סֵדֶר סְפִירַת הָעומֶר

סֵדֶר סְפִירַת הָעומֶר

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, לְיַחֲד שֵׁם י"ה בו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל סְפִירַת הָעֹמֶר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיְיָ: וִִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר.

הָרַחֲמָן הוּא יַחֲזִיר לָנוּ עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִמְקוֹמָהּ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן סֶלָה.

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ, יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ, סֶלָה: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַרְכֶּךָ, בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים, יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים, כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר, וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים, יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ, יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים, וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:

אָנָּא בְּכֹחַ, גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ, תַּתִּיר צְרוּרָה.
קַבֵּל רִנַּת, עַמֶּךָ. שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ נוֹרָא.
נָא גִבּוֹר, דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ, כְּבָבַת שָׁמְרֵם.
בָּרְכֵם טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ, תָּמִיד גָּמְלֵם.
חָסִין קָדוֹשׁ, בְּרֹב טוּבְךָ, נַהֵל עֲדָתֶךָ.
יָחִיד גֵּאֶה, לְעַמְּךָ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ.
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל, וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת.

( בלחש: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: )

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה צִוִּיתָנוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ לִסְפּוֹר סְפִירַת הָעוֹמֶר, כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְּלִפּוֹתֵינוּ וּמִטֻּמְאוֹתֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. כְּדֵי שֶׁיּטָּהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִזֻּהֲמָתָם. וְּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעוֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם, יְתֻקַּן מַה שֶׁפָּגַמְתִּי בִּסְפִירָה

מלכות שבמלכות

וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה, וַעל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ, וְרוּחוֹתֵינוּ, וְנִשְׁמוֹתֵינוּ, מִכָּל סִיג וּפְגַם, וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה, אָמֵן סֶלָה.

נכנסנו לשבוע השביעי של העומר ושם מתקיימת לה ספירת המלכות

ספירת העומר היא מצוות עשה לספור את הימים ממחרת היום הראשון של פסח, יום הבאת מנחת העומר, ועד חג השבועות.

מקור המצווה
מצוות ספירת העומר נכתבה בתורה בשני מקומות, פרשת אמור ופרשת ראה:
״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'״ (ויקרא פרק כג, פסוקים טו-טז).
״שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת״ (דברים פרק טז פסוק ט). במסכות מנחות דף סה מסבירים חז״ל את חובתו של כל יחיד בעם ישראל לספור את הימים, החל מיום חמישי בערב ט"ז בניסן, יום הנפת מנחת העומר (היא מנחה מקרבנות הציבור, עשויה משעורים ומוקרבת בבית המקדש בט"ז בניסן) ועד ל-ו' בסיון חג השבועות, ארבעים ותשעה יום שהם שבע שבועות תמימות.

מצוה זו נקראת ״ספירת העומר״, על שם מנחת העומר שהקריבו בבית המקדש בט"ז בניסן.

המהות של ספירת העומר לטהר את המבנים הרוחניים שהתקלקלו במסע של האני המקורי בעולם העשייה, ואת זה אפשר ללמוד, מגדול התנאים רבי עקיבא בן יוסף:
״אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, (שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל פרק  לו פסוק כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם), וְאוֹמֵר (ירמיה פרק יז פסוק יג): "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מַה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל״. (משנה יומא פרק ח משנה ט)

ספירת העומר זאת אנרגיה תהליכית שיש ביכולתה לסייע לנו לנקות את הצריבות שיצרו מוגלה שגרמה לנו להיות בתדר נמוך שמביא אותנו ל-ערך נמוך ואז אותה אהבה עילאית מקבלת תדר נמוך שאין בו לא תשוקה ולא הנאה רק סבל וכל זה בגלל הוויתור העצמי. במשך ארבעים ותשעה הימים שלאחר הפסח, אנו חייבים לדאוג לכך שניפטר מכל ההשפעות השליליות בכל תחום של חיינו. לאחר הפסח, אנו מתחילים לצפות לשבועות, החג הבא, שהוא במהותו הסיום והסיכום של פסח. פסח היה חיבור חופשי. העומר הוא עבודה שאנו עושים כדי להרוויח את האור של פסח ושל שבועות. אנו מטהרים את עצמנו באמצעות ספירת ימי העומר עד בוא שבועות. העומר נספר מהלילה השני של פסח ועד ללילה שלפני שבועות. הטוב ביותר הוא לספור את העומר עם רדת הלילה; אבל אפשר לספור בכל זמן במהלך הלילה.

אחד מהערכים של אנרגיית ספירת העומר הוא להוציא אותנו מאנרגיית ערך נמוך-שלא מאפשר לנו להתחבר לעולמות בעלי תכונות רוחניים וגשמיים דרך העצמי שלנו ומחבר אותנו לעולמות אלו דרך העצמי של גן האחר. תודעה זו הגיעה אלינו כדי להזכיר לנו שאנחנו יכולים לעבוד עם עולמות אלו דרך העצמי שלנו ולחזור להתקיים בערך הגבוה דרך העצמי שלנו. הספירה עצמה מתחילה בט״ז בניסן, שם התחלנו לצאת מהערך הנמוך שלא מאפשר לנו לבחור בנו ובעולם האלוהות, לכן במשך ארבעים ותשעה הימים שלאחר הפסח, אנו מתחילים להשתחרר מכל הצריבות שגורמות לנו לבחור בעולמות אלו דרך ההשפעות השליליות בכל תחום של חיינו. כל התהליך מתחיל בפסח שם אנו זורקים לתוך זמן זה את כל הצריבות שלנו עד שאנו מגיעים לחג השבועות ושם אנו כבר מטוהרים.

חג השבועות הוא במהותו הסיום והסיכום של פסח. פסח זאת אנרגיה שמוציאה אותנו מהערך הנמוך, כדי שנפגש עם עצמנו בחג השבועות חג מתן תורה, שם נבחר בעצמנו ובעולם האלוהות וזה על ידי הערך הגבוה שהשגנו במשך ספירת העומר. לסיכום ספירת העומר הוא עבודה שאנו עושים כדי להרוויח את האור של פסח ושל שבועות. אנו מטהרים את עצמנו באמצעות ספירת ימי העומר עד בוא חג השבועות. במהלך שבעת השבועות יש לנו הזדמנות לשחרר את כל הצריבות ולשחרר את רוב הרישימו מתוך הווייתנו, לשחרר את האור שנלכד בהן באמצעות הבחירות שלנו. כן, תהליך החילוץ עשוי להיות כואב. אבל היתרונות של שחרור הניצוצות הלכודים לא יסולאו בפז.

השבוע השביעי לעומר – ספירת המלכות

בַּת מֶלֶךְ
מילים: ישי לפידות ורונן גרוס | לחן: ישי לפידות

רַק רָצִיתִי לְהַגִּיד לָךְ יַלְדָּה שֶׁלִּי
אֲנִי רוֹאֶה אֶת דִּמְעוֹתַיִךְ
אֶת לִבֵּךְ הַמְּבַקֵּשׁ לֹא עַל עָצְמֵךְ
עַל אֲחַיֵּךְ שֶׁסּוֹבְלִים עֲדַיִן

לֹא, אַל תִּדְאֲגִי יַלְדָּה הַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר
תְּפִלּוֹתַיִךְ מִתְקַבְּלוֹת שָׁם בַּמְּרוֹמִים
אֱלוֹקִים לֹא מֵשִׁיב רֵיקָם דִּמְעוֹתֶיהָ שֶׁל בַּת מֶלֶךְ
שֶׁבּוֹקְעוֹת אֶת כָּל הָרְקִיעִים

תְּפִלָּתְךָ יַלְדָּה שֶׁלִּי אַל תַּעַצְרִי
שׁוֹמְעִים אוֹתָךְ עַד לַשָּׁמַיִם
כָּל הַשְּׁעָרִים, כֻּלָּם, גַּם הַנְּעוּלִים
נִפְתָּחִים עַכְשָׁיו כְּבָר לַשָּׁמַיִם

 לֹא, אַל תִּדְאֲגִי יַלְדָּה…

אין על השיר שמייצג את הכוח הפנימי – יבורך גיא פלג.
ואת ספירת המלכות, שזאת מידת הענווה שבתוך הענווה.

שלושה מבנים מתקיימים בתוך ספירת המלכות: הראשונה היא מידת הענווה, השני הוא רגש ה-אֵין, השלישי הוא הדיבור.

"שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי הַשֵּׁם". (איכה פרק ב פסוק יט)

ספירת מלכות היא הספירה העשירית והאחרונה במערכת הספירות, היא מבטאת את היכולות של האדם לְהָכִיל את המציאות האובייקטיבית, שבו מתנהלים החיים עצמם. ספירת המלכות אין לה שום עניין כשלעצמה.

השימוש היומיומי בעיקרו הוא השכל שהוא מתחלק לשלוש: חכמה -בינה ודעת. ועיקר מהות האדם הן המידות שכמובן מגיעות למימוש בעזרת עולם הרגשות, האדם עושה עבודה, שמביאה אותה לדרגות זיכוך ומשם הוא עולה לדרגה הבאה במסע שלו. המידות המתחלקות לשש: חסד- גבורה- תפארת- נצח- הוד- יסוד. ואילו המלכות הינה השפעה החוצה בלבד – אבל כדי להוציא את כל מה שלפני כן לידי פועל, הן בנוגע לעצמו (מחשבה) הן בנוגע לזולת (דיבור) והן בקשר עם הדברים שאינם בערכו כלל (מעשה) דרושה דווקא המלכות. היא המביאה לידי ביטוי וגילוי את כל הכוחות הנעלים שלפניה, מפעילה אותם ודואגת שדברים יבואו לידי ביצוע בפועל.

מכך נגזר השם ״מלכות״: כשם שעניין המלוכה אצל המלך, הרי בפשטות אינה קשורה כלל למהותו של המלך. לעומת החכמה או הרגש, המאפיינים את מהותו של האדם, הרי העובדה שהוא מולך ומושל על אחרים קשורה לכאורה רק למידת התקשורת שלו עם אחרים והשליטה עליהם, עד כמה הוא מסוגל להוביל ולהנהיג אחרים, אך אין לה לכאורה שום קשר למהותו שלו. ולכן אמנם "אין מלך בלא עם" – לא רק שעניין המלוכה הוא דבר שאינו קשור למהותו שלו אלא גם לקשר שיש לו עם אחרים, וכך גם בתוך כוחות הנפש של האדם עצמו, כוח המלוכה אינו כוח שקשור בגלוי עם מהותו של האדם עצמו, אלא אך ורק בהורדת דברים לשטח, בביצוע ובתקשורת החוצה.

הרגש שדרכו ספירת המלכות מבטאת את יכולת ההשפעה שלה מתקיים במבנה של גן הנטישה וכאן אנו נכנה אותו רגש ה-אֵין שזאת הרמה הגבוהה ביותר של התודעה. בניגוד לרגש הכניעה השייך לספירת הוד. רגש ה-אֵין משמעותה שאין בכלל צורך להיכנע למציאות, פשוט צריך לזרום איתה למרות כל הקושי, האתגרים והייסורים יש בנו את המסוגלות לראות שהכל פועל לטובתנו. אנו מסוגלים לקבל בהשלמה גמורה את כל מה שקורה במציאות. גם במצבים של חוסר וודאות או חוסר ידיעה לגבי העתיד, הקריירה או הזוגיות, האדם מסוגל לחיות את החיים במלוא עוצמתם מתוך ביטחון שאותו חיסרון מתמלא על ידי תנועה תהליכית.

משמעות ה-אֵין, מגיעה דרך הבנה על התנהלות החיים האישית של כל אדם ולהבין שהיא חלק מתוכנית אלוקית גדולה ומתוכננת עד לפרט הקטן ביותר. ולכן כדי להתמודד עם מצבים של חוסר וודאות על האדם להיות באמונה שגם המקומות שעוד לא הבריאו ולא הצליחו להגיע לתיקון-ייעוד של האדם, עוד יבואו ימים שגם הם יזרמו בתוך המסע שאדם מתקיים בתוכו, שיביאו את האדם, אל התובנה ״שאין עוד מלבדו״, ואז האדם מבין שהוא מעין שגרירות – נציגות אלוקית בתוך גוף חי. במידה והאדם חי מתוך מוסריות ועושה עבודה פנימית הוא מולך נכון בחייו. הוא מצליח להתנהל נכון, ליישם שליטה עצמית, וחי מתוך שפע פנימי וחיצוני – כמו בן של מלך.

יכולת הדיבור הוא חלק מספירת המלכות אין בו באמת איזשהו תוכן ומהות מסוימת משל עצמו. כל כולו אינו אלא כלי ביטוי המאפשר לכוחות הנפש שלפניו לפעול ולהתגלות החוצה, אל הזולת. לכן נקרא הדיבור גם בשם "לבוש" לנפש, לפי שהוא כמו הלבוש והבגד, שאין בו שום תוכן ומהות כשלעצמו, אלא שהוא המאפשר לאדם לצאת ולהתגלות החוצה.

דיבור פנימי
הוא ביטוי שקט של דיבור המכוון אל העצמי האמיתי ונעשה ללא שימוש בקול. הדיבור הפנימי מקושר ליכולת החשיבה המילולית של האדם, אשר מתפתחת בעקבות יחסי הגומלין שבין מחשבות למילים מקורו של הדיבור הפנימי הוא במיזוג בין היכולת השפתית ליכולת הקוגניטיבית שמביאה את האדם ליכולת ההסתגלות האנושית

דיבור פנימי מול דיבור חיצוני
הדיבור הפנימי שונה מהדיבור החיצוני בכך שהוא מיועד לאדם עצמו ולא משמש לתקשורת עם אנשים אחרים. כמו כן, להבדיל מהדיבור החיצוני המבטא את החשיבה בעזרת מילים, הדיבור הפנימי הופך את המילים למחשבה פנימית.
הדיבור הפנימי אינו יציב, הוא משתנה באופן דינמי. הוא מרחף בין המילה והמחשבה המאפיינות את החשיבה המילולית משום כשהמילים מתפוגגות ברגע שהן מעלות מחשבה, הדיבור הפנימי נחשב לחשיבה במשמעותה הטהורה

דיבור פנימי וזיכרון
הדיבור הפנימי יכול לסייע לזיכרון. הלולאה הפונולוגית של זיכרון העבודה – מסייעת לשימור מידע מילולי בזיכרון: זהו תהליך המרענן את הזיכרון באמצעות חזרה מילולית על המילים, באופן לא מודע וללא קול, שוב ושוב. אנו משתמשים בדיבור פנימי לצורך עיבוד מידע בעל אופי מילולי, פעולת השינון מבוססת על עיקרון זה. בנוסף, בדומה לאופן הקידוד של המידע בזיכרון לטווח ארוך, גם הדיבור הפנימי מבוסס על משמעות סמנטית.

יכולת מחשבתית היא חלק מספירת המלכות
גם במחשבה ישנה אותה נקודה שאין בה תוכן ומהות כשלעצמה, וכל כולה אינו אלא כוח ביטוי של הכוחות הנעלים ממנה ולא דבר מהותי. אלא המחשבה היא "לבוש הפנימי" ו- "לבוש המאוחד", המבטא ומגלה את הכוחות לאדם עצמו  – אמנם היא רק "לבוש" ולא מהות, אבל זהו "לבוש פנימי" שהאדם עצמו זקוק לו, ובלעדיו לא יוכל להשתמש בשכלו ובמידותיו. נוסף לכך, כאשר האדם חושב הרי מהותו מאוחדת עם המחשבה. ואילו הדיבור, "לבוש האמצעי", "לבוש הנבדל", הוא הרבה יותר חיצוני. הוא מבטא ומגלה את הדברים אל הזולת, בעוד שהאדם עצמו אינו זקוק לדיבור. אחד מהמאפיינים  של ספירת המלכות הוא כוח הדיבור.

יכולת המעשה הוא חלק מספירת המלכות
הלבוש השלישי, "לבוש החיצון", מעשה, הוא תמיד חיצוני וטכני אפילו הרבה יותר מן הדיבור, והוא יוצא החוצה עוד יותר אפילו מן הדיבור – הדיבור אינו אלא לזולת כזה שאפשר לדבר עמו, זולת שבערכו, ואילו המעשה, "לבוש הנפרד", עוסק גם עם זולת כזה שאינו בערכו, ואפילו עם דומם. אך בכל זאת מסמל הדיבור במיוחד את (תחילת) היציאה החוצה אל הזולת, עיקרה של ספירת המלכות.

הפרטים נובעים מנקודה אחת – ההבדל בין המלכות לבין שאר כוחות הנפש מתחיל עמוק מאד, בשורש הראשון של המלכות בנפש, לעומת שורשן של כוחות הנפש האחרים. להבנת הדברים, יש להקדים: בעצם, אפשר לשאול – כיצד באים כל הכוחות מן הנפש, והרי הנפש עצמה אינה מתחלקת לחלקים ח"ו, ואין במהותה ועצמותה של הנפש שום כוח ושום ענין ושום גדר פרטי. מאין וכיצד באו, איפה, כל כוחות הנפש הפרטיים והמוגדרים כל אחד בעניינו, מתוך עצם הנפש הפשוטה ואינה מוגדרת כלל וכלל?

והשאלה גדולה יותר: הרי כל מה שאנו יודעים בשכלנו על קיומה של "עצם הנפש" שהיא למעלה מכולם וממנה באו כל הכוחות והחושים, אינו אלא מתוך הכוחות והפרטים שאנו רואים – כאשר אנו רואים כל מיני כוחות וחושים שונים, שואלים אנו מאין באו כל אלו, והשכל הפשוט אומר כי מסתבר לומר שכל הפרטים באו מנקודה אחת ולא שלכל אחד יש סיבה בפני עצמו.

ומכיוון שרואים אנו בתוך הגוף הגשמי והחומרי, שמצד עצמו אין בו שום חיות, כל מיני כוחות וחושים שיש בהם תנועה חיונית – ראיה, שמיעה, שכל, רגש וכו' – אומר לנו השכל הפשוט שמסתבר לומר כי לא כל אחד מהם הוא מציאות נבדלת בפני עצמה, אלא מאחורי כל אלו עומדת נקודה אחת. מכאן הגענו ל"עצם הנפש" שאינה מורכבת מפרטים ומגדרים שונים, אלא היא נקודה אחת פשוטה, וממנה באו כל הכוחות הפרטיים והשונים.

"כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" – "דֵּעָה קָנִיתָ מָה חָסַרְתָּ" (קהלת פרק א פסוק יח) (ויקרא רבה פרשה א ו)

ספירת המלכות עוזרת לאדם לפתח בתוכו יכולות הכלה וסבלנות לתהליכים שיש ביכולתם להחזיר את האדם ממקומות נידחים -מחויבות בעלי אמונה שגויה. ולהפוך אותו להיות כלי המקבל חכמה בינה דעת, בעלי תוכן או טכניקה חדשה ומיישם אותה בתהליכי החיים שבה הוא מתקיים. ספירת מלכות. היא מבטאת שליטה עצמית ושליטה יצרית גבוהה בתגובות אימפולסיביות או מתפרצות. היא תבטא עשיה בריאה ונכונה מחוברת לעולם הפנימי, למעשים תהיה משמעות וכוח השפעה בעולם – כמו למלך.

בחוסר איזון של ספירת מלכות האדם עלול לחוש כעסים, התפרצויות זעם והתנגדות למציאות האובייקטיבית. יהיה לו קושי להכיל את העובדה שהדברים לא מתנהלים כפי רצונו, הרגשת חוסר אונים מפני שכל המעשים אינם משפיעים על שינוי המציאות. לאדם יהיה קושי לבטא את העוצמה הפנימית שלו החוצה, קושי לקיים תחביבים או דברים שהוא אוהב.

כלי התפתחותי לשבוע השביעי – של תיקון ספירת המלכות

"שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ". (משלי פרק כא פסוק כג)
"דִּבּוּר-וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:" (דברים פרק ו פסוק ז)

כפי שהסברנו על שינוי הדיבור שהוא אחד הכלים החשובים ביותר של ספירת מלכות. ולכן במידה והאדם משנה את הדיבורים שלו אף על פי שבאותו רגע הוא לא לגמרי מאמין בהם – הדיבורים עצמם יכולים להשפיע על שינוי המחשבות והתפיסות בעולם הפנימי. כוח הדיבור הוא כוח עוצמתי מאוד בנפש ולכן החכמה היהודית משתמשת בו לריבוי תפילות וכלים בעבודה הפנימית. אך הכלי השורשי ביותר הוא לתפוס את עצמך בכל פעם מחדש ולשנות את הדיבור משלילי לחיובי. פעולה זו מצריכה שליטה עצמית הקשורה גם היא לספירת מלכות.

רגע, אתם מבינים שאני מרוקאי, אתם לא מצפים שהדיבור שלי יהיה תמיד חיובי, מאוד חשוב לי לתת ביטוי לדיבורים השליליים כגון קללות מעודנות כמובן שזה במסגרת שיחת חברים או התבודדות חחח.

לסיכום אנו מתחילים להבין שהמהות של ספירת המלכות מכילה את עולם הגשמיות. זה המקום שבו תערובת המלט הנוזלית מתקשה כסלע ומקבלת צורה ומבנה פיזיים. היא היחידה מבין הספירות שבה נראה החומר הפיזי – שהוא רק חלק זעיר מן השלם. וכאן ההבדל במודעות האנושית יוצר את ההבדל בין אלה שחיים במודעות ובין אלה שחיים בהכחשה תמידית למציאות האובייקטיביות.
תיקון ספירת המלכות לחלץ את הדיבור הפנימי שהוא מתקיים בתוך התודעה הסובייקטיבית עקב זיכרונות של מבנה גנים-טראומות ולהפוך אותו לדיבור חיצוני אובייקטיבי.

מיקוד יומי לספירת המלכות בשבוע הקרוב:

חסד שבמלכות
ארבעים ושלושה ימים לעומר – יום חמישי בערב, 18 במאי, אור ליום שישי כ"ח באייר
היום זו האנרגיה של חסד שבמלכות. כאן אנו מגלים את העלום דרך מבנה של גן האחר, שכל  תפקידו  לשרת אחרים ולא להיפך. היום, הראו בבירור את מודעות השירות שלכם במעשי חסד עבור אחרים, רק אל תשכחו את העצמי האמיתי בכול סיטואציה שאתם מתקיימים בה.

גבורה שבמלכות
ארבעים וארבעה ימים לעומר – יום שישי בערב, 19 במאי, אור לשבת כ"ט באייר
ספירת המלכות היא מידת הענווה. המלך צריך להיות בענווה, אומר הרמב"ם – נשמת האומה השוכנת בתוך המלך הוא ליבם הרוחני  של כל ישראל ולכן כשהוא מדבר עם עם ישראל הוא צריך לדבר בענווה, כי כל כוחו מכוחם. אומר הזוהר- "מַלְכוּת לֵית לָהּ מִגְּרָמָהּ כְּלוּם", אין למלכות שום דבר מעצמה, המלך מולך מכוח העם, אין מלך בלא עם. והמלך בכל זאת, עם כל הענווה שלו, צריך להתנהג בגבורה, גבורה שבמלכות, המלך צריך להקפיד על כבודו, למשל אין לנו מצווה גדולה כמו מצוות כיבוד אב ואם, מצווה לכבד את ההורים, אבל- אומר התלמוד, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול. האב יכול לומר, כן אני מוחל על כבודי ואז הבן איננו מחויב בכבוד הזה, אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. בגלל שהמלך מייצג את מלכות שמים, זה לא מלכות שלו, כיוון שזאת לא מלכות שלו הוא לא יכול לוותר ולכן המלך צריך להתנהג בגבורה בתקיפות, לפעמים באבירות לב, אותו דבר גם בהנהגת האדם הפרטית, כאשר האדם נוהג בענווה, שזוהי מידת המלכות, הענווה הזאת איננה באה במקום הגבורה, אחת הטעויות שיכולות להיות אצל אנשים שאוהבים את מידת הענווה, לחשוב שהענווה דורשת מן אדם בטלנות, התבטלות, אי-עשייה, עצלות בסופו של דבר. וכאן אנחנו מבינים אדרבא, אם האדם הוא בעל ענווה אמיתית, הדבר הזה צריך לדרבן אותו לעשייה, לכיבוש של העולם, של החיים, הענווה האמיתית היא הנותנת את העוצמה לאדם להיות גיבור. זאת היא הגבורה שבמלכות.
״מַה־יִּתֵּן לְךָ וּמַה־יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה״. (תהלים פרק קכ פסוק ג)
האנרגיה של גבורה שבמלכות היא רצון לתת על מנת לקבל. לפני שתאמרו למישהו מה אתם חושבים עליו קחו בחשבון שלושה דברים:
1. האם הביקורת שלכם נכונה?
2. האם אתם אוהבים את האדם הזה באמת ובתמים?
3. האם הוא ישמע אתכם?
אם אתם יכולים לעמוד בתנאים האלה, אז דברו. אם לא, עדיף לשתוק.

תפארת שבמלכות
ארבעים וחמישה ימים לעומר – שבת בערב, 20 במאי, אור ליום ראשון א' בסיון
תפארת היא ההרמוניה שמאפשרת ליצור חיבור בין תהליכים לבין אנשים. תפארת שבמלכות זה כשהאדם, כאשר הוא מנהיג את מלכותו, את ממשלתו, בין שמדובר בממשלה הפרטית שלו, של האדם על כוחות הנפש שלו ובין אם מדובר במלכות של מושל באמת על מדינה, המלכות צריכה להיות מתוך הרמוניה. אומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי במאמר שלישי – החסיד הוא הוא המושל. אם אתה רוצה לדעת מיהו הראוי למשול במדינה, התשובה היא מי שמושל במדינה הפרטית הפנימית שלו, בנפש שלו. מה זאת אומרת שהוא מושל? לא שהוא מדכא ומכניע, אלא אדרבא- יש בתוך גוף האדם ובתוך נפש האדם הרבה מאוד כוחות שמושכים אותו כל אחד לכיוון שלו, כמו שהסוסים מושכים את העגלה. ואז לפעמים אדם חושב שהוא צריך להעדיף כוח אחד ולהכניע או לבטל אפילו את הכוח השני. חס וחלילה, המבחן המוסרי של האדם, זה היכולת שלו לתת לכל כוח וכוח את החלק המגיע לו, לא מעבר לזה אבל גם לא פחות מזה. בדיוק כמו שהמלך הטוב, המלך המושל כראוי במדינה נותן לכל מגזר ומגזר, לכל בעלי הכוחות, לכל הדרישות את המקום של כל אחד ואחד. הוא נותן לחקלאים את מקומם ולצבא את מקומו, לחכמים את מקומם ולטיפשים את מקומם. לכל כוח וכוח. לאומנות ולחוכמה, האיזון הנכון, נתינת המקום לכל כוח וכוח. אותו דבר גם בנפש האדם, האדם שהוא בעל תפארת שבמלכות, יש לו ענווה גדולה כלפי כל הכוחות של נפשו ואז הוא יודע מתי לתת לנפש, מתי לתת לגוף, מתי לתת לנשמה, מתי לתת לעצמו, מתי לתת לזולתו. כיצד הוא צריך לפעול בעולם באופן שהוא לא יעשוק שום כוח מכוחות החיים שלו כך שתורתו של אדם כזה הנתון תפארת שבמלכות היא תורת חיים. תורה שגם מגיעה ע"י מעשה איננה נשארת רק בתפארת התאורטית, אלא היא תפארת שבמלכות, תפארת מעשית שיכולה לקדם את האדם לקראת חיים הרמוניים וענווים כאחד.
לסיכום היום זו האנרגיה של תפארת שבמלכות המכונה גם יום האיזון. המאפשרת לנוע בזמן שאנו מתקיימים דרך מידת הרחמים, ואנו יודעים מתי להיות רחום וחנון ומתי להפעיל דין. אולי כדי לבדוק את עצמנו היום, – האם אנחנו רכים ועדינים כשאנו חייבים להיות נחושים או שאנחנו שיפוטיים ומלאי דין. עלינו להיות רכים ועדינים.

נצח שבמלכות
ארבעים ושישה ימים לעומר – יום ראשון בערב, 21 במאי, אור ליום שני ב' בסיון
המלך פועל לפי שיקולים של נצח ולא לפי שיקולים של הווה קפוא שמסביבו מתקיימים זיכרונות טראומטיים שלא מאפשרים לו להתקיים בהווה האמיתי. הרבה פעמים אדם, כשהוא רואה למשל איזה שהיא צרה, או רואה אדם שבמצוקה, אז מטבע הדברים אדם בא ועוזר לחברו. הנה כמה אתה צריך? אתה צריך 1,000 שקל? הנה קח 1,000 שקל, זה שיקול של ההווה הקפוא. אני רואה אותך במצוקה, אני רוצה להסיר ממך את המצוקה באופן מיידי. אבל לפעמים עדיף אולי לוותר על ההטבה המיידית מתוך שיקול ארוך טווח. למשל- אם אני אתן לאותו אדם את הממון שהוא זקוק לו, יכול להיות שזה יעודד אותו להמשיך לחיות חיי טפילות, קבצנות, עדיף אולי להגיד לו- לא, אתה היום לא מקבל, אתה תקבל מחרתיים אחרי שאתה תוכיח את עצמך. זה שיקול ארוך טווח, שיקול של נצח ולא שיקול של הווה קפוא.
המלכים לפעמים צריכים גם לעשות חשבונות כאלה, לקחת החלטות שהם לא פופולריות אבל הם נצרכות, נדרשות בשביל הקיום הנצחי בשביל הערכים הנצחיים של האומה, של האנושות ואפילו של האדם הפרטי. אותו דבר עכשיו אנחנו יכולים לראות במלכות הפרטית של האדם. האדם הרי הוא מלך על כוחות נפשו ולפעמים הוא יכול לספק איזה שהוא צורך של הנפש, בין שמדובר בצורך נמוך, בין שמדובר בצורך נעלה. אבל הוא צריך לדעת מתוך איזה שיקול, מתוך איזה תכנית על הוא פועל, האדם צריך תמיד לעשות תכנית על, מי שמסוגל לתוכנית על של החיים שלו, לראות את המטרה הכוללת ומתוך כך לגזור את ההתנהגות הפרטית היום, מחר, שנה הבאה וכדומה, הוא בעצם מודרך ע"י המידה של נצח שבמלכות. הוא עושה שיקולים שבסופו של דבר, אף על פי שלפעמים בהווה יראו בלתי רצויים, כבלתי פופולריים, אבל מצד האמת הוא בונה את העתיד וסוף כל העולם להודות שהוא צדק. זאת היא המידה של הנצח שבמלכות.
לסיכום :היום זו האנרגיה של נצח שבמלכות. במקום להרגיש ספק כשמתרחש משהו "שלילי", אמרו לעצמכם: "אני יודע/ת שעשיתי כל שביכולתי כדי להפוך זאת לחוויה חיובית. יש לי ודאות שהמצב הזה חיובי בתמונה הגדולה". כאשר אתם עושים כך, אינכם מאפשרים לחושך-אמונות שגויות בעלות זיכרונות טראומטיים להיכנס אל תוך המצב הזה.

הוד שבמלכות
ארבעים ושבעה ימים לעומר – יום שני בערב, 22 במאי, אור ליום שלישי ג' בסיון
הגענו להוד שבמלכות, ממש הולכים וקרבים אל הסוף, אל הסוף הטוב, חג מתן תורה. הוד שבמלכות, המלכים מצטיינים בזה שיש להם הוד, כאשר משה רבינו ממנה את יהושע למלך תחתיו, כתוב: ״וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. מה זה ההוד? ההוד זה מה שיפה, זה מה שאסתטי ולפעמים יאמר האדם- תשמע, מה אכפת לי שהדבר הוא יפה, לא יפה, מה זה חשוב? העיקר שאני עושה את הנכון. אנחנו רואים שיש מגמה בתורה, אדרבא, שאם דבר הוא אמיתי, אז הוא גם יפה. בתהילים כתוב: ״יָפְיָפִיתָ, מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן, בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל-כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם״ (תהילים פרק מה פסוק ג) ברגע שאנו מבינים את המהות של ״יָפְיָפִיתָ, מִבְּנֵי אָדָם״ מיד המלכות שמופקדת על ההוד מגלה את היופי שבמלכות, זאת היא ההוד האסתטית של המלכות, שהיא חייבת לכלול גם את הממד האומנותי, היפה. מה זה אומר בחיים הפרטיים? זה אומר בחיים הפרטיים שהאדם שמקבל על עצמו עול מלכות שמים בענווה, שזאת היא המידה של המלכות, הוא צריך לדאוג שהנהגתו גם תהיה יפה בעיני עצמו ובעיני הבריות, אפילו תהיה אסתטית, ההקפדה על הסדר, על הניקיון, אמרו חז"ל- והנצח זו ירושלים, וההוד זה בית המקדש. ובית המקדש היה נוֹיוֹ של עולם, בעוד שבדרך כלל היהודי נזהר לא להיות שבוי אחרי האסתטיקה, אבל כאשר מגיעים אל תּוֹכְכֵי מידת הקודש של האדם, אז אנחנו מבינים שהיופי, האסתטיקה, ההוד- זה חלק מן השלמות. אם כבר הגעת אל מידה של קדושה, של קבלת עול מלכות שמים, אז תדאג לזה שגם ההופעה האסתטית החיצונית תהיה ראויה, זאת מידת ההוד שבמלכות. לסיכום היום זו האנרגיה של הוד שבמלכות. האם אתם רואים את הברכות והצמיחה? נצלו את היום הזה כדי להעריך את הסולם שהבורא נתן לנו כדי לטפס אליו.

יסוד שבמלכות
ארבעים ושמונה ימים לעומר – יום שלישי בערב, 23 במאי, אור ליום רביעי ד' בסיון
היום זו האנרגיה של יסוד שבמלכות. זהו יום שאנו לוקחים אחריות על התהליך שאנו מתקיימים דרכו. וכל זה כדי שנוכל  להיות צינור של אור עבור אחרים, אין מקום למודעות קורבן. שטפו מעליכם את העוולות שאתם מרגישים שאחרים עשו לכם כדי שתוכלו לקפוץ ולהגיע אל העתיד הזוהר שמצפה לכם. אנחנו כבר כמעט שם חברים!

מלכות שבמלכות
ארבעים ותשעה ימים לעומר – יום רביעי בערב, 24 במאי, אור ליום חמישי ה' בסיון
אנחנו מתכוננים ליום הגדול שהוא מעבר למספר, חג השבועות, יום ה-החמישים יום, הוא כבר לא בתוך הארבעים ותשע ימים, לא סופרים אותו, יום שבו ניתנה התורה הוא למעלה מהסדר הספור/המנוי – זאת היא מידת הבינה שהיא למעלה מ-7 הספירות המרכיבות את 7 השבועות של ספירת העומר. אבל, מהי העבודה שלנו לקראת היום הזה? אמרו חז"ל- שמה שֶׁאִיפְשֵׁר את מעמד הר סיני בלי נזק, כי הרי גילוי השם זה יכול להזיק גם לאדם, זה שכל עם ישראל הפגין אחדות נישאה בימים שלפני מתן תורה: ״וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר״. בלב אחד כאיש אחד אם כן יש פה מידה מיוחדת של האחדות הפנימית של כל כוחות הנפש מתוך השלמות של הכל אנחנו צריכים לגשת להתגלות השם אלינו. ולכן במידת מלכות שבמלכות, בענווה שבענווה, אנחנו כוללים בתוכנו את החסד, את הגבורה, התפארת, הנצח, וההוד, היסוד והמלכות. כל המידות האלה שעברנו עליהם במשך 7 שבועות, האדם מוזמן לשנן אותם בתוך ליבו ולשאול את עצמו איפה אני עומד מהבחינה של חסד, מבחינת הגבורה, מבחינת התפארת מבחינת הנצח מבחינת ההוד מבחינת היסוד ובסוף מבחינת מלכות ואז הוא יכול גם לתקן מה שצריך לתקן ומתוך כך הוא ניגש לדעת את השם. הוא ניגש להיפגש עם ריבונו של עולם, הרי כתוב- ״לְךָ יְהוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְהוָה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ״. (דברי הימים א פרק כט פסוק יא)
כאשר האדם מקבל את הקדוש ברוך הוא בכל המידות כולן, מתוך כך הוא וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ, הוא מגלה את ההארה האלוהית שהיא למעלה מן הסדר. זאת היא ההכנה שלנו לקראת מתן תורה, לכלול בתוכו את כל המידות כולן, להיות אישיות כללית ואיך אפשר להיות אישיות כללית? אם האדם נשאר פרטי ומוכרח להתחבר אל כלל ישראל ולא רק אל כלל ישראל, אלא אל האידיאלים של כלל ישראל במילה אחת- להיות אידיאליסט, אידיאליסט אמיתי, זאת היא המידה של המלכות שבמלכות לקראת מתן תורה.
היום קחו רגע ועשו מדיטציה על התבטאותם וגילויים של כל השינויים שעברנו בארבעים ותשע הימים. לאחר חג הפסח, נגנז האור שקיבלנו במתנה, כדי לתת לנו הזדמנות להרוויח אותו בחזרה. בערב שלפני חג השבועות, סגרו ושמרו את השינוי שחל בכם. אתם כלי חדש, המוכן לקבל את אור חיי הנצח.
האם אתם מוכנים? אז קדימה הכוח הפנימי קדימה עולם חסד קדימה עולם תודעות שמתנקות בתוכנו.

פרקי אבות לספירת המלכות

פרקי אבות – פרק ו'

משנה א' – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח יד): "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה", וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:

משנה ב' – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם, וְאוֹמֵר וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:

משנה ג' – הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי, וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

משנה ד' – כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:

משנה ה' – אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדֶךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ:

משנה ו' – גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן: בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁנָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, בְּקַבָּלַת הַיִּסּוֹרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי:

משנה ז' – גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא, וְאוֹמֵר, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ, וְאוֹמֵר, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר, וְאוֹמֵר, כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ, וְאוֹמֵר, תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ, וְאוֹמֵר, כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים, וְאוֹמֵר, אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאוֹלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וְאוֹמֵר כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ וְאוֹמֵר, דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:

משנה ח' – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי אוֹמֵר: הַנּוֹי וְהַכֹּחַ וְהָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא, וְאוֹמֵר, עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָּנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם, וְאוֹמֵר תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כּוֹחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה, וְאוֹמֵר, וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד:

משנה ט' – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵלּוּ שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים לַצַּדִּיקִים, כֻּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְּרַבִּי וּבְבָנָיו:

משנה י' – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי, רַבִּי מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה, אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי, אָמַר לִי, רַבִּי רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אָמַרְתִּי לוֹ אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה, וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ, בַּקָּבֶר, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, לָעוֹלָם הַבָּא, וְאוֹמֵר, לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת:

משנה י"א – חֲמִשָׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד. תּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב, ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, שָׁמַיִם וָאָרֶץ מִנַּיִן דִּכְתִיב כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי, וְאוֹמֵר, מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. אַבְרָהָם מִנַּיִן, דִּכְתִיב וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, דִּכְתִיב, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבוֹר עַם זוּ קָנִיתָ, וְאוֹמֵר לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, דִּכְתִיב, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ, וְאוֹמֵר וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ:

משנה י"ב – כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וְאוֹמֵר ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

משנה י"ג – רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:

תהילים לשבוע של ספירת המלכות

תהילים אלו מקודדים לעזור לאדם להשתחרר ממבוכים שלא מאפשרים לו לחיות את המציאות העכשווית ושולחים אותו לחיות את המציאות של האירוע שהאדם חווה בחייו -טראומה -הווה קפוא.

יהי רצון שהתהליך יצליח וכל אחד יצליח להתחיל לצאת מהמבוך שבו הוא מתקיים דרך מחייב המציאות.

פרק עט

א מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים: ב נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ: ג שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר: ד הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: ה עַד מָה יְהוָה תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ: ו שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ: ז כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ: ח אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד: ט עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: י לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ: יא תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה: יב וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי: יג וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ:

פרק פ

א לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר: ב רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: ג לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ: ד אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: ה יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ: ו הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ: ז תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ: ח אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: ט גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: י פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ: יא כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל: יב תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ: יג לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: יד יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה: טו אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת: טז וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ: יז שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ: יח תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ: יט וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא: כ יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה:

פרק קלז

א עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: ב עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: ד אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר: ה אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: ו תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: ז זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: ח בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ: ט אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:

פרק כה

א לְדָוִד אֵלֶיךָ יְהוָה נַפְשִׁי אֶשָּׂא: ב אֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי: ג גַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם: ד דְּרָכֶיךָ יְהוָה הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי: ה הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם: ו זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְהוָה וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה: ז חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יְהוָה: ח טוֹב וְיָשָׁר יְהוָה עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ: ט יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ: י כָּל אָרְחוֹת יְהוָה חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו: יא לְמַעַן שִׁמְךָ יְהוָה וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא: יב מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יְהוָה יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר: יג נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ: יד סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם: טו עֵינַי תָּמִיד אֶל יְהוָה כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי: טז פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי: יז צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי: יח רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי: יט רְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי: כ שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ: כא תֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ: כב פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:

פרק נא

א לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: ב בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע: ג חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי: ד הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי: ה כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד: ו לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ: ז הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי: ח הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי: ט תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין: י תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ: יא הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל עֲוֹנֹתַי מְחֵה: יב לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: יג אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי: יד הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי: טו אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ: טז הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹהִים אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי צִדְקָתֶךָ: יז אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ: יח כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה: יט זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה: כ הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם: כא אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים:

פרק צ

א תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר: ב בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל: ג תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם: ד כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה: ה זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף: ו בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ: ז כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ: ח שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ: ט כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה: י יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה: יא מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ: יב לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה: יג שׁוּבָה יְהוָה עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ: יד שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ: טו שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה: טז יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם: יז וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

פרק פט

א מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי: ב חַסְדֵי יְהוָה עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי: ג כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם: ד כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי: ה עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה: ו וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יְהוָה אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים: ז כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיהוָה יִדְמֶה לַיהוָה בִּבְנֵי אֵלִים: ח אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו: ט יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ: י אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם: יא אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ: יב לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם: יג צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ: יד לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ: טו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ: טז אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן: יז בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ: יח כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵנוּ: יט כִּי לַיהוָה מָגִנֵּנוּ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ: כ אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם: כא מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו: כב אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ: כג לֹא יַשִּׁא אוֹיֵב בּוֹ וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ: כד וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף: כה וֶאֶמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ: כו וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ: כז הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי: כח אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ: כט לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ: ל וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם: לא אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן: לב אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ: לג וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם: לד וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי: לה לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה: לו אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב: לז זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי: לח כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה: לט וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ: מ נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ: מא פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה: מב שַׁסֻּהוּ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו: מג הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו הִשְׂמַחְתָּ כָּל אוֹיְבָיו: מד אַף תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ וְלֹא הֲקֵימֹתוֹ בַּמִּלְחָמָה: מה הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה: מו הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה סֶלָה: מז עַד מָה יְהוָה תִּסָּתֵר לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲמָתֶךָ: מח זְכָר אֲנִי מֶה חָלֶד עַל מַה שָּׁוְא בָּרָאתָ כָל בְּנֵי אָדָם: מט מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה: נ אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ: נא זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל רַבִּים עַמִּים: נב אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ יְהוָה אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ: נג בָּרוּךְ יְהוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

פרק צח

א מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ: ב הוֹדִיעַ יְהוָה יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ: ג זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ: ד הָרִיעוּ לַיהוָה כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ: ה זַמְּרוּ לַיהוָה בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה: ו בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה: ז יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ: ח נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ: ט לִפְנֵי יְהוָה כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים:

פרק קז

א הֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: ב יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי יְהוָה אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר: ג וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם: ד תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ: ה רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: ו וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְהוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם: ז וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: ח יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: ט כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב: י יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: יא כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ: יב וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר: יג וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְהוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: יד יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: טו יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: טז כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ: יז אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: יח כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: יט וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְהוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: כ יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: כא יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: כב וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה: כג יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים: כד הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְהוָה וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה: כה וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו: כו יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג: כז יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע: כח וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְהוָה בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם: כט יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: ל וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם: לא יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: לב וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ: לג יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן: לד אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ: לה יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם: לו וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב: לז וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה: לח וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט: לט וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן: מ שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ: מא וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת: מב יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ: מג מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְהוָה:

פרק צו

א שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַיהוָה כָּל הָאָרֶץ: ב שִׁירוּ לַיהוָה בָּרְכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ: ג סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו: ד כִּי גָדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים: ה כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַיהוָה שָׁמַיִם עָשָׂה: ו הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ: ז הָבוּ לַיהוָה מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז: ח הָבוּ לַיהוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו: ט הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ: י אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְהוָה מָלָךְ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים: יא יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ: יב יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר: יג לִפְנֵי יְהוָה כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ: