לַמְרוֹת הַכֹּל הֱיוּ תָּמִיד בִּתְנוּעָה

אַחֵינוּ כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבְשִׁבְיָה וְהָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ וּמִשֶּׁעָבוּד לִגְאֻלָּה.
הַשַּׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב.
וְאִמְרוּ אָמֵן! וְאִמְרוּ אָמֵן!

״ אָנוּ קְהִלַּת הַכּוֹח הַפְּנִימִי מַקְדִּישִׁים כָּל שָׁבוּעַ אֶת הַמַּאֲמָר, וְאֶת קִידּוּדֵי הַתְּהִלִּים, לחַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל, כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְהַהַצָּלָה הַפּוֹעֲלִים בַּשֶּׁטַח, וּמִתְפַּלְּלִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמוֹר אוֹתָם מִכָּל צָרָה וְצוּקָה, ויִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם! וּבְנוֹסָף אָנו שׁוֹלְחִים תַּנְחוּמִים לַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁאִבְּדוּ אֶת יַקִּירֵיהֶם. וּרְפוּאָה שְׁלֵמָה בִּמְהֵרָה לַפְּצוּעִים. וּמִתְפַּלְּלִים עַל כָּל הַשְּׁבוּיִים וְהַחֲטוּפִים בְּעַם יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּמְהֵרָה בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים בְּגוּפָם וּבְנַפְשָׁם. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.

השני במעלה שאני מקדיש לו את המאמר, שהיום הוא יום השנה לפטירתו, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ואני מברך את דליה רבין ואת נועה שיצליחו בכל מעשה ידיהם, ויחזרו אלי במהרה אחרי שלקחו ממני חופש גדול מאוד.
ואחרון חביב אני מברך את המיזם המדהים שהוקם בעזרתו ובסיועו של ידידיי גיא פלג, קובי יהב, קובי בנג'ו, שי ששון, משה בן ששון, דימה, גיא קרן, מושיקו גואטה, מאיה מורנו, ריני פלג, מוריה פלג, שוש תמיר,ברי מכלוף ועוד הרבה שהקדוש ברוך הוא יצליח את דרכם, אני מברך את כל אלו שלקחו את העול של גן הנטישה, את חברי חגי, אריה, עמית, דוד, יונתן, תומר, עידו, אביב, שגיא, אביאור, אדיר, דימה, גיא קרן, יובל, אורי אשר נפצע במהלך הקרב ויצא בנס, דביר, ניר, ישראל, יובל, אדם מועלם, איציק אבנרי, אלעד מוסקוביץ, גיל שוטן, נגב אנגל, עדי מנשה, אלי, אלי מירוווציץ, גלעד, מתן, אמיר, יונתן, נווה, גיא עטיה אשר עושה ימים ולילות לשמח את חיילי צה״ל, ואת כל אלו שאין לי רשות להגיד את שמם שהקדוש ברוך הוא ישמור עליכם אמן!

פרשות ״לֶךְ-לְךָ״ ״וירא״ הן עיקר חייו, ומפעליו ותולדותיו של אברהם-אבינו, כל ההיסטוריה הגדולה מבריאת העולם עד רדת אבותינו למצרים, אינה אלא הרקע והמסגרת להצגת דמותו של אברהם אבינו, שהוא האדם המאמין הראשון עליו מעידה התורה במפורש: ״וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה״. (בראשית פרק טו פסוק ו)

מקור-מעבר-מטרה

מקור-האנרגיה הראשית של אברהם אבינו אליה התוודענו לראשונה בפסוקים האחרונים של פרשת ״נח״ כפי שהתורה מעידה: ״וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּֽצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם״. (בראשית פרק יא פסוק לא) ההמשך של המקור זה, מתקיים בפרשתנו, כאן אנו נחשפים לדמותו של אבי האומה היהודית – אברהם אבינו. מכאן ואילך, הוא ומשפחתו וצאצאיו, יהיו הנושא המרכזי של סיפורי התורה. עד עתה, התורה נכתבה כספר ההיסטוריה של העולם – הבריאה והאנושות הכללית, אך מכניסתו של אברהם למערכה, מתמקדת התורה בסיפור האישי שלו, ומתנתקת מההיסטוריה הכללית.

אברהם אבינו ,מייצג את האור התודעתי שכלי שמופץ לעולם. מתוך האור הזה מתחיל, גילוי היהדות ברחבי העולם. גילוי זה, מביא עימו גלות תודעתית, שבסופה אנו מגיעים לגאולה שלמה. במה היה גדול כוחו של אברהם אבינו? הרי כבר לפניו חיו בעולם צדיקים שהאמינו באלוהים והלכו אחריו, כמו: אדם, חנוך, מתושלח ונח. במה התייחד אברהם אבינו שדווקא הוא נבחר – להיות אבי האומה היהודית?

תשובה לכך, נוכל למצוא בדברי הרמב"ם אשר חושף בפנינו את דרכו של אברהם אבינו לגילוי האלוקים.

פרק א׳ הלכה א– ״בִימֵי אֱנוֹשׁ טָעוּ בְּנֵי הָאָדָם טָעוּת גָּדוֹל וְנִבְעֲרָה עֲצַת חַכְמֵי אוֹתוֹ הַדּוֹר וֶאֱנוֹשׁ עַצְמוֹ מִן הַטּוֹעִים הָיָה. וְזוֹ הָיְתָה טָעוּתָם. אָמְרוּ הוֹאִיל וְהָאֱלֹהִים בָּרָא כּוֹכָבִים אֵלּוּ וְגַלְגַּלִּים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם וּנְתָנָם בַּמָּרוֹם וְחָלַק לָהֶם כָּבוֹד וְהֵם שַׁמָּשִׁים הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנָיו רְאוּיִין הֵם לְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם וְלַחֲלֹק לָהֶם כָּבוֹד. וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לְגַדֵּל וּלְכַבֵּד מִי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ. כְּמוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבֵּד הָעוֹמְדִים לְפָנָיו וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה דָּבָר זֶה עַל לִבָּם הִתְחִילוּ לִבְנוֹת לַכּוֹכָבִים הֵיכָלוֹת וּלְהַקְרִיב לָהֶן קָרְבָּנוֹת וּלְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם בִּדְבָרִים וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְמוּלָם כְּדֵי לְהַשִּׂיג רְצוֹן הַבּוֹרֵא בְּדַעְתָּם הָרָעָה. וְזֶה הָיָה עִקַּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים עוֹבְדֶיהָ הַיּוֹדְעִים עִקָּרָהּ. לֹא שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא כּוֹכָב זֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא. כְּלוֹמַר הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה הוּא לְבַדְּךָ אֲבָל טָעוּתָם וּכְסִילוּתָם שֶׁמְּדַמִּים שֶׁזֶּה הַהֶבֶל רְצוֹנְךָ הוּא״:

פרק ג׳ הלכה ט׳ – ״כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה, הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן, וְלַחְשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְהָיָה תָּמֵהַּ:  הֵיאַךְ אִפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג; וּמִי יְסַבַּב אוֹתוֹ, לְפִי שְׁאֵי אִפְשָׁר שֶׁיְּסַבַּב אֶת עַצְמוֹ.  וְלֹא הָיָה לוֹ לֹא מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר, אֵלָא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הַטִּפְּשִׁים״.

הלכה י' – ״וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא הָיָה עוֹבֵד עִמָּהֶן.  וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין, עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק, מִדַּעְתּוֹ הַנְּכוֹנָה; וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד, וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל, וְהוּא בָּרָא הַכֹּל, וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ״.

הלכה י"א – ״וְיָדַע שֶׁכָּל הָעָם טוֹעִים, וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לִטְעוֹת, זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת, עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם; וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה, הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ״.

הלכה י"ב – ״כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע, הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם, וְלוֹמַר שְׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ.  וְשִׁבַּר הַצְּלָמִים, וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם, שְׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֵלָא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם, וְלוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב וּלְנַסַּךְ–כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַבָּאִים; וְרָאוּי לְאַבַּד וּלְשַׁבַּר כָּל הַצּוּרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָּהֶן כָּל הָעָם, כְּמוֹ אֵלּוּ שְׁהֶן מְדַמִּין, שְׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֵלָא אֵלּוּ״. (משנה תורה – ספר המדע – הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים – פרק א-ג הלכה ג׳ סעיפים ט-יב)

הרמב״ם מסביר לנו ,איך אברהם אבינו בצעירותו , בעזרת שכלו, מגלה את עובדת קיומו של אלוהים והשגחתו: והוא מבין בתודעתו שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה – חוץ ממנו. וידע שכל העולם – טועים!.

אברהם אבינו  היה – מהפכן, נוֹן-קוֹנְפוֹרְמִיסְט, ומוֹרד במוסכמות המקובלות. למעשה, הוא היה אולי ״סרבן המַצְפּוּן״ הראשון בעולם. הוא נאבק על האידיאולוגיה שלו, מול אמונה אלילית – שהייתה נחלת הכלל בדורו. כוחו של אברהם בא לידי ביטוי בכך שהוא  הולך ״נגד הרוח״ – השלטת בתקופתו.

המשנה בפרקי אבות אומרת לנו :״עֲשָׂרָה נִיסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם״.(פרק ה משנה ג). נראה, כי חלק בלתי נפרד מהניסיונות הבאים על אברהם, נעוץ בעובדה שהוא אינו מקבל ״תגמול הולם״ עבור המאמצים שהוא עושה  למען האלוקים – בשעת מעשה. גם אחרי שהבטיח לו ה' – שאם יעשה כדבריו וילך אל הארץ שיראה לו, הוא יהנה משפע של אושר וברכה. בכל זאת, הוא אינו זוכה שם לחיים קלים, והוא נאלץ להתמודד עם אתגרים רבים. ולמרות כל זאת, אברהם אבינו אינו ״ממהר״, הוא יודע  להתאזר בסבלנות ואורך רוח, ומקבל את ״הקצב האלוקי״ – בהתבטלות גמורה, הוא מבין את  רצון האלוקים והוא מודע שזה  נשגב מבינתו והדרך להשגת היעד -עדיין  תלויה ונסתרת. הקשיים אינם שוברים את רוחו ואת אמונתו, והוא נכון להמשיך ולעשות ככל אשר יורה לו הקדוש ברוך הוא.

עכשיו נראה שתי גישות שונות לפרידה דרך מבנה של גן הנטישה

אדם עובר ארבעה מצבים ברצון, והם מקבילים לארבעה שלבים בהתפתחות נפש האדם:

א) השלב הראשון בהתפתחות נפש האדם מכונה  רצון לקבל על מנת לקבל- זהו מצבו של התינוק. אין לו שום כוונה לתת שום דבר פשוט רוצה לקבל נקודה. ואנו רואים לפי המקרא ,שהסתכלות של לוט על העולם ,עוברת דרך הרצון לקבל לעצמו. ונראה, שעניין זה היה הרקע שגרם את פרידת לוט מאברהם אבינו .לוט אינו מבין את המשמעות העמוקה של ״האמונה התמימה״. הוא חסר סבלנות, ורוצה ״כאן ועכשיו!״ בעיני רוחו, הוא תוהה: איזו משמעות יש לאמונה אם המאמין אינו מקבל את שכרו – שהובטח לו? האם יהיה צדיק – ורע לו?!קשה ללוט להשלים עם ״העיכוב״, ולכן הוא ממהר לממש את המתנות שהבטיח האלוקים לדודו אברהם אבינו .ומאפשר לרועיו לרעות בשדותיהם של אנשי הארץ, בטענה שהם כבר שייכים לאברהם אבינו, והוא לוט -היורש שלו. הוא ציפה להבין ולראות בחוש התגמול שהקדוש ברוך הוא ,מעניק למאמיניו.

מצד שני אברהם אבינו רואה את העולם דרך הרצון הרביעי.

ד) שלב רביעי – רצון לקבל על מנת להשפיע – זהו מצב בגרות מוסרית ונפשית כאחד המהווה את האידיאל ההתנהגותי של היהדות. כאן חדלה מלחמת היצרים שהופכת את עולמו המוסרי של האדם לגיהנום ומתגלה ההרמוניה בין היצרים. אמנם רצונו של הנברא לקבל נשאר עדין , ובכך הוא נאמן לזהותו כנברא, אך מאחר ומגמת הקבלה היא לשם הנתינה, יש בה משום הידמות לבורא והקבלה הופכת להיות הנאה קדושה, שבה ישפיע האדם נחת רוח ליוצרו שלשם כך בראו, שיקבל. כך שהוא מקבל דייקא,עושה חסד עם קונו.

אברהם אבינו מתנהג שונה מלוט בין אחיו, ברגע שהקדוש ברוך הוא, מבקש מאברהם אבינו, יהלה תתחיל לשחרר את העול המשפחתי שלקחת עליך, הכוונה את לוֹט בֶּן-הָרָן אחיו שמת בדרך. ואז מגיעה ההזדמנות שנופל סיכסוך משפחתי ,בין רועי אברהם אבינו  לרועי לוט. מריבה שבטית משפחתית על חבל הארץ הקטן הזה:״וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו:  כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ.

ואז אברהם אבינו הציע פתרון, הפשרה הטריטוריאלית הראשונה. חלוקת הארץ בין רועי צאן של אברהם אבינו לבין רועי צאן של בין אחיו לוט: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ:  כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה״. (בראשית פרק י״ג פסוקים ו-ט)

ברגע שאברהם אבינו בחר במבנה של האמונה שתוביל אותו אל הלא נודע, הוא נאלץ להתמודד פעם אחר פעם – עם אמיתות הדרך בה הוא בחר, ופעם אחר פעם הוא הוכיח את הדבקות וההתמסרות שלו לאלוקיו – למרות המשוכות הרבות שעמדו בפניו.

גם בדורנו, תחושת ״חוסר הצדק״, כפי שחווינו בשלושת השבועות הללו ,שרבים מעם ישראל נרצחו ,על לא עוול בכפם, וילדים נשים וגברים שנחטפו ונמצאים בשבי ויהי רצון שיחזרו בשלום הביתה. אברהם אבינו ,דרך המסע שהוא עבר, מסביר לנו, שעלינו להאמין בישועה שמגיעה מהקדוש ברוך הוא ,גם אם היא ארוכה ומייגעת , ואותה המתנה לישועה ,עלולה לשבור את רוחנו. ובשעה הזו שאנו  נחשפים להתמודדות הזו, עלינו להעמיד אל מול עינינו את דמותו של אברהם אבינו, ולקבל השראה מאיתנות נפשו ואורך הרוח שגילה – ביחסו לאמונה.

לאלו אשר מצביעים על הקושי שלהם בנישואים, אולי כאן תקבלו פרופורציות ותבינו שיש מערכת יחסים יותר קשה יותר מסובכת, מכל  סוגי הזיווגים האפשריים, וזאת מערכת היחסים בין אלוקים לאדם עצמו.

עולם האלוקות מכונה אתערותא דלעילא – זאת ההתעוררות אשר מגיעה  מלמעלה. זאת אומרת – פעולה מיוחדת מאת ה' המגיעה לעורר את נשמת האדם ולהעניק לה כוחות מיוחדים. אנרגיה זו  מגיעה רק שיש צורך למטה, כפי שקרא לנו לצערנו בשלושת השבועות הללו. אנחנו בני אדם נקראים בשם. אתערותא דלתתא – התעוררות מלמטה. כלומר, שכל פעולה שאנחנו עושים מצד עצמנו ,מעוררת מערכות רבות שמחברות אותנו, לקדוש ברוך הוא. וזאת הפעולה שאברהם אבינו עשה, כדי לחבר אותנו לעולם האלוקות ,וזה מה שהביא את אברהם אבינו לחפש את הקדוש ברוך הוא. הרמב”ם מסביר לנו ,כשם כשהנבואה איננה שפע אלוהי אוטומטי הזורם לראשו של  הנביא מלמעלה, אלא מאמץ רוחני אנושי כביר  מלמטה, שאליו צריך האדם לשאוף כל ימיו, ויחידי סגולה גם יכולים להגיע לנבואה כזאת. כך גם האמונה. אברהם אבינו עשה מאמצים כבירים למצוא את אלוהים, ורק לאחר מכן אלוהים מצא אותו. אלוהים מצא את המאמין הראשון. כך זה מתקיים בנבואה וכך כנראה גם בהבנת האמונה.

אם נחזור לראשית של הראשית. נוכל להיפגש עם המבנה האנרגטי המשויך לאתערותא דלעילא- התעוררות מלמעלה. כלומר שהקדוש ברוך הוא מחפש את האדם: ״וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה״. (בראשית פרק ג פסוק ט)

״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי״. (בראשית פרק ד פסוק ט) ״אַיֶּכָּה״, זה השלילי בשאלת השאלות ביחסים הקדמונים ההם. ואז אותו ״אַיֶּכָּה״ עושה טרנספורמציה משלילי לחיובי במפגש בין אלוקים לבין אברהם אבינו, כפי שהתורה מספרת לנו: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״. (בראשית פרק יב פסוק א)

מה קורה בשעה שהאמונה והספק נפגשים? לכוס קפה 

ברגע שאברהם אבינו שחרר את האנרגיה השלילית של ״אַיֶּכָּה״. האנרגיה החיובית המשיכה  לזרום, ואנו פוגשים אותה במפגש של משה רבינו עם הקדוש ברוך הוא ״בסנה הבוער״: ״וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה  מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל-תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא״. (שמות פרק ג פסוקים א-ה)

נחזור לאברהם אבינו, נראה פתאום, בסתיו חייו, הוא מופיע על הבמה במלוא כוחו ועוצמתו, ומשם השתנו לחלוטין קורותיה של האמונה האנושית. קריאה רציפה של הסיפור המקראי מ: ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ” (בראשית פרק א פסוק ב) ועד: ״וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן״. (בראשית פרק יב פסוק ד) לאורך פרשת לך לך, אנו רואים שאברהם אבינו, לא היה ״נחמה״ תרבותית מקרית, אלא תוצאה הגיונית של רצף מתפתח מבריאה לאמונה, אבולוציה אנושית עקבים שהתחילה מהגוף- נוכחות פיזית, לכיוון הרוח -נוכחות אנרגטית. מה קרה אם כן בתהליך האנושי שאפשר ״לאמונה״, להפציע ולזרוח בעולם? ואיך אני תופס את מהות האמונה?

אמונה פשוטה היא הזדהות עמוקה עם יסודות האמונה והדת – הזדהות שאינה יכולה להתבסס על השכל לבדו. לעתים, אי-בהירות רציונלית יוצרת ״מחסום״ המונע מהאדם את ההזדהות הטבעית. לשם כך נצרכים הסברים רציונליים או פילוסופיים המיישבים את הדברים על הלב. אולם, ביסוס של אמונה שנפגמה יכול להיעשות רק על-ידי יצירה מחודשת של הזדהות. לשם כך נדרש תהליך של למידה חוזרת ונשנית  היוצרים אפקט של ״תהודה״ הנוגע ביסוד הפנימי של אמונה. עכשיו נכניס למשוואה את הידיעה. אתן דוגמה כאשר אני יושב בחדר עם עוד כמה אנשים אני יודע שהם אנשים, כי אני רואה, ושומע ולא אחת גם מריח ונוגע בהם. אבל מעבר לקיר של החדר איני יודע מה קיים. כל מה שבתוך החדר הוא ידיעה. וכל מה שמעבר לחדר הוא אמונה, אני מאמין שמעבר לקיר יש עוד אנשים ועולם מלא בהתרחשויות. האם אני מאמין? התשובה כן. האם אני יודע? התשובה היא ממש לא! אלא שאמונה וקוץ בה. בנקודה שבה מפסיקה הידיעה החושית, ומתחילה, לכאורה, האמונה, מיד מתחיל גם הספק. אולי הכל שקר ואין כלום מלבד התודעה שלי, ואולי רק ה״אני״ מהווה את היקום ואין מעבר לזה כלום? מסתבר שהאמונה והספק ירדו כרוכים לעולם, וכל אחד אמור  לבחור את התודעה שתוביל אותו לאורך המסע שלו. ודרכה הוא יכול לראות את המציאות שבה הוא מתקיים. הספקן יודע את החדר ושואל שאלות על מה שמחוץ לו. המאמין יודע את החדר מאמין בקיומם של חדרים  נוספים. על זה נאמר ש״אמונה וספק בדיבור אחד״ כלומר הם רוכבים על אותו צינור.

האמונה שהיא מעבר לחושים

מהאדם הראשון ועד אברהם אבינו התפתחו באיטיות כל חושיו הארציים של המין האנושי. כשאדם וחווה טועמים את פרי העץ האסור. אנחנו מבינים מיידית שחוש הטעם עובד וממנו גם נובעת היכולת להחליט מה טעים ומה לא, מה רעיל ומה לא, מה מותר ומה אסור. כשאלוהים שואל את אדם וחווה היכן אתם?: ״וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה״. התשובה היא: ״וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן״. (בראשית פרק ג פסוקים ט-י) כלומר, האוזן גם היא כבר מתפקדת. כשלֶמֶךְ פונה לנשותיו ומתחנן: ״וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי״. (בראשית פרק ד פסוק כג) אנחנו מבינים שלא מדובר רק בשמיעה אלא גם ביכולת הקשבה והבנה. על הראייה כתוב במפורש: ״וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ״. (בראשית פרק ג פסוק ז) כשהבל מקריב קורבן ריחני, ״ריח ניחוח״: ״וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן״. (בראשית פרק ד פסוק ד) וכאן אני רואים את חוש הריח מגיע לידי ביטוי. אנו רואים כי המין האנושי שיכלל את חושיו הביולוגיים הנ”ל לכלל יכולות של נגיעה, מישוש, עיצוב, ובנייה של תרבות חומרית שלמה של חרושת ברזל, מוזיקה, בנאות, חקלאות וכל השאר. כשכל החושים כבר מכוונים היטב, הגיע זמנה של האמונה שמעבר לחושים. אברהם  אבינו אם כן הוא ממשיכם הטבעי של אדם, קין ונח. הם הניחו את התשתיות החושיות והוא בא וקצר את פירות התובנה  שמעבר. זמנה של אמונת אברהם אבינו ,הגיע כי הושלם תהליך הכרתו של האדם את חושיו שלו.

״אַרְצְךָ֥ מּֽוֹלַדְתְּךָ֖ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ״

מעבר: הדיבר האלוקי הראשון לאברהם אבינו-מתקיים במילים: ״וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ״ ( בראשית פרק יב פסוק א) ודיבור זה נצרב בתודעתנו, כאחד היסודות של האומה הישראלית. ראשית יש להתבונן בשלוש המילים הללו, שהיהדות נשענת עליהם, ולנסות להבין  את משמעותם לגבינו: ״אַרְצְךָ֥ מּֽוֹלַדְתְּךָ֖ ובֵּ֣ית אָבִ֑יךָ״. במילים הללו שזורות שתי אנרגיות. הראשונה, מייצרת ניגודיות בתהליך, והשנייה, מייצרת זרימה בתהליך. וביחד הם יוצרים את השלם. מתוך השלם הזה נבנים להם שלושת  העוגנים.

העוגן הראשון הוא: ״אַרְצְךָ֥״. האדם מקושר לארץ שבה הוא חי, לשפת המקום, לתושבים, לתרבות ואווירה. ברגע שאדם עוזב את הארץ, הוא חווה בתודעתו, טלטלה קשה, כעין איבוד הקרקע היציבה מתחת לרגליים.

עזיבת הארץ מורה על עזיבת מקום בהקשר התרבותי שאדם בחר והתרגל לחיות בהם. בתוך האידיאולוגיה קיימים דפוסים חברתיים ותרבותיים שאדם קנה מתוך החלטה ומתוך הרגלים חיצוניים, מתוך שהוא ראה איך החברה מתנהגת, ומתוך מפגש עם אנשים שונים ורעיונות שונים שהשפיעו עליו במהלך חייו. רוב בני האדם משתנים חברתית ותרבותית ולו במעט, מהגוון שלתוכו הם נולדו. הם בוחרים גוון חיים מסוים, מאמצים תובנות חדשות וקניינים שונים שהם בחרו  לחיות דרכם במהלך חייהם, הדפוסים הללו נצרבים בעצמי של האדם, ובלית בררה האדם נאלץ לקבל את ההנהגה הזאת אשר נכפתה עליו חברתית ולצערי, רק שמגיע דפוס נוקשה יותר, חזק יותר, אלים יותר, האדם מתחיל לעשות שינוי: ״אמר מי שאמר, ויבורך זה שאמר, מלחמה היא זמן לטלטול הבסיס התודעתי עליו כולנו עומדים. אם משהו מהדרוש תיקון הזה ישופר, נרוויח. זה אולי הדבר הכי קשה לשינוי״ 

העוגן השני הוא: ״מּֽוֹלַדְתְּךָ֖״. זה למעשה  אזור המגורים שבו נולד האדם, אזור המצומצם מהארץ כולה, ובה ההקשר התרבותי הופך להיות גם הקשר חברתי. הטלטלה התודעתית הקשה שאדם חווה ,ברגע עזיבת המולדת קשה יותר מעזיבת הארץ משום שהיא כוללת לא רק את עזיבת השפה התרבותית אלא גם את עזיבת הקשרים החברתיים .אולם פעמים רבות כשאדם מגיע לזקנה ושיבה, מתגלה רובד חדש-ישן באישיותו. אז כל הקניינים החברתיים והתרבותיים, ניואנסים של התנהגות ומחשבה שהוא קנה במהלך חייו, נשכחים ממנו, ונותרים בו רק ההרגלים של תקופת הילדות שלו. ואז מתגלה בו רובד פנימי הכולל את מה שנחקק בו עוד מילדות, המוטבע עמוק-עמוק באישיותו, אפילו אם במהלך חייו בחר אחרת. על הרובד הפנימי הזה מורה המילה ״מולדתך״.

העוגן השלישי הוא: ״בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ״. הוא הרובד המשפחתי. הכולל אב, אם ואחים, שזהו  הקשר הקרוב ביותר, ההדוק והחם בין האדם היחיד לסביבתו. המשפחה מרעיפה אהבה, פירגון, תמיכה והבנה. כאשר משפחה שלמה מהגרת יחד לארץ זרה, יש תמיכה וקרבה מצד המעגל הקרוב ביותר, אולם כאשר אדם עוזב גם את משפחתו ומהגר יחידי לארץ זרה, הוא נותר בודד לגמרי, מלווה בתחושות זרות וניכור קשים מנשוא.

אברהם אבינו נצטווה לעזוב לא רק את ארצו- את כל הדפוסים שבחר לחיות על פיהם, ולא רק את מולדתו- את הדפוסים שנחקקו בו ועיצבו אותו מעת לידתו, אלא את כל הדפוסים שהונחלו לו מאבותיו. ״בית אביך״ מורה על תרבות אשר מועברת ללא מילים, השפעות שהושפעה הנשמה עוד לפני שיצאה לאוויר העולם, בעת ההיריון ואף לפני כן. ״בית אביך״ הוא הלך הנפש של ההורים והסבים שלא הכרנו, הלך נפש שזורם בנו בצינורות עדינים וסמויים מן העין, שאפילו איננו מודעים לו. זוהי ה״גנטיקה״ של האדם, הטבועה בתת המודע שלו עוד לפני לידתו. את כל אלה נצטווה אברהם אבינו  לעזוב לטובת ארץ לא נודעת- לעזוב את כל  ההרגלים  הפנימיים שהפכו במרוצת הזמן לדפוסים  שטבועים בו, החל מהמעגל החיצוני של הדפוסים שקנה בחייו, דרך הדפוסים שהוטבעו בו מלידתו, ועד הדפוסים שהוטבעו בו עוד לפני שנולד.

עכשיו ננסה להשליך את כל מה למדנו מהפסוק המדהים "לֶךְ־לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ״. לעברנו ונחווה בתודעתנו היכן זה פוגש אותנו בחיים הרגשיים היום יומיים. אנו צריכים להבין שישנם פסוקים בתורה שנצרבו לדורות כגון: ״עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״. (בראשית פרק ב פסוק כד) וכמובן הפסוק שפותח את פרשתנו: ״וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ״. (בראשית פרק יב פסוק א)

למעשה כל אדם שיש ביכולתו, את המסוגלות לשחרר את העצמי שאוחז בעבר, ולדבוק במציאות האותנטית, זאת מעלה גדולה, למרות שהאדם עצמו יצטרך לעבור דרך הכאב של מבנה הנטישה, ששייך לעבר שלו, הוא אמור לדעת, שזאת התרופה האמיתית שלו, כפי שהנביא יחזקאל מלמד אותנו: ״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי״. (יחזקאל פרק טז פסוק ו) כלומר שאדם עוזב מבנה או מעגל מסויים, הוא יצטרך לעבור דרכו כדי לצאת למרחב של המציאות האותנטית. לכן שאדם מתחיל תהליך חדש בחייו ,הוא אמור לעבור דרך אנרגיית המעבר-תווך, שם הוא  נדרש, ללכת ולעזוב את כל המעגלים המקיפים אותו, הן במישור החיצוני והן במישור הפנימי, הן על ציר המקום והן על ציר הזמן. לעזוב את התרבות, את החברה ואת המשפחה שגדל בהן; לעזוב את הדפוסים שבחר לחיות איתם, את הדפוסים הקַמְּאִיִּים-(ראשוניים-יסודיים-פרימיטיביים) שנחקקו בו בעת לידתו, בינקותו וילדותו, ואת הדפוסים הדקים והעדינים שעברו אליו עוד לפני לידתו. שהוטבעו  בו בלא מודע. עכשיו צריכים את המשמעות, למה כל מה שכתבתי ,אין שום אפשרות לקיים את זה ,כשאדם מחזיק את הידיעה בלבד. ברגע שהאדם בוחר להכניס לידיעה שלו, את האמונה, ואז ידיעה פלוס אמונה יוצרת תודעה חדשה שמאפשרת ללכת לכיוון הלא נודע. שזאת המציאות שמעבר לכל הדפוסים, השתוקקות למה שפורץ את כל התבניות. כשאדם עוזב תרבות, חברה ומשפחה, קניינים וחקיקות ודפוסים לא מודעים, שהוא עוזב את כל אלה, מה נשאר לו? אין לו עוד כלום לאחוז בו. הדברים הכי דקים שאפשר היה להעלות על הדעת שאפשר עוד להחזיק בהם- גם אותם הוא שומט. לא נשאר דבר. אם יישאר משהו שאפשר להעלות על הדעת, גם אותו צריך לשמוט ולעזוב. זה מה שאומר הכתוב: ״אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ״. שעדיין אין שום דבר מוחשי באופק. כל בוקר אנו אומרים את המשפט: ״אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ״ וכאן האמונה מגיעה לידי ביטוי, שאומרת שלמרות שהאור החדש עדיין לא הפציע. ולמרות זאת-צריך לעזוב הכל. אברהם אבינו הצטער על כל הטוב הגנוז בעומקם של כל המעגלים והדפוסים שעליו לעזוב. כאשר אברהם אבינו  עזב את הכול- את התרבות שגדל בה, את החברה שהכיר ואת המשפחה שסבבה אותו, הוא תוהה- מה עם כל האוצרות המופלאים שהיו שם? כיצד ניתן לעזוב אותם? האם לא מגיע להם תיקון? האם אנחנו לא זקוקים לכל אותם חלקים בבריאה לשם השלמתנו? מה עם הטוב האלוקי הגנוז בהם?! הדרישה לעזוב הכל יכולה להיות מובנת אצל אברהם אבינו, שגדל באור כשדים, בתרבות האלילית והסביבה פגאנית- שהוא פולחן דתי- עבודת אלילים. וזה בניגוד לרוח היהדות. הרי אותם קל לעזוב לטובת ארץ אלוקית. אולם לפי דברינו הקריאה הגדולה: ״לֶךְ־לְךָ֛״. שייכת (גם היום) ומופנית גם אלינו, וכאן התמיהה מתעצמת: כיצד מי שזכה לגדול בארץ ישראל, בסביבה משפחה תומכת ובבית בעל ערכים, יכול להיענות לציווי: ״לֶךְ־לְךָ֛״, ולעזוב הכל? מה עם כל האוצרות האלוקים האמיתיים שקיימים בהם? בשביל זה נצטרך לראות את הפסוק מראשית ועד סופו: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה״. (בראשית פרק יב פסוקים א- ב)

המילים: ״וֶהְיֵה, בְּרָכָה״. הבאות בסוף הציווי, מלמדות על הברכה הצפונה בעמידה בניסיון זה. כשאברהם אבינו עמד בניסיון ועזב  את כל המערכות והמעגלים שסביבי, נשארת רק נקודת החיות הפנימית, רק הנשמה בטהרתה, והיא שבסופו של דבר מברכת את כל המעגלים שנעזבו. זוהי הקריאה האלוקית לישראל לכל הדורות- לעזוב הכול על מנת לחזור אליהם מתוך טהרת הנשמה, ומתוך כך ניתנת ברכה לכול. יש כאן תנועה כפולה של הליכה-: ״לֶךְ״. שתסיים את התהליך אל תשכח לחזור למקור הנשמתי שלך. ״לְךָ֛״ מעין רצוא ושוב. ״רצוא״-לעזוב את כל הלבושים. ואז יתקיים בנו הפסוק: ״אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ״. שישוב  להאיר את כל הלבושים באור החדש ולהחיותם. אז איך משיגים את האור החדש? תשובה, רק  לאחר שעוזבים הכל, ורק אז אם יש לנו את הזכות, להגיע לנקודה שבלב, שזאת הנקודה הפנימית החדשה, שכל תפקידה מסתכם בלתת חַיּוּת לכל התהליכים המתקיימים במציאות האותנטית .

המקום הראשיתי של היהודי הוא המקום שבו הוא עוזב הכל, את כל המערכות החיצוניות והפנימיות, בתחילה הוא מתהלך דרך החושך, שלפני האור החדש. דווקא משם, מהמקום של עזיבת כל מה שהיה ועדיין אין עוד מה שיהיה, הכול נולד. ומתוך העזיבה המוחלטת, כל המערכות שלו ,שמהם הוא נבנה. ארבע סוגי אחריות, ארבע סוגי רצונות, שלוש סוגי שייכות ,ושלוש סוגי אהבות. כולן מתברכות דרך הקוד האנרגטי -רוחני שמטעין אותם תמיד.

מטרה- ״וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ״. (בראשית פרק יב פסוק י) מה הכוונה ״וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ״? התשובה מגיעה דרך הנביא עמוס שאומר לנו על המונח ״וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ״ ״הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה״. (עמוס פרק ח פסוק י) מה שמשך את אברהם  אבינו לרדת למצרים דווקא הוא העובדה שמצרים היא זו שרעבה, ״לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה״. (עמוס פרק ח פסוק י) מאז נפילת האדם ממרומי האידיאליות של גן עדן לשפלות העולם הזה, נפרד הנהר האחדותי היוצא מעדן להשקות את הגן, והיה בעולמנו לארבעה ראשים, לארבעה תרבויות יסוד: מצרים, הודו, אשור ובבל, שהוקמו על בסיס הנהרות : פישון-נילוס, גיחון-גנגס, חדקל ופרת. התרבות האנושית מנופצת לרסיסי זהות אנושית, שחכמי הסוד מכנים אותם ״ניצוצות של קדושה אשר  מפוזרים בין הקליפות״, שתפקידו של עם ישראל הוא לחבר אותם מחדש: ״ונברכו מלשון ״ברכה״ חיבור. כל משפחות האדמה". הרעב בכנען מוציא את אברהם מן הארץ ומפנה אותו לטיפול ברעבונה של מצרים״.

יהי רצון שהמסע שנכנסנו אליו לפני כשלושה שבועות, נשארו לנו בדיוק 18-חי ימים, לסיום התהליך, שבת מבורכת . ״