אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ

מאמר שלישי – י"ז בתשרי, ערב 01 לאוקטובר 2023

" אני מקדיש את המאמר לכל אלה שלא מבינים שהאושר נמצא בתוכנו, ולא משנה איזה מצב אנו נמצאים. עולם ההויה מספק אנרגיות לעולם החוויה רק אם מכניסים פנימה את המהות שהיא הגרעין שממנו צומחת החַיּוּת שאנשים משתמשים בה כדי ליצור חברויות בכל ההיבטים. וכך החיים מקבלים ביטוי דווקא דרך הדברים הכי פשוטים ביותר. מה שחשוב באמת, הוא באיזו עוצמה אנו מרגישים שהחיים הם מתנה ושאת תמורתם אנו משלמים על ידי נתינה לעצמנו ולזולת.

ועכשיו נראה דרך חג סוכות איך אנחנו מפלסים דרך חזרה למקור חירותנו ועצם היותנו הבנים של הקדוש ברוך הוא. חג הסוכות – הוא החג השלישי מתוך ארבעת חגי חודש תשרי: ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה. מטרתו של כל החודש הזה היא להשיב את האדם אל בוראו. באופן כללי בעונה הזאת של השנה, עונת הסתיו, החיים הולכים ומתמעטים – גם החיים הגלויים, וגם החיים של הצמחייה. לכן נח לנו באותם הימים לחשוב על הַבְלִיּוּת העולם ואפסיותו. לא בכדי בחרה המסורת לקרוא בחג הסוכות דווקא את ספר קהלת, בו נאמר: ״הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל״. (קהלת פרק א פסוק ב) התחושה הזאת של הַבְלִיּוּת ממלאת את האדם בסתיו הרבה יותר מאשר באביב, כשהעולם צומח ופורח.

עכשיו אני נכנס בצורה מבוקרת לשדה מוקשים שבדרך כלל כולם עולים שם על מוקש, ואל תתבלבלו בכלל, גם אני נמנה ביניהם, רק שפיתחתי סנסורים כל פעם שאני מגיע לשילוש הקדוש והמפחיד: "הוויה-חַיּוּת-חוויה". כלומר עולם ההויה שלי, מספק אנרגיות לעולם החוויה שלי ,בתנאי אם אני מכניס פנימה את המהות שהיא הגרעין שממנו צומחת החַיּוּת שאני משתמש בה, כדי ליצור חברויות בכל ההיבטים. וכך חיי מקבלים ביטוי דווקא דרך הדברים הכי פשוטים ביותר. אתן דוגמא המשפחה המטורפת שלי החליטה אתמול שהגיע הזמן להתעלל באבא שלהם, ואז הם יצרו תבנית של משפחה נורמלית, וזה לא אנחנו, אז הם ביקשו ממני לשכב על המיטה, ופשוט לפתוח את הפה כדי שהם יזרקו ביסלי ובייגלה לתוך הסל, שאתם בטח  מבינים שהסל זה היה הפה של עבדכם הנאמן, ואני מאוד נהניתי מאוד מהדברים הקטנים הללו, למרות שהחג הזה במיוחד בגלל יום הכיפורים המדהים הזה, אשר אפשר לי לטפס לגבהים כדי לבקש שרוב הברכות יהפכו למציאות עד חג הפסח, ומקסימום עד חג תשעה באב. מעניין שחג הסוכות דווקא נוגע בנו יותר מחג הפסח וחג שבועות.

האדם מחפש משמעות

בראש השנה וביום הכיפורים התפללנו להיכתב בספר החיים. כעבור פחות משבוע מגיע סוכות ואיתו הנוקבת בשאלות: מה הופך את החיים האלה לראויים?! התשובה שעולה מספר קהלת היא זו: יותר מכפי שחשוב כמה שנים נחיה וכמה עושר יהיה לנו, חשוב באיזו עוצמה אנו מרגישים שהחיים הם מתנה ושאת תמורת אנו משלמים על ידי נתינה לזולת. השמחה, נושאו הגדול של החג, מרומם אותנו מעל לעצמי, ל”אני” העיקש והתמידי. שמחה היא רגש שאנו חולקים עם אחרים. שמחה היא הכרת תודה על מתנת חיינו שאנו מרגישים בנוכחות נותנה. קהלת מלמדנו שאנו נעשים נצחיים לא בבניית בניינים ומונומנטים שישרדו מאות בשנים. לא כך מנצחים את המוות. עושים זאת בפתיחת הגג שמעלינו ובהיחשפות אל הגבוה, אל הנצחי, אל א-לוהים, שברא את העולם באהבה ומלמד אותנו ללכת בדרכו ולתת, להעניק להאיר את העולם.

״נבואה שהוצרכה לדורות ונבואה שנכתבה לדורות״

לפי דעתי ספר קהלת מתאים מאוד ואפילו נכתב במיוחד לדורנו. ובגלל זה, ישנה חידה לא פתורה במהות החיים שאנו חיים בתוכה. שלמה המלך שכתב את מגילת קהלת, היה מאוד מצליחן בהתגלמותו, האיש שהשיג הכל – בתים, מכוניות , בגדים, נשים מעריצות, קנאתם של כל הגברים. האיש שמיצה את כל שיש לעולם הזה להציע, החל בתענוגות, עבר לרכוש ולעוצמה וכלה בחוכמה, ועדיין, כשהוא בוחן את מכלול חייו, כל שיש לו לומר הוא: ״הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל״. (קהלת פרק א פסוק ב) למה? מדוע כל מה שיש לו לאדם אינו מביא את האושר המיוחל?

שלמה המלך ממשיך להסביר במשלי את מהות החיים ואמר לנו: ״כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד״. (משלי פרק טו פסוק טו) על פסוק זה חז״ל אומרים לנו בפרקי אבות: ״אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא״. (אבות פרק ד משנה א)
״אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ״ – ואם כן, העשיר הוא מי שנפשו נמצאת בחוסר מתמיד, ואינו מסתפק בכל אשר לו, וכל חללי דעלמא לא יספיקו בדעתו, ולכן כל ימיו רעים, כי אינו אפשרי להשיג כל חפצו וימלא דעתו. וכמו שאמרו (קהלת רבה פרק א פסוק יג): "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". אבל אדם שנפשו רחבה עליו ושמח בחלקו ,עליו אומר שלמה המלך: ״כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד״. (משלי פרק טו פסוק טו) כלומר זהו אדם שמסתפק במה שיש לו, ליבו שמח תמיד.

נחזור לברר את הקונפליקט ששלמה המלך מכניס אותנו לתוכו. הקושי האמיתי של קהלת למצוא משמעות נוגע ישירות להתבססותו במילים: ״אני״ – ״ולי״: ״הִגְדַּלְתִּי, מַעֲשָׂי: בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי, גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים; וְנָטַעְתִּי בָהֶם, עֵץ כָּל-פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי, בְּרֵכוֹת מָיִם–לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם, יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים.  (קהלת פרק ב פסוקים ד-ו) כאן אנו חווים בתודעתנו את אחד הקונפליקטים הכי הזויים במגילה. מצד אחד שלמה המלך נחשב לאיש הכי חכם. מצד שני לדאבונו התברר לו שככל שהוא רודף אחר חשקיו כן מתרוקנים חייו.

עכשיו בזהירות למה שאני אומר, אנו הפכנו את השפע הגדול שהקדוש ברוך הוא נותן לנו. ובמקום להבין שאנו אמורים לחלוק מזמננו- מכספנו- ומרצנו- לאחר, אנו הופכים את השפע שאלילו הוא העצמי, זו חברה שיצרה עושר חסר תקדים, שמציעה לאנשים אפשרויות רבות מכפי שנוכל לבחון, ובכל זאת חווה גאות חסרת תקדים בצריכת הסמים והאלכוהול, בהפרעות אכילה, בדיכאונות ובניסיונות התאבדות.

כן, כואב לי שעומר וגיא בחרו לקחת את החיים ולאבד אותם לדעת. זוהי תרבות של נרקסיזם שמולידה עד מהרה בדידות וייאוש. כל מה שאני אומר אני מתכוון רק לחלקים בנו, שעדין לא שיחררו את הרצון לקבל לעצמם בלבד, ולא חושבים על האחר. אבל כל שאר האוכלוסייה שפרצה את הרצון הראשון לקבל לעצמה ועושה ימים ולילות לעזור לעם ישראל עליהם נאמר יהי חלקי עימה.

אבל המאמר הזה כל תפקידו הוא לעזור לנו להשתחרר מהאשמה הנוראית שלא מאפשרת לנו לעלות מרצון לקבל לעצמנו. לרצון לקבל על מנת לתת לאחרים. נמשיך בספר קהלת, ונראה את דבריו, ואתם תקשיבו רק לי. זה ההסבר שאני נותן לכם ולא לאף אחד אחר, כי אני מקבל תשובות ממקומות נכונים לחלוטין, שלמה המלך שהוא קהלת, הוא האיש שהיו לו שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים, וכל שהיה לו לומר לסיכום הוא: ״וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה״. (קהלת פרק ז פסוק כו) מי שעיניו בראשו מיד מבין בתודעתו תוך הקשר חייו של שלמה המלך, שהבעיה כאן אינה: ״האישה״. אלא הבעיה היא ה״אני״. שתקוע עדין בתודעתו ברצון לקבל לעצמו. והשאלה הגדולה, אם בכלל יש דרך להיחלץ מן המיצר? האם יש חלופה לתרבות ה’אני’ אשר עדיין קשור ואחוז חזק בנימי נפשו ברצון הראשון לקבל לעצמו בלבד?

הפתרון הוא לעשות מאמץ לשמוח תמיד בדברים הקטנים ביותר גם אם אנחנו מפתחים כלפיהם עוינות נבזות. ואת זה נראה שבסופו של דבר, שלמה המלך שהוא קהלת. מוצא משמעות דווקא בדברים פשוטים: ״מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן״. (קהלת פרק ה פסוק יא): ״רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ״. (קהלת פרק ט פסוק ט): ״לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ״. (קהלת פרק ט פסוק ז ) ואם נבין בתודעתנו את התהליך שחג הסוכות מעביר אותנו, נבין בעצם את משמעותו של חג הסוכות – שזהו ״חגם של הדברים הפשוטים״. על פי לוח השנה היהודי זהו הזמן שאדם קרוב בו יותר מתמיד לטבע. הוא משתחרר לזמן מה מהתענוגות המתוחכמים של העיר ומהמוצרים המעובדים של העידן הטכנולוגי. הוא מחזיר אותנו אל היסודיים שבשורשי הוויתינו ומלמד שאיננו צריכים לגור בארמון כדי להיות מוקפים בענני כבוד. אתה מזמין לסוכתך הצנועה אורחים ומגלה שאורחיך הם לא פחות מאשר אבות האומה בכבודם ובעצמם. בחג הזה בקתה נידפת מתגלה כיפה מבתי מידות, משום שבה אין הבדל בין העשיר שבעשירים לאביון שבאביונים. כולנו זרים על פני האדמה, דיירי עראי בעולם הקבע של א-לוהים.

לא תאמינו אבל חג הסוכות מלמד אותי, שגם אם אין אני מן המסוגלים לתענוגות וזאת האמת לחלוטין, ולכם גם אם עדיין אתם נמצאים בחיפושים אחרי האושר בחייכם, תזכרו כלל חשוב: ״את השמחה יכולים כולנו להרגיש״. והשמחה הזו היא לב היהדות: ״עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה״. (תהילים פרק ק פסוק ב) היא גם זו שהחזיקה את ראשנו אלפי שנים מעל ים הסבל שעבר העם היהודי בהיסטוריה. השמחה הזו אינה תלויה בנסיבות חיצוניות רבות. היא חיה בַּרֶגַע. היא אינה שואלת מה יהיה מחר. אין היא עושה חישובים. היא יודעת שאתמול אבוד והמחר עַלוּם. היא מצב של הודיה מוחלטת על מתנת הַהֶיוֹת. "ברוך ה’ יום יום".

צִילָא דִּמְהֵימְנוּתָא

הסוכה נקראת בספר הסוד, ובעיקר בזהר "צלא דמהימנותא"- צל האמונה. מה כל כך אמוני בלצאת החוצה לסוג מסוים מאוד של סככה מגודרת, לאכול ולשתות וגם לישון? הרי אין כל הבדל בין סוכות לבין טיול מחנאות רגיל (מלבד המיקום הסמוך לבית)?

אלא, אנו יוצאים אל הסוכה לא מפני שאנו מחפשים ריגושים. אנו יוצאים אל הסוכה מפני שזו הפעולה הרוחנית אותה קבע בורא עולם שיש לעשות, וכי בורא עולם יודע ומכיר את ההשפעה העצומה של היציאה אל הסוכה. יש דבר מעניין בסוכה, שאין במצוות אחרות. כאשר אדם מתפלל או עושה חסד עם הזולת, ישנו סיכוי שיהיה פגם בעשייה שלו- יתכן שאדם מתכוון להשיג כבוד. יכול להיות שאדם ינסה שיראו אותו מתפלל בכוונה, או עוזר לחלשים ממנו כדי לקבל כבוד והערכה. זו מלכודת מסוכנת, אפשר לאבד רווחים רוחניים עצומים עם כוונות שליליות שכאלה. בסוכה אין הדבר כך. בסוכה אין אפשרות לזכות בכבוד ובהערכה, משום שבסוכה אנו אוכלים, שותים וישנים, ואין כל כך מה להתגאות בזה.

מהות האושפיזין

האושפיזין – בכל יום של חג הסוכות באים שבעה אורחים מיוחדים לסוכות של כל אחד ואחת. הכוונה היא הן לאורחים "פיזיים" שמזמינים לסוכה והן לאורחים הרוחניים – שבעת הרועים. בעזרת החיבור לכל אחד מהאושפיזין, כל אחד ביומו אנחנו יכולים להעמיק את האמונה ולהתחבר לאותן המידות שכל אחד מהאושפיזין מייצג.

מהו המקור למסורת האושפיזין?

בספר הזוהר (פרשת אמור, קג-קד) נאמר כי כאשר בני ישראל יוצאים מבתיהם אל הסוכות, הם זוכים לקבל את פניה של השכינה, ושבעה צדיקים יורדים מגן-העדן ובאים לבקר בסוכה. שבעת הצדיקים הם שבעת מנהיגי ישראל, והם מבקרים לפי הסדר הבא: – ביום הראשון אברהם אבינו  – ביום השני יצחק אבינו  – ביום שלישי יעקב אבינו  – ביום הרביעי משה רבינו  – ביום החמישי אהרן הכהן  – ביום השישי יוסף הצדיק  – ביום השביעי דוד המלך.

מהן שבע המידות?

המידה בנויה מערך מוסר מידה, והיא חלק בלתי נפרד ממהות האדם. מידה אינה תכונה נרכשת, ועם זאת עבודת המידות מחזקת את כוחן ואת תוקפן של המידות. השאלה אינה איך נרכוש מידות טובות, אלא איך נוציא את המידות הטובות, המצויות בנפשנו, מהכוח אל הפועל. עלינו להכיר בגודל הזכות שזכינו לה, אנו, צאצאי אברהם יצחק ויעקב, כי הודות להם נשמת היהודי כוללת את מידות שבעת הרועים כאשר האדם נוהג על פי אותן מידות, הוא דומה ליוצרו, המנהיג את העולם במידות אלו, ועל ידי כך הוא נעשה שלם במעלתו. תפקידנו לזהות את שבע התכונות הללו בתוכנו ולחיות על פיהן. לכל אחד מהאושפיזין מיוחסת מידה . בכל יום מיוחסת חשיבות מיוחדת למידה הקשורה באורח של אותו היום: אברהם אבינו  – חסד. יצחק אבינו – גבורה. יעקב אבינו – תפארת. משה רבינו – נצח. אהרון הכהן – הוד. יוסף הצדיק – יסוד. דוד המלך – מלכות. בכל יום אנו מוארים ומושפעים מהמידה-ספירה, של אחד משבעת הרועים.

ארבע מידות

המהותיות של ההבחנה שהבאנו לעיל התבררה היטב במשנתו של בעל הסולם, מוהרי"ל אשלג זצ"ל, המבאר את הנתינה והקבלה בתור המסכים ("שינוי צורה") המהותיים המבדילים את הנברא מהבורא. לעומת הפילוסופיה הקלאסית המאבחנת את האלוהות בעיקר בתור "סיבה ראשונה" להתהוות המציאות, ואת העולם "כמסובב", מכירה הנבואה את ה' בתוך הבורא, כלומר נותן המציאות, כלומר בעל החסד המוחלט, ואת העולם בתור הנברא, כלומר מי שכל עניינו לקבל מציאות מזולתו. ההפכיות הזו, המוסרית, המבדילה באופן מוחלט בין הנברא לבורא מונעת את הדבקות, ומותירה את האדם בעולם אבסורדי, בלא מפגש עם האינסוף. התיקון יכול לבוא על ידי שיתהפך הרצון לקבל לרצון להשפיע, וזאת בארבעה שלבים:

א. רצון לקבל על מנת לקבל – זהו מצבו של התינוק. אמנם, אין בכך כל רע, משום שתפקידו של האדם בשלב זה של חייו הוא לבנות את כלי הקבלה. אך אצל מבוגר, התנהגות זו מאפיינת דווקא את הרשע.

ב. רצון להשפיע על מנת לקבל – זהו מצב הילד המתפתח. התניית הקבלה בנתינה היא פרי החינוך. התנהגות זו, הרצויה אצל הילד, מאפיינת אצל המבוגר את הצבוע, העושה מעשה חסד למען עצמו.

ג. רצון להשפיע על מנת להשפיע – שלב זה הוא פרי ההרגל. מרוב תרגול של מידת החסד, מתהפכת תכונתו של האדם לרצון אידיאליסטי של נתינה בלבד. תכונה זו מצויה אצל הנער, כשהוא חי את התקופה הערכית ביותר בחייו, המלווה בסכנות רבות בשל היאוש העשוי לתקוף את הצעיר שהוא מתוודע לכך שהוא מוכרח בעל כרחו לקבל. התנהגות זו, שראוי לה להימשך לזמן קצר בחיי האדם, מאפיינת אצל מבוגרים  ״שיגעון גדלות״, הסבור בסתר לבו שהוא אלוה, שכן, אינו זקוק לאדם.

ד. רצון לקבל על מנת להשפיע – זהו מצב הבגרות מוסרית ונפשית כאחד המהווה את האידיאל ההתנהגותי של היהדות. כאן חדלה מלחמת היצרים שהופכת את עולמו המוסרי של האדם לגיהנם ומתגלה ההרמוניה בין היצרים. אמנם רצונו של הנברא לקבל, ובכך הוא נאמן לזהותו כנברא, אך מאחר ומגמת הקבלה היא לשם הנתינה, יש בה משום הידמות לבורא והקבלה הופכת להיות הנאה קדושה, שבה ישפיע האדם נחת רוח ליוצרו שלשם כך בראו, שיקבל. כך שהוא מקבל דייקא, עושה חסד עם קונו.

המידה של יום ראשון בערב עד יום שני בערב היא מידת התפארת ספירה זו מקושרת לדמותו של יעקב ישראל אבינו.

תפארת – זוהי הספירה הממזגת את החסד והגבורה. ויש ביכולתה ליצור בתוכנו חיים בריאים נטולי אשמה. הספירה נמצאת בין נתינה מוחלטת לבין הגבלה מוחלטת. המהות של ספירת תפארת היא נתינה לאדם על פי הראוי לו אך עם התחשבות במצבו האישי כולל צרכיו של האחר ונתינה באופן מוגבל, אך מתחשב.

ההרמוניה הזו היא שהופכת את הספירה לתפארת. עקב היותה הספירה האמצעית ביותר במבנה הספירות היא מייצגת הסתכלות שלמה ואמיתית על החיים. היכולת להגביל אך להתחשב, היא המידה המושלמת. "