ט"ו בְּאָב התשפ"ג

״ במאמר זה ננסה לעמוד על משמעותו המקורית של ט"ו באב. נמצא ונראה כמה מיסודותיו וענייניו הרוחניים של החג ונלמד להכיר את כל רבדיו השונים.
״אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ״. (דברים פרק ד פסוק לד)

השיעור הכי קשה של עולם האנושות הוא להוציא את האנרגיה העצומה שגדלנו לתוכה שמפריעה לנו  במסע שלנו לתיקון הזהות שלא מאפשרת השתוות הצורה עם המסע שבו אנחנו מתקיימים. וזה הכוונה לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי. אהבה או כל רגש שלא מאפשר לאהבה חדשה להיכנס בגלל מחויבות העבר.

נקודת מפנה רוחנית

חגים שונים יש לנו לאורך השנה. לכל חג משמעות רוחנית משלו, תוכן מיוחד שהוא בא להוסיף לנו הן במהות הפרטית, והן במהות הכללית-ציבורית האדם המודע ער לאותם כוחות ההשפעה ויודע איך להשתמש בהם כדי לאחות את השברים שהרחיקו אותו מהמסע שלו. ולנתב אותם לצמיחה והתפתחות בתהליך שהוא עובר במסע שלו בעולם האנושות. אנו ניצבים כעת, כבכל שנה, בסיומה של תקופה לא פשוטה, תקופת ״בֵּין הַמְּצָרִים״, שיאה של התקופה היה כמובן – תִּשְׁעָה בְּאָב שחווינו אותו ביום חמישי שעבר. עם השפל הגדול של החורבן והאבלות, תוך גילוי החיסרון הנורא  אבד בית מקדשנו, מקור האור של העולם כולו. מתוך החושך הזה עולה ומאיר אורו של ט"וּ בְּאָב נקודת מפנה רוחנית בזמן, יציאה מ- ״בֵּין הַמְּצָרִים״ אל תקופה חדשה של נחמה והתפתחות קולקטיבית דרך עשייה נכונה בהווה העכשווי.

ט"ו בְּאָב חג המשפחה שמעצים את כוחו על ידי אור האהבה

חג ט"ו באב היה חג טבע שנחגג בימי בית שני. החמה מגיעה לשיא כוחה ומכאן כוחה הולך ונחלש. ובימים ההם היה זה יום תחילת הבציר ולכן חגגו יום זה בכרמים. ט"ו באב: חג המשפחה. האהבה אינה מטרה, היא אמצעי להגיע להקמת משפחה שיש בה הזדמנות לנדיבות ונתינה ומחויבות. לקשר משמעותי שיש בו נדיבות ונתינה לזולת ומחויבות לקשר. אהבה היא רק הזדמנות לבדוק אם בן או בת הזוג ראויים שנתקשר איתם בהסכם של מחויבות, ונרצה להעניק לזולת תהליכים בעלי רגש של אהבה ולא רק לקבל ממנו רגש של אהבה. עכשיו לפי עניות דעתי וכמובן כל אלו שנפגעו מקשר זוגי לא תקין התנגדו למה שאני אומר. אבל אנו צריכים להבין ולהפנים החג הוא גם שיר הלל לערכה של האישה לא כמושא לאהבה בלבד, אלא מושא לערך עצמי. כך כתוב במסכת תענית:

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – מבנה של עולם הערכים: ערך נמוך וערך גבוהה בעיני המתבונן.
קָדְמָה לַתּוֹרָה – עולם המצוות המעשיות הרוחניות.

אמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב: ״לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים״. (בראשית פרק ג פסוק כד) חז״ל מפרשים את המשפט ואומרים תדעו שהמונח: ״דֶּרֶךְ״ – זו דרך ארץ. והמונח: ״עֵץ הַחַיִּים״ -זאת התורה. (מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג)

ממשפט זה אנו מבינים שהתורה קשורה עם דרך ארץ, ותורה זו נטועה בכל תהליכים שאנו עוברים במסענו. פעם היא מגיעה בגלוי ופעם היא מגיעה בהסתר פנים. לכן חגי ומועדי ישראל, אינם רק נושאי מסרים רוחניים ערטילאים, סמלים בעלמא, אלא חגי ומועדי ישראל נוגעים בכל רבדי הקיום האנושי. מרמות החיים הפשוטות ביותר ועד לפסגות הרוח העליונות. לאחר ההסבר הזה הדברים מתחילים להיות לנו מובנים בתודעתנו, שאותם חגים ומועדים הרוחניים, לאט לאט הם מחפשים כלים רגשיים וגשמים, כדי להיספג לתוכם, וזאת אחת הסיבות של עולם האלוהות המחבר את החגים ואת המועדים גם לצדדים הטבעיים של עולם האנושות ההיסטורי-החקלאי-הקוסמי ועד האישי -נפשי לדורותיו.

הדרך בה נלך כדי להכיר את מהותו של היום, תהיה מתוך השוואתו וקישורו של ט"ו באב  ליום כיפור ויום תשעה באב ומתוך כך ננסה להרכיב פאזל שלם של מהות החג, הכולל את כל צדדיו.

מובא במשנה בסוף מסכת תענית:
״אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. על זה הנביא ישעיה אומר: ״אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם. וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם יְהוָה״. (ישעיה פרק לג פסוקים יב). ושלמה המלך ממשיך את דבריו ואומר: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ". (משלי פרק לא פסוקים ל- לא) וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". (שיר השירים פרק ג פסוק יא) בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן. (סדר מועד מסכת תענית פרק ד משנה ח)

משנה זו היא המקור המוכר והראשוני ממנו  לומדים על ט"ו באב. היום המתואר כאן מובא יחד עם יום הכיפורים, הוא מתואר כאן כ- יום טוב שלא היה כמותו, כיום שבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.

מעניין שחז"ל באו לבחור יום, שבמהותו הוא יום הכי שמח לעם ישראל- הם לא בחרו את פסח, שבועות או סוכות. גם לא את פורים, חנוכה או את ראש השנה. הם בחרו את יום כיפור, יום צום, ואת ט"ו באב.

מעבר לתיאור העובדתי של היום והנעשה בו אין במשנה רקע והסבר לדברים אלו, ואנחנו בעזרת השם, ננסה להאיר את הסתום במשנה. שלב אחרי שלב נבין מה מאפיין ומייחד את יום חמשה עשר באב. מתוך הכרת אפיונו של היום, נבין גם את הקשר שבינו לבין יום-כיפור. לבסוף יובהר מדוע נתייחדו דווקא המחולות בכרמים לימים אלו.

אופיו של ט"ו באב – לאור האירועים המכוננים אותו

רבן שמעון בן גמליאל מכנה את הימים ככאלו ש- ״לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים״ כמותם. הגמרא שואלת מה כל כך מיוחד בזמנים חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּיוֹם הַכִּפּוּרִים, ומסבירה כי זה מאוד פשוט.

את חשיבותו הרבה של יום הכיפורים אנו מכירים, ומובנת לנו גם השמחה הגדולה ביום בו נכנס כהן גדול לבית הקודש הקודשים לפנַי ולפנים ובו מתכפרים עוונותיהם של ישראל. וגם שביום זה ניתנו בו הלוחות השניות המבטאות את מחילת הקב"ה על חטא העגל, ולכן הוא יום שבמהותו מסמל התחלות חדשות, העובדה שאנו לא כל כך שמחים ביום כיפור היא לא בגלל שיום כיפור הוא יום עצוב, זו פשוט האווירה. אף אחד לא יהיה שמח אם הוא נמצא באמצעו של משפט גורלי.

אבל מה קרה בט"ו באב? ההופך אותו ליום טוב, ועוד אחד המיוחדים בשנה? ועוד יותר מזה, על פי הסדר במשנה, ט"ו באב קודם ליום הכיפורים, משמע שהוא חשוב ממנו. למה? (עד כדי הבאתו יחד עם יום-כיפור!) על מה השמחה הגדולה? או כפי שמנסחת הגמרא את השאלה ״בשלמא יום הכפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא?״.

הגמרא מביאה אירועים היסטוריים שונים כתשובה לשאלה:

הראשון: ״אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה״.
הימים הם ימי צאת ישראל ממצרים. בני ישראל שומעים מהמרגלים ששלחו לארץ ישראל שמועות רעות ותחזיות עגומות על הארץ, וכל בני ישראל פורצים בבכי באותו הלילה (זה היה ליל תשעה באב!). באותו הלילה ניגשות חמש אחיות (״בנות צלפחד״) למשה רבינו, ומספרות סיפור- אבינו (צלפחד) מת במדבר, ונשארנו לבד. אין אף אדם שירש את אבינו. ידוע כי הנחלה בארץ ישראל תחולק לפי ראשי אב של משפחות כל שבט, ואנחנו מפחדות בגלל שאנחנו לא היורשות הרשמיות- לא תהיה לנו אדמה בארץ ישראל. משה רבינו  שואל את הקב"ה ומקבל תשובה- הן טוענות יפה, מגיעה להן את הירושה וגם נחלה בארץ.

לאחר מכן מגיעים למשה רבינו אנשי השבט של האחיות, וטוענים כי יש כאן בעיה- אם האחיות יינשאו לאנשים משבט אחר, אזי כאשר הן ימותו- הנחלה שלהן תעבור לילדיהן, שיהיו שייכים כבר לשבט אחר, מה שגורם לכך שהנחלה המקורית של השבט שלנו- תיגרע ותקטן. אנחנו לא רוצים שעכשיו חלקים מנחלת שבטנו תעבור לשבטים אחרים!

משה רבינו שואל את הקב"ה ועונה כי אכן, כדי לשמור על הנחלה על בנות צלפחד להינשא "בתוך השבט". אין מדובר בנישואים בתוך המשפחה, אבל בתוך השבט. יום זה היה יום עצוב לישראל, מפני שכך, יהיה קשה למצוא עם מי להתחתן, אפשרויות הבחירה קטנות מאוד.

לא הרבה שנים עברו עד שבית הדין הכריז כי הגזירה תמה, ויש אפשרות להתחתן עם כל אחד, מכל שבט. הגזירה היתה שייכת רק בזמן התנחלותם של בני ישראל בארץ. ביום בו הכריזו על היתר הנישואין, היה זה יום טוב לכל ישראל.

השני: ״אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל״.
בשל מקרה חמור ביותר של התעללות בעם ישראל שבוצע על ידי אנשים משבט בנימין- ״פילגש בגבעה״, נוצרה מלחמת אחים גדולה שבה כמעט והושמד כליל שבט בנימין- נשארו ממנו רק כמה מאות של בחורים. במהלך המלחמה נשבעו עם ישראל שלא יתנו לשבט בנימין להתחתן עם בנותיהם, דבר שהביא לתוצאה עצובה- לשבט בנימין לא הייתה שום אפשרות להמשיך להתקיים. בט"ו באב הועלה הפתרון כיצד יוכלו בני שבט בנימין הנותרים להתחתן, והיה זה יום שמחה, משום שכך לא הושמד לגמרי שבט חשוב בישראל.

בספר שופטים מסופר באשר להיתר שבט בנימין לבוא בקהל: ״וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה–וּמִנֶּגֶב, לִלְבוֹנָה. ויצו (וַיְצַוּוּ), אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר: לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים וּלְקַחְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן. וְהָיָה כִּי-יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לרוב (לָרִיב) אֵלֵינוּ, וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם–כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ, בַּמִּלְחָמָה: כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם, כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ.

וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם, מִן-הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר לָקַחְוּ וַיֵּלְכוּ, וַיָּשׁוּבוּ אֶל-נַחֲלָתָם, וַיִּבְנוּ אֶת-הֶעָרִים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם. וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא, אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ; וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם, אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ״. (שופטים פרק כא פסוקים יט-כד)

השלישי: ״רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר״.
כאשר עם ישראל בכו בהיותם במדבר, וביקש שלא להיכנס לארץ, נגזרה עליהם גזירה. הגזירה היתה שאיש מהם (מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון) לא יכנס לארץ, וכולם ימותו במדבר. לשם כך הסתובבו עם ישראל במדבר ארבעים שנה, עד שימותו כל אותו הדור שלא יכול להיכנס לארץ.

הרביעי: ״עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו״.
לאחר ששלמה המלך נפטר, הוא השאיר את המלכות לבנו. בימיו התפצלה הארץ לשתי ממלכות- יהודה וישראל. בירת מלכות יהודה הייתה בירושלים, ואילו בירת מלכות ישראל הייתה בשומרון. מלך ישראל הראשון היה ירבעם בן נבט, והוא היה מלך רשע. הוא פחד שעם ישראל יעלה לרגל לבית המקדש בחגים, כמו בכל שנה, וכך הם יעברו לידי מלכות יהודה. לצורך כך הוא בנה שני עגלים מזהב, והציב אותם בדן ובבית אל, שם היו פולחנים אליליים שהיו כאילו ״תחליף״ לבית המקדש. כדי למנוע עליה לרגל הוא העמיד שומרים לאורך הגבול שבין הממלכות, כדי שעם ישראל לא יעלו לירושלים. שומרים אלה עמדו על משמרתם כ-200 שנה, עד שבא אחד ממלכי ישראל האחרונים, הושע בן אלה, וביטל את השומרים, כך שעם ישראל יכלו לחזור לירושלים ולבית המקדש. ביטול השומרים ועמדות השמירה ("פרודסיות") היה בתאריך ט"ו באב.

החמישי: ״רב מתְנה אמר: יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה״.
בימי בית המקדש השני הייתה עיר גדולה ומבוצרת היטב ששמה היה ביתר. זו הייתה עיר עם אוכלוסיה גדולה מאוד, ואנשים צדיקים ביותר. שנכנסו הרומאים הם הרגו את כל יושבי העיר ורק לאחר זמן מסוים בתאריך ט"ו באב הם הובאו לקבורה יהודית. (מסכת תענית דף ל עמוד ב)

כל אחד מן האמוראים מציין אירוע אחר, שכשמחה עליו קבעו את היום כיום טוב. על אף שכל אירוע מתרחש בזמן אחר ועל רקע שונה, נדמה שניתן להצביע על מכנה משותף בולט לדעות השונות – רב יהודה ורב יוסף מתארים מציאות ״הלכתית-חברתית״, שהיתה בלתי-שלמה, ובט"ו באב היא מתקנת. רבה בר בר חנה מתאר חטא ועונש, שהשפעתם מסתיימת ביום זה. עולא מדבר על מציאות פגומה מבחינה דתית-לאומית, שמשיבים אותה לתקנה ביום זה. רב מתנה מציין אירוע היסטורי קשה אשר הגיע לסיומו, מבחינה מסוימת, בט"ו באב.

המכנה המשותף לארועים השונים הוא התיקון שבהם – תופעה בעייתית שהייתה קיימת, באה לקיצה. כל האירועים הבאים על רקע מציאות כלשהי שהינה חסרה או פגומה, ומהוים את הסיום והפתרון שלה. שלא כבימים טובים אחרים, אין מדובר כאן בהופעה מחודשת של מעלה רוחנית או אפילו מציאות חומרית המתגלה בעולם. נס לא קרה לנו ביום זה, ולמעשה קשה להצביע על אירוע משמח (בדרך כלל שמחה קשורה לחידוש כלשהו),  'סך הכל' חזרנו למצב הנורמלי.

ייחודו של יום הוא בעצם ההתקרבות המתרחשת לאחר ריחוק, החזרה המחודשת למצב התקין. אין משהו חדש שצריך לבנות, הכל כבר קיים, צריך רק לחזור למה שהיה.

ט"ו באב כנגד ט' באב

ישנה הקבלה מעניינת בין שני הימים האלו. המשנה במסכת תענית מתארת: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב -נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ-, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה- וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר- וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.

הגמרא במסכת תענית מביאה שישה דברים אירעו לאבותינו בטו באב – יום שכלו בו מתי מדבר- יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה;- יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל- יום שפסקו לכרות עצים למערכה- יום שביטל הושע בן אלה את פרוסדאות (שומרי גבול) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים לירושלים- יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

כנגד הגזרה שלא להיכנס לארץ בט' באב, בט"ו באב הפסיקו למות במדבר. כנגד חורבן בית ראשון, שנגרם בשל שלוש עבירות חמורות, מיום זה ואילך ניתן ללמוד יותר תורה ולהעמיק את הקשר בין האדם לבין הקב"ה.

כנגד חורבן בית שני שנגרם בשל שנאת חינם, הותרו השבטים לבוא זה בזה ועם ישראל יכול להיות יותר מאוחד. כנגד חורבן ביתר, ניתנו הרוגיהם לקבורה. כנגד חרישת העיר, ניתוק הזיקה בין עם ישראל לירושלים, בוטלו המחסומים בין מלכות ישראל לבין ירושלים וכל הרוצה לעבוד את ה' רשאי.

חמישה עשר באב ויום הכיפורים
יוצא אם כן, שיום ט"ו באב הוא היום מהווה כפרה על החטאים והאסונות שארעו ביום ט' באב. לכן מובן, מדוע רבן שמעון בן גמליאל שם אותו בכפיפה אחת יחד עם יום הכיפורים. בעוד יום הכפורים הוא יום הכפרה על העוונות של עם ישראל כנגד המהות האלוהית. ט"ו באב הוא יום הכפרה על העוונות הלאומיים של עם ישראל. לכן מובן מדוע הקדים רשב"ג וסידר את ט"ו באב לפני יום הכיפורים.

ומסיימת המשנה: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זה מתן תורה. וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן". (מסכת תענית פרק ד משנה ו)

״חַסְדֵי יְהוָה, עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר, אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי. כִּי-אָמַרְתִּי–עוֹלָם, חֶסֶד יִבָּנֶה״. (תהילים פרק פט פסוקים ב-ג)

מעלתו המופלאה של חג ט״ו באב, בנושא השוויוני
אחד השיעורים החשובים שאנו למדים דרך חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב, היא  המהות של החסד השוויוני בעם ישראל.
בעם ישראל ובעולם כולו ישנה תכונה רגשית של השתוות הצורה עם האחר שאנו מכנים אותה חסד. כולנו בערך חווינו חוויה של מפגש רגשי על דלת ביתנו או ברחוב של עני -קבצן רעב שאין לו דבר- אנו ניתן לו אוכל, או לפחות כסף לארוחה הגונה. חסד כזה כולנו עושים מבחינה אמוציונלית גם אם אנו לא מודעים לתודעה הרגשית שמחברת בינינו לבין העני. אותו הדבר עם אנשים שקשה להם כלכלית, או שיש להם מוגבלויות. את זה יש בכל העולם, זה לא הכי מיוחד. מהות החסד של ט”ו באב היא הרבה מעבר לכך.

ברוכים הבאים להשתוות צורה דרך כלל הציבור
בואו ונחזור אלפיים וחמש מאות שנים אחורה בזמן- אין משרדי שידוכין, אין גמ"ח שמלות כלה, ואין אפילו אולמות אירועים. חתונות נערכו בחצר גדולה, ואנשים התחתנו בגילאים צעירים מאוד. נשים לא הסתובבו הרבה בחוץ, מפני שפשוט לא היה בחוץ כלום- לא היה שווקים גדולים, וכולם היו מתפרנסים בעיקר מתוצרת מקומית. הדבר יצר בעיה גדולה- כל מי שלא משתייכת למשפחה עשירה, מיוחסת או ידועה בבני משפחה תלמידי חכמים- לא מצאה שידוך, ולפעמים נגזר דינה להיות לבד במשך שנים ארוכות. מי שמצאה חתן אבל לא היה לה כסף- תמיד היו נדיבים שעזרו, ואפילו היו שסייעו במציאת שידוך לנשים שהיו יפות ביותר או בעלות כישורים מיוחדים. אבל סיוע למי שאין ביכולתה למצוא שידוך, או שהיא פשוט ׳רגילה״- לא היה.

הקדוש ברוך הוא העניק לעם ישראל ,יום ללא מסכים, יום שבו אין מעמדות, אין ייחוס, אין רקע כלכלי- יש רק בני אדם. איש לא היה יכול וצריך לדעת את הרקע הגשמי, החיצוני של הבנות- היה צורך רק בבירור פנימי.

זהו חסד אמיתי. לתת כסף לאדם עני הוא עניין עצום- אבל מובן בשכל האנושי. לעזור לכלה יתומה וחסרת כל הוא דבר אדיר וקדוש, אבל גם הוא טבעי ומובן בשכל. אבל לגרום למי שאף אחד בעולם לא יכול לעזור לה, שנידונה לשבת בודדה בבית מבלי יכולת להתחתן, למצוא חתן- לא בגלל שהיא עניה, אלא פשוט כי היא "לא עשירה", "לא מספיק מיוחסת", "לא מספיק מוכשרת"- בקיצור, מישהי רגילה. כשחושבים על זה, אין שום דרך לשנות אצלה את המצב. אי אפשר לשנות את המשפחה, לא ניתן להפוך את תכונות האופי שלה, ובאותם הימים- גם לא את המראה החיצוני. ובכלל, למה לעזור לה? היא לא עניה, יתומה, חולה או מוגבלת?

היהדות לא מקבלת את זה. מוכרחים לטפל בבעיה: ״בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ״. אז כל בנות ישראל יצאו בבגדים לבנים, שאין שוני בין אחד לשני, כולן הולכות עם בגד שכלל אינו שלהן, כדי לא לבייש את מי שאין לו. והולכות כולן למקום שלא שייך לאף משפחה מיוחסת ספציפית, אלא מחוץ לעיר, כדי שאולי, סוף סוף, אותן מספר בנות שנותרו לבדן- ימצאו שידוך.

עוד רגע מגיע יום ההילולה של יושב ראש העמותה יוסי גינוסר ז"ל. אתמול הוזמנתי לקבוע מזוזה בביתו של אמיר -ולי -יובל -שירה- ודוד גינוסר בנם של יוסי וניצה גינוסר, והיה לי כיף, וכרגיל תמיד מושיק העוזר שלי מציל אותי שלקחתי החלטה שאני מחתן אותו יתהפך העולם גם אם אני אצטרך לסמם אותו כדי להביא אותו לחופה. ואז הבנתי כדי לקבוע מזוזה צריכים מזוזות, וברור שאין בידי את המזוזות אז מה עושים, מושיק, אתם מבינים כמה אסור לסמוך עלי בנושא הלוגיסטי, כמובן שהוא נסע לכבוד הרב טולדנו קנה מזוזות והכל בא על מקומו בשלום.

יום אחד לפני ראש השנה, אז הייתי אדם עני במהותו והיה לי טוב, אבל הייתה קבוצה מסביבי שתמכה בי והיא דאגה להביא את הכסף לחלוקה, אני תמיד אמרתי להם תהפכו אותי לא תמצאו עלי שקל, מפני שכך רצונו של הקדוש ברוך הוא שאני במסע שלי אהיה עני מרוד מאוהב עד כלות הנשימה בעולם האלוהות, החבורה כגון יוסי גינוסר שוש תמיר אליעזר שחם ורד שניאור שרהל'ה סלע ועוד. טוב קיבלתי את כל המעטפות, ואני עושה מה שאני רגיל לעשות, פותח את כל המעטפות מערבב אותם יחד שכול מי שהביא עשרה שקלים וכל מי שהביא אלף שקלים יהיו ביחד במצווה הנעלה מכל. יוסי מביט בי בעיני חוקר שב״כ בדרגת אלוף, ואז אני אומר, לא, אין בי את הכוחות לעוד ויכוח פילוסופי. ואז הוא מנשק לי את הראש, אני הבנתי לתומי שתכף מגיע עוד ויכוח של למה ועוד, ואז הוא אמר לי תדע שזה מה שאני חושב שעם ישראל צריך. אמרתי לו כל מה שאני תמיד עושה הוא את חסד כפי מה שהורו לנו במסכת תענית: ״בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ״. שלפי דעתי זה החסד אמיתי, חסד שמעל החסד המובן.

לכל הרווקים והרווקות שמתקיימים בקהילתנו עולם חסד-כוח הפנימי רק תחשבו שישנה אמונה שגויה מוטעית שמאירה על החלקים הכי פנימיים שאתם מתקיימים דרכם, וכך אתם מאמינים באמונה השגויה שמנהלת את האירוע ולא מאפשרת לכם להתחבר לאחר ולהתחתן או בכלל ליצור חברות וזוגיות טובה, בעזרת השם מי האדם שיהיה אמיץ לשבור את האמונה השגויה במהלך ימי התיקון שיבואו עלינו לטובה, מהיום בערב שזה חג ט”ו באב עד יום כיפור.

״וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ״. (דברים פרק ו פסוק ה)

״שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ–כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ–רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה–בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ״. (שיר השירים פרק ח פסוקים ו-ז)

טוב אל תכעסו רק תתבוננו ותפנימו. אהבה אמיתית ושלמה יכולה להיבנות רק על פני שנאה, כמו שני קטבים – פלוס ומינוס – המשלימים זה את זה. למה? כי במערכת הטבע ובקרב האנושות פועלים שני כוחות: אהבה ושנאה. הטבע האגואיסטי שטבוע בנו מלידה: ״אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״. (מסכת קידושין דף ל עמוד ב)

למהות של יצר הרע יש יכולת להניע את הכוח השלילי ששולט, שככל שאנו בונים בתוכנו אמונות שגויות, אותו כוח רק הולך וגדל מיום ליום. כתוצאה מכך אנחנו מתנהגים בחוסר התחשבות זה כלפי זה, התנהגות המובילה לסכסוכים בבית, בעבודה, בכבישים ובכל מקום.

״אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק״. (ישעיה פרק מא פסוק ו)

לאהוב באמת פירושו לרצות שיהיה לזולת טוב, לרצות לתת ולהעניק לו. כמו שכתוב: "ואהבת לרעך גם אם הוא לא בדיוק כמוך״. כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש" כשאוהבים אדם, מרגישים מה חסר לו ומחפשים איך למלא אותו, בדומה לאם החשה דאגה אינסטינקטיבית לתינוק האהוב שלה. זאת אהבה.

מה זאת אהבה?
האהבה בנויה משלושה מבנים, אינטימיות -תשוקה -מחויבות. שהם מתקיימים תמיד דרך שלושת העולמות .

הראשון: עולם הרוחני -יֵשׁוּת – אובייקטים מופשטים. שזה מתבטא במשברים שבין השְׁכִינָה, שהיא ההתגלות האלוהית בתוך עולם האנושות לבין עם ישראל.

השני: העולם הרגשי – אֱנוֹשִׁיּוּת – תכונותיו של בן אנוש- מתבטא דרך המשברים שנולדים מתוך קשר אנושי.

השלישי: עולם הגשמי-הפיזי, מתבטא שיש חיכוך בין שני מבנים בעלי חומר אשר מודעים למציאות.  

אינטימיות 
אינטימיות מרמזת על הרצון לתת, לקבל, לשתף. היא כוללת את כל הרגשות המקדמים את ההתקרבות בין בני האדם, מה שמוביל אותם לרצות לבלות יחד לחשוף דברים אישיים או פרטיים. באופן כללי, זה קשור לכל אותם רגשות המקדמים את יצירת הקשר. זה מה שגורם לנו לסמוך על האדם האחר, ומאפשר לנו להיפתח ולהיות עצמנו. עצמנו ככאלה אנחנו. זה תלוי הרבה על אמון האדם האחר כמו על הקבלה שמראה לנו. באופן כללי, אינטימיות מובילה לתחושה של אושר ותשוקה לקדם את טובתו של האדם האחר.

תשוקה
לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי. בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי. לְךָ לִבִּי וְכִלְיותַי. לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי. לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי. וּמִמָּךְ הִיא תְכוּנָתִי.
התשוקה היא הרצון העז להיות עם האדם האחר כל הזמן. התשוקה היא "הניצוץ של היחסים", היא להרגיש משיכה פיזית ותשוקה כלפי עולם האלוהות וגם כלפי  האדם האחר. בלי תשוקה, אדם לא יכול באמת לדבר על מערכת יחסים רגשית, אלא על מערכת יחסים  שבנויה על ידידות.

מחויבות
מחויבות כוללת את ההחלטה לאהוב אדם אחר ולשמור על ההבטחה. באופן כללי, זה קשור לגישה ארוכת טווח. בפועל, זה מוביל שיתוף תוכניות החיים ויצירת משפחה. כלומר, לבנות פרויקט חיוני יחד. ההתחייבות באה לידי ביטוי בנאמנות, נאמנות ואחריות. זהו הרכיב המיצב של יחסים סנטימנטליים של אהבה מוחלטת. זה יכול להקטין או אפילו להיעלם כאשר התשוקה הראשונית דוהה, שומר או עולה עם אינטימיות.

מה כל כך מפחיד אותנו באינטימיות?
קשר אינטימי עם אדם אחר כרוך בקרבה רגשית ופיזית, ועל כן גם ברמה גבוהה של פגיעות. קרבה זו דורשת מאיתנו להוריד, לפחות במעט, חלק מן ההגנות שלנו. הבעיה היא שאותן הגנות, שפעולתן לרוב לא מודעת, נועדו לשמור עלינו מפני כאבים נפשיים פוטנציאלים:

פחד מדחייה ונטישה – אם נסכים לחוות פגיעה נוכל לאפשר לעצמנו להכיר גם צדדים פחות אטרקטיביים בתוכנו, והצד השני לא ירצה בנו, זה יכאב לנו מאוד.
פחד להיות נשלט או לאבד את עצמי בתוך קשר – אם אתן לאדם אחר מקום משמעותי בחיי, הצרכים והרצונות שלי עלולים להידחק הצידה והוא עלול לפגוע בי.
פחד לפגוע באחר – אם יהיו לבן הזוג ציפיות בהן לא אוכל לעמוד, הוא עשוי להיפגע ממני ולכעוס עליי.
פחד להתמודד עם עצמי מתוך זוגיות – אם אתקרב מאוד לאדם אחר, ייתכן שאיאלץ לגלות צדדים בעצמי אליהם הייתי בהתנגדות או הכחשה עד כה, והם יאתגרו את הדימוי העצמי שלי.

לעיתים קרובות הפחדים האלה קשורים לחוויות עבר שלנו, בעיקר מהילדות, בעקבותיהן קשה לנו לתת אמון באחרים או להיות פגיעים. לכן, חשוב לזכור כי רתיעה מאינטימיות לא בהכרח מצביעה על חוסר רצון במערכת יחסים אינטימית. כלומר, ייתכן כי אנחנו רוצים בקשר אינטימי ומחייב, אך איננו מצליחים להרשות לעצמנו את הפגיעות הכרוכות בכך.

איך נזהה פחד ממחויבות?
יש אנשים שהפחד ממחויבות מונע מהם לעשות תוכניות או לתת הבטחות מכל סוג שהוא – אפילו ההתחייבויות הכי קטנות, כמו מפגש עם חברים. לעיתים, הפחד ממחויבות יכול להיות די ברור, ואז נוכל להבחין בדברים כמו אדישות, ריחוק, קושי לתת אמון ולייצר קשרים קרובים, הימנעות ממגע פיזי וביטויי חיבה אחרים, ויציאה סדרתית לדייטים או ריבוי מערכות יחסים קצרות.

במקרים אחרים, הפחד מאינטימיות עשוי להתבטא בדרכים פחות ברורות כמו קושי בקבלת החלטות, ערך עצמי נמוך, קושי לבטא רגשות ולשתף בהם את האחר, דפוסים נוקשים וביקורתיות יתר אשר מחבלים במערכות יחסים ועוד.

איך מתגברים על פחד ממחויבות?
אז כדי להסביר שישנם אנשים שרחוקים מתודעתם הפנימית שקשורה לחיבור בין איש ואישה, והם פשוט לא מעוניינים במחויבות זוגית, ונהנים מהחופש שברווקות – זו היא תחושה לגיטימית! אך במידה ואנחנו  כן מעוניינים באינטימיות אבל עצורים על ידי פחדים, בהחלט ניתן להתגבר על כך: על ידי מספר צעדים קטנים.

הראשון: התבוננות כנה על המצב – לכולנו קל יחסית למצוא פגמים בבני זוג פוטנציאליים או סיבות אחרות לסיים קשר אחרי כמה דייטים בודדים. ננסה לחשוב האם ייתכן שאנחנו מחבלים בקשרים באופן לא מודע? האם אנחנו נוטים לחתוך לפני צעדים משמעותיים של מחויבות? והאם יש אירועים בחיינו שעשויים להסביר זאת?

השני: הוא הרכות רוך-  ייתכן שבעקבות הסעיף הקודם אנחנו חשים כי יש לנו חלק בכך שאנו מתקשים להיכנס לקשר. אבל כפי ששום בן זוג פוטנציאלי אינו מושלם, גם אנו  איננו  מושלמים, וזה בסדר! גם אם קשרים קודמים לא עבדו, אין זה מעיד דבר על ערכנו או על מה שיכול להתאפשר במערכות יחסים עתידיות.

שלישי: אני זוכר שהייתי בחו"ל והייתי צריך להתחייב בתודעתי על חמש שנים של התעמקות בתודעות בעלי איכויות מטאפיזיות וכל זה על ידי התבוננות פנימית-מדיטציה טרנסנדנטלית הבנתי שאין לי יכולת לעמוד בזה, ואז קיבלתי הארה פנימית – שהבנתי את הפסוק: מעט מעט ואגרשנו מפניך. לקחתי על עצמי שפעם בשבוע אני הולך אחרי שיעורי המדיטציות לבית קפה לשתות קפה שעולה מלא כסף עשרה פרנק. ואמת שבזכות התרגיל הזה פיתחתי בתוכי מחוייבות לכל תהליך שאני מתקיים בתוכו או איתו.
לתרגל התחייבויות קטנות – אם המחשבה על מחויבות רצינית מרתיעה אותנו, אז בואו נתחייב "בקטנה" (למשל לבילוי עם חברים), ובהדרגתיות להתקדם אל עבר מחויבויות גדולות יותר.

רביעי: תקשורת פתוחה – אם בתחילת קשר חדש אנחנו נתקפים ברתיעה המוכרת, כדאי לנסות  לשתף בכך את הפרטנר/ית. לעיתים כנות מזמינה כנות מהצד השני ודווקא עוזרת להתקרב. הבהירו מה יכול לעזור לנו להרגיש יותר בנוח כדי להתקדם עם הקשר ומה מעורר את הרתיעה.

לכן, ככל שנשקיע מאמצים להתקשר איש אל רעהו – בעזרת הידברות, מעגלי שיח ופעולות חיבור משותפות – כך נעורר את כוח האהבה שיכול לקשור בינינו "כאיש אחד בלב אחד". אין צורך לטשטש או לשנות את השנאה, היא חלק אורגני מהבריאה. כל שמוטל עלינו הוא להתחבר בינינו, וכך לעורר את כוח החיבור והאהבה, אשר ביכולתו לנטרל את השנאה ולהביא לאיזון, לרוגע ולשלווה.

בהקשר לכך יש לציין את מה שנאמר בנבואות הנחמה על ירושלים:

״ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה, ושלום ורעות, מהרה ה' אלקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם, ונערים ממשתה נגינתם. ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה״.

נישואין בעם ישראל נקראים בשם הקמת בית. מקום שיש בו אפשרות להשראת שכינה. ולכן בכל חופה מזכירים בימינו את חורבן ירושלים בקריאת הפסוק מתהילים: ״אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי: אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם  עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי״. (תהילים פרק קלז פסוקים ה-ו)

בכך מתבלט שוב הקשר בין עריכת חופות לבין ט"ו באב כפי שאמרו חז"ל בגמרא: "דריש רבי עקיבא, איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן" מסביר רש"י: ״שכינה ביניהן, הקדוש ברוך הוא  חלק את שמו ושכינו ביניהן, י' באיש ו-ה' באשה לא זכו אש אוכלתן שהקדוש ברוך הוא מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ו-אש".

התיקון האחרון

דבר אחרון, חשבתי, כיוון שט"ו באב הוא נקודת הציון הרוחנית החשובה האחרונה לפני יום כיפור וכתבנו לעיל שהשנה היא מעגל של תיקונים, יוצא התיקון האחרון של השנה הוא תיקון של אהבה, אהבת חינם אמיתית. תיקון לאותה תנועה של שנאת חינם שהחריבה את ביתנו וממשיכה להחריב בתים גם בימינו וכל הקוטביות הקשה סביב הרפורמה המשפטית שכמעט מוטטה את החיות ואת האחדות בעם ישראל. בשבתות של שבעת השבועות בין תשעה באב לראש השנה אנו קוראים שבע הפטרות של נחמה. נחמה לעם ישראל על אובדן מקור החיבור, מקור האחדות והאהבה. הנחמה בדברי הנביאים היא מקור העידוד והכוח לעשות את התיקון האחרון של השנה, להשפיע אהבת חינם, להתאחד זה עם זה, כולנו ביחד ולהגיע ליום כיפור "כאיש אחד בלב אחד", מוכנים להיוולד מחדש ולהתחיל שנה טובה ומיטיבה.

לכן יום ט"ו באב איננו רק יום של חיבור פרטי בין איש ואישה – אלא יום שכולו אהבה ופיוס בין כל חלקי המציאות: בין האדם והטבע, בין עם ישראל לארצו ובין הקב"ה לישראל – וכלשון המשנה: ״צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״. (שיר השירים פרק ג פסוק יא) בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן. (סדר מועד מסכת תענית פרק ד משנה ח) ״