, ולחבר את הגוף הפיזי ואת הגוף הרגשי והגוף הרוחני שכולם יעבדו בתנועה לכיוון המציאות האותנטית. 

לסיכום, בט"ו בשבט טמון הצופן לצמיחה שלנו, בני האדם בתוך החברה שסובבת אותנו.

קרקע
הקרקע מסמלת את החברה שבה אנו חיים. ואם הקרקע פורייה העץ יגדל לגובה ויתן פירות עסיסיים, אבל מה עושים כאשר הקרקע קשה ויבשה? מדשנים אותה בחום ואהבה, ואז במוקדם או במאוחר היא תצמיח פירות מתוקים לנו ולילדנו.

שורשים
השורש נסתר מתחת לפני השטח וכך גם המחשבות והרצונות שלנו, ככל שהשורשים ניזונים ממחשבות ורצונות לחיבור ואהבה, כך יצמח העץ לגבוה, יפה וחזק.

פירות
בט"ו בשבט נהוג לאכול פירות ולנטוע אך ורק עצי פרי. למה? כי הפירות הם המעשים הטובים שאנחנו עושים למען הזולת.

ענפים יבשים
כמו שהגנן גוזם את הענפים היבשים, כך גם האדם יכול לשנות את עצמו. אם נטפח את הענפים החשובים באמת, הרצונות שלנו לנתינה, זהו הגרעין שיאריך את חיינו כמו חיי האילן וימלא אותם במשמעות ושמחה.״