שמיני עצרת התשפ״ה

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה״ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

ממעלה השניה אנו מברכים ומחזקים את החטופים-חטופות-שבויים ושבויות הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.

ממעלה שלישית אנו מברכים את קיבוץ בארי, נתיב העשרה, אופקים, שדרות, את פצועי הנפש בנובה וזיקים ואת מבנה רעים לרפואת הגוף הנפש והרוח ויהי רצון שרוב הטראומות ישתחררו מאיתם ויחזרו לאיתנם אמן. 

לשוש תמיר מזל טוב והרבה כוח ליום ההולדת שלך יהיה רצון שתצלח דרכיך וכל מעשי ידיך.

ואנו שולחים מתוך המאמר הרבה כוח של חילוץ לליזי עטיה-בן שבת.

שמיני עצרת

חג שמיני עצרת כאן ואנו זוכים לארח את האושפיזין השמיני, שלמה המלך, שמחזיר את כולם לבתיהם לאחר ששחררו את האירועים הטראומטיים שלא אפשרו להם לצאת לאוויר העולם. 

נאמר במקרא: ״בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״, פסוק זה מבליט את דרישת התורה מן האדם, לעזוב למשך שבוע ימים, את דירתו הקבועה, ולצאת לחיות, להרגיש את החיים בדירת ארעי. כל אדם חייב להתחנך להרגשה זו של ארעיות העולם, ואף אם בכל אורח חייו הוא מושלם, מדקדק בקלה כבחמורה, בכל פרטיה ובכל דקדוקיה, אחרי הכל, אם הוא יחיה כל הזמן רק בדירת קבע, משתרשת בקרבו ההרגשה של קביעות בעולם הזה. האדם נקשר לכל חפציו, כליו, בגדיו ולכל פרט מהבית, מה שיכול לבנות בתוכנו מחשבות בלתי רצוניות שמתיישבות על לוח הבקרה – המוח, ושולטות בנו, OCD. זאת הסיבה העיקרית שהתורה מצאה לנכון להוציא מאיתנו את ההרגשה הזו ודרשה מאיתנו בתוך שבוע של חג סוכות בלבד לא להיאחז בעבר המוכר והידוע וכך היא פוקדת: צא מדירת הקבע ושב בדירת עראי, מכיוון שהתורה מודעת לקושי של האדם להיפרד לעזוב את הדברים הנאים והמסודרים. האדם קשור מאד לחפציו, נפשו קשורה בנפשו. כל זה הוא צריך לעזוב, כי רק ככה אפשר לעקור מלבו של אדם את הרגשת הקבע. וכל זה למה? התשובה פשוטה ועמוקה, אנחנו יודעים שרוב הכוחות שמחלישים אותנו בגלל אירועים טראומטיים שעברנו או שחווינו, לאט לאט הם משתרשים להם ותופסים מקום קבוע בתודעתנו, ואותם הכוחות טראמטים שמחלישים אותנו הם מסובבים את עצמם ברגשות של אחריות של אשמה ופחד. ברגע שאנחנו משחררים את המבנה הקבוע הם עצמם משתחררים וחוזרים להיות כוחות טובים, שיונקים את הכוח שלהם מרצון של עשייה עם הרבה אהבה.

כאן מסתיים תפקידו של חג סוכות ונכנס תפקידו המיוחד של חג שמיני עצרת שעליו אומר הנביא ישעיה: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים״. למעשה זהו החג שמחזיר אותנו הבית לתוך עצמנו, כפי שהסברנו, מהות חג סוכות תפקידו להוציא מעצמנו את כל המבנים העכורים שאספנו במשך כל השנה. חג שמיני עצרת מחזיר את הכוח לעצמנו אחרי שהשתחררנו מהמבנים העכורים שלא נתנו לנו להיות בתנועה במרחב. הוא היום שבו אנחנו חוזרים מהסוכה אל הבית. 

שלמה המלך הוא זה שהכניס אותנו אל הבית, הוא קודם כל זה שבונה את מלכות ישראל בצורה ברורה ויציבה. בעוד שדוד המלך, שבע נדודים, שבע צרות, למרות שהוא מצליח להחזיק את מלכות דוד יציבה, גם המלכות שלו היא מלכות נודדת, מלכות שאולי מבטאת מלכות ארעית שעדיין לא נקבעה, מלכות שיש בה הרבה תקווה, הרבה ציפייה והבטחה. שלמה המלך הוא המממש את ההבטחות, הוא המממש את הבניין והוא זה שמעמיד בניין יציב וקבוע של מלכות. בזה שלמה המלך אולי עומד ביחס הפוך כמעט לכל האושפיזין שאנחנו מארחים בחג הסוכות, כל האושפיזין שאנחנו מארחים בחג הסוכות תמיד היו בדרך, נכון שגם הם היו קבועים, בזמן כזה או אחר, אבל אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, דוד, כולם, הם חלק ממסע ארוך, היסטורי, של עם ישראל בדרך להגעתו לארץ ישראל, כשהקב״ה עדיין נמצא בהשגחה תמידית איתנו. 

שלמה המלך הוא המיישם של כל המסע הזה. מעבר לזה, אנחנו יכולים לראות בשלמה המלך שבנה את הזהות של עם ישראל ואת בית המקדש משכנו של הקב״ה. כלומר שלמה המלך הוא זה שלוקח את כל מסעות הנפש, את כל הגעגועים, את כל הכיסופים שנבנים בכנסת ישראל במהלך הדורות ומכניס אותם לבית, הוא זה שקובע מקום קבוע, מקום יציב, עם קירות, עם חומות לעבודת השם. בעצם הוא מכניס גם את עבודת השם ממימד של נדודים, עם כל הנדודים שעברנו כעם וכל הנדודים שעברה השכינה וארון הברית עד שהוא הגיע בסוף לבית הקבע שלו. כלומר שלמה המלך הוא זה שלוקח אותנו גם מנדודים פיזיים למצב של קביעות וגם את המצב של התנודות הרוחניות, המסעות הרוחניים, הוא בעצם מביא לידי קביעות בזה שהוא בונה את בית השם. 

כשאנחנו חוזרים בשמיני עצרת הביתה אנחנו מזמינים את האושפיזין, שלאחר דורות שלמים של מסעות, תפילות וכיסופים, אנו רואים לבסוף איך העולמות הפנימיים של היהדות הולכים ונבנים, יש בסוף משהו שמכניס את הכל לכלי קבוע, יש כלי קבוע לעם שבתוכו כל ההיסטוריה הזאת וכל המסעות האלה נמצאים שם מתחת לפני השטח, ויש כלי קבוע לכיסופים לקב״ה, קולות עם כיסופים וקולות עם עולמות פנימיים של תוכן, של רגש, של תפילה, שבעצם באו לידי ביטוי באבותינו, שלבסוף מקבלים מסגרת קבועה שמביאה אותם לידי ביטוי יום יומי, כללי, אישי, בכל אחד ואחד מישראל, זאת התורה שלנו. על התורה הזאת אנחנו גם שמחים בשמחת תורה, בשמחת תורה אנחנו שמחים על הדבר הזה, שהנה יש לנו כלי, יש לנו מסגרת, יש לנו עולמות קבועים שבתוכם אנחנו יכולים להביא לידי ביטוי את כל העולמות המשתנים האלה, ואת כל העולמות שהולכים ונוצרים ומתעבים וגועשים, הנה אנחנו פוגשים אותם, בצורה קבועה, בצורה יומיומית, יש לנו כלי יציב להחזיק את זה ולחיות את זה ביום יום. 

שלמה המלך שר בספר תהילים: ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר״. בזמן ששלמה המלך בונה את בית המקדש הראשון הוא מבין בתודעתו: ״אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ׳״, הוא מבין בוודאות גמורה שמה שמעמיד ונותן לו את זכות הקיום זה הקב״ה, ואין שום ערך לבית המקדש הזה אם הקב״ה לא עומד מאחורי מצבי הקבע, אם הוא לא עומד מאחורי עולם הקבע שבתוכו אנחנו נמצאים שיכול להיות מאוד מבוצר, מאוד חזק, אבל אם העולם הזה לא מכיל בתוכו את השם יתברך: ״שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ״, זה בית ריק, זה בית שיתפרק, זה בית שלא יחזיק. אנחנו נכנסים אל הבית, נכנסים אל המקום המבוצר, כשאנחנו צריכים לקחת מחג הסוכות את התודעה הזאת, שגם הבית שנראה לנו מבוצר, מי שמעמיד אותו, מי ששומר עליו, מי שמלווה אותו כל הזמן, זה הקב״ה. 

נכנסנו לסוכה שהיא בית ארעי כדי ללמוד את זה בצורה בלתי מתפשרת, אנחנו נמצאים בימים שישבנו עם הקדוש ברוך הוא עמו במחציתו ממש, נהנים מזיו השכינה, נמצאים בצילא דמהימנותא כדי שההרגשה הזאת תיקח אותנו פנימה אל כל המקומות הכביכול קבועים ושנלמד לגלות, נלמד, גם בתוכם, לגלות את הנוכחות האלוקית, להקשיב לזה שמבעד לחוקים, מבעד למסגרת, מי שבעצם מדבר עלינו, מי שבעצם מחזיק את הכל, מי שבעצם אותו אנחנו צריכים לפגוש גם בתוך עבודת השם שלנו זה את הקדוש ברוך הוא עצמו.

כשאנחנו רוצים לקבל משהוא לעצמנו, כגון עושר, זיווג, ילדים, רפואה שלמה, ואני רוצה את רק שני דברים: הראשון, שנעמה, אגם, דניאלה, קרינה ולירי, יהיו אצלי בבית, והדבר השני, שמאור שמעון בר יוחאי יתעורר. עבור זה צריכים אנחנו להחזיק ולעשות עבודה על הערך והמוסר שדרכו אנו מתנהלים ביום יום, ובכל דבר שאנו עושים נכניס שמחה, ומחר בבוקר מה שנחפש בתוך שמחת התורה יהיה את השמחה בהשם יתברך. 

אנחנו נמצאים בימים שהדברים האלה פוגשים אותנו, אני חושב יום יום, שעה שעה, אמנם בחג הזה יהיה קשה לשמוח בגלל הטראומה הקולקטיבית שנכנסה למהותנו בדיוק בשבת של שמחת תורה לפני שנה, כנראה בחג הזה, כולנו בבתים שלנו, אולי מרגישים את היציבות של הבית מצד אחד, אבל מצד שני גם מרגישים מאוד מאוד חזק את הארעיות של המצב, את העובדה שבאמת, גם במקומות שאנשים מנסים לעשות ומנסים לחשב דרכים ומנסים לייצר דברים, בסוף בסוף, בצורה כל כך כל כך ניכרת הקדוש ברוך הוא הכניס אותנו לאיזה שהיא מציאות סוכתית לחלוטין שבה אנחנו מכירים ומבינים ש״אִם־יְהוָה לֹא־יִשְׁמָר־עִיר שָׁוְא׀שָׁקַד שׁוֹמֵר״, פתאום אנחנו מגלים לצערנו את אוזלת ידינו, את קטנותינו, את העובדה שאנחנו צריכים להישען על משהו ואין לנו כל כך על מה להישען, חוץ מעל אבינו שבשמים. 

אנו מגלים את זה לצערנו ואולי גם לשמחתנו, ומבקשים מהקדוש ברוך הוא, רגע לפני שאנחנו חוזרים לבית הקבע: בבקשה תכניס אותנו לבית קבע. אנו רוצים לומר באמת בפה מלא, למדנו את הלימוד, נשתדל בכל מאודנו להיות קשורים, נשתדל בכל מאודנו לזכור את הדבר הזה, ובבקשה תחזיר אותנו למציאות של קבע, למציאות קבועה, שבאמת בתוכה, בתוך הקבע דווקא, לא בתוך הארעי, נצליח להרגיש ולחוש את יד השם המלטפת, את יד השם המרחמת ולשמוע את קול השם בצורה מלאה מתוך חיים מלאים ושלמים. 

אז אני מאחל לכולנו ראשית שהחטופים והחטופות יחזרו ויצאו מהמקום הארעי שבו הם נמצאים לבית הקבע שלהם, נאחל לכולנו שנה קבועה, שקולו של הקב״ה בוקע מתוכה, שנה קבועה שבה אנחנו פוגשים את הקדוש ברוך הוא כמלך של קבע ולא כמלך של ארעי. פוגשים אותנו כמלכים קבועים על כל אברינו באמת שהיא תהיה השנה המלאה משמחה שנוצרת במצבים ארעיים, לשמחה שהיא שמחה של קבע ותהיה שנת שפע וברכה לנו ולכל עם ישראל. חג שמח, חגים שמחים וחורף טוב לכולנו. 

פרשת וזאת הברכה 

היום בערב, חג שמיני עצרת, שמחת תורה, אנו נפרדים מהישיבה בסוכה ונכנסים הביתה. בשמחת תורה אנו מסיימים את המחזור השנתי של קריאת התורה. קוראים את הפרשה האחרונה (״וזאת הברכה״) שבה מסתיימים חייו של משה רבנו והוא מברך את כל שבט בברכה מיוחדת, ומיד מתחילים את הפרשה הראשונה בתורה, פרשת ״בראשית״, שפותחת כידוע בבריאת העולם.

שמיני עצרת חותם את התקופה המיוחדת שהחלה כבר בראש חודש אלול. סליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, סוכות, חול המועד וכעת חגי תשרי מסתיימים, ונותנים לנו כוח והשראה לכל השנה כולה, לשגרת תשפ"ה.

השבת הבאה מכונה ״שבת בראשית״ מתחילים לקרוא בה את התורה מההתחלה. ובעזרת השם כל עמותת עולם חסד מצטרפים ולומדים את ספר בראשית יחד מתוך המאמרים קריאה מהנה.

ספר דברים מלא בתוכחות של משה רבינו לעם ישראל ושם הוא מצביע על הפגמים חסרונות והחולשות של עם ישראל, ומצד שני הוא מציע להם לבחור בטוב. הוא מאפשר הסתכלות על העולם הזה דרך שני צדדים אלו, והנה כשאנו מגיעים לפרשת וזאת הברכה פתאום אנו חווים את עם ישראל באור אחר לגמרי, רק תשבחות ומעלות: ״וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ״-לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְהֹוָה״-וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה״, וכך הוא מברך את כל השבטים ואת עם ישראל: ״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ״. כל הפרשה אינה מובנת מפני שהיא כולה טוב, האם זה אותו משה רבינו שהוכיח אותנו קודם? משה רבינו מחליט לסיים את התורה בנקודה חשובה שהרב קוק מבטא אותה היטב: ׳הטוב הוא המוחלט, העומד, והרע איננו כי אם דמיוני, אם כן די בבירור הדעת והגברת הרוח להפוך הכל לטוב׳ (ערפילי טוהר עמ' מ"ח). עוד כתב: 'האדם הישר צריך שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו, ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה' (אורות התורה פי"א, ב). נכון שיש לעם ישראל הרבה חסרונות אבל זאת הקליפה שהוא אסף במסעות שלו ובברור זה לא החלק המהותי שלו, כשאנו מבינים את מהות הקליפה אנחנו יכולים לגשת לעצמנו ולאחרים ולעורר בהם את הרצון לעשות שינוי ולבחור בעצמי ולא בקליפה. העולה מדבריו הוא כי באמת שורש האדם הוא הצלם הא־להי שבו. ביסודו האדם הוא טוב ורק ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״ ויהיה רצון שכל מה שעשינו מראש חודש אלול עד מחר בערב יעמוד לנו ולכל עם ישראל.