לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר

מאמר ראשון – לערב חג הסוכות י"ד – ט"ו בתשרי, 29-30 לספטמבר 2023

" לכל קהילת הכוח הפנימי שבת שלום וחג שמח.

את המאמר הזה אני מקדיש בראש ובראשונה לאחת שרודפת צדק שעליה נאמר בתהילים צדק צדק תרדוף, אז לך מירב מזל טוב ענק על פועלך מאחלים מכל הלב הרב דוד מעיין אודל וארי שלום.

השנייה במעלה זאת אתי עטיה אשת חסד אמיתית עושה ימים ולילות  ביתה פתוח בדיוק כביתו של אברהם אבינו. את חוגגת את יום ההולדת שלך בערב החג שמשחרר אותנו מההתחייבויות שלקחנו על עצמנו אז לך אתי עטיה היקרה מזל טוב ענק מגיא ארי והלל שאוהבים אותך עד בלי די ונמשיך להיות תמיד בקשר מתמיד.

השלישי במעלה עירד תמיר, שגם הוא חוגג יום הולדת שהקדוש ברוך הוא יתן לך שפע וברכה והצלחה עד בלי די מעולפים עליך אוהבים אותך ומאחלים אשרת אודל אורי ויהונתן.

הרביעי במעלה גיא פלג האיש שאומר לעולם תראו אותי ותבינו שאפשר להצליח במסע רק אם אתה פוגש את הרב דוד או שכמותו אז מזל טוב ענק מאחלים ומעריכים עד בלי די ריני מאוריה דוד ישראל אליה ויהודה.

החמישי במעלה ברק שקד שהקדוש ברוך הוא יצליח בכל מעשיך מאחלים האישה אור איתמר נטע וניב גבריאל.

בעזרת השם בכל שמונת הימים של סוכות נפרסם מאמר בכל יום הקשור למבנה שהורדנו ביום כיפור.
את המאמר הראשון אני מקדיש לכל האנשים שמאמינים שהם חייבים לסיים את מה שהם התחילו, אז אני משחרר אותם מכל ההתחייבויות שהם לקחו עליהם.

התחלנו את השיחרור בכל נדרי הפכנו אותו לכוח פוטנציאלי במוסף של שחרית עם החזן הדגול רבי יצחק שה׳ יתן לו כל מה שהוא מבקש. וסיימנו אותו במנחה עם הרב האשכנזי איתן רובינוב, בנושא של תודעות המין שהכל באמת מתחיל משם. יש לדעת שהאישיות שלנו בנויה משבעת מרכזי האנרגיה בגוף. שלושת -הצ'אקרות התחתונות, מאגדות ומכילות דרך האישיות של האדם את יצריו הראשונים ואת דחפיו הקַמְּאִיִּים, דחף ראשוני- יסודי- פרימיטיבי. שלושת הצ'אקרות העליונות מכילות את מערכת החוקים ערכים ומוסר, שהם אלו המחייבים את האדם להישמע לחוקי החברה ולנורמות המוסריות המקובלות -הצ'אקרה המאזנת היא זאת שעושה בקרה ושליטה, איזון על הכוחות המנוגדים.

הקדמה
נאמר במסכת  אבות: ״לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה״. (פרק ב משנה טז)
עולם האנרגיות בנוי משלושה מבנים בעלי ערך. הראשון ערך-מקור. השני ערך-מעבר. השלישי ערך-מטרה. לא תמיד זה שהתחיל את התהליך, ערך-מקור, הוא זה שיסיים אותו. ערך-מטרה. לפעמים צריך לפנות את המקום למישהו אחר. וכאן נראה איך כל הישועות שהתחלנו בחג הפסח, הם מפנים מקום לחג הסוכות.

כל חג בלוח העברי מקורו מגיע עקב מאורע היסטורי שעבר על האומה, המייסד את הקדושה של אותו החג. המאורע ההיסטורי שאותו אנו מציינים בחג הסוכות – הושבת בני ישראל בסוכות. הקב"ה מצווה אותנו ״בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק כג פסוקים מב-מג) ומנמק את המצווה.

נחלקו ר' אליעזר ור' עקיבא בדבר האם אלו היו ענני כבוד או סוכות ממש?

כפי שהסברנו על המחלוקת אפשר לראות את זה ביותר פירוט כאן. הגמרא במסכת סוכה, מביאה את המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא, לאלו סוכות מתכוון הקב"ה – רבי אליעזר אומר, שהכוונה לענני כבוד שבהם הקב"ה סוכך עלינו. ורבי עקיבא אומר, סוכות ממש: ״שנינו במשנה: זה הכלל כל דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ – פסול לסכך בו. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] בדבר מהות הסכך? אמר ריש לקיש; אמר קרא [הכתוב]: ״ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה״ (בראשית פרק  ב פסוק ו), מה אד (ענן) הוא דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו (כלומר: יציאתו) מן הארץ, אף סכך סוכה צריך להיות דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. ומתוך מצות סוכה היא זכר לענני כבוד שהקיפו את ישראל במדבר, לכך עליה להיות במהותה כעננים הללו. ושואלים: הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לדעת מי שאומר] שאותן סוכות האמורות במקרא: ״בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק כג פסוקים מב-מג) ענני כבוד היו, אכן ראוי לנו ללמוד הלכות סוכה מעננים, ועל סכך הסוכה להיות כמו הענן. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי סוכות ממש עשו להם בני ישראל במדבר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הלא אין כל קשר בין הדברים. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שנחלקו תנאים פירוש הכתוב. נאמר: ״כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. (ויקרא  פרק כג פסוק מג), וסוכות אלו שנאמרו, ענני כבוד היו, אלו דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם. (מסכת סוכה דף יא עמוד ב) בעל שולחן ערוך נוקט עמדה במחלוקת התנאים שהבאנו, ופוסק להלכה בסימן שלם: ״בשולחן ערוך סימן תרכה״: ״מצוות עשה לשבת בסוכות שנאמר: ״בסוכות תשבו שבעת ימים״. זכר לענני כבוד שבהם ישבו בזמן יציאת מצרים״.

ולכאורה, יש להבין מדוע מחלוקת זו קשורה להלכה?
עוד צריך להבין את דעת רבי עקיבא, שאמר סוכות ממש, מדוע צריך לעשות לאותן סוכות זכר? אלא, כוונת המצווה היא לזכור את יציאת מצרים ואת כל מה שעבר עם ישראל במדבר: ״הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״. (ירמיהו פרק ב פסוק ב)

כפי שאמרנו, השולחן ערוך פוסק כרבי אליעזר, שסוכות הן ענני כבוד.

הסוכה – דבקות כלל ישראל בקב"ה

השולחן ערוך פוסק ומכריע, שהסוכה היא זכר לענני כבוד, ולפי הב"ח משמעות הכרע זה היא, שכך צריך לכוון שאנו יושבים כעת בסוכה, ומקיימים מצוות עשה זכר לענני כבוד. וענני כבוד אלו הם ענני כבוד שהקיפו את כל כלל ישראל, ומי שלא היה ראוי לכלל ישראל היה נפלט מתוכם. הסוכה היא מעין ענני הכבוד, כלומר, היא מכלילה אותנו בכלליות, בקדושה הכללית בדבקות האלוקית של כנסת ישראל וקודשא בריך הוא. התרחש ביציאת מצרים, בפסח, ומשום מה ציוותה התורה לחוג אותו רק בתשרי; התורה חילקה את חג הפסח לשני אגפים: אגף א' באביב ואגף ב' בסתיו, כלומר חלק מחג הפסח עבר לחודש תשרי. נראה שסיבת הדבר היא שחג הפסח אינו מושלם. חג הפסח השיג רק חלק ממטרתו – הוצאת ישראל ממצרים, אבל נכשל בהוצאת מצרים ממצרים, כלומר שאומות העולם נשאר מאחור ולא נגאלו. חלק מחג הפסח עוד לא מומש והוא שייך עדיין אל העתיד, וכדעת ר' אליעזר שאמר "בניסן נגאלו ובתשרי עתידין להיגאל" (ראש השנה דף י-יא עמוד ב), וכך מפורש בנבואת זכריה שלעתיד לבוא יבואו כל הגויים לירושלים להשתחוות לה' בחג הסוכות: ״וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת״. (זכריה פרק יד פסוק יז)

זו הארה עתידית השייכת לתקופה זו של חג הסוכות. לפי זה, חג הסוכות צריך להיות העתק של חג הפסח, וכמו שחג הפסח שמונה ימים – שבעה בניסן שבהם אוכלים מצות ולא אוכלים חמץ והיום השמיני חג השבועות שהוא השלמה של חג הפסח, כך גם חג הסוכות שמונה ימים – שבעת ימי החג ו"שמיני עצרת". אלא בחג הפסח יש צורך להרחיק את קבלת התורה מיציאת מצרים ולחכות שבעה שבועות בין שבעת ימי החג ליום השמיני בגלל הצורך להיטהר מטומאת מצרים, כאישה המיטהרת לבעלה שסופרת שבעה נקיים, ולכן היום השמיני דחוי; ואילו בחג הסוכות, כיוון שכבר היה יום הכיפורים ויצר הרע הוסר ובטלה טומאת מצרים, אין צורך לדחות את היום השמיני והוא נשאר דבוק אל שאר ימי החג. בחג הסוכות אנו מצליחים לממש באופן מיידי את מה שלא הצלחנו בהיסטוריה – בחג הפסח, לעשות.

יוצא אם כן, מצד האמת היה צריך להיות רק 'רגל' אחד. אם עם ישראל היה מצליח את המשימה של יציאת מצרים עד תומה: ״וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף״. (שמות פרק יב פסוק לז) ומיד ביום השמיני מגיעים לארץ ישראל ומקבלים בה את התורה, אז היה לנו רק את חג הפסח שהוא מועד אחד של שמונה ימים בשנה -שמתחיל מט״ו בניסן עד כ״א בניסן. והיינו אוכלים מצות בסוכה וחוגגים את "שמחת תורה" במִימוּנָה (ותוקעים בשופר בא' בניסן). אך מכיוון שההיסטוריה הצליחה רק באופן חלקי נותרנו עם שלושה 'רגלים'. אבל לעתיד לבוא כשההיסטוריה תתוקן הכל יתכנס לרגל אחד.

בעזרת השם יום ראשון אשלח את המאמר השני.

אושפיזין

מכיוון שהסוכה היא "צל האמונה", מובא בספרי הקבלה כי במהלך שבעת ימי החג באים לבקר בסוכה שבעה מצדיקי ישראל- אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, יוסף ודוד. בכל יום ישנו אורח אחר שהוא האורח המרכזי, אך אנו מבקשים ממנו להישאר יחד עם שאר האושפיזין.

נפרט כאן על מהות האושפיזין
האושפיזין – בכל יום של חג הסוכות באים שבעה אורחים מיוחדים לסוכות של כל אחד ואחת. הכוונה היא הן לאורחים "פיזיים" שמזמינים לסוכה והן לאורחים הרוחניים – שבעת הרועים. בעזרת החיבור לכל אחד מהאושפיזין, כל אחד ביומו אנחנו יכולים להעמיק את האמונה ולהתחבר לאותן המידות שכל אחד מהאושפיזין מייצג.

מהו המקור למסורת האושפיזין?
בספר הזוהר (פרשת אמור, קג-קד) נאמר כי כאשר בני ישראל יוצאים מבתיהם אל הסוכות, הם זוכים לקבל את פניה של השכינה, ושבעה צדיקים יורדים מגן-העדן ובאים לבקר בסוכה. שבעת הצדיקים הם שבעת מנהיגי ישראל, והם מבקרים לפי הסדר הבא: – ביום הראשון אברהם אבינו  – ביום השני יצחק אבינו  – ביום שלישי יעקב אבינו  – ביום הרביעי משה רבינו  – ביום החמישי אהרן הכהן  – ביום השישי יוסף הצדיק  – ביום השביעי דוד המלך.

מהן שבע המידות?
המידה בנויה מערך מוסר מידה, והיא חלק בלתי נפרד ממהות האדם. מידה אינה תכונה נרכשת, ועם זאת עבודת המידות מחזקת את כוחן ואת תוקפן של המידות. השאלה אינה איך נרכוש מידות טובות, אלא איך נוציא את המידות הטובות, המצויות בנפשנו, מהכוח אל הפועל. עלינו להכיר בגודל הזכות שזכינו לה, אנו, צאצאי אברהם יצחק ויעקב, כי הודות להם נשמת היהודי כוללת את מידות שבעת הרועים כאשר האדם נוהג על פי אותן מידות, הוא דומה ליוצרו, המנהיג את העולם במידות אלו, ועל ידי כך הוא נעשה שלם במעלתו. תפקידנו לזהות את שבע התכונות הללו בתוכנו ולחיות על פיהן. לכל אחד מהאושפיזין מיוחסת מידה. בכל יום מיוחסת חשיבות מיוחדת למידה הקשורה באורח של אותו היום: אברהם אבינו  – חסד. יצחק אבינו – גבורה. יעקב אבינו – תפארת. משה רבינו – נצח. אהרון הכהן – הוד. יוסף הצדיק – יסוד. דוד  המלך – מלכות.
בכל יום אנו מוארים ומושפעים מהמידה-ספירה, של אחד משבעת הרועים.

המידה של ערב חג סוכות עד מוצאי חג סוכות, יום שישי בערב עד יום שבת בערב היא מידת החסד ספירה זו מקושרת לדמותו של אברהם אבינו הידוע בהכנסת אורחים שלו. יום ראשון ויד ימין, הידועה בכינויה הליקופטר.

זו המידה אשר משפיעה על עולם האנושות את הטוב האלוהי שהוא השפע האינסופי, בלי כל חשבון ובלי כל צמצום. כך גם בנפש האדם, היא מסמלת את כוח האהבה והרצון להיטיב, הטבה שאין לה גבולות לא מבחינת האיכות ולא מבחינת הכמות ואינה מתחשבת כלל במי שמקבל ההטבה. ברור שכל דבר שאין לו גבול, הוא מכונה שפע בעייתי בגלל מספר גורמים. ראשית הוא יוצר תלות אצל המקבל, ולא מאפשר עצמאות למקבל, כמו הורה שלא עוזב לרגע את ילדו ולא נותן לו להתמודד בעצמו עם אתגרים. כמו כן, כוח זה אינו מתחשב כלל בצרכיו של המקבל יכול להעניק לו הטבה שיכולה להזיק לו, כמעין "חיבוק דוב קטלני״.

לכן עלינו להכניס את המידה הבאה שנדבר עליה מחר בערב שהיא מידת הדין. לכן ההופעה המעשית של החסד מוכרחת לעבור דרך מידת הדין:

"המטרה הפנימית של הווית האדם הלא היא התעלות מוסרית, שבשביל כך זקוקה מידת הדין להיות מלווה ביסוד ההנהגה, וגם היא באמת ראשית המחשבה של ההנהגה הכללית, מחשבת ד' הגנוזה, בכל זה החסד הנצחי הוא יסוד הכל, כי גם האושר של טהרת האדם המוסרית הוא חסד גדול הלא, ולא עוד אלא שהוא החסד היותר עליון." (עולת ראיה ב, פז-פח. ועי' פחד יצחק, פסח, נו, ה)

החסד, בתור המידה הראשונית של המוסר, מבליט במיוחד את התעלותו של האדם לעומת הטבע. אכן, בטבע שולטים קנאה ותחרות. בעוד שהאדם מסוגל להתעלות מעל החשבונות הקטנוניים של רדיפת הקיום, ולהיות אדרבה למקור השפעה. מקורה של יכולת זו אינה יכולה להיות הטבע, כי אין בנותן אלא מה שיש בו. כך היכולת המוסרית של האדם מהווה עדות למקור העל-טבעי של נפשו. עם כל זאת, אי אפשר שלא לשים לב שאכן קיים באדם יסוד טבעי הניזון מהדטרמיניזם העולמי. כך שהאדם הינו יצירה מורכבת, החיה במתח בין שני מוקדים "עפר מן האדמה ונשמת חיים".

ארבע מידות

המהותיות של ההבחנה שהבאנו לעיל התבררה היטב במשנתו של בעל הסולם, מוהרי"ל אשלג זצ"ל, המבאר את הנתינה והקבלה בתור המסכים ("שינוי צורה") המהותיים המבדילים את הנברא מהבורא. לעומת הפילוסופיה הקלאסית המאבחנת את האלוהות בעיקר בתור "סיבה ראשונה" להתהוות המציאות, ואת העולם "כמסובב", מכירה הנבואה את ה' בתוך הבורא, כלומר נותן המציאות, כלומר בעל החסד המוחלט, ואת העולם בתור הנברא, כלומר מי שכל עניינו לקבל מציאות מזולתו. ההפכיות הזו, המוסרית, המבדילה באופן מוחלט בין הנברא לבורא מונעת את הדבקות, ומותירה את האדם בעולם אבסורדי, בלא מפגש עם האינסוף. התיקון יכול לבוא על ידי שיתהפך הרצון לקבל לרצון להשפיע, וזאת בארבעה שלבים:

א. רצון לקבל על מנת לקבל – זהו מצבו של התינוק. אמנם, אין בכך כל רע, משום שתפקידו של האדם בשלב זה של חייו הוא לבנות את כלי הקבלה. אך אצל מבוגר, התנהגות זו מאפיינת דווקא את הרשע.

ב. רצון להשפיע על מנת לקבל – זהו מצב הילד המתפתח. התניית הקבלה בנתינה היא פרי החינוך. התנהגות זו, הרצויה אצל הילד, מאפיינת אצל המבוגר את הצבוע, העושה מעשה חסד למען עצמו.

ג. רצון להשפיע על מנת להשפיע – שלב זה הוא פרי ההרגל. מרוב תרגול של מידת החסד, מתהפכת תכונתו של האדם לרצון אידיאליסטי של נתינה בלבד. תכונה זו מצויה אצל הנער, כשהוא חי את התקופה הערכית ביותר בחייו, המלווה בסכנות רבות בשל היאוש העשוי לתקוף את הצעיר שהוא מתוודע לכך שהוא מוכרח בעל כרחו לקבל. התנהגות זו, שראוי לה להימשך לזמן קצר בחיי האדם, מאפיינת אצל מבוגרים  ״שיגעון גדלות״, הסבור בסתר לבו שהוא אלוה, שכן, אינו זקוק לאדם.

ד. רצון לקבל על מנת להשפיע – זהו מצב הבגרות מוסרית ונפשית כאחד המהווה את האידיאל ההתנהגותי של היהדות. כאן חדלה מלחמת היצרים שהופכת את עולמו המוסרי של האדם לגיהנם ומתגלה ההרמוניה בין היצרים. אמנם רצונו של הנברא לקבל, ובכך הוא נאמן לזהותו כנברא, אך מאחר ומגמת הקבלה היא לשם הנתינה, יש בה משום הידמות לבורא והקבלה הופכת להיות הנאה קדושה, שבה ישפיע האדם נחת רוח ליוצרו שלשם כך בראו, שיקבל. כך שהוא מקבל דייקא, עושה חסד עם קונו.

חסד לאומים חטאת

מי שרוצה ללמוד מהו חסד אמיתי צריך ללכת לשכון בתוך המבנה של שוש תמיר אשר עושה ימים ולילות כדי לעזור למה שאי אפשר לעזור על זה אני אומר ישר כוחך שוש תמיר.

כשאנו רוצים לעשות מצוות גמילות חסדים, אנו חייבים וצריכים לדון בכשרותן של כוונות נלוות אל מעשה החסד. הכוונה להשיג רווח כלשהו ממעשה החסד עשויה לפגום בערכו, או אדרבה להוות תפארת לו, בהראותו כיצד יש לחסד תולדות לא רק בעצם המעשה אלא גם מחוץ לו.

לפי מה שנתבאר לעיל, הקו המבדיל בין הכשר לפסול הוא הגבול שבין הרצון להשפיע על מנת לקבל, שהוא פסול, לבין הרצון לקבל על מנת להשפיע, שהוא כשר. כשבשני האופנים הללו יש משני הרצונות.
העולה מדברינו, מידת החסד הינה חכמה שלמה, הדורשת עיון רב לשם הגשמתה הנכונה לשם תיקון העולם. היא מהווה גם מבחן למידת הכוונה של האדם לדעת הבורא שרצה את עולמו בנוי על אדני החסד ועל שפעה דוד המלך אומר: ״כי אמרתי עולם חסד יבנה״.

ומכאן אנו שולחים הרבה כוח לנשמת אמתי יקותיאל, הי"ד, שאצילות נפשו דחפה אותו תמיד להיטיב עם הבריות, יחד עם חוש בריא ואמיתי לצדק ושאיפת תיקון הכל, הן באישיותו הפרטית והן בסביבתו המשפחתית והלאומית, כשמגמת פניו תמיד להעדיף את משקל הנתינה על פני הקבלה. נפש יקרה ומוסרית שעלתה למרומי ההקרבה במסירותה למען ביטחונם של בני ישראל, ומכאן אנו שולחים הרבה כוח במסע לעומר גולן וגיא הבן של יובל שעדיין נמצאים במסע שלהם. ״