וְהָעִיקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל

מאמר חמישי – ט"ז בתשרי, ערב 03 לאוקטובר 2023

" הרעיון של המאמר לאהוב את ההנאות שהקדוש ברוך הוא מאפשר לנו. ובשום פנים לא לקדש את החומר.

את המאמר אני מקדיש למורנו ורבנו שעליו אמר שלמה המלך: ״מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חׇכְמָה". (משלי פרק יח פסוק ד) ובזכותו מאות יהודים חזרו לשמור את ראש השנה – אומן ראש השנה – רבי נחמן מברסלב.

בעם היהודי לדורותיו מתקיימות להם בנחת ״שלושת הרגלים״ המציינים את עזיבת עם ישראל את ארץ מצרים והגעתם לארץ ישראל – שלושה חגים בשנה המלווים באינספור מנהגים מיוחדים, המתקיימים בתוך שתיים מפרשות המועדים: ״פרשת אמור פרשת פנחס״ בתורה. שני המקורות חופפים בחלקם, משלימים זה את זה בחלקם.

מצירוף שניהם עולה תמונה של קשר הדוק בין שלושת המועדים הללו – שיש להם גם רקע בחיי החקלאות בארץ וזיקה לעונות השנה בטבע – מחד גיסא, וגם רקע בסיפור ההיסטורי הלאומי של עם ישראל – מאידך גיסא. אמנם לא כל הפרטים אודות כל שלושת המועדים נחשפים במלוא הפסוקים המובאים, אך אפשר לעמוד מתוכם על הקשרים שבין ההיבטים השונים הללו של שלושת הרגלים.

נזכיר כי שְׁלוֹשָׁה רְגָלִים הם שם כולל לשלושה חגים בשנה: אנרגיית ה- מקור ההשראה אשר מתחיליה בחג הפסח, המשך ההשראה מתקיימת באנרגיית המעבר שהוא חג השבועות. והסיומת נמצאת באנרגיית המטרה שזה חג הסוכות. בשלושת הרגלים נוסף גם ממד דתי רוחני שבו חלה גם על פי התורה מצוות "עלייה לרגל" למקום נבחר כפי שהתורה מבקשת מאיתנו: ״שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם״. (דברים פרק טז פסוק טז)

מקום שהיה ברבות הימים – בית המקדש בירושלים. עולי הרגל באו כביכול "להיראות" לפני האל, הביאו עמם מתנות וגם קורבנות למקדש, ונהגו חגיגה ושמחה מיוחדת, בעיקר בתקופת הבית השני.

עכשיו נתמקד ב-שלושת המועדים דרך מהות הזמן.

יש מועד שעיקרו מוסב על זכירת העבר, כחג הפסח, המציין את מאורע שחרורנו בימים קדמונים. ויש מועד המציין את ההווה, כחג השבועות שמניע את התורה, אשר ניתנת בכל יום ויום מחיינו. ויש חג שעיקר עניינו הוא העתיד, כחג הסוכות, שאף על פי שנאמר בתורה שהוא זכר לישיבתנו בסוכות ביציאת מצרים, בכל זאת הוא מכין אותנו לקראת ההארה העתידה לבוא, עכשיו נכנס לרזולוציה יותר חדה.

בקשר לחג הסוכות, אפשר ללמוד על חג הסוכות דרך הנביא זכריה: ״וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲוו‍ֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת״. (זכריה פרק יד פסוק טז)

כשיבואו מכל משפחות האדמה לחוג את חג הסוכות בירושלים, ולמעלה מזה הארת העולם הבא, שעליה נאמר "וסוכה תהיה לצל יומם". השמחה המיוחדת של חג הסוכות, שהגיעה לשיאה בשמחת בית השואבה, באה דווקא מפני שמדובר בצפיית העולם העתידי האידאלי "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

כשמדובר בעתיד, אין שום מעצור ושום גבול לדימויי השלמות שעולים על רעיוננו. אנחנו רק יודעים שעיקר הארה זו עדיין רחוקה מאיתנו, ואנו זוכים להנות ממנה רק שאנחנו מנפצים את האחריות הרגשית הקשורה  לאחריות שמגיעה מהעתיד כדוגמת מה יהיה אם זה לא יצליח מה יהיה אם אני לא אכיר אדם אחר ועוד כהנה וכהנה. על ידי שאנו רוקדים לכבוד התורה לכבוד החג אנו למעשה ממזגים את האחריות שלנו. ומוסרים אותה לתוך הריקודים לכבוד שמחת בית השואבה. אך את אותו מקצב שאנו כבר קולטים אותו בהכרותנו בריקודים לכבודה התורה, אנו מציינים בניענועים רוחניים. אני נזכר איך כל חג פורים שמתקיים בקהילת הכוח הפנימי. כולם רוקדים ושרים לכבוד חג שמשחרר אותנו מהספקות שלא אפשרו לנו להתקיים בשמחה. ואפשר לראות זאת גם על דרך ארבעת המינים, ובעיקר נענוע הלולב במצוות לולב, המציינת את מה שיש לנו אחיזה ממשית בו: "ולקחתם לכם – משלכם".

שמחת בית השואבה- חגיגת המקדש וחנוכתו השנתית

אולי כדאי לעיין יחד בשני מקורות, הראשון מתקיים בספר מלכים פרק ח והשני מתקיים בתלמוד במסכת סוכה מסכת סוכה פרק ה משנה א: ״אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה–יְרוּשָׁלִָם: לְהַעֲלוֹת אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה, מֵעִיר דָּוִד–הִיא צִיּוֹן. וַיִּקָּהֲלוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בְּיֶרַח הָאֵתָנִים, בֶּחָג–הוּא, הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיָּבֹאוּ, כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים, אֶת-הָאָרוֹן. וַיַּעֲלוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-כָּל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ, אֲשֶׁר בָּאֹהֶל; וַיַּעֲלוּ אֹתָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם. וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וְכָל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו, אִתּוֹ, לִפְנֵי הָאָרוֹן״. (מלכים א פרק ח)

הסבר בעברית פשוטה: כאשר שלמה סיים לבנות את בית המקדש, הוא אסף בריקודים סוערים את זקני ישראל  ואת ראשי המטות שהם הנשיאים לכל בית אב בישראל. כדי שהם ישתתפו בטקס העלאת ארון הברית מעיר דוד אל בית המקדש שלמה המלך הקהיל את בני ישראל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים, בֶּחָג–הוּא, הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בחודש תשרי בחג הסוכות, שהוא החודש השביעי למניין החודשים מניסן. (ספר מלכים א פרק ח)

״הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו״. (סדר מועד, מסכת סוכה, פרק ה, משנה א)

בזמן שבית המקדש היה קיים היו כל מיני סוגי נגינה. אחד הכלים המיוחדים של בית המקדש הוא החליל. לילות חג הסוכות חגגו בבית המקדש במאור, בשירה ובריקודים. החגיגה המכונה במקורותנו "שמחת בית השואבה" נמשכה כל הלילה וחכמים אמרו ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"..

ואחרי הרגשות נמשך הגוף; מהזמנת הקב"ה למשתתפי שמחת בית השואבה לבוא לביתו מהבטחתו לביקור חוזר מצדו בביתם עולה תמונה של קרבה ושל אינטימיות בין הקב"ה לישראל במקדש בכלל ובזמן חגיגת שמחת בית השואבה בפרט.

המועד

חנוכת מקדש שלמה נעשתה בסוכות ולא במקרה, חג הסוכות חל בסוף השנה המקראית: ”וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה״. (שמות פרק כג פסוק  טז) במחזור הזמן הסוף הוא גם ההתחלה, נקודת זמן אידיאלית לחנוכתו של המקדש.

ארבע מידות

המהותיות של ההבחנה שהבאנו לעיל התבררה היטב במשנתו של בעל הסולם, מוהרי"ל אשלג זצ"ל, המבאר את הנתינה והקבלה בתור המסכים ("שינוי צורה") המהותיים המבדילים את הנברא מהבורא. לעומת הפילוסופיה הקלאסית המאבחנת את האלהות בעיקר בתור "סיבה ראשונה" להתהוות המציאות, ואת העולם "כמסובב", מכירה הנבואה את ה' בתוך הבורא, כלומר נותן המציאות, כלומר בעל החסד המוחלט, ואת העולם בתור הנברא, כלומר מי שכל עניינו לקבל מציאות מזולתו. ההפכיות הזו, המוסרית, המבדילה באופן מוחלט בין הנברא לבורא מונעת את הדבקות, ומותירה את האדם בעולם אבסורדי, בלא מפגש עם האינסוף. התיקון יכול לבוא על ידי שיתהפך הרצון לקבל לרצון להשפיע, וזאת בארבעה שלבים:

א. רצון לקבל על מנת לקבל – זהו מצבו של התינוק. אמנם, אין בכך כל רע, משום שתפקידו של האדם בשלב זה של חייו הוא לבנות את כלי הקבלה. אך אצל מבוגר, התנהגות זו מאפיינת דווקא את הרשע.

ב. רצון להשפיע על מנת לקבל – זהו מצב הילד המתפתח. התניית הקבלה בנתינה היא פרי החינוך. התנהגות זו, הרצויה אצל הילד, מאפיינת אצל המבוגר את הצבוע, העושה מעשה חסד למען עצמו.

ג. רצון להשפיע על מנת להשפיע – שלב זה הוא פרי ההרגל. מרוב תרגול של מידת החסד, מתהפכת תכונתו של האדם לרצון אידיאליסטי של נתינה בלבד. תכונה זו מצויה אצל הנער, כשהוא חי את התקופה הערכית ביותר בחייו, המלווה בסכנות רבות בשל היאוש העשוי לתקוף את הצעיר שהוא מתוודע לכך שהוא מוכרח בעל כרחו לקבל. התנהגות זו, שראוי לה להימשך לזמן קצר בחיי האדם, מאפיינת אצל מבוגרים ״שיגעון גדלות״, הסבור בסתר לבו שהוא אלוה, שכן, אינו זקוק לאדם.

ד. רצון לקבל על מנת להשפיע – זהו מצב הבגרות מוסרית ונפשית כאחד המהווה את האידיאל ההתנהגותי של היהדות. כאן חדלה מלחמת היצרים שהופכת את עולמו המוסרי של האדם לגיהנום ומתגלה ההרמוניה בין היצרים. אמנם רצונו של הנברא לקבל, ובכך הוא נאמן לזהותו כנברא, אך מאחר ומגמת הקבלה היא לשם הנתינה, יש בה משום הידמות לבורא והקבלה הופכת להיות הנאה קדושה, שבה ישפיע האדם נחת רוח ליוצרו שלשם כך בראו, שיקבל. כך שהוא מקבל דייקא, עושה חסד עם קונו.

נאמר בתורה: ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". (ויקרא, פרק כג פסוק מ)

ארבעת המינים הם ארבעה צמחים שהתורה מצווה על נטילתם בחג הסוכות. חז"ל מזהים אותם כאתרוג, לולב, הדס וערבה. מצווה זו ידועה גם בשם נטילת לולב. נהוג לאגוד את ארבעת המינים ולשאת אותם במהלך החג. לפי ההלכה, המצווה מתקיימת בהנפה נענוע של ארבעת המינים בסדר מיוחד במהלך התפילה.

מצוות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות מתוארת בתורה כך: ”אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ״. (ויקרא, פרק כג, פסוקים לט–מא)

ארבעת המינים אפופים במסתורין. מה פשר הציווי לקחת ארבעה צמחים ולנענע אותם בחג הסוכות? מה מסמל כל אחד מהם? ומה הקשר של כל סמל לחג?

לכל חג ביהדות יש מצוות המקיפות את החג. בפורים אנו קוראים במגילה, מחלקים משלוחי מנות ואוכלים אוזני המן. בפסח אנחנו קוראים את ההגדה בליל הסדר, אוכלים מצות ומרורים מרבים לספר ביציאת מצרים. וכך בכל החגים- אנו יכולים לזהות את הקשר הברור בין משמעות החג לבין המצוות שלו.
אך בחג הסוכות זה יותר מסובך. בחג הסוכות אנו מצווים על בניית סוכה, ישיבה בסוכה, ואז שאנו נוטלים את ארבעת המינים אנו עדיין נמצאים בכוח- באנרגיית הפוטנציאל של ארבעת המינים. ורק שאנו מכניסים אותם לתנועה על ידי שאנו מנענעים אותם כנגד ארבע רוחות השמיים הם הופכים מכוח-פוטנציאל לפועל – תנועה ושינוי הרגלים שלא מאפשרים תנועה במרחב בגלל תודעות גן הנטישה.

ביום ראשון בבוקר התחלנו את השינוי בתנועה דרך ארבעת המינים. ארבעת המינים מסמלים את כל חלקי העם:

כידוע עם ישראל מתקיים תמיד דרך שני מבנים. הראשון הוא הלימוד-פוטנציאל -תורת ישראל. השני הוא העשיה, ושם מתקיימים להם מבנה הערכים- מוסר- שמביאים את האדם לעשות שינוי בהתנהגות שלו תוך כדי תנועה. עם ישראל הוא עם מגוון, יש בו אנשים מכל הסוגים, ובתוכם אנשי מעשה, אנשי ספר, וגם כאלה ש… אתם יודעים… לא זה ולא זה. אלה בדיוק ראשי התיבות של המילה "ציבור" – צדיקים, בינוניים ורשעים.

עכשיו ננסה לתת תודעות של סימניות בלבד על הקשר של עם ישראל לארבעת המינים.

האתרוג מוזכר בפסוק "הוד והדר לבשת".
בראש ובראשונה הוא האתרוג ,שיש בתוכו ריח נפלא טעם נהדר, הוא מסמל את מי שיש בו גם פוטנציאל של לימוד תורה  וחוכמות  נוספות, וגם עשיה של בניית ערכים ומוסר. זהו האדם המושלם שכמוהו אנו שואפים להיות. אדם שכל הזמן לומד ובאותה המידה כל הזמן מיישם את לימודו. אותו אדם "לומד על מנת לעשות". הוא לעולם לא מגיע לנקודה בה הוא אומר "טוב לי עם עצמי כמו שאני" אלא תמיד מחפש איך להשתפר. זהו האתרוג.

הלולב מוזכר בפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה".
השני במעלה הוא הלולב שמגיע מעץ הדקל בו גדלים תמרים, מסמל את האנשים שיש להם לימוד -פוטנציאל  אך אין להם דרך ארץ, כמו התמר שיש לו טעם נפלא ממנו מפיקים דבש, אך אין לו ריח. אותו אדם לומד ודורש הרבה, אבל עליו נאמר "אחד בפה ואחד בלב". כשזה מגיע למעשים- שם הוא מתחיל לזייף.

ההדס מוזכר בפסוק "והוא עומד בין ההדסים".
השלישי במעלה הוא ההדס הוא שיח שריחו נודף למרחקים, אבל מי שינסה לטעום אותו יגלה שיש לו טעם מריר. ההדס מסמל את מי שיש לו דרך ארץ אבל אין בו לא תורה ולא חוכמה. מדובר באדם שיש לו מוסר פנימי, "מוסר כליות" והוא עושה טוב לכל הסובבים אותו. אך אותו אדם לא לומד, לא פוגש את התורה ולא נפגש עם עולם החוכמה, שמאפשרים לו  להגיע לשיאים גדולים עוד יותר, עד שיהיה כמו אתרוג.

הערבה מוזכרת בפסוק "שירו לאלוהים זמרו שמו, סולו לרוכב בערבות".
הרביעית במעלה זאת הערבה היא צמח שאין לו טעם וגם אין לו ריח, שהיא העבודה של הכוח הפנימי בעולם המעשה ואותה אני הכי אוהב לעשות הערבה משולה לאנשים שאין בהם לא תורה ולא דרך ארץ. אלה הם הרשעים שבעם ישראל. אך הפלא ופלא- איננו מוקיעים את הרשעים ומכחישים אליהם כל קשר, אלא אנחנו מחבקים אותם ואוגדים אותם יחד עם כל ארבעת המינים. כך אנחנו משוכנעים שהם יחזרו בסוף בתשובה, מתוך הקרבה לאנשים שאפשר ללמוד מהם.

מי הם האושפיזין?

האושפיזין – בכל יום של חג הסוכות באים שבעה אורחים מיוחדים לסוכות של כל אחד ואחת. הכוונה היא הן לאורחים "פיזיים" שמזמינים לסוכה והן לאורחים הרוחניים – שבעת הרועים. בעזרת החיבור לכל אחד מהאושפיזין, כל אחד ביומו אנחנו יכולים להעמיק את האמונה ולהתחבר לאותן המידות שכל אחד מהאושפיזין מייצג.

מהו המקור למסורת האושפיזין?

בספר הזוהר (פרשת אמור, קג-קד) נאמר כי כאשר בני ישראל יוצאים מבתיהם אל הסוכות, הם זוכים לקבל את פניה של השכינה, ושבעה צדיקים יורדים מגן-העדן ובאים לבקר בסוכה. שבעת הצדיקים הם שבעת מנהיגי ישראל, והם מבקרים לפי הסדר הבא: ביום הראשון אברהם אבינו  – ביום השני יצחק אבינו  – ביום השלישי יעקב אבינו  – ביום הרביעי משה רבינו  – ביום החמישי אהרון הכהן  – ביום השישי יוסף הצדיק  – ביום השביעי דוד המלך.

מהן שבע המידות?

המידה בנויה מערך מוסר מידה, והיא חלק בלתי נפרד ממהות האדם. מידה אינה תכונה נרכשת, ועם זאת עבודת המידות מחזקת את כוחן ואת תוקפן של המידות. השאלה אינה איך נרכוש מידות טובות, אלא איך נוציא את המידות הטובות, המצויות בנפשנו, מהכוח אל הפועל. עלינו להכיר בגודל הזכות שזכינו לה, אנו, צאצאי אברהם יצחק ויעקב, כי הודות להם נשמת היהודי כוללת את מידות שבעת הרועים כאשר האדם נוהג על פי אותן מידות, הוא דומה ליוצרו, המנהיג את העולם במידות אלו, ועל ידי כך הוא נעשה שלם במעלתו. תפקידנו לזהות את שבע התכונות הללו בתוכנו ולחיות על פיהן. לכל אחד מהאושפיזין מיוחסת מידה. בכל יום מיוחסת חשיבות מיוחדת למידה הקשורה באורח של אותו היום: אברהם אבינו – חסד. יצחק אבינו – גבורה. יעקב אבינו – תפארת. משה רבינו – נצח. אהרון הכהן – הוד. יוסף הצדיק – יסוד. דוד המלך – מלכות. בכל יום אנו מוארים ומושפעים מהמידה-ספירה, של אחד משבעת הרועים.

המידה של יום שלישי בערב עד יום רביעי בערב היא מידת ההוד של האיש הכי יפה והאיש הכי מודע ללבוש שהוא לובש  בסטייל. ספירה זו מקושרת לדמותו של אהרון הכהן.

ספירת הוד: ״עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן״. (משלי פרק לא פסוק כה)

כפי שהסברנו, אז ספירת "הוד" מקושרת לדמותו של אהרן הכהן שהוא אבי הכהונה בישראל, שהיוותה את המהות של בית המקדש שמכונה "הוד". המסוגלות המדהימה של ספירת ההוד, היא לאפשר לאדם לעבור תהליכים פנימיים בכוחות עצמו. בעזרת ספירת ההוד האדם יכול להכיל את רגשותיו גם אם הם קשים וסוערים. התודעה תצליח לעשות עבודה פנימית גם במצבים קשים, האדם ישמור על שיח פנימי ויתנהל נכון בעולם הרגשי שלו. ואז האדם מתחיל לחיות את חייו דרך חיבור לתדר של הודיה. הוא יחוש סיפוק מדברים גדולים וקטנים בחייו, ולא יצטרך הוכחות גלויות או תוצאות בשטח על מנת לראות את הטוב הקיים במציאות. ההוד תתבטא גם ביכולת לשחרר ולהרפות שליטה, לקחת צעד אחורה ולבחון את הדרך. אחד הדברים החשובים ביותר לבריאות הנפש ולהתקדמות נכונה בחיים הוא לחשב מסלול מחדש. כשאדם מרפה שליטה ולוקח זמן לבחון את ההתקדמויות והמעשים שלו, הוא גם יכול לגלות טעויות ולשפר את עצמו. הוא יכול גם לגלות שיש דברים אחרים שהוא רוצה לפתח ולהפנות אליהם את כוחותיו. ואם חלילה לא מבינים את עצמנו דרך התהליכים שאדם עובר, אז מתחיל להיבנות דפוסים בתוכנו ,שמהותם הוא אני קורבן וכל מי שחסר לו דבר מסוים, שייקח ממני או את הדבר או שמשתמש בי לתועלתו הפיזית רגשית רוחנית. וזה מה שמביא אותנו להיות חסרי אונים, מלאים ברגשות אשמה עצמית או האשמה חברתית. ואז ממילא לא נוכל להכיל את העולם הפנימי שלנו או של החברה שאנו מתקימים בתוכה.

רבי נחמן מברסלב אומר היכן שקשה לך שם התיקון שלך. קיבלתי ממירב רעיון יפה של רבי נחמן ואני מביא אותו בשלמותו. ישנו משפט מפורסם של רבי נחמן מברסלב, שמלמד אותנו את המהות הכי חזקה שאנחנו מפחדים ממנה וזאת המהות העצמית: "כל העולם כולו גשר צר מאוד – והעיקר לא לפחד כלל". אז הינה המקור האמיתי שרבי נחמן הורה לעוזר של רבינו, רבי נתן תלמידו, לכתוב: "הָאָדָם צָרִיך לַעֲבור עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִיקָּר – שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל".

לא "יפחד" אלא "יִתְפַּחֵד", כלומר: יפחיד את עצמו. יגרום לעצמו לחרדות מיותרות, יספר לעצמו סיפורים שליליים, ימכור לעצמו אשליות לא נכונות.

זה מסר חשוב לחג הסוכות שבו נפטר רבי נחמן, חג השמחה, אבל ממש לא רק לו: מותר לפחד, ויש אכן דברים מפחידים בעולם, אבל חבל להתפחד – כלומר לנפח, להגזים, לאבד פרופורציות. רבי נחמן קורא לנו להפסיק להפחיד את עצמנו לשווא, ולעבור את הגשר״.

לכן כל אחד יקח רק דבר אחד שבגלל פחדים או אמונות שגויות שהוא החדיר לתוכו, או חדרו לתוכו ואז בעקבות זאת .אנו פיתחנו מנגנוני הדחקה .והריפוי הוא לשחרר את המנגנון פנימה שבנינו שיגן עלנו, להיכן שנפגשנו איתו הפעם הראשונה. ירמיה הנביא אומר על האירועים הללו: ״הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ״. (ירמיה פרק ל פסוק ז)

ותודו עליו.

זה יכול להיות מכשול כלשהו בחיים או סיטואציה לא נעימה שהתרחשה. לדוגמא אם אתם עומדים לפני פרידה ולא חשוב אם היא שייכת לגן המין, כגון גירושים, או שייכת לגן החומר כגון פיטורים מהעבודה או שלא קיבלו אתכם לעבודה, או שייכת לגן הרוח, לימודים שמאוד רצינו ולא תקבלנו אליהם, תגידו תודה על זה. החיים כנראה מכוונים אתכם למקום טוב ומתאים יותר עבורכם ואתם לא מודעים לזה כרגע. "