שַׁבָּת הַמְּמֻצַּעַת בֵּין יְצִיאַת מִצְרַיִם לִקְרִיעַת יַם סוּף - הרב דוד איפרגן

"שבת חול המועד היא הממוצעת בין ליל הסדר לשביעי של פסח.

נחלק את קריאת התורה לשני מישורים.

>המערכה הראשונה: מתרחשת לאחר חטא העגל, אחד הרגעים החשובים והמפורסמים בתולדות עמנו בו העם שקץ בהמתנה למשה רבינו הנמצא על ראש הר סיני ומחליט לבנות את עגל מזהב וסוגד לו ומכריז: ״וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ-אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״. (שמות פרק לב פסוק ד). כעת לאחר שכל ההמולה עברה לה, משה רבינו שבר את הלוחות והעם בא על עונשו מתרחש אחד האירועים המסתוריים והמופלאים ביותר בתורה.

משה רבינו מבין שחטא העגל נבע מקושי אמיתי, עם ישראל מתקשה להאמין באל שאי אפשר לראות ולהרגיש ולכן יצר פסל של האל (בצורת עגל) ולכן הוא פונה לאל בבקשה מדהימה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה: כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם״. (שמות פרק לג פסוק יח) הוא מבקש לראות את האל בכבודו ובעצמו. תשובת האל אינה מפתיעה: ״וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי״. (שמות פרק לג פסוק כ). אך למרות זאת הוא מציע לו סוג של התגלות: ״וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ״. (שמות פרק לג פסוק כג).

בכדי להגיע לרגע זה של התגלות האל אליו נדרש משה רבינו ליצור מחדש לוחות ברית כמו הלוחות הראשונים שהוא שבר בחטא העגל. ולהתייצב בבוקר במרומי הר סיני. ובבוקר משה רבינו ניצב לו עם הלוחות החדשים ואז מתגלה אליו האל ונכרתת ברית חדשה בין משה רבינו והעם לבין האל.

עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד
שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד: עַל הַתּוֹרָה- וְעַל הָעֲבוֹדָה- וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים. (מסכת אבות, פרק א', משנה ב')

משמעות התהליך שלנו בעולם זה. בני אדם עסקו מאז ומתמיד בשאלות הללו, והשיבו להן תשובות שונות ומשונות. גם ילדים כמובן עסוקים בשאלות אלו של משמעות, וחוזרים אליהן שוב ושוב במהלך חייהם. התשובות נוגעות, בסופו של דבר, לערכים ולעקרונות היסודיים ביותר שלנו כבני אדם, ערכים שמכוחם מתקיימים החברה האנושית והעולם כולו.

במשנה שלפנינו מפרקי אבות נבחן תשובות של חכמינו לשאלה, על מה העולם עומד, ובאמצעותה נבקש:
להכיר את הערכים שבמשנה: תורה- עבודה- וגמילות חסדים- ואת משמעותם לימינו.
לבחון את היחס בין ערכי יסוד ובין ביטויים והגשמתם חיי היום-יום שלנו.

ערכים מרכזיים: ערבות הדדית, לימוד ומעשה, אחריות האדם (לעצמו ולחברה שבה הוא חי)
בפרשה שלנו ישנה התייחסות אל השבת כאל סוג של ברית בין אלוהים לעם ישראל. עם ישראל ישמור על השבת, ואלוהים ישמור על עם ישראל.

הברית של שבת מחולקת לשלושה סוגי אנשים: תורה- עבודה-ערכים- וגמילות חסדים. כל אחד לוקח את הברית למקום שהוא מכיר ״בינתיים״. האם יש ביכולתנו לשמור על ברית זו, הרי למעשה כל אחד שומר את הברית בהרגלים שבהם הוא מתקיים וכל אחד צריך לעשות ביום שבת, משהו, המציין את השבת באופן שונה משאר הימים? זה יכול להיות טיול עם המשפחה, הליכה ים, לבית כנסת, קריאת ספר, או כל דבר שאנחנו נוהגים לעשות ביום שבת, ולא ביום רגיל אחר.

>המערכה השנייה: זאת שבת המגשרת בין ליל הסדר לבין שביעי של פסח דרך מהות השינו מעבדות לחירות וכל המעבר הוא דרך אנרגיות בעלות מהויות –טרנסצנדנטלי-רוחני. אז מה זאת האנרגיה של שבת חול המועד ואיך אנחנו יכולים להיטען כמובן על ידי הדרכה שאנו עוברים. במבט ראשוני שבת חול המועד חסרה את עוצמת ההתרגשות המיוחדת שאופפת אותנו בליל הסדר, מפני שבליל בסדר אומרים הלל שלם ואת ההגדה מ-קַדֵּשׁ וּרְחַץ-כַּרְפַּס יַחַץ-מגִּיד רַחְצָה מוֹצִיא מַצָּה-מָרוֹר כּוֹרֵךְ-שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ-צָפוּן בָּרֵךְ הַלֵּל נִרְצָה. מצד שני, אין הוא דומה לשביעי של פסח –קריעת ים סוף, עם השירה שגם כאן אומרים הלל שלם: ״וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמֲמֶנְהוּ״ (שמות פרק יד פסוק כב – פרק טו פסוקים א-ג). שבת חול המועד אנו אומרים חצי הלל נדמית כממוצעת לחלוטין, ממש כמו הסטיגמה הנוהגת להתייחס לילד אמצעי. השנה נוספו לה עוד אתגרים בצל משבר הקשה הפוקד אותנו בנושא, אחדות עם ישראל, וכמובן שאתמול בלילה קיבלנו איתות מהצפון בצורת חמש רקטות מלבנון ועשרים וחמש יירטו אותם בחזרה. ואז כל אלו שתכננו טיולים לצפון, ונכנס בהם הפחד מיד מבטלים את הטיולים, לצערי ,כי באמת אפשר להיות בכל סיטואציה, כפי שהנביא יחזקאל אומר לנו: ״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי״. (יחזקאל פרק טז פסוק ו) בשבת חול המועד אנו אומרים חצי הלל בלבד. לכן מוטלת עלינו חובה לברר את מהות הגישור של שבת חול-המועד, שאותו נחווה דרך קריאת התורה של השבת, נוכל לחוות שתי מערכות חיים דו קוטביות- מאניה דיפרסיה, שבהן היו נתונים בני ישראל.

המערכה דו קוטביות (מאניה דיפרסיה):המערכה הראשונה- ה–מאניה, מאופיינת באופוריה, במצב צבירה שמימי, ניסי ועל טבעי שבתוכו נמצאים בני ישראל, שכולו שירה ושמחה על נס קריעת ים סוף: ״וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ״. (שמות פרק יד' פסוקים ל-לא).

המערכה השנייה- הדיפרסיה, מאופיינת במצב צבירה של ייאוש, דיכאון, תלונות: ״וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה״. (שמות פרק טו פסוקים כב-כד).

המערכה הזאת אף היא מתחילה בהתערבות ניסית שמימית, שלכאורה מוציאה את העם ממצב הדפרסיה: ״וַיִּצְעַק (משה) אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ״. (שמות פרק טו פסוק כה) אך למעשה, הכוונה האמיתית של מסע החירות, היה לחלץ את העם מהמצב הדו קוטבי- ״המאניה דיפרסיה״ ולהוביל אותם לקרקע המציאות הנורמטיבית, כבני חורין האחראים על גורלם ועתידם.

דומה שבאירוע: ״וַיִּצְעַק (משה) אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ״. (שמות פרק טו פסוק כה) העץ הממתיק את המים המרים, מתחוללת תפנית תיאולוגית-אמונית דרמטית, המציגה לעם ישראל את מהות השינוי דרך שלושה אבני יסוד ותהפוך אותם ואותנו מעבדים לבני חורין, ואת המהות הזאת אנו קוראים בשבת זו: ״שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ״. (שמות פרק טו פסוק כב-כה).

הנה כי כן, כאן עדים אנו לקו פרשת המים שיש בו שינוי מהותי המעיד על מהות האחריות האישית של עם ישראל, על דמותה של החירות, המקופלת בסיפור ההגדה של פסח ושיאה ביום השביעי של החג.

משמעות הטרנספורמציה של העץ, היא עצומה לחלוטין, עד כה היה: ״וַיִּצְעַק (משה) אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם״, ועתה הוא עובר שינוי, להיותו – עץ החיים–שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ״ – ״עץ החוק והמשפט״: ״שׁם שׂם לו״ – וממש באותו אירוע עולם האלוהות נתן לבני ישראל שלוש פרשות: – שבת- פרה אדומה- ודינים של בין אדם למקום, ואותן המהויות יש בכוחן להוציא את בני ישראל ממציאות של סוג הפרעה דו קוטבית – ״המאניה דיפרסיה״ ולתעל אותם למציאות נורמטיבית, שהאחריות על חייהם וגורלם, עוברת לידיהם.

העץ הממתיק מעביר להם את מקל העץ, כמו במרוץ שליחים, עם מסר ברור: ״מעתה, העץ הוא אתם והוא בידיכם, כמו העץ, עליכם להמתיק את מחוזות חייכם המרים״.

מדוע נבחר דווקא העץ, להפוך את המר למתוק?

בפרשה זו אנו חווים את אלמנט המתכת טעמו המריר: תפקידה של המרירות היא לעורר את האדם ולהתחיל לקבץ אותו לתוך עצמו ולהפוך את הייאוש לתקווה את העבדות לחירות.
תפקידה של המתכת-מרירות הוא להחזיר את האדם במקורו ל-אחריות אישית, על ידי בניית גבולות ולהטמיע בהם איכות– חדות: ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״. המקור לרעיון זה בספר דברים: ״כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר״ (דברים פרק כ' פסוק יט).
האתגר של בני ישראל, היא לקבל את החירות העצמית להתמודד עם מצבי דחק ומצור שעלולים לכלוא אותם במציאות של מצור, של אורח חיים: דו קוטביות- מאניה דיפרסיה. הנה הקריאה –״לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר״, להתמודד להיחלץ ממצב המָּצוֹר הפנימי שבתוכנו – המצור והקיבעון, הנפשי והמוסרי, שאנחנו עלולים להיות כלואים בו, במטוטלת הדו קוטבית.

איך נחלץ מהמצור שבתוכנו ?
ככל שנתחיל לממש את שלושת מעגלי האחריות:

בשבת– טמון הרעיון של האחריות האישית, כלפי עצמך, בהנחלתה של השבת את הערכים של – מנוחת הגוף והנפש, של הערך הסוציאלי, של שהייה במרחב של בית ומשפחה. הנה כי כן, מצופה מאיתנו, לדעת לעצור את שאון המרוץ היומיומי, לדעת לשלוט בעצמנו, לשים גבולות ולהניח לגופנו ונפשנו, סוג של חילוף חומרים, שיש בו מנוחה והרפיה. כנאמר: ״ וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה״ (בראשית פרק ב פסוקים-ב )

פרה אדומה– טמון הרעיון, לנהוג באחריות אישית כלפי מערכת החוק והמשפט ומוסדותיה. האחריות והחיבור גם למצוות, צווים וחוקים, שאין לדרוש את טעמם וסיבתם. כמו ציות לתמרור או חוק שאינך מסכים או מבין אותו. הנה כי כן, מצופה מאיתנו, כמי ששייכים למסגרת של חברה, עם ומדינה, לנהוג באחריות כלפי סמלי המדינה ומוסדותיה, גם אם איננו מבינים או איננו מסכימים לכל חוקיה, בדיוק כמו בחוק פרה אדומה. כפי שהיטיב להגדיר זאת שלמה המלך, החכם באדם: ״כג כָּל-זֹה, נִסִּיתִי בַחָכְמָה; אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״. ( קהלת פרק ז פסוק כג)

בדינים– טמון הרעיון, לנהוג באחריות אישית כלפי החברה בה אנו חיים, לקיום חברה אנושית ומוסרית, שיודעת לקיים צדק חברתי וחסד כלפי הזולת. הנה כי כן, מצופה מאיתנו להשפיע על הטבע ולעסוק כל הזמן בתיקונו ותמיד יצירתו של האדם גוברת על הטבע. לאדם יש תפקיד וייעוד להשפיע ולתקן את הטבע."