תשעה באב התשפ״ד

״תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן, מערב עד ערב, ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש, שבסופו של דבר הובילה את עם ישראל לגלות בת כאלפיים שנה.

האזכור הראשון של המושג ׳שנאת חינם׳ מופיע בתלמוד הבבלי: ״מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם״. אנו מבינים מדברי חז״ל שכוחות ההשפעה של תשעה באב חרטו על דגלם לכלות את שנאת החינם שהיא הגורם המרכזי למחלוקת שהביאה לחורבן בית המקדש השני. 

המהות של שנאת חינם מביאה אותנו לפתח שנאה בתוכנו לאדם או קבוצה אחרת ללא כל סיבה עניינית, רק בשל העובדה שיש לו או להם תפיסה אחרת משלנו. לצערי צמד המילים ״שנאת חינם״ נאמר ללא הפסקה בעשרת החודשים האחרונים. צריך להבין שהבעיה איננה השנאה, אי אפשר למנוע שנאה, הבעיה נוצרת רק כאשר השנאה מניבה הפרה של זכויות הפרט. 

קמצא ובר קמצא

חז״ל מסבירים שבגלל ״קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים״: עשיר אחד בירושלים עשה סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית. בר קמצא הניח כי המארח החליט להשלים עמו, והגיע לבית החוגגים. הופעתו בסעודה הרגיזה את בעל השמחה והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע ביקש מהמארח הואיל והוא כבר הגיע לסעודה שיניח לו להישאר, אך בעל הבית סירב. מפני הבושה הָרַבָּה הוסיף בר קמצא והציע לשלם את מה שיאכל וישתה. לאחר סירוב בעל הסעודה, הציע לשלם חצי דמי סעודת כולם, וגם להצעה זו סירב בעל הבית. ראה בר קמצא שבעל הבית עקשן והציע לשלם דמי כל הסעודה בתמורה שלא יגורש בבושת פנים מהסעודה. אך אף על פי כן המארח סירב בשלישית ולא היה מוכן בשום פנים ואופן שבר קמצא יישאר בסעודה. בסופו של דבר תפס בעל הסעודה את בר קמצא, וגירש אותו מהסעודה בבושת פנים לעיני כל המסובים.

בר קמצא לא השלים עם העלבון, וכעסו גבר לנוכח העובדה שישבו בסעודה חכמי ישראל שלא מנעו את גירושו והשפלתו. הוא החליט לנקום, וסיפר לקיסר כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את דבריו הציע לו לשלוח קורבן לבית המקדש, וכשהיהודים יסרבו להקריבו יווכח בצדקתו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן, שלפי התורה פוסל אותו להקרבה אך אינו בולט לעין, מתוך ידיעה שהמום אמנם ימנע מהכוהנים להקריבו, אך לא יהיה בולט מדי עד כדי כך שגם המלכות תפסול אותו להקרבה. ואכן כך היה – פסילת הקרבן סיפקה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והוכחה מוטעית זאת הניעה אותו לעלות על ירושלים ולהחריב את בית המקדש.

חז״ל בדבריהם הצביעו על מציאות כללית מקולקלת שהייתה קיימת בירושלים, שהיא זו שהביאה לחורבן. במילותיהם המדויקות הם הגדירו בקצרה את הבעיה: ״על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים״ – בגלל התופעה השלילית שלכל אדם יש מין ׳קמצא׳ ו׳בר קמצא׳ משלו – זה שהוא מתעב ומוכן לעשות הכול כדי לפגוע בו ולהרע לו, וזה שהוא אוהב, ואיתו הוא כורת ברית, ואולי גם זאת רק כדי להילחם יחד בשני.

היום ערב תשעה באב, יותר מתמיד, רובנו נשב על הארץ לבכות ולקונן. מעניין שבדרך כלל בכל שנה המהות של חורבן בית המקדש בתשעה באב הייתה מנותקת מאיתנו ונשארה ברמה הרוחנית בלבד. היום, לצערי, אחרי השביעי באוקטובר, החורבן הלאומי והאישי שעם ישראל עבר בתודעה ובהרגשה מחבר אותו ישר לאבל הלאומי, פתאום לצום ולזכור הפכו לחלק ממעגל חגי השנה, ובמעגל זה אנו מכניסים ימים של אבל וחשבון נפש לאומי.  

צריך להבין שיש גם צד שני למשוואה. שזה יום שצריך לראות בו גם כמה התקדמנו, ולאן עוד רוצים להגיע. תשעה באב אינו רק יום שחור של דיכאון לאומי, זה היום להעלות את רמת המודעות, במיוחד מאז ה-7 באוקטובר, למעלה. לזעוק, להתפלל, לקוות, לחלום בגדול, להסתכל לעתיד. לכן מחר בשעה שש וחצי אחר הצהרים נפגש בעמותה, נתחיל להתנער מהאבלות, נשב על כיסאות ונתחיל לפתח בעמותה את השיח הישראלי, העשייה שיש בה אהבת חינם.

כוח ההשפעה של תשעה באב

היום בערב חל תשעה באב, אני ממליץ לכולנו לזהות ולכתוב את המשברים שלא מאפשרים לנו השתלבות במציאות היום-יומית, אחרי שאנו מזהים משבר, צריך לשחרר אותו בעזרת שלושה שלבים: 

השלב הראשון הוא המקור – לזהות את גוף העניין של השבר/משבר שהאדם עובר או עבר, ולהתחיל להיפרד מהמצב הישן, מהמוכר והידוע. 

השלב האחרון הוא המטרה – לזהות את נקודת היציאה מהמציאות שהמשבר כפה עלינו למציאות העכשווית היום יומית, ולהתחיל השתלבות: כניסה מחודשת לַחֶברה בזהות החדשה. 

בין שניהם יש את השלב המכריע, המעבר עצמו, בו האדם כבר השיל את זהותו הישנה אך טרם עטה את זו החדשה. זהו שלב של לידה מחודשת, שלב של תמורה, שלב של הימצאות במין שטח הפקר בין הישן לחדש. בין הפרידה מהמצב הישן המוכר והידוע, למצב של השתלבות, שעוזרת לנו להיכנס לסביבה שלנו בזהות חדשה שמאמצת את ההווה ודוחה את העבר הטראומטי שלא מאפשר לתת ביטוי לכאב ולצרות, ולהצליח לחבר בין הצרה הפרטית לכללית מבלי לקחת אחריות שלא שייכת ולא מועילה לתהליך עצמו. רק אז נולד בתוכנו געגוע גדול לאור ההשפעה העליונה שמאפשר לנו תנועה במרחב המציאותי.״