חג סוכות התשפ״ה

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה״ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

ממעלה השניה אנו מברכים ומחזקים את החטופים-חטופות-שבויים ושבויות הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.

מהמעלה שלישית אנו מברכים את אשת החסד אתי עטיה שהיום יש לה יום הולדת ואנו מברכים אותו שתמשיך להיות אשת חסד ותמשיך להיות שמחה ומלאת אמונה בקב״ה בבעלה היקר גיא עטיה שהוא עמוד החסד ולילדים שלה ארי והלל יהי רצון שכל משאלות ליבך יתגשמו כפי שאת רוצה אותם. 

מהמעלה הרביעית אנו מברכים את האיש הכי נאמן והכי חזק שלא מפחד משינויים, אז לך גיא פלג מזל טוב ליום ההולדת שלך ואנו מברכים את ריני אשתך היקרה ואת מאוריה דוד ישראל אליה ויהודה, שתמיד תהיו יחד ותמיד תהיו בשמחה ויצירה מושלמת. 

מהמעלה החמישית אנו מברכים את סאן ביום הולדת שמח ושתצליחי לסיים את מה שהתחלת, ואנו מברכים את עידו הבעל היקר ואת מיכאל בנם היקר עלו והצליחו בכל מה שאתם עושים

חג סוכות מזמין את שבעת האושפיזין 

הזמן נע בתודעתנו תמיד בשני זרמים, אובייקטיבי וסובייקטיבי.
זמן סובייקטיבי הוא מונח שמגדיר את תפיסות הזמן במונחים מעגליים, הקשורים באופן אינטימי באדם ופעולותיו.
זמן אובייקטיבי הוא מונח שמגדיר את תפיסות הזמן  במובן קווי, שהפך להיות יותר ויותר אובייקטיבי, מופשט ומרוחק מהתחום האנושי.

אדם נע בזמן, בתנועה מעגלית, עם תחנות עצירה לתדלוק רוחני (שיודע לחזק את החוסרים באדם ולא משנה אם זה חוסר אנרגטי-רגשי או חוסר גופני, כל החוסרים מבטאים את אי היכולת לנוע לכיוון השגת המטרה שאנו רוצים להשיג), בשבתות, חגים, מועדים וראשי חודשים. 

האופי המחזורי של הזמן מודגש בטקסים ובחגים הדתיים של עם ישראל לדורותיו המציינים זמנים מסוימים כבעלי משמעות מיוחדת. שבעת ימי השבוע מייצגים שוב ושוב את זמן בריאת העולם, לוח התפילות היומי מצטרף לפעולות האורגניות של אכילה ושינה, ובכך הוא מעניק משמעות טקסית ורוחנית למחזור היממה. באופן דומה, החגים החוזרים על עצמם מדי שנה, שרבים מהם קשורים בפעילות רוחנית וחקלאית ששניהם מגיעים לידי ביטוי באמצעות עבודה על מערכת הערכים שמחברת אותנו למציאות רוחנית ויודעת לקחת מהם את מה שאנו צריכים כדי לגדול בחיינו, כגון: חג הפסח, בו משמרים את זיכרון יציאת מצרים, והוא אמור להעניק לאדם את התחושה ״כאילו הוא יצא ממצרים״. מבחינת ציון מעגל השנה בטבע זהו חג אביב – חילופי עונות, ראשית קציר חיטים.

חג השבועות-חג מתן תורה – בחג הפסח יצא עם ישראל ממצרים, שם היה שקוע במ"ט שערי טומאה, לאחר היציאה ממצרים, במשך חמישים יום, עבר העם תהליך של הזדככות האמונות השגויות שנצרבו בתודעתם של העם והפכו אותם כחלק מהתודעה הקולקטיבית של עם ישראל עד שהיה ראוי לקבל את התורה בהר סיני. כדי לקשר בין תחילת היטהרות מטומאה עד להגעה לקדושה, תלתה התורה את חג השבועות בחג הפסח. ״וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה״ (שמות פרק כג פסוק טז). 

חג הסוכות נחוג לזכר הימים שבני ישראל גרו בסוכות כשהיו בדרך ממצרים לארץ ישראל בעת יציאת מצרים: ״דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה״ (ויקרא פרק כ״ג פסוק לג). חג האָסִיף-חג הסוכות: ״וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה״ (שמות פרק כג פסוק טז). כל הזמנים מציינים גם את מחזור העונות כבעל משמעות. 

במבט ראשון יכול להיראות כאילו תחושה מחזורית כזו של זמן מבטלת את ההיבט הדינמי שלו: כביכול הזמן איננו באמת זורם, אלא חוזר שוב ושוב לאותה נקודה. אבל בניגוד למחזורי הפעולה של השעון המכני שנדבר עליו בהמשך, האמורים לחזור על עצמם בדיוק מוחלט ובכך לבטל בעצם את זרימת הזמן, מחזורי החיים האורגניים אינם זהים לגמרי זה לזה. כמו שכל יצור חי דומה לשאר הפרטים מאותו מין, ועם זאת הוא ייחודי וחד פעמי, גם מחזורי החיים מבטאים אותה תבנית שמתממשת שוב ושוב, אבל בווריאציות שלעולם אינן חוזרות על עצמן בדיוק. כל יום דומה לשאר הימים ועם זאת הוא יום חדש, המאורעות של שנה אחת אינם זהים למאורעות של שום שנה אחרת, ואת זה לצערנו חווינו במלא העוצמה בחג שמיני עצרת בתאריך השביעי לאוקטובר, וגם סיפור חייו של היחיד האנושי כחוליה בשרשרת הדורות מתמלא בתכנים ובקשרים אינדיבידואליים וחד פעמיים. 

הווריאציות האלה מבטאות את איכות ״הלא צפוי״ של זרימת הזמן, על שני היבטיה – גם אי היכולת לדעת בדיוק מה עתיד לקרות, וגם האפשרות ליצור דברים חדשים ותבניות חדשות. האופי המחזורי של הזמן האורגני איננו מבטל אפוא את תחושת אי הוודאות והלא צפוי, המתייחסת לווריאציות של הפרטים הקונקרטיים ולא התבנית החוזרת על עצמה. מכאן מתאפשר מגוון שלם של תחושות אנושיות כמו חופש בחירה, רצון והתכוונות, תכלית ומשמעות, שכולן מניחות את אי הוודאות ואת הדינמיות של הזמן. התחושות האלה מקבלות תוכן במונחי הפרטים הקונקרטיים של מעגלי החיים הקרובים – מעגלי המרחב הפיזי והחברתי, ומחזורי הזמן שצומחים מהם ומגדירים אותם.

במשך שבעת ימי חג סוכות וחג שמיני עצרת-שמחת תורה, יעלו מתוכנו קונפליקטים ייחודיים בין צרכינו האישיים – הרצון הראשון לקבל לעצמנו בלבד, לבין דרישות החברה – הרצון הרביעי להיות יעיל לחברה. הקונפליקט הזה יהיה נוכח בכל אחד מימי החג והוא עצמו מעורר משבר אותו ניתן לפתור באופן מוצלח או כושל: התמודדות מוצלחת תתבטא במציאת נקודת האיזון שתדע לסנכרן בין דרישות החברה לבין צרכינו האישיים, כך נצטייד בכלים להתמודדות טובה יותר עם הקונפליקט המרכזי של היום הבא. התמודדות בלתי מוצלחת תתבטא ככניעה ללחצי החברה או לדחפים האישיים ותקשה על הסתגלות חברתית, וכן על ההתמודדות עם היום הבא.

היום השמיני והאחרון-חג שמיני עצרת-שמחת תורה, שהוא היום המאחד בין הרצון הראשון לקבל לעצמי לבין הרצון הרביעי להיות יעיל לחברה – ״אחדות האני״ – שלמות לעומת ייאוש. זהו שלב שהבשלות היא חלק מההוויה שלנו, והתחושות החיוביות או השליליות שיתעוררו בו, יעלו כתוצאה מהתבוננות הרטרוספקטיבית בחיים (הסתכלות אחורה על אירועים שנשארו להיות חלק מחיינו ומפריעים לנו להתפתח). בשלב שיש השלמה וקבלה של העבר האדם מבין בדעתו שהרצון הראשון והרביעי הם הרצונות שדרכם אנו מתפתחים וכך אנו מגיעים לבשלות ומתפתחת בנו היכולת להסתכל על חיינו באמצעות הישגים וכישלונות שעברנו בדרכנו, גם את הטוב וגם את הרע, וישנה קבלה מוחלטת של ההיסטוריה האישית ושל מעגל החיים האישי. במידה ושלב זה נפתר באופן חיובי, האדם יחווה תבונה, שמשמעותה היא היכולת לתחושת השלמות של האני, הבנה עמוקה של החיים וקבלתם ללא רגשות חרטה ותסכול.

אנושיות פתוחה למרחב האלוקי

חג סוכות  קורא לנו לצאת מדירת קבע לדירה ארעית, מהבית הרגיל שלנו אל הסוכה. אפשר להבין את זה ברובד הבסיסי יותר, שחג הסוכות הוא חג אסיף, כשאדם אוסף את תכולתו ואת כספו הוא יכול להגיע לביטחון עצמי מוגזם, לסוג של יוהרה, זחיחות דעת. אומרת לו התורה תיכנס למקום של ענווה, למקום של ארעיות, לא למקום של קבע, של עוצמה, של יציבות, של שיכרון כוח, אלא למקום של ענווה, שקצת תבטל את הזחיחות שלך. לצאת  מהאנושיות הבוטחת בעצמה, הסגורה בעצמה, המלאה מחשיבות עצמה, לצאת מהאנושיות הזאת הסגורה בעצמה אל אנושיות אחרת, אנושיות פתוחה אל הקב״ה, פתוחה למרחב האלוקי. כלומר לא רק מיוהרה לענווה, אלא ממקום של סגירות בתוך ההוויה האנושית לפתיחות אל הקב״ה.

אפשר למצוא את זה בסוכות בכמה וכמה דברים. הראשון הסוכות, התורה ציוותה אותנו על הסוכות כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, יצאנו מארץ מצרים, גם אם זה סוכות ממש, אז תוך כדי ההליכה שלנו אחרי הקב״ה לעבר מתן תורה, לעבר ארץ ישראל, בהליכה שלנו אחרי הקב״ה ישבנו בסוכות. הסוכות מבטאות אולי את ההליכה אחרי הקב״ה, את הפתיחות אל דבר ה׳ גם אם הסוכות המקוריות היו סוכות ענני הכבוד, זה ממחיש את זה עוד יותר, ענני כבוד זה נוכחות אלוקית, להפוך את החיים שלנו מחיים שהם רק אנושיים לחיים שהם גם מנכיחים את השם.

תפקידנו ליצור חיים אנושיים פתוחים אל הקב״ה. זה שאנחנו בונים בית אחר אנחנו לא מבטלים את החיים שלנו והולכים לישון במדבר, ביער, אלא אנחנו בונים בית, בית אחר, בית ארעי אבל הבית הזה יש לו גג, יש לו תקרה, יש לו כאילו אנושיות, האנושיות הזאת נותנת לנו מרחב משלנו, אבל היא פתוחה אל הקב״ה, רואים את הכוכבים דרך סכך הגג, זה צריך להיות דבר טבעי, יצירה אלוקית, לא יצירה אנושית ולא מקבל טומאה. גדרי קבלת טומאה זה מקום שהוא אנושי מדי, מקום שהאדם כבר יצר מוצר אנושי, מוצר אנושי זה כבר יחסום אותנו, מאנושיות כזאת שפתוחה אל הקב״ה. אבל אם נכסה את עצמנו, נסגור את המרחב האנושי שלנו, נסגור אותו, כן יש בית, אבל בדבר כזה שהוא טבעי, שהוא יצירה אלוקית, שהוא יצירה אלוקית צומחת, שהיא משהו שגידולו מהטבע.

ישנה אמירה בחז״ל לצאת מדירת קבע, כלומר מהאנושיות שהיא סגורה רק בתוך עצמה, בתוך העולם שלה, בתוך התפיסות שלה, בתוך הרצונות שלה, בתוך המחשבות שלה, ליצור אנושיות אחרת, שכן יש לה מרחב אנושי אבל מרחב שהוא פתוח אל הקב״ה, שיש בו את האפקט, עניין של הצמיחה, של ההתחדשות, מתוך זה שהוא פתוח אל הקב״ה. 

האושפיז הראשון

אם זאת הנקודה, יכול להיות שהראשון שמימש בחייו את הנקודה הזאת הוא אברהם אבינו, האושפיז הראשון שאנחנו נפגוש בעזרת השם בסוכות, אבי האומה הישראלית מי שהקים את עם ישראל, האיש לפני 4,000 שנה אולי מימש בחייו בדיוק את הנקודה הזאת. אומר לו הקדוש ברוך הוא, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. מתוך פסגת הצביליזציה, מתוך העוצמה החברתית, הכלכלית, הצבאית, התרבותית של בבל, של אור כשדים, תצא משם, תצא מארצך וממולדתך ומבית אביך, צא מדירת קבע שלך, אבל לא תיזרק במדבר, אלא אל הארץ, הארץ מקום שיושבים בו, אל הארץ אשר אראך, מקום שיושבים בו עם הכוונה אלוקית. 

אברהם אבינו אולי הראשון שמימש בחייו את היציאה מדירת קבע, למשמעות הזאת של דירת ארעי. כלומר לבית כזה, ארץ שלא סגורה בתוך עצמה אלא פתוחה אל הקב״ה.  אברהם אבינו עשה את זה לא רק באירוע חד פעמי כשהלך לארץ ישראל, אלא בכל חייו, בכל פועלו, בכל ההתנהלות, בכל אישיותו. מסופר על אברהם אבינו, כי כאשר היה כבר זקן בגיל תשעים ותשע, ציווה אותו הקב״ה לעשות ברית מילה. אברהם אבינו לא היסס, בגיל תשעים ותשע מהל את עצמו.

ביום השלישי לאחר ברית המילה, יום בו יש כאבים מיוחדים, ישב אברהם באוהלו וחיכה לאורחים. אוהלו של אברהם אבינו היה אוהל מיוחד במינו: באוהל היו ארבעה פתחים לארבעה רוחות השמיים, כדי שכל אורח שיגיע מכל כיוון יוכל מיד להיכנס לאוהל ולא יצטרך  לטרוח ולהקיפו כדי למצוא את הפתח. והייתה עוד סיבה לכך שהיו בו ארבעה פתחים, והיא שאם אורח עני שנכנס לאוהלו של אברהם מתבייש שיראו אותו כשהוא יוצא משם, יכול היה לצאת מהפתח האחורי מבלי שיראוהו.

לאברהם אבינו היו סיבות מוצדקות מדוע לא לעסוק באותו היום במצוות הכנסת אורחים, שכן היה לאחר ניתוח (ברית המילה) והוא היה כבר זקן וכואב, אך אף על פי כן חיכה אברהם אבינו לאורחים וציפה להם. לאחר זמן מה הגיעו אליו שלושה אורחים שנדמו לו כישמעלים, אברהם אבינו רץ לקראתם, הזמין אותם לאוהלו, ארחם בכבוד גדול ועם כל כאבו בדק שהאוכל משביע רצון.

מאברהם אבינו אנו למדים כיצד מקיימים את דברי המשנה ״יהי ביתך פתוח לרווחה״.
תנועת הנפש של החסד, שאולי לנו היא פשוטה, כבני אברהם יצחק ויעקב, אינה פשוטה כלל, אם נהיה נאמנים רק לאנושיות הסגורה בתוך עצמה, למה שנהיה רגישים לכאבו של מישהו אחר, לחיסרון של מישהו אחר, למה נרצה לתת? אולי יהיה לנו אינטרסים, אבל לא נמצא משהו מעבר לכך כדי לרצות לתת לשני, להיטיב לו כשלעצמו, לראות את כאבו, את חסרונו והרצון לתת ולתת לו חסד, להעניק לו, לא יהיה לנו את הדבר הזה. אברהם אבינו יצא מהעולם האנושי הזה, מעולם הסגור בתוך עצמו אל מקום אלוקי, אל מקום שמאפשר לראות את צלם האלוקים של השני ולצאת לקראתו.״