סְלִיחוֹת לְתִקּוּן הַמִּדּוֹת

" אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: "יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי" – אַל תַּאֲמִין, "לֹא יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי" – אַל תַּאֲמִין, "יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי" – תַּאֲמִין. "

" ישנה מטרה להגעת האדם לסליחות באשמורת הבוקר. האדם נפגש מחדש עם הקדוש ברוך הוא  אחרי זמן רב שבו הצטברות העבירות, שלו, מנעה מבעד לאור ה' לחדור בקרבו. אמירת הסליחות אינה מתחילה במחשבה על תיקון החטאים, כי אם בדרישה לצאת מקטנות המוחין, שדרכה אדם עושה תשובה מתוך דכדוך נפש שמקטין את מרחב החיים. באופן זה אין הנפש נוטה אל התשובה, וכל בעל רוח גדולה מואס בה. אבל שאדם מקיים את המשפט: ״עִבְדוּ אֶת הַשֵּׁם בְּשִׂמְחָה בּוֹאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה״. (תהילים פרק ק פסוק ב) יש לו את הרצון לקיים את המשפט: ״עִבְדוּ אֶת הַשֵּׁם בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה״. (תהילים פרק יב פסוק יא)

האדם מתחיל לחוות את הדרך שהתשובה גונזת בקרבה עולמות רבים של גבורה, החושפים את מרחבי החופש של הרצון. הבנה זו, העתידה להיות נחלת הכלל, מושכת אל התשובה את כל הַחֲפֵצִים בהגדלת הרצון ככלי להתפתחות רוחנית. מתוך כך מתעורר האדם להיפגש עם הקדוש ברוך הוא, כדי להשיג את ההארה הרוחנית שתאפשר לנו חיבור עם הקדוש ברוך הוא, רק אחרי הבקיעה של הגדלות בנפש האדם, אנו מורשים להביט גם בשפלות ערכנו ובחטאים המכבידים על זוהר הנשמה, ומתחילים לקרוא את הסליחות "בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם; קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים… עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר; לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים". המהלך הזה של הנפש מתרחש אצל מי שמשתתף בסליחות, מכאן לערך הגדול של ההגעה בזמן לסליחות.

עכשיו כדי להבין את מהות התשובה אני מביא כאן שני אישים חשובים ביהדות- הרמב״ם והבעל שם טוב מנהיג החסידות שלקחו על עצמם לרכז את המהות שמביאה את האדם להתחיל בתהליך התשובה.

תנועת התשובה היא במידה רבה חידוש של הרמב"ם, שכן לפניו העניינים הקשורים לנושא זה היו מפוזרים במקומות שונים בדברי חז"ל, ללא גיבוש של ממש. למעשה, כמעט כל ספר המדע הוא חלק מחידוש זה: עד הרמב"ם לא נכתב מדריך רוחני-מחשבתי-הלכתי לאור דברי תורה שבכתב ותורה שבעל פה. הרמב"ם עסק, לאורך כל ספר המדע, בנושאי הדעת וקנייתה; והלכות תשובה, אשר חותמות ספר זה, מרכזות את תמצית העניין הפנימי והנפשי של הגעה לדעת הנכונה.

כמה מאות שנים לאחר שהרמב"ם כתב את חיבורו, צמחה תנועת החסידות, אשר עוסקת רבות בנושאים של הדרכות רוחניות ותודעת האדם. הבעש"ט ותלמידיו התייחסו אל דברי הרמב"ם בנושאים אלו כבסיס ראשוני לדבריהם. למרות שבתפיסתם המחשבתית הם שונים מאוד מן התפיסה של הרמב"ם, יש דמיון רב בינם לבין הרמב"ם בשאיפה להתוות משנה ברורה לפיתוח תודעה רוחנית.

״משנה תורה – ספר המדע – הלכות תשובה״

הרמב"ם סידר את הלכות תשובה בשתי חטיבות. החטיבה הראשונה, (פרק א-1 ופרק ד-2) עוסקת בשני נושאים מרכזיים: כפרה ותשובה. בלשון המקרא הכפרה היא ניקוי, והיא סוף התהליך שבו האדם שחטא שב לקב"ה; ואילו התשובה היא הדרך בה האדם מגיע לכפרה. בחטיבה זו הרמב"ם מתמקד בפרקטיקה ההלכתית של התשובה והכפרה.

בחטיבה השנייה, (פרק ה-3 ופרק י-4) הרמב"ם מתייחס לתשובה לא ככלי לתיקון פגמים בלבד, אלא כאל חזון של עבודת ה' מאהבה, דהיינו עבודה שאינה נובעת מתוך מערכת של אילוצים חיצוניים, אלא מתוך רצון פנימי. בחטיבה זו הרמב"ם מתמקד במטרה של הלכות תשובה, דהיינו כיצד האדם יכול להגיע לקרבת ה' מתוך הדעת הנכונה, והוא מבאר בה שני עניינים מרכזיים: הבחירה החופשית והעולם הבא. שני עניינים אלו שקולים במידה מסוימת לכפרה ותשובה. עולם הבא מקביל לכפרה, שכן הוא היעד הרוחני של אדם לאחר העולם הזה; והבחירה החופשית היא הכלי להגיע אליו.

הבחירה החופשית

הבחירה החופשית היא היסוד החשוב ביותר במשנת התשובה של הרמב"ם: לאדם יש בחירה חופשית מלאה, וביכולתו לשנות את סיפור חייו ולשלוט עליו.

עבודת ה' מאהבה

גולת הכותרת של הלכות תשובה ושל ספר המדע כולו הוא (פרק י-4), העוסק בענייני עבודת ה' מאהבה. כאן הרמב"ם מפרט את הרעיונות הגדולים של ספר המדע למשנה סדורה בענייני המניע בעבודת ה'. לדעת הרמב"ם, עיקרה של עבודה ה' מאהבה היא היותה נובעת מתוך מניע פנימי לאדם ולא חיצוני לו. הרמב"ם מדמה את אהבת האדם לה' לאהבת איש לאישה (הלכות תשובה פרק י, הלכה ג), דימוי הנובע מפרשנות לשיר השירים. דימוי זה נותן מבט חדש לענייני השגת הדעת המובאים בספר מדע: הם אינם תחומים פורמאליים, משפטיים ופילוסופים בלבד, אלא הם קשורים לנפש האדם ולרוחניות שלו. עובד ה' מאהבה מחבר את השכל לנפש, והופך את הקביעות ההלכתיות המופשטות לעניין פנימי ונפשי. עבודת ה' מאהבה היא שינוי מהותי לאדם הדתי: לא עוד מגבלות חיצוניות להם הוא כפוף מכוח היותו יהודי, אלא דינמיקה חיה ותוססת בנשמת האדם.

זו היא אחת מן התכליות של משנה תורה: הענקת כלים חיצוניים כגון סידור וארגון הידע התורני מחד, ומאידך יצירת אפשרות לשינוי אורחות חייו של האדם והתנהגותו. והוא שואף להפוך את ציבור שומרי המצוות מהאנשים המקפידים על קיום מצוות גרידא לאנשים בעלי אישיות רוחנית-תורנית ראויה. לאחר הסבר זה אנסה להתמקד בשאלה הפתוחה מדורי דורות, הלו היא שאלת הידיעה והבחירה:

אחת מהנחות היסוד של המוסר בכלל ושל היהדות בפרט היא שהאדם חופשי במעשיו, כלומר: שבידו לבחור אם לעשות טוב או לעשות רע. מהנחה זו נגזרות הן אחריותו המוסרית של האדם והן תקוותו לתקן את חייו. לתכונה הנפשית הזאת רגילים לקרוא: הבחירה החופשית.

הבחירה החופשית היא היסוד החשוב ביותר במשנת התשובה של הרמב"ם: לאדם יש בחירה חופשית מלאה, וביכולתו לשנות את סיפור חייו ולשלוט עליו.

יש להבין שהמונחים שאנו מדברים דרכם כגון בחירה חופשית-חירות, הם מושגים שבאמת קשה להבינם. כאשר מניחים שיש לאדם בחירה חופשית המשמעות הפשוטה היא שהאדם הוא בעל רצון, ומשום כך הוא יכול להחליט באופן עצמאי מה תהיינה פעולותיו. אולם הנחה זו היא הנחה בעייתית וקשה להבנה.

האדם נתון בעולם של חוקים נוקשים. תפוחים תמיד נופלים מן העץ למטה משום שקיים חוק המשיכה. אם נתבונן פנימה בגוף האדם נבחין שאף הוא מתקיים באמצעות ריאקציות ביו-מולקולריות שונות – מכוח אותם תפוחים – שאף הן קבועות ובלתי משתנות. אם נתבונן עוד יותר פנימה, בנפש האדם, נוכל לראות שגם לנפש יש תפקודים קבועים. האדם מגלה חוקיות בכל תחום שאליו הוא פונה, ולכן, על אף התחושה הבסיסית החיובית שיש לכל אחד מאיתנו אודות הבחירה החופשית, קשה להניח בתוך עולם של חוקי ברזל שנמצא בתוכנו אדם  אחד שאינו נשלט על ידי חוקים – בפרט שאותו אדם מצוי במערכת מסועפת של קשרים עם אנשים נוספים. לכן קיימת הנחה הפוכה, שבני האדם הם בעצם מכונות מתוכנתות שכל התפקודים הנפשיים והפיזיים שלהן נתונים לשליטת כוחות הטבע, וכל הדיבורים על חירות ובחירה חופשית אינם אלא אשליות. היות ש"האדם הוא למעשה המזון שאותו הוא אוכל" – אם המזון אינו בן חורין, מדוע שהאדם יהיה בן חורין?

דטרמיניזם-סיבתיות הכרחית, שולל את החירות

דטרמיניזם מסביר שכל מה שנעשה במציאות מסובב על ידי חוקים שמכריחים אותו לכך. גם התעוררות של רצון או חשק אינה נמלטת מהסיבתיות, משום שהיא נובעת ממבנה הנפש של האדם והאירועים המתרחשים סביבו – ושני אלו כפופים לחוקיות קבועה.

דטרמיניזם-סיבתיות הכרחית, הביולוגי טוען, מאחר והאדם נולד עם צופן גנטי מסוים, העדפותיו, רגשותיו, נימוקיו ומעשיו מוכתבים על ידי אותו צופן. זו אסטרולוגיה עם סוג אחר של כוכבים – כוכבים המצויים בתוך הדנ"א של האדם – וגם מהם הוא אינו מסוגל להשתחרר.

דטרמיניזם-סיבתיות הכרחית, החברתי-חינוכי טוען, קיימים מבנים חברתיים שכופים על האדם נורמות התנהגות. האדם יכול לשכנע את עצמו שהוא בחר מרצונו החופשי לנהוג על פי חוקי החברה, אך למעשה החברה היא זו שהכריחה אותו. זוהי כפייה חברתית שהחדירה את עצמה לנפש עד כדי כך שהאדם משוכנע שהמעשה נובע מבחירתו הוא.

הדטרמיניזם-סיבתיות הכרחית, הפסיכואנליטי טוען, קיימים גורמים נפשיים רבים המשפיעים באופן מכריע על התנהגותו של האדם, לעתים אף מבלי שהאדם מודע להם. האדם יבחר בדבר מסוים על מנת לפצות על חסך או טראומה שנגרמה לו בעברו, אין לו אפשרות שלא לבחור כך. כמובן שישנם שיטות ברוך השם כדוגמת ריברסינג-נשימה מעגלית. וכן שיטת סילבה, שחרטה על דגלה את המשפט של חוזה סילבה, מייסד שיטת סילבה: "התגלית הגדולה ביותר שמצפה לך, היא הפוטנציאל של המוח שלך." ויש את הניתוח הפסיכואנליטי המספק לאדם מידע על עולמו התת-מודע, וכך הוא מאפשר לו להיחלץ מהטראומה שלא מאפשרת לו תזוזה במרחב התודעתי. ולשמש במידה מסוימת "הצדקה" להתנהגותו.

הצד השווה בשיטות הללו – הוא שכולן מניחות שהתנהגות האדם כפויה עליו. הרצון הוא אשליה, ומצד האמת בחירתו של האדם היא מוכרחת.

וכאן מתגלה שאלה האם דטרמיניזם סותר בהכרח את הבחירה החופשית? תשובה, האדם הוא בעל חירות. אדרבה – ודווקא ההשקפה הדטרמיניסטית מסוגלת להתבונן על האדם כיצור בעל "אישיות" רציפה, ולומר שאישיות זו עומדת מאחורי מעשיו באופן סיבתי. על ידי כך הופך האדם בעל מבנה יציב וקבוע, והפעולות המשתלשלות ממנו לבעלות הקשר ברור ולא אקראי. רצוי וניתן להבחין בין שתי דרגות במושג "אישיות":

האדם בנוי מגוף פיזי שעליו רוכבים או מקיפים אותו גופים רוחניים, שהם נפש -רוח-נשמה. והמהות המתווכת את נפש רוח ונשמה לגוף נקראת צלם-מערכת הפעלה. ורק אז שיש את התווך, האדם יכול לחוות את האורות המקיפים שהם אור החיה -ואור היחידה.

המונח דמות מתקיים בדרגה הראשונה שאליה מתכוונים בדרך כלל והיא  מצויה בתחום המידות. וכבר אמרו רבותינו: "אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה." (פרקי אבות פרק ג משנה יז)

ואפשר לראות את זה דרך המדרש שאומר: ״דרך ארץ קדמה לתורה״ :”עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב: ״וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים״. (בראשית  פרק ג פסוק כד)
"לשמור את דרך עץ החיים.": "דרך" – זו דרך ארץ ואחר כך "עץ החיים" – זו תורה. האמירה הזו מציינת, על פי המשמעות המקובלת, שאם אין האדם נוהג ב"דרך ארץ" –  לא ניתן ללמד אותו תורה ומצוות (מדרש רבה, ויקרא רבה, פרשה ט, פסקה ג)

פירוש הביטוי

משמעות המדרש בדברי חז"ל היא כי "דרך ארץ" קדמה כרונולוגית למתן תורה, שכן התורה ניתנה לדור המדבר רק לאחר 26 דורות מבריאת העולם, ולפני כן התנהל העולם על פי "דרך ארץ". משמעות "דרך ארץ" בהקשר זה, כפי שעולה מדברי חז"ל אלו היא מוסר המידות והערכים, הדורות הראשונים, כמו האבות, מחמת מעלתם ידעו לנהוג בדרך הישרה עוד טרם מתן תורה.

״נאמר בתלמוד: ״דרך ארץ קדמה לתורה, וכל מי שאינו במקרא במשנה ובדרך ארץ, אינו מן היישוב. עד כדי כך שאם אדם חסר דרך ארץ, כלומר ערכי מוסר בסיסיים, ממליצים לו חכמינו במסכת קידושין שלא יעסוק בתורה מפני שהיא יכולה להיות עבורו סם המוות״. (מסכת קידושין)

אין מוסר יהודי, אבל יש בהחלט מוסר של היהדות.

נאמר  במקרא: ״וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם״. (בראשית פרק כה פסוק ו) אברהם אבינו מסר את הידע של מערכת הרגשית מוסרית וערכית לבני הפילגשים, וזאת הסיבה שהמוסר הוא הערך האוניברסלי.
אם כך המוסר הוא רעיון כללי, כל הערכים ידועים מראש, ונבנו במהלך ההיסטוריה דרך ההצטברות של הניסיון המוסרי במהלך הדורות. שניתנה לנו התורה ושמענו מפי הקב"ה "לא תרצח", זה לא שלפני כן היה לנו חשק ותאווה גדולה לרצוח, ורק בגלל שנאמר בתורה "לא תרצח" נמנענו מכך. עשרת הדיברות ניתנו בעולם שבו כבר הייתה הפנמה מסוימת של הגנאי שיש ברציחה.

או מי שהוא רואה בה התבטלות של האני והענווה המוחלטת את הערך העליון – כמו בבודהיזם;

אפשר לראות את המוסר דרך השושלת שיצאו מבני נח; בניו של יפת: מעלים את הערך של מידת החסד והאהבה והחמלה בראש הפסגה של כל המוסר כולו.
בניו של חם: הרואים דווקא בעשיית הצדק ומידת הדין את הערך העליון.
בניו של שם: היהדות רואה את המוסר, במובן של אחדות הערכים-אחדות המידות, שהוא הניסיון, ואפילו היומרה, ליצור דגם של חברה שבה ניתן לממש את כל הערכים כאחד, וזאת על מנת להוסיף כמה שיותר חיים. אם יש מערכת שדואגת גם לאירועים שיש בהם תכנים של חמלה ומצד שני צדק.

לכל אדם יש מידות מסוימות המאפיינות אותו, אך אין בנתון זה היקבעות מוחלטת, והוא בר-שינוי. המונח צלם – הדרגה השנייה העמוקה יותר, מציינת את ייחודו של כל פרט, ה'אני' שלו. במישור זה מצויות העדפות עקרוניות השייכות לנוסחה המיוחדת של כל אדם ואדם.

ניתן להאשים במידת מה את אותן שיטות השוללות את הבחירה החופשית, שכן בהנחה זו הן משחררות את האדם מאחריות למעשיו. רק אם האדם באמת יכול לבחור בין א' לב' והוא בחר ב', עליו לתת דין וחשבון מדוע הוא בחר כך, אך אם הוא כפוי לבחור ב' לא רובצת על כתפיו כל אחריות. היות שזו אחריות גדולה לעמוד מאחורי כל העדפה והחלטה, אנשים רבים מתקשים (מבחינה פסיכולוגית) לקבל את הרעיון שהתנהגותו של האדם היא תולדה של בחירה מתמדת.

לעומת שיטת אלו, תורת ישראל פונה אל האדם כאל בן חורין, וחכמי ישראל נטו להדגיש את החירות ממנה נהנה האדם. מנגד, והעבודה שאדם עובד עם האני שלו ,מאפשרת לו ליצור הפרדה בתוך עצמו, וכך הוא גורם שהבחירה אינה מתבצעת על פי דפוס פנימי מחייב, אלא על ידי שכלו הנקי.

עכשיו ניגש למהות הרוחנית, ונבדוק כיצד ייתכן שאדם הוא בן חורין לבחור את מעשיו, אם הקדוש ברוך הוא יודע מראש כיצד הוא יבחר? לדוגמה: אדם מחליט להרים את ידו הימנית. האם לפני שהאדם הרים את ידו הקדוש ברוך הוא ידע זאת או לא? אם הקדוש ברוך הוא  ידע זאת – הרי שלאדם לא הייתה בחירה, ואם הקדוש ברוך הוא לא ידע – הרי שהקדוש ברוך הוא לא יודע כל. הידיעה האלוקית והבחירה האנושית סותרות לכאורה זו את זו.

אולם נביאי ישראל, ובעקבותיהם חז"ל, לימדו שהטבע כלול באלוהים ולא שאלוהים כלול בטבע. אכן יש חוקיות בטבע, אבל החוקיות הזו היא חלק מהחירות של הקב"ה. הקב"ה הוא מקור החירות, והוא רצה שתהיה חוקיות בעולם.

היכן מצויה הבחירה?

חכמי ישראל, אם כן, טוענים טענה כבדת משקל: האדם הוא בן חורין לחלוטין. מה שהוא בוחר לעשות נובע באמת מרצונו החופשי, ומתוך כך עליו גם לתת דין וחשבון על מעשיו. ודאי קיימים נתונים רבים הכפויים על האדם: מבנהו הגנטי, ארץ מוצאו, התקופה ההיסטורית שבה הוא חי ואף נטיות נפשו, אך אלו הם רק נתוני הפתיחה של החיים בכלל ושל כל סיטואציה בפרט. כאשר חז"ל אומרים שהאדם הוא בן חורין הכוונה היא שהוא בן חורין לבחור את התגובה-ריאקציה, שלו לנתונים. התגובה איננה צפויה מראש והיא נשארת תמיד ביד האדם, וכל הנתונים השונים אינם יכולים להוליד בו תגובה הכרחית.

כאשר אדם מתחיל לעבוד על התגובות שנוצרות מהאירועים שהוא עצמו חווה, הוא צריך להתחיל לבנות בתוכו מבנה תודעתי שיהיה מסוגל להחזיק את המבנים במקומם ,וכל פעם שיש אירוע, להוציא רק את המבנה שקשור לאירוע, ולא יאללה בלאגן.

טִיּוּב נְתוּנִים או דָּאטָה; באנגלית: Data cleansing עוזר לאדם לעשות  טִהוּר-ונִקּוּי עָמֹק של רִגְשֵׁי אַשְׁמָה-ורִגְשׁוֹת אָשָׁם מתוך המאגרים של האירועים ששוכנים בגוף האזוטרי-תת מודע.

וכאן האדם דרך עבודה על הדמות-מידות -ערכים, מתחיל תהליך לשיפור איכות התכנים הרגשיים והרוחניים, המתקיימים בבסיסי נתונים. ובמיוחד השיפור נדרש בנתונים שאינם שלמים כלומר שהאירוע לא סגור אצלו אז הוא לוקח מהדמיון או משמעות כדוגמת חדשות או קריאת עיתונים וכדומה. הצורך בטיוב נתונים מתגלה במהלך מחזור החיים, תחילה בכל ראש חודש יש אפשרות לתיקון ואם זה לא צלח, התיקון מתגלה ביום כיפור ואם לא הצליח, האדם נפגש עם התיקון בתום שבע שנים, ואם לא מצליחים כל התודעה מתקיימת בגוף האזוטרי-התת מודע של העצמי של האדם.

אלוהים כמקור לבחירה

למרות כל ההסברים שהסברתי עדיין נותרה בידינו השאלה מהו מקור החירות של האדם. ברור שמקור החירות אינו יכול להימצא בטבע, שכן כפי שראינו שולטת בו החוקיות. ניתן לומר שמקור החירות של האדם הם הגופים הרוחניים כדוגמת  הנשמה, וחירותה של הנשמה באה מריבונו של עולם. באופן אחר אפשר להבין שלקב"ה יש בחירה חופשית מוחלטת, וחלק ממנה הוא העניק לאדם על מנת שהאדם יבחר בשביל הקב"ה. לכן, כאשר האדם מפעיל את הבחירה החופשית שלו, הוא מתחבר אל גורם המצוי מחוץ לטבע – אלוהים – ואל החירות שהוא מעניק.

כאשר הרמב"ם מגיע לדון בנושא הידיעה והבחירה בהקדמה למסכת אבות, בספר משנה תורה – ספר המדע – הלכות תשובה – פרק ה, הלכה ה: "שֶׁמָּא תֹּאמַר: וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה קֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה, יָדַע שֶׁזֶּה צַדִּיק אוֹ רָשָׁע אוֹ לֹא יָדַע? אִם יָדַע שֶׁהוּא יִהְיֶה צַדִּיק – אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַדִּיק; וְאִם תֹּאמַר שֶׁיָּדַע שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע – הֲרֵי לֹא יָדַע הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ.

דְּעָה שֶׁתְּשׁוּבַת שְׁאֵלָה זוֹ "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם". (איוב פרק יא פסוק ט) וְכַמָּה עִקָּרִים גְּדוֹלִים וַהֲרָרִים רָמִים תְּלוּיִים בָּהּ. אֲבָל צָרִיךְ אַתָּה לֵידַע וּלְהָבִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר.

כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּדֵעָה שֶׁהִיא חוּץ מִמֶּנּוּ, כִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵן וְדַעְתָּם שְׁנַיִם, אֶלָּא הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְדַעְתּוֹ – אֶחָד.

וְאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא אֲמִתַּת הַבּוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות פרק לג פסוק כ), כָּךְ אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא דַּעְתּוֹ שֶׁל בּוֹרֵא. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה' " (ישעיהו פרק נה פסוק ח). וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא, אֵין בָּנוּ כֹּחַ לֵידַע הֵיאַךְ יֵדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַבְּרוּאִים וּמַעֲשֵׂיהֶם.

אֲבָל נוֹדָע בְּלֹא סָפֵק שֶׁמַּעֲשֵׂה הָאָדָם בְּיַד הָאָדָם, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשְׁכוֹ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו לֹא לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְלֹא שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כָּךְ. וְלֹא מִפְּנֵי קַבָּלַת הַדָּת בִּלְבַד נוֹדָע דָּבָר זֶה, אֶלָּא בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת מִדִּבְרֵי הַחָכְמָה. וּמִפְּנֵי זֶה נֶאֱמַר בַּנְּבוּאָה שֶׁדָּנִין אֶת הָאָדָם עַל כָּל מַעֲשָׂיו כְּפִי מַעֲשָׂיו, אִם טוֹב אִם רַע. וְזֶה הוּא הָעִקָּר שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה תְּלוּיִים בּוֹ.

הרמב"ם מדגיש שקיים בדבריו כיוון מחשבה עקרוני, שמציל את האדם מן החסרונות של השיטות האחרות. נתבונן בדבריו – לפי תשובת הרמב"ם, אין צורך לחפש תשובה לשאלה זו, משום שהשאלה אינה נכונה. לשאלות עמוקות אפשר להתייחס בשני אופנים: אופן ראשון הוא לומר: זוהי שאלה טובה, ואז לבדוק אם קיימת בידינו תשובה או לא; אופן שני הוא לומר: השאלה כפי שנשאלה איננה יכולה להיקרא שאלה. אם אדם ישאל, לדוגמה, האם תפוז הוא מר או מתוק – זוהי שאלה נכונה ויש לחפש לה תשובה, אך אם הוא ישאל אם אור המנורה הוא מר או מתוק – זו איננה שאלה, משום ש"מר" ו"מתוק" אלו הגדרות של חוש הטעם והאור שייך לחוש הראייה.

כך גם בנוגע לשאלת הידיעה והבחירה. מדבריו של הרמב"ם עולה שהוא בא לשלול את יכולת השאלה: אי אפשר לשאול אם הבחירה החופשית סותרת את ידיעת ה', משום שהאדם איננו יכול לדעת מהי ידיעת ה'. הרמב"ם מסביר שהידיעה האלוהית זהה עם האלוה עצמו ואיננה הוספה חיצונית של מידע. כשם שהאדם איננו יכול להשיג את מהות האלוה הוא אינו יכול להשיג את מהות ידיעתו, ולפיכך הוא מנוע מלהניח שקיימת סתירה בין מושג זה ובין הבחירה החופשית.

לדעת הרמב"ם, אי אפשר להשתמש במושגים של "ידיעה-ואי ידיעה" ביחס למי שהוא למעלה מ-ידיעה ואי ידיעה. לדוגמה שאלתי את הבת שלי אם היא רוצה להגיע ליום כיפור במעלה החמישה, היא ענתה בוודאי, כי יש שם את הירידה אני יכולה לרדת בקורקינט. זה הקריטריון שעל פיו שקלה את השאלה. ברור שזה איננו המשקל הנכון לגבי יום כיפור, אך זו רמת ההבנה שלה. כך גם הדיבור על הידיעה או על אי הידיעה של האלוה מצביע על מרחק גדול ממנו, משום שמושגי האדם מוגבלים הם ביחס לאינסוף.

הכל צפוי והרשות נתונה

למען האמת, החכם הראשון בישראל שדיבר על שאלת הידיעה והבחירה היה רבי עקיבא: ״הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה״. (פרק ג משנה טו) על פי ביאורו של הרמב"ם למשנה זו: ״הַכֹּל צָפוּי״, פירושו שהקב"ה יודע את הכל מראש, "וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה" פירושו שהבחירה נתונה בידי האדם. רבי עקיבא בעצם לא פתר את הבעיה, אלא העמיד לפנינו את שני הנתונים: דע לך הבחירה החופשית היא אמת: 'הרשות נתונה', ודע לך שהידיעה האלוהית היא אמת: 'הכל צפוי'; במקום לנסות לתת תירוץ פילוסופי, הוא מסר לנו מסקנה, בשאלת הידיעה והבחירה: יש לנו ידיעה שכלית ברורה שהאלוה ודאי יודע את הכול, ויש לנו ידיעה ניסיונית חווייתית שהאדם הוא בעל בחירה, ואנחנו נדרשים לקבל את שני הנתונים הללו גם יחד.

קריאה כפולה של המציאות

על יסוד דברי הרמב"ם הללו חידש רבי צדוק הכהן מלובלין (מגדולי הרבנים של תנועת החסידות, 1823-1900) רעיון עמוק (צדקת הצדיק אות מ). לדבריו, ברגע שהרמב"ם שחרר את המחשבה מהניסיון לפתור את שאלת הידיעה והבחירה, הוא העשיר אותנו בקריאה כפולה של התורה ושל המציאות בכללה: אפשר לקרוא את התורה והמציאות מתוך הנחת יסוד שיש בחירה חופשית לאדם, ובאופן זה אין צורך לזכור את הידיעה האלוהית, ואפשר לקרוא את התורה והמציאות מתוך הנחת יסוד שהקב"ה יודע את הכול מראש, ובאופן זה אין צורך לזכור את הבחירה החופשית.

בחיי היום-יום אנו מחויבים לקריאה המבוססת על הבחירה החופשית, משום שהקריאה על פי הידיעה האלוהית יכולה להוביל לסטייה מן המוסר. האדם מסוגל לעשות כל תועבה ולטעון שכל מעשיו הם חלק מן התוכנית האלוהית.

המעבר בין נקודות המבט

יש לצרף למשנתו של רבי צדוק מלובלין עוד נדבך הכרחי. הראי"ה קוק מחדש שיכולת המעבר בין שתי נקודות המבט נעוצה במושג "התשובה". כל עוד האדם לא שב מחטאו הוא נתון בעולם הבחירה – האפשרויות היו לפניו, הבחירה הייתה שלו והוא נשפט עליה. אך כאשר הוא שב בתשובה הוא מסוגל להתרומם לנקודת המבט של הידיעה האלוהית.

כיצד? כל עוד האדם לא שב מחטאו רצונו עדיין קשור אל החטא. הוא אוהב את המעשה הרע שעשה, ולכן הוא גם נידון עליו משום שזהו המעשה שלו. אולם ברגע שהאדם שב בתשובה ומתחרט, הוא עוקר את רצונו מן המעשה: הוא כבר לא יעשה מעשים מעין אלו, והלוואי ולא היה בא לידי מעשה זה כלל. כאשר מתרחשת עקירה זו של הרצון מן המעשה, חוזר המעשה להיות תחת 'אחריותו' של הקב"ה ובכך הוא הופך להיות טוב גמור – הקב"ה רצה שמעשה זה יופיע בעולם והוא חלק מן התוכנית הכללית. זהו בדיוק המעבר לקריאה של המציאות על פי הידיעה האלוהית.

נבאר זאת יותר: האדם יכול לטעון את כל הרע שבמעשיו פעל הקב"ה משום שהוא המקיים את הבריאה בכל רגע, והוא שנתן לו חיים בשעת העבירה. אולם זו איננה האמת משום שבין הקיום של המעשה על ידי הקב"ה ובין המעשה עצמו עומד רצונו של האדם. האדם החוטא חפץ ברע מרצונו החופשי, והדבר הוא בבחינת מסך בין המעשה ובין רצונו של הקב"ה. לכן אומר לו הקב"ה: מכיוון שאתה רוצה במעשה האחריות נופלת עליך. אם אתה לא מעוניין בו סלק את רצונך, ועל ידי כך הוא יהיה כלול בהשקפה האלוהית.

מראי מקום

הלכות תשובה פרק א-1

הקדמה
הלכות תשובה מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה. וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו.

הלכה א
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה  כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: איש או אשה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו  זה וידוי דברים. וידוי זה  מצות עשה. כיצד מתוודין?

אומר: אנא השם! חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה  וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתוודות ומאריך בענין זה  הרי זה משובח.

וכן בעלי חטאות ואשמות, בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן, או על זדונן  אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים, שנאמר: והתודה אשר חטא עליה וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות  אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן, עד שיעשו תשובה ויתוודו. וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו  אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו  אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: מכל חטאות האדם.

הלכה ב
שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל  כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: והתודה עליו את כל עונות בני ישראל. שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה: הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו  הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. ומה הן הקלות, ומה הן החמורות?
החמורות  הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שווא ושקר, אע"פ שאין בהן כרת, הרי הן מן החמורות. ושאר מצות לא תעשה, ומצות עשה שאין בהן כרת  הם הקלות.

הלכה ג
בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה  אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה  אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים, שנאמר: כי ביום הזה יכפר עליכם.

הלכה ד
אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יום הכפורים מכפר  יש עבירות שהן מתכפרים בשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד?
עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה  אינו זז משם עד שמוחלין לו, ובאלו נאמר: שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וגו'.
עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה  תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ובאלו נאמר: כי ביום הזה יכפר עליכם.
עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה  תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה. ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין, ובאלו נאמר: ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. במה דברים אמורים?
בשלא חילל את השם בשעה שעבר, אבל המחלל את השם אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה יום הכפורים ויסורין שלשתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר: ונגלה באזני ה' צבאות וגו' אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון.

הלכות תשובה פרק ד-2

הקדמה
הלכות תשובה מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה. וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו.

הלכה א
ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה: ארבעה מהן עון גדול, והעושה אחד מהן אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן:
א) המחטיא את הרבים ובכלל עוון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה.
ב) והמטה את חבירו מדרך טובה לרעה כגון מסית ומדיח.
ג) הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו הואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו היה פורש  ונמצא כמחטיאו ובכלל עוון זה, כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין יחיד בין רבים, ולא מיחה אלא יניחם בכשלונם.
ד) והאומר אחטא ואשוב ובכלל זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר.

הלכה ב
ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן ואלו הן:
א) הפורש מן הצבור  לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עמהן בזכות שעושין.
ב) והחולק על דברי חכמים  לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן ואינו יודע דרכי התשובה.
ג) והמלעיג על המצות  שכיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהן ולא עושן, ואם לא יעשה  במה יזכה?
ד) והמבזה רבותיו  שדבר זה גורם לו לדחפו ולטרדו כגחזי, ובזמן שנטרד לא ימצא מלמד ומורה לו דרך האמת.
ה) והשונא את התוכחות  שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה. שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו  חוזר בתשובה כמו שכתוב בתורה: זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את ה', ממרים הייתם, ולא נתן ה' לכם לב, עם נבל ולא חכם. וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר: הוי גוי חוטא, ידע שור קונהו, מדעתי כי קשה אתה וכן צווהו האל להוכיח לחטאים שנאמר: קרא בגרון אל תחשוך וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה. לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה. וזה ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, לפיכך יעמוד בחטאתיו שהם בעיניו טובים.

הלכה ג
ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו, ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו, או ישאל ממנו למחול לו, ואלו הן:
א) המקלל את הרבים  ולא קלל אדם ידוע כדי שישאל ממנו כפרה.
ב) והחולק עם גנב  שלפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא אלא הגנב גונב רבים ומביא לו והוא לוקח. ועוד שהוא מחזיק יד הגנב ומחטיאו.
ג) והמוצא אבדה ואינו מכריז עליה עד שיחזירה לבעליה, לאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר.
ד) והאוכל שוד [שור] עניים ויתומים ואלמנות. אלו בני אדם אמללין הם ואינן ידועים ומפורסמים וגולים מעיר לעיר ואין להם מכיר, כדי שידע שוד זה של מי הוא ויחזירנו לו.
ה) והמקבל שוחד להטות דין  אינו יודע עד היכן הגיע הטייה זו, וכמה היא כוחה כדי שיחזיר, שהדבר יש לו רגלים. ועוד: שהוא מחזיק יד זה ומחטיאו.

[השגת הראב”ד]: והאוכל שור עניים וכו'
אמר אברהם: דומה שהוא שונה שור ברי"ש ואינו אלא שוד בדל"ת כלומר שהוא דוחק אותו בחובו עד שמחליטין קרקעותיהן בפחות או המטלטלין שלהן ואומר שלי אני נוטל.

הלכה ד
ומהן חמשה דברים, העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם  ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא, ואלו הן:
א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה  שזה אבק גזל הוא, והוא מדמה שלא חטא ויאמר כלום אכלתי אלא ברשותו.
ב) המשתמש בעבוטו של עני  שהעבוט של עני אינו אלא, כגון קורדום ומחרישה, ויאמר בלבו: אינן חסרים, והרי לא גזלתי אותו.
ג) המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי אצלה? והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.
ד) המתכבד בקלון חבירו אומר בליבו שאינו חטא, לפי שאין חבירו עומד שם ולא הגיע לו בושת ולא ביישו, אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חבירו או חכמתו, כדי שיראה מכללו שהוא מכובד וחבירו בזוי.
ה) והחושד כשרים אומר בליבו שאינו חטא, לפי שהוא אומר: מה עשיתי לו?
וכי יש שם אלא חשד, שמא עשה או לא עשה, והוא אינו יודע שזה עוון, שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירה.

הלכה ה
ומהן חמשה דברים העושה אותם ימשך אחריהם תמיד וקשים הם לפרוש מהן, לפיכך צריך אדם להיזהר מהן שמא ידבק בהן, והן כולן דעות רעות עד מאד, ואלו הן:
רכילות,
ולשון הרע,
ובעל חימה,
ובעל מחשבה רעה,
והמתחבר לרשע  מפני שהוא לומד ממעשיו והן נרשמים בלבו.
הוא שאמר שלמה: ורועה כסילים ירוע וכבר בארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהן תמיד  קל וחומר לבעל תשובה.

הלכה ו
כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אף על פי שמעכבין את התשובה  אין מונעין אותה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן  הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא.

הלכות תשובה פרק ה-3

הקדמה
הלכות תשובה מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה. וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו.

הלכה א
רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק  הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע  הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע, וכיון שכן הוא פן ישלח ידו.

הלכה ב
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו, ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים  אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא  נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: מה יתאונן אדם חי וגו'? גבר על חטאיו. וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו, ומדעתנו עשינו כל הרעות  ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו  שהרשות עתה בידינו, הוא שכתוב אחריו: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'.

הלכה ג
ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע, וכתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם – עושה, בין טובים בין רעים, ומפני זה הענין נאמר: מי יתן והיה לבבם זה להם, כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה  אלא הכל מסור להם.

הלכה ד
אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים  כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים  היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים: עשה כך, ואל תעשה כך! הטיבו דרכיכם, ואל תלכו אחרי רשעכם!  והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו?
ומה מקום היה לכל התורה כולה?
ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע, או משלם שכר לצדיק?
השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!
ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו  וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ?

דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו. כיצד?
כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו  ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל, עושה כל שהאדם יכול לעשות, לפיכך דנין אותו לפי מעשיו, אם עשה טובה  מטיבין לו, ואם עשה רעה  מריעין לו. הוא שהנביא אומר: מידכם היתה זאת, גם המה בחרו בדרכיהם. ובענין זה אמר שלמה: שמח בחור בילדותך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, כלומר דע שיש בידך כח לעשות  ועתיד אתה ליתן את הדין.

הלכה ה
שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה  ידע שזה יהיה צדיק או רשע, או לא ידע?
אם ידע שהוא יהיה צדיק  אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק, ואפשר שיהיה רשע  הרי לא ידע הדבר על בוריו?

דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם  שנים, אלא הוא יתעלה שמו, ודעתו – אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא, שנאמר: כי לא יראני האדם וחי אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר: כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי וכיון שכן הוא  אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה, שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע  וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.

[השגת הראב”ד]: וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים ומעשה ידיהם
אמר אברהם: לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה ואע"פ שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית' היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו אם לא וזו הידיעה אינה גזירה וכל זה איננו שוה.

הלכות תשובה פרק ה-3

הקדמה
הלכות תשובה מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה. וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו.

הלכה א
רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק  הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע  הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע, וכיון שכן הוא פן ישלח ידו.

הלכה ב
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו, ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים  אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא  נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: מה יתאונן אדם חי וגו'? גבר על חטאיו. וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו, ומדעתנו עשינו כל הרעות  ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו  שהרשות עתה בידינו, הוא שכתוב אחריו: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'.

הלכה ג
ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע, וכתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם – עושה, בין טובים בין רעים, ומפני זה הענין נאמר: מי יתן והיה לבבם זה להם, כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה  אלא הכל מסור להם.

הלכה ד
אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים  כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים  היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים: עשה כך, ואל תעשה כך! הטיבו דרכיכם, ואל תלכו אחרי רשעכם!  והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו?

ומה מקום היה לכל התורה כולה?
ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע, או משלם שכר לצדיק?
השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!
ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו  וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ?

דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו. כיצד?
כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו  ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל, עושה כל שהאדם יכול לעשות, לפיכך דנין אותו לפי מעשיו, אם עשה טובה  מטיבין לו, ואם עשה רעה  מריעין לו. הוא שהנביא אומר: מידכם היתה זאת, גם המה בחרו בדרכיהם. ובענין זה אמר שלמה: שמח בחור בילדותך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, כלומר דע שיש בידך כח לעשות  ועתיד אתה ליתן את הדין.

הלכה ה
שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה  ידע שזה יהיה צדיק או רשע, או לא ידע?
אם ידע שהוא יהיה צדיק  אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק, ואפשר שיהיה רשע  הרי לא ידע הדבר על בוריו?

דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם  שנים, אלא הוא יתעלה שמו, ודעתו – אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא, שנאמר: כי לא יראני האדם וחי אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר: כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי וכיון שכן הוא  אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה, שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע  וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.

[השגת הראב”ד]: וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים ומעשה ידיהם
אמר אברהם: לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה ואע"פ שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית' היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו אם לא וזו הידיעה אינה גזירה וכל זה איננו שווה.

הלכות תשובה פרק  י-4

הקדמה
הלכות תשובה מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה. וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו.

הלכות תשובה פרק י

הלכה א
אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן, כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא  אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה. שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

הלכה ב
העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה  אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבי לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שצוונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה  מיד יעשה כל המצות מאהבה.

הלכה ג
וכיצד היא האהבה הראויה?
הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה  תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצוונו: בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל: כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

הלכה ד
אמרו חכמים הראשונים: שמא תאמר: הריני למד תורה  בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא?
תלמוד לומר: לאהבה את ה', כל מה שאתם עושים  לא תעשו אלא מאהבה.
ועוד אמרו חכמים: במצותיו חפץ מאד  ולא בשכר מצותיו. וכן היו גדולי החכמים מצוים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד:
אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל שכר, אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו, כלומר עבדו מאהבה!

הלכה ה
כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עליו פורענות  הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה  הרי זה עוסק בה לשמה.
ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ  אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו, ויעבדוהו מאהבה.

הלכה ו
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצווה ואמר: בכל לבבך ובכל נפשך אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה.

[השגת הראב”ד]: דבר ידוע וברור וכו'
אמר אברהם: זה השגיון לא ידענו לאי זה דבר כיון, ואנו מפרשים אותו בשני ענינים לשון שיר כמו שגיון לדוד וענין אחר בעבור אהבתה תשגה בעניניך שלא תשים אליהם לב. "