ט״ו באב התשפ״ו

ט״ו באב – כשהדרך נפתחת מחדש

יש רגעים בחיים שבהם נדמה שהדרך הסתיימה: מערכת יחסים שהתפרקה, אמון שנשבר, חלום שלא התממש או טעות שנראית בלתי הפיכה. נדמה שהעבר כבר הכריע את העתיד, ושאין עוד אפשרות להתחיל מחדש.

אך ט״ו באב מזמין אותנו לשאול שאלה אחרת: האם כל שבר הוא באמת סוף הדרך?

כאשר אנו שומעים את השם ט״ו באב, רבים חושבים מיד על חג האהבה. אולם חז״ל כמעט אינם מדברים על אהבה כשלעצמה. הם מספרים על שישה מאורעות שנראים, במבט ראשון, חסרי קשר: הותרו השבטים לבוא זה בזה, שבט בנימין שב אל תוך העם, כלו מתי המדבר, נפתחה הדרך לירושלים, הרוגי ביתר ניתנו לקבורה ופסקו מלכרות עצים למערכה.

מה מחבר בין כל המאורעות הללו?

ככל שמתבוננים בהם מתגלה תנועה אחת החוזרת בכולם. בכל אחד מהם ניצבה מציאות שנראתה חסומה: מחיצה שהפרידה, גזרה שסגרה את העתיד, דרך שנחסמה או קשר שנותק. ואז הגיע רגע שבו העבר לא השתנה, אך העתיד נפתח מחדש.

מובא במשנה בסוף מסכת תענית: ״אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים״. לא מפני שכל השברים כבר תוקנו, אלא מפני שהדרך נפתחה מחדש. זהו עומקו של ט״ו באב. הוא איננו מלמד כיצד למחוק את השבר, אלא כיצד לא לאפשר לו לקבוע את העתיד. כאשר האדם מבין שמה שאירע איננו חייב להגדיר את המשך חייו, נפתחת לפניו האפשרות להתחיל מחדש.

התחדשות איננה חזרה אל מה שהיה. החיים אינם נעים לאחור. היא נולדת מן היכולת ללמוד מן העבר ולבנות ממנו עתיד. גם קשר שנבנה לאחר משבר איננו אותו קשר שהיה קודם. פעמים רבות דווקא ההתמודדות עם הקושי מעניקה לו עומק, אחריות ובשלות שלא היו בו לפני כן.

גם האדם וגם העם אינם נדרשים לשכוח את עברם, אלא לשאת אותו מבלי לאפשר לו לעצור את צמיחתם. לא במקרה העמידו חז״ל את ט״ו באב לצד יום הכיפורים. יום הכיפורים איננו מוחק את חטא העגל. הלוחות הראשונים נשברו, אך ניתנו לוחות שניים, והברית התחדשה מתוך התשובה. כך גם ט״ו באב מלמד שלא כל שבר הוא סוף הדרך, אלא נקודת פתיחה לבניית עתיד משותף.

וכך מתארת המשנה את המעמד: משום כך יוצאות דווקא בט״ו באב בנות ירושלים בכלי לבן שאולים, ״שלא לבייש את מי שאין לו״. עוד לפני שנוצר הקשר בין איש לאישה, נוצר מרחב של כבוד, שוויון ושייכות. ״בְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה (הקמת משפחה בישראל)״. אין זו רק הדרכה לבחירת בן או בת זוג. המשנה מלמדת שהבית נבנה על יסודות עמוקים מן המשיכה הראשונית. כאשר היא אומרת: ״אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה״, היא מזכירה שהשאלה איננה רק מה מושך את העין, אלא מה מסוגל לשאת חיים משותפים לאורך ימים. הבית איננו נבנה מן המשיכה בלבד, אלא מן האחריות, הנאמנות והמחויבות.

לכן הזוגיות איננה נושא צדדי בט״ו באב. היא הביטוי האישי של אותה תנועה: היכולת לפתוח מחדש את הדרך אל הבית.

ולא במקרה בא ט״ו באב מיד לאחר תשעה באב. אם תשעה באב מלמד אותנו לעצור מול מה שנחרב, ט״ו באב מלמד שהבניין מתחיל ברגע שבו אנו מעזים לשוב ולהתחבר. כך נפתחת הדרך לבניין חדש — של אדם, של משפחה ושל עם.

ואולי זו גם השאלה שט״ו באב מציב בפנינו. אילו מחיצות עדיין מגינות עלינו, ואילו מחיצות שכבר אינן נחוצות ממשיכות למנוע מאיתנו לצמוח? האם יש קשר שממתין לפיוס, אמון שאפשר לבנות מחדש, או דרך שאנו חוששים לשוב ולצעוד בה רק מפני שפעם נכווינו?

ט״ו באב איננו מבטיח שכל שבר יתאחה. הוא מזכיר לנו אמת פשוטה ועמוקה: כל עוד העתיד פתוח, השבר איננו המילה האחרונה. כך גם בחיינו. הבניין מתחיל ברגע שבו אנו בוחרים שלא לתת לשבר את המילה האחרונה, אלא לעשות את הצעד הראשון אל הקשר, אל האמון ואל התקווה.

ט״ו באב איננו היום שבו הבית כבר נבנה. הוא היום שבו אנו בוחרים לשוב ולבנות אותו יחד.