גִּלּוּי הָאוֹר בְּתִשְׁעָה בְּאָב

״ ברוכים הבאים לטיול אנרגטי בעולמו של תשעה באב

בלוח השנה היהודי, רווי החגים מלאי הצבע והשמחה, יש גם ימים אחרים.

תשעה באב הוא יום שיא שמגיע בסוף תקופת האבלות של ימי בֵּין הַמְּצָרִים. מקור השם, כנודע, הוא בפסוק השלישי במגילת איכה: ״גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה – הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים״. (מגילת איכה פרק א פסוק ג) יום צום זה חמור יותר מארבע צומות החורבן שקבעו חז"ל. יום שבו העם היהודי מתאבל לאורך הדורות על חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.

בנוסף מתאבלים בו על אסונות שונים שאירעו לעם ישראל לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב. אירועים שהתחוללו, לפי המסורת, ביום זה, גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף הובילו לגלות בת כאלפיים שנה. שנה זו (ה'תשפ"ג) היא שנת 1954 לחורבן בית המקדש השני. צום תענית תשעה באב נמשך מערב עד ערב, וכולל בתוכו את כל חמשת העינויים הנהוגים ביום הכיפורים שהם: הימנעות מאכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ויחסי אישות.

בנוסף, כוללת התענית מנהגי אבלות מיוחדים, כמו ישיבה על הרצפה ואיסור על לימוד תורה. עם תחילת התענית נהוג לקרוא בציבור את מגילת איכה, ולאורך היום לומר קינות על חורבן הבית ואסונות אחרים.

״חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב. נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה- וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר-וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר״. (מסכת תענית פרק ד משנה ו)

א. נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ – דור המדבר לא נכנסו לארץ.
זהירות לא לבקש דברים רעים כשאדם שרוי בכעס ובפחד, ותמיד להודות על מה שעולם האלוהות נותן לנו במסענו בעולם העשייה.

הכל התחיל בחטא המרגלים. ואחריו נגזר בתשעה באב על דור המדבר שלא יכנס לארץ ישראל. עם ישראל הצעיר לא אמור היה להסתובב במדבר ארבעים שנה. בתכנון המקורי, התחנה הבאה אחרי יציאת מצרים וקבלת התורה אמורה הייתה להיות הכניסה לארץ הקודש. מה השתבש בדרך? לפני הכניסה לארץ נשלחים שנים-עשר המרגלים, נציג מכל שבט, לתוך ארץ ישראל. המרגלים יצאו לתור את הארץ המובטחת כדי לגלות את הדרך הנוחה ביותר לכיבושה. בשובם מהמסע, עשרה מתוך שנים-עשר המרגלים בוחרים לראות את חצי הכוס הריקה ושבים לעם ובשורה מרה בפיהם. עשרת המרגלים הללו מטילים אימה על העם בתארם את הארץ ויושביה ולמעשה מועלים בשליחותם מוציאים את דיבת הארץ: ״וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת״. (במדבר פרק יג פסוק לב) שני המרגלים הנוספים, יהושע בן-נון, יורשו של משה רבינו בהנהגת העם ונשיא שבט אפרים, וכלב בן-יפונה לא הצטרפו למהלך. כלב בן-יפונה ניסה לפרק את הטענה הנבזית של עשרת המרגלים מוציאי הדיבה. אל מול הייאוש שניסו המרגלים האחרים לזרוע, נתן כלב לעם דברי עידוד ואמונה על יכולתם לכבוש את הארץ, והסביר לעם ישראל שלמעשה הכל תלוי בדרך הפירוש וההסתכלות על המציאות, מבחינה חיצונית או פנימית: ״וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ״. (שמות פרק יג פסוק ל) אך ללא הועיל. העם כבר השתכנע. עשרת המרגלים הצליחו לייאש אותו מלעלות לארץ ישראל. ההסתה הצליחה. עם ישראל מסרב לעלות לארץ המובטחת ומתמרד כנגד דבר הבורא ואף מבקש לשוב למצרים.

עונש על חוסר האמון של העם ועל סירובם לעלות לארץ נגזר עליהם כי מבוקשם אכן יתמלא – הם לא יזכו לעלות לארץ אלא יישארו במדבר. ארבעים שנות נדודים במדבר עד אשר אחרון המתלוננים שבכה בכייה של חינם באותו הלילה ימות. רק לאחר מכן יהיו רשאים לבוא בשעריה של ארץ ישראל: ״וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא״. (במדבר פרק יד פסוק א) אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר הקדוש ברוך הוא: הן בכו באותו יום בכיה של חינם -ואני אקבע להם בו ביום בכיה לדורות.

הֲלָכָה עוֹקֶרֶת אֶת הַמִקְרָא
צריך להבין שיש סמכות לחכמים  לשנות תאריכים והיכן שחז״ל קבעו תאריך אחר שהוא שונה ממה שכתוב במקרא, עולם האלוקות הולך רק אחרי מה שחז״ל קבעו לדורות.

ב. וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה – חורבן בית ראשון.
״וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-יְהוָה וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת-חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל-חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב-טַבָּחִים. וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת-הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל-הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים. וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-יְהוָה וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ״. (מלכים ב פרק כה פסוקים ח-יא)

בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך עמד על תילו ארבע מאות שנה.

הבבלים הם שהחריבו את בית המקדש הראשון. המצור שהחל בעשרה בטבת הסתיים שלושים חודשים לאחר מכן: ״בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר״. (ירמיהו פרק לט פסוק ב) היום שבו נפרצו חומות ירושלים. חורבן בית המקדש הראשון התחיל בַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, והסתיים בעשרי באב בשקיעה, האש בערה 24 שעות, כילתה והפכה לאפר את הבית המפואר של העם היהוד בשנת 3338 לבריאת העולם לפי לוח השנה העברי בשנת 586 לפנה"ס לפי לוח השנה הלועזי.

נבוכדנצר מלך בבל הגלה את ממלכת יהודה לבבל. עשרות אלפי יהודים נרצחו במהלך הכיבוש על ירושלים, עשרות אלפים נוספים הובלו לשבי בבל, וכלי המקדש נבזזו. חז"ל כותבים כי הבית הראשון חרב בעקבות שלוש העבירות החמורות ביותר שהעם היושב בציון חטא בהן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

ג. וּבַשְּׁנִיָּה – חורבן בית שני.
את בית המקדש השני בנו העולים ששבו ארצה מבבל ובראשם זרובבל לבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול. בית המקדש השני נבנה 70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון. המלך הורדוס שיפץ את בית המקדש השני בהרחבה והפך אותו ליצירת פאר. בתלמוד הבבלי נכתב עליו "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו".

בית המקדש השני עמד על תילו 420 שנה עד שנחרב בידי הרומאים ובראשם המצביא הרומאי טיטוס, לימים קיסר רומי. החורבן אירע בתשעה באב, בשנת 3408 לבריאת העולם לפי לוח השנה העברי ב-70 לספירה לפי הלוח הלועזי. הרומאים שלטו בארץ ישראל בשנת ‏63 לפנה"ס. השלטון הרומאי הפגין אכזריות כלפי העם היהודי. בשנת ‏70 לספירה בשבעה עשר בתמוז פרץ הצבא הרומאי בפיקודו של המצביא טיטוס, את חומות ירושלים ובתשעה באב שרף את בית המקדש השני. כשליש מן היהודים בארץ ישראל נהרגו ואחרים נמכרו לעבדות ברומא. והעיר ירושלים נהרסה לחלוטין. רכוש המקדש נבזז והשלל שנלקח שימש את הרומאים בהקמת הקולוסיאום ברומי. כיבוש חומות ירושלים וחורבן בית המקדש השני מסמלים את אובדן העצמאות הלאומית של העם היהודי בארצו ואת ראשיתה של גלות ארוכה. החורבן הוביל למשבר עמוק בחיי עם ישראל.

אף שעם ישראל ספג טראומה של ממש עם חורבן הבית לא פסקו החיים היהודיים בארץ ישראל. הארץ המשיכה להיות מרכז ההנהגה של היהודים ברחבי הממלכה הרומית.

לאחר חורבן בית המקדש ראשון ושני-נוצרה תודעה בעלת שבר נוראית בעם ישראל לדורותיו. והיום אנו חווים בעוונותיו הרבים שנאת-חינם תהומית בין שני קוטבי העם, שמתוך כך צמחה לה תודעה של ניכור ופירוד תהומי, אשר מאפילה על תודעת אחוות אחים והליכוד שאפיינו את עם ישראל בימי הזוהר של בית המקדש, ולכן יש לנו צורך בעבודה עלייה רוחנית.

ד. וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר – בכיבוש העיר בֵּיתָר בידי הרומאים.
בתשעה באב בשנת 135 לספירה נחרבה העיר ביתר, מעוזו האחרון של בר כוכבא שהנהיג את מרד היהודים באימפריה הרומית. המרד הצליח תחילה, ובר כוכבא שלט שלוש שנים ביהודה, אך לאחר מכן דוכא באכזריות. ביתר הייתה עיר יהודית בהרי יהודה שחיו בה אלפי יהודים – כולם נהרגו בתשעה באב, לאחר שהכוחות הרומאים נכנסו לעיר. העיר חדלה מלהתקיים.

ה. וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.
שנה לאחר נפילת ביתר וחורבנה, בשנת 136 לספירה, בעקבות מרד בר כוכבא, נחרשו ירושלים והר הבית – המקום המקודש ביותר לעם היהודי – בידי הרומאים שרצו להופכה לעיר רומית אלילית לכל דבר, אִילְיָה קַפִּיטוֹלִינָה.

כוח ההשפעה של ט' באב
לפני שניכנס לט' באב, כל אחד צריך לזהות ולכתוב את השבר (משבר אישי או משברים) שגרמו לו להתרחק מהנתיב של ההווה העכשווי.
על מנת לזהות את השבר נעזר במערך מקור-מעבר-מטרה.

מקור- לזהות את גוף העניין של השבר/משבר שהאדם עובר או עבר.
מעבר- לזהות את התופעות לוואי של הרגש שהשבר יצר.
מטרה- לזהות את נקודת היציאה מהמציאות שהמשבר כפה עלינו למציאות העכשווית היום יומית.

גופי העניין הם אותם עשרת הגנים שהרב דוד איפרגן מלמד אותנו עליהם בכל כתביו והרצאותיו.

כוח ההשפעה של ט' באב עוזר לנו להבריא ולאחות בתוכנו את השבר שגרם לנו לקחת אחריות שאינה שלנו ושמנהלת אותנו.

בעצם זיהוי המשבר, תאורו בכתב, והעלאת הכאב למודעותנו, בט' באב אנו מתחילים תהליך ריפוי שעליו נדבר במאמר הבא.

יֵשׁ וְאֵין

בשעה שהאָדם רואה וחווה משהו מוחשי כדוגמת פּרי. הרי לפניו דבר ממשי, גשמי. בשעה שהאדם חושב על הפּרי, מעלהו בזיכרונו, מציירוֹ לפניו, – הרי לפניו תהליך רוּחני. נסתלקה המַמשוּת ונשאר הציוּר. גם את הציוּר נוּכל לחשוב כפעוּלה של החוּשים. ואולם האָדם מנתח את הציוּר, והרי במַחשבתוֹ אז חומר הפרי, מינוֹ, מַראהוּ, כּמוּתוֹ, איכוּתוֹ, ריחוֹ, טעמוֹ. כשהוּא חושב על כל פּרט ביחוּד וּמַעמיק בו, כלומר: תוֹפשׂ עצם מַהוּתוֹ, לא נשאר לפניו שום דבר ממשי כי אם הפשטה גרידא, דבר מוּרגש וּמוּבן כל צרכּוֹ רק לנשמה, והרי זה האַין של כל דבר: הניצוֹץ האלוהי שבּוֹ.

האַין הוּא עצם הרוּחניוּת של הדבר המוּשׂג ועצם הרוּחניוּת של הנשמה המַשׂגת.

החכמה נקראת יש, והחיוּת של החכמה המאירה אותה נקראת אַין והאין הוּא מה שחוּץ מההשׂגה ואינו מוּשׂג, והוּא המחַיה את הנשמה וּמאיר אותה. והכל לפי מה שהוּא אדם בהשׂגה, אם מעט ואם הרבּה, ההשׂגה נקראת יש אֶצלוֹ. וּמה שהוּא חוּץ מהשׂגתוֹ נקרא אין־סוֹף, המחיה את ההשׂגה.

בתשעה באב אנו מקבלים הארה שמאפשרת לנו להגיע אל נקודת ה-אין שמכוחה מגיע היש החדש, שאינו יכול להופיע כל עוד נמצא ה-יש  הישן, כמו ריקבון הגרעין לפני הצמיחה החדשה. מכאן ניתן להסיק מהי עבודת הנפש הנדרשת מכל אחד ואחת כדי להגיע לטוב הגנוז בתשעה באב? להיות בדרגת "אין", במידת הענווה החיובית, "ונפשי כעפר לכל תהיה". זהו סוד העפר של אברהם אבינו, שאמר על עצמו: ״וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר  הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״. (בראשית פרק יח פסוק כז) זאת  תודעת הענווה המקבלת ביטוי בתור עפר ,שהכוחות אשר מעל הטבע מחיים אותו כמו חורבן בית המקדש בתשעה באב שמביאים אותנו לאין שלאחריו יצמח היש החדש, העבודה שאדם צריך לעשות "בתשעה באב מיום רביעי בערב עד יום חמישי בלילה״, היא להתחיל לעכל את תפיסת המציאות שדרכה הוא מתקיים במסע שלו, ולבדוק את כמות רגש האשמה, שלא מאפשר תנועה רגשית במרחב התודעתי של המציאות העכשווי, ומשאיר אותנו בתודעת מציאות הקשורה לזמן האירוע שמתוכו צמח רגש האשמה.

מה שנחוץ לנו  זו הודיה גדולה, הכרה של כל הטוב שבאמת יש לנו כאן. די בהתבוננות על הפלא ההיסטורי, רוחני, דמוגרפי שאין לו תקדים – אין עוד עם בעולם שזכה לחזור לאדמתו אחרי 2000 שנות גלות, אין עוד מדינה שהצליחה להתפתח בתאוצה שכזו בזמן כה קצר, רק עובדות אלו מספיקות להוליד בנו גל שלם של הכרת הטוב. חייבים לפתח ראיה רוחנית, להגיע לקיום רוחני יותר בארץ ישראל. כל עוד נמשיך לבכות על כל הקשיים, על החיצוניות שבמציאות, ולא נתחיל להתבונן פנימי לתוך המציאות, לא נצליח להיגאל וכדור השלג ימשיך להתגלגל.

במהלך תשעה באב אנו מפתחים תודעה שתוכל לקלוט את האור של תשעה באב, ותאגור אותו עד ט״ו באב שאז הוא משתחרר בתוך הכלים הרוחניים שמלווים אותנו במסענו, ויודעים בדיוק מתי לשחרר את האור, שאדם נצרך לו באמת ,ולפעמים אדם בתודעתו חושב שהוא לא יכול להתקיים באירוע שהוא עובר, והכלים הרוחניים שלנו יודעים בדיוק מתי הזמן הנכון לשחרר את האור אז הכי נכון לנו להיות בסבלנות.

דוד המלך כדרכו בקודש שהוא רוצה להנחיל לעם ישראל חוקים אוניברסליים שיעמדו להם בעיתות משבר, בשביל זה הוא כתב את ספר התהילים, ונטע בו תדרים שיעזרו לאדם בעת משבר עד סוף הדורות. וכך נעים זמירות אומר: ״לְכוּ-בָנִים, שִׁמְעוּ-לִי; יִרְאַת יְהוָה, אֲלַמֶּדְכֶם. מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ״. (תהילים פרק לד פסוקים יב-טו) במעמד מתן תורה נאמר: ״וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר״. (שמות פרק יט פסוק ב) כאשר קיבלו בני ישראל את האור בסיני, התלמוד מסביר לנו שהם הגיעו למדרגה נשגבה שאפשרה להם לחוות את החוויה האנושית רוחנית, כאיש אחד בלב אחד. אבל, למרות שבני ישראל הגיעו לרמה כזו של חיבור, של התגלות והפרדה מכוחות החושך, הם נפלו לאחר מכן לרמה מסוימת של "רצון לקבל לעצמו בלבד", ואבדו את השליטה על החירות שהם חוו במעמד הר סיני. וכך אנו לומדים שיש שתי דרכים להוציא את עצמנו מן החושך; אחת מושלמת ואחת אינה מושלמת.

כדי להגיע לרמה של: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" כאיש אחד בלב אחד, עברו בני ישראל תהליך של הפרדה מוחלטת מכוחות שהביאו אותם לידי שיעבוד לעם אחר, ולצערנו אותם כוחות שגרמו להם להיות משועבדים לעם אחר, לא נכחדו לחלוטין. בני ישראל השלימו את החלק הראשון של התהליך, שהיה הפרדת עצמם מהשעבוד לעם אחר, אבל לא השלימו את החלק השני, שהיה שחרור כל הכוחות שהביאו אותם לשעבוד לעם אחר. מכיוון שהכוחות הללו היו קיימים עדיין, בני ישראל היו מסוגלים עדיין ליפול שנית. אפשר לדמות את התהליך לאדם שיש לו בעיה עם כעס, והוא יכול לעבור תהליך של עבודה רוחנית של הפרדת עצמו מהכעס, אבל למעשה, כל עוד הוא רק מפריד את עצמו מהכעס ולא סילק לחלוטין את שורש הכעס, הוא עדיין יכול ליפול שוב.

לכל אחת ואחד מאתנו יש את התיקון המיוחד לו, או לה, שהוא גילויי הרצון לקבל לעצמו בלבד, ופעמים רבות בעבודה הרוחנית שלנו אנו מפרידים את עצמנו מהמעשים הללו, מבלי לחסל את מקורם. אנו חייבים לשים קץ למקור המעשים הללו, אחרת נוכל ליפול אליהם שוב. אם כן, כיצד אנו לא רק מפרידים את עצמנו מכוחות השליליות הללו, אלא ממש מחסלים אותם ושמים להם קץ? הכל נעוץ במודעות. הכל קשור למה שאנו חושבים כאשר אנו מנהלים  דיון פנימי על האירוע עצמו.

אם נמשיך להשתמש בדוגמת הכעס, מכיוון שזה נושא שקל לדבר עליו, אדם מגיע להבנה שההתמודדות  שלו, או לפחות אחד מהתמודדויות  שלו, הוא עם כעס. יש לו הזדמנות לכעוס, והוא יודע שכדי לעשות את התיקון שלו, הוא חייב להילחם בנטייה הזו. אבל השאלה היא מהי המודעות שלו כאשר ההזדמנות הזו עולה כשהוא נלחם? עבור רוב האנשים, זה משהו כמו: "זה אחד הדברים שאני חייב להילחם בהם; אני הולך להילחם בנטייה לכעוס, או לפגוע באדם אחר", אבל אנו לא לוקחים את זה רחוק יותר במודעות שלנו. כפי שהסברנו בתשעה באב אנו מקבלים הארה, שמאפשרת לנו להבין בתודעתנו את הסרת מקור השורש שמביא אותנו תמיד להיות בתודעה שלילית על עצמנו ועל הזולת.

אם כן, אנו חייבים לקחת זאת מעבר למה שאנו אומרים לעצמנו: "בזה אני חייב להילחם כדי להתחבר לכוח ההשפעה של עולם האלוהות, שזה אור הבורא ולקבל את הברכות שאני אמור לקבל".  אנו חייבים לומר: "אני לא עושה זאת רק כדי לנצח בקרב, אלא גם כדי להסיר את המקור הרוחני, את מקור השעבוד הזה שדוחף אותי." מכיוון שהאמת היא שאפילו אם אנו מנצחים בקרב ביום ולא כועסים, מחר תהיה לנו שוב הזדמנות לכעוס. אנו רוצים, לכן, שהמודעות שלנו תהיה: "אני לא רוצה רק לנצח בקרב הזה, אני רוצה להגיע למקור הרוחני של הכעס הזה ולסלק חלק ממנו, כדי שמחר, למרות שיהיה לי עוד אתגר שאוכל לנצח אותו, המקור הרוחני של הכעס הזה יסולק ויעלם".

ואם ניקח זאת צעד נוסף קדימה, אם האדם לא רק חושב על עצמו ועל הקרב הנוכחי, אלא חושב גם שמה שהוא עושה זה סילוק המקור הרוחני של השעבוד הזה, אז במשך הזמן, הוא יהיה מסוגל לסלק את מקור השליליות הזו בתחילה ממשפחתו ובהמשך גם לסובבים אותו. כאשר אדם נלחם בקרב האישי שלו נגד הרצון שלו לקבל לעצמו בלבד בכל דרך שבה הוא מתגלה בחייו, והוא תמיד מודע לעובדה שהוא נלחם בקרב הזה הוא רוצה גם לסלק לגמרי את מקורו, אז הוא משרת גם את כל הסובבים אותו, מכיוון שהמקור לכעס הוא אותו מקור של כעס עבור כל אדם הסובב אותו. והדבר נכון גם לגבי הקנאה, שנאת החינם, וכל גילוי של רצון לקבל לעצמו בלבד.

כאשר יש לנו מודעות לאופן שבו הקרב האישי שלנו משפיע על הסובבים אותנו, זה נותן לנו כוח, מתוך ידיעה שאם היום ניפול לאנוכיות שלנו ונהיה בתוך הכעס, לא רק נעשה נזק לעצמנו, אלא גם נחזק את מקור הכעס שסביבנו, וזה יגרום לכך שכל מי שילחם בכעס ייתקל באתגר גדול יותר. ועם זאת, מנקודת מבט חיובית, הידיעה שאם אנו מנצחים בקרב הזה ויש לנו המודעות של רצון לא רק לעשות טוב לעצמנו, אלא גם להשמיד את מקור הכעס אצל הסובבים אותנו, אז אנו עוזרים עכשיו לכל מי שנאבק עכשיו בעולם באותו כוח. וכאשר אנו נלחמים עבור הכלל, אנו מקבלים כוח מהכלל.

מטרת העבודה הרוחנית בתשעה באב  של האנושות אינה לחזור למקום שבו היו בני ישראל בהר סיני, אלא להגיע למקום שבו אנו לא רק מתנתקים ונפרדים מכל כוחות השעבוד שהביאו אותנו לפירוד, אלא גם מחסלים ומסלקים אותם לחלוטין.

העלאת המודעות של המיעוט העצמי

עקב הפרדוקס הגדול שבין השלילי והחיובי בחודש אב, אין הזדמנות קשה יותר – או גדולה יותר -לגלות אור מאשר בחודש הזה. החצי הראשון של חודש אב נחשב לשלילי, בעוד החצי השני נחשב לחיובי ביותר מכל החודשים. זה מלמד אותנו שבתוך השלילי-החושך, אנו יכולים למצוא את החיובי-האור. אלו כמובן מושגים שמתקיימים בתודעתנו בהבנתנו את האירועים בחיינו, אבל הם מאוד שכיחים ונפוצים בחודש אב.

למעשה, אנרגיית ההשפעה שאנו יכולים לעורר בתשעה באב, שהוא היום השלילי ביותר בשנה, לא נוכל לעורר בשום יום אחר בשנה. מפני שהיום הזה יש פוטנציאל לשליליות, חייב להיות בו גם פוטנציאל לאור הגדול ביותר. ולכן, המודעות שלנו במשך החודש הזה חייבת להיות שאנו רוצים להשתנות לגמרי ולגלות את הטוב העצום החבוי ביום הזה. וכל שנה שבה אנו מתקרבים יותר לגמר התיקון, אנו מגלים יותר אור.

ישנה נבואה שהנביא זכריה מסביר לנו דרכה על תהליכים כלל עולמיים שאנו עוברים בתודעתנו, במיוחד צום תשעה באב: ״כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ״. (זכריה פרק ח פסוק יט)

סוף הנבואה אף הוא עוסק בעבודה שאנו חייבים לעשות. הבורא אומר שכל העולם יתאחד ואיש יאמר לרעהו, בואו נלך כולנו לקראת העבודה הרוחנית, לקראת החיבור עם אור הבורא. אומות גדולות תתכנסנה יחד כדי לשרת זו את זו להתחבר לאור הבורא, לרצות ולהתחנן לחיבור עם אור הבורא. ובלשון התורה: ״כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת: עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים, וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת. וְהָלְכוּ יוֹשְׁבֵי אַחַת אֶל-אַחַת לֵאמֹר, נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וּלְבַקֵּשׁ, אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת; אֵלְכָה, גַּם-אָנִי. וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים, לְבַקֵּשׁ אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם, וּלְחַלּוֹת, אֶת-פְּנֵי יְהוָה״. (זכריה פרק יט פסוקים כ-כב)

תשעה באב – יום לידת המשיח – יוֹם אֲסוֹנִי הוּא יוֹם שָׂשׂוֹנִי

מעניין שרק כאשר אנו מגיעים לעומק הצרות מתחילה לצמוח הטובה, כפי שאמרו חז"ל "בכל דור ודור נולד בט' באב בחינת המשיח". איתא במדרש: ״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״. (בראשית פרק א פסוקים  א-ב). הפרי צדיק מסביר את הפסוק, וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״. זה רוחו של מלך המשיח" (פרי צדיק, לר"ח מנחם אב) והשאלה הגדולה מדוע דווקא כשמגיעים לשיאן של הצרות מתחילה לצמוח טובה? משום שרק אז ישנו הרהור תשובה לכל עם ישראל, ותשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות. (תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ב הלכה ד)

לפי המדרש אנו חווים חוויה פרדוקסלית, המדרש אומר לנו שהמשיח יוולד בתשעה באב. איך יכול יום שהוא שלילי כל כך להצמיח משהו כל כך חיובי? הסיבה היא חוק הקוטביות, האומר שהאור הגדול ביותר בא מתוך החושך הגדול ביותר. במילים אחרות, היכן שיש חורבן יש גם פוטנציאל לפריחת הלב האנושי והארת העולם בכוחו.

"אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". (מסכת תענית דף לא פסוק א)

מט״ו באב האנרגיה משתנה לחלוטין, וימי הדין שחווינו מ-שבעה עשר בתמוז עד תשעה באב בערב הופכים לימי רחמים ושמחה. השבת שאחרי תשעה באב נקראת "שבת נחמו", שבה מתחילה סדרת הפטרות הנחמה: ״נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי-יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם״. (ישעיה פרק מ פסוק א)

מובא במשנה בסוף מסכת תענית: ״אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. על זה הנביא ישעיה אומר: ״אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם. וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם יְהוָה״. (ישעיה פרק לג פסוקים יב) ושלמה המלך ממשיך את דבריו ואומר "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ". (משלי פרק לא פסוקים ל- לא) וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". (שיר השירים פרק ג פסוק יא) בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן. (סדר מועד, מסכת תענית פרק ד משנה ח)

עבורנו, זה סוד גדול. ככל שנהיה מעוגנים יותר בתוך לבנו ונראה יותר את העולם דרך עדשות של אהבה וקבלה במקום דרך עדשות של שיפוט ופחד, יש לנו יותר סיכוי להתגבר על הרגשות שמשאירים אותנו בתוך השליליות ולהשתחרר מהם.

נסכם את מהות תשעה באב:

״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״. (ויקרא פרק יט פסוק יז)

הדבר הראשון – לאפשר לנו לתת מקום לכאב ולצרות ולהצליח לחבר בין הצרה הפרטית לכללית מבלי לקחת אחריות שלא שייכת ולא מועילה לתהליך עצמו. ורק אז נולד בתוכנו געגוע גדול לאור ההשפעה העליונה.

הדבר השני – לפתח בתוכנו את תכונת האהבה, שתגיע לידי ביטוי גם בבן אדם לחברו, וגם בין אדם למקום.

הדבר השלישי – לתקן את היחס לתורה ולהפוך אותה כאלטרנטיבה תרבותית ולא לפחד מהתורה הקדושה בגלל כל מיני אמונות שגויות שהוכנסו בנו שהינו קטנים, צריך להבין שאין כמו תורת ישראל.

הדבר הרביעי – תשעה באב מגיע כדי לאפס את עצמנו ולהזכיר לנו את מה ששכחנו. ״