ראש חודש טֵבֵת התשפ"ד

״ראש חודש הוא שורשם של כל חגי ישראל. קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ היא המצווה הראשונה שציווה הקב"ה את עם ישראל, ובה תלויים כל חגי ומועדי ישראל.

המבנה הרוחני של חודש טבת

חודש טבת הוא העשירי במנין החודשים המתחיל בניסן, ורביעי לפי מנין החודשים המתחיל בתשרי. כאשר אנו ממזגים לתוכנו את המבנה האנרגטי של חודש טבת נחוש בקונפליקטים שחודש זה מייצר עבורנו.

האור הנסתר של חודש טבת מכין אותנו לעבודת הניגודים בחודש זה. יש לזכור שדווקא בתוך החושך הכי גדול טמון האור הכי גדול, דווקא בשיאם של ימות החורף מתחילה צמיחה נסתרת של המחזור הבא בטבע כולו. בחודש זה מתגלים כוחות הרסניים ולכן חשוב לנקוט בו משנה זהירות ולעשות מאמץ גדול להפוך את כל הבא עלינו מדין לרחמים.

השם טבת כמו שמות שאר החודשים, עלו עם עם ישראל מבבל ומקורו מהמילה האכדית ״טביתו״ – ומשמעו משהו ששוקעים בו (כמו בוץ). מִֽן־הַ֭מֵּצַ֥ר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ – הוצאת האדם שנאחז באמונות שגויות, אין לו יכולת להשתחרר מהסיטואציה אליה נקלע, ואט אט הוא שוקע.

מאידך, טבת גם מלשון טובה – כפי שנזכר במגילת אסתר, ״וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ״ (אסתר פרק ב’ פסוק ט”ז). במדרש מובא, כי טבת מלשון טובה, כי בחודש זה היתה טובה לישראל, כאשר הדסה, היא אסתר נלקחה למלך אחשורוש והצמיחה טובה לעם ישראל כאשר השפיעה לביטול גזירת המן.

פרשנות חיובית נוספת לשם, היא טבת מלשון ״הטבה״ – תיקון, שיפור, וזאת בהשראת אור נרות החנוכה שמספרם מתרבה בסמוך לראש חודש טבת… אך שוב, מנגד, בעשרה בטבת החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, מצור שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה.

המדרש אומר על חודש טבת ״גוף נהנה מהגוף״, הכוונה שגוף האדם שעבר סיטואציות קשות, כפי שלצערנו אנו חווים את השכבה החמישית של גוף הסיטואציה שמלווה אותנו מתאריך כ״א בתשרי, שבעה באוקטובר השנה ועד היום, וכנראה ילווה אותנו הרבבבה זמממן. לגוף-מבנה החומרי של החודש יש אפשרות לעזור לנו להשתחרר מהשכבה החמישית – טראומות קשות שיש בהן מבנה של מוות-מין-נטישה.

בהשגה האנושית של חודש טבת, יש שני מבנים שמנהלים אותנו במהלך החודש – רוגז וכעס, שבאים לכדי לביטוי בגלל חוסר בגרות. כל איבר בגופנו מקושר לרגש מסוים: הכבד קשור לכעס, הטחול קשור לדאגה, הריאות קשורות לעצב, הכליות קשורות לפחד והלב קשור לשמחה.

עיקר העבודה העצמית בחודש טבת היא להפוך את הכעס לעשייה ולאפשר זרימה חיובית. בחודש טבת, הכוח הרוחני מתחבר לכוח פנימי ששוכן בכבד ונפתח לעיניים ובא לידי ביטוי בהרגשת כעס או רצון לעשייה. "כל הכועס, כל מיני גיהנום שולטים בו" (תלמוד בבלי, נדרים דף כב ע"א) – מי כועס? אדם בעל גאווה וחוסר אמונה. האדם כועס כשהדברים לא מתנהלים על פי רצונו. השורש של מידת הכעס הוא "אני ואפסי עוד". הכעס הוא ביטוי של האגו שלנו, של הרצון שלנו לקבל עבור עצמנו. אם נזכור שיש רצון מעלינו, אם נזכור שהדברים שאנו נפגשים איתם הם רצונו של הבורא יתברך, אז הכעס שלנו ישכך.

"אשנב לשמים"

שלמה המלך אומר, “כִּי בְּרוב חָכְמָה רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב” (קהלת א’ י”ח). 

כאמור, האיבר של החודש הוא הכבד. כשהכבד נמצא בשלילי, הוא מסמל כעס, תסכול וחוסר עשייה. זהו המקום אליו מתנקזים כל הרעלים הגופניים והרגשיים. בכבד נבנות רוב האמונות השגויות ששולחות אותנו עמוק פנימה לבוץ. חודש טבת מאפשר לנו להתבונן בדברים העולים מהכבד, מעומק הגשמיות-עוביות שלנו, על מנת שנוכל לתקן אותם. כל עוד הם נסתרים וכבושים תחת שכבות הנפש לא נוכל לתקנם, ולכן ניתנו לנו החודש הזה תנאים מיוחדים כדי שנזכה לראותם ולתקנם.

כוחו של מבנה הכעס מגיע רק כשאנו רוצים לצאת ממצב מסוים ולהתחיל לחדש דברים בתוכנו. בחלק השני של הכעס נראה רצון לעשיה והתפתחות. מכאן מובן למה רוב רובה של האנושות מתקיימת דרך הכעס. הכעס מניע את כלכלת העולם, תשאלו למה? התשובה פשוטה, כשאנחנו מתקיימים בכעס ורוצים להתחדש פנימית, נבצר מאיתנו. אז אחת הפעולות של חיבור גן הרוח וגן החומר היא להיכנס לקניון ולקנות את כל מה שאדם מרגיש שהוא צריך לעצמו, כמובן שדקה אחרי זה הוא מבין שהוא לא צריך את כל מה שהוא קנה, כמו אבן שאין לה הופכים. 

אז מה עושים? רגע לפני שהולכים לבזבז את הכסף לריק, נתחיל לאט לאט להפוך את הכעס לתנועת עשייה במציאות האותנטית, לייצר תנועה פנימית שמתווספת לה תחושת חַיּוּת, חשוב להוציא אל הפועל את מה שמתבשל ונוצר בתוכנו. כשאנו פוגשים סיטואציה לא נעימה ולוקחים אותה לתנועה חיצונית – עשייה, במקום לתנועה פנימית – כעס, תסכול, מרירות, מהלך זה מאפשר זרימה טבעית ויוצר חיים חדשים ואנו מרוויחים סיטואציה שהבריאה, נפרדה מהכעס ושינתה פניה לעשייה מבורכת ואז נוכל להכיל את המתנה המדהימה של החודש. חודש אשר יש בו את המסוגלות להטעין מחדש את כוח הרצון שלנו שנחלש בגלל אותן סיטואציות. זהו חודש שמציב מול עינינו את שיא השאיפות של האדם, נקודה זו נקראת ״אשנב לשמים״, אליה אנו שואפים להגיע.
בחודש טבת מתקיימת תכונה חזקה אחת – הצבת יעדים והשגתם.

י"ב חודשים – כנגד י"ב צירופי שם ה'

על מהות י״ב החודשים אנו למדים מפסוק בישעיה: ״בִּטְחוּ בַיהוָה, עֲדֵי-עַד: כִּי בְּיָהּ יְהוָה, צוּר עוֹלָמִים״. (ישעיה פרק כו פסוק ד). הרעיון של מבנה שם הֲוָיָה – שהקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע מהווה – מחיה מוריד לעולם שפע מיוחד בשנים עשר פעימות קבועות, כל חודש לפי תכונתו. צירופי אותיות השונים של שמו של הקדוש ברוך הוא מציינים את כוונותיו של הבורא בבריאה. מה הטעם לבריאה? בתפילת שחרית של שבת אנו אומרים: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״. מה כוונת משפט זה, והרי אנו יודעים כי הטבע הוא קבוע והעולם אינו משתנה? אלא רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים מסביר, שבכל רגע ורגע ישנו צירוף אחר של אותיות שמו של הקב"ה, אומנם העולם הוא אותו עולם, אך המוטיבציה לבריאתו השתנתה בהתאם לצירוף האותיות, המבטאים את גילוי האור של הכוחות הרוחניים והנפשיים הבאים לידי ביטוי בחודש. 

צירוף המאיר של שֵׁם הֲוָיָה לחודֶש טבת הוא, ה-י-ה-ו היוצא מסופי התיבות: ”לַיהוָ֣ה אִתִּ֑י וּנְרוֹמְמָ֖ה שְׁמ֣וֹ״. (תהילים פרק לד פסוק ד). הוויה זאת מאפשרת לנו לקחת סיכונים כשאנו חודרים עמוק לתוך תודעתנו, בידיעה שהקדוש ברוך הוא נמצא אתנו ושולח לנו כוח מייצב דרך נשמתנו.

קדוש החדש

יש לדעת שאין התחדשות הלבנה עצמה מקדשת את החדש אלא עם ישראל הם המקדשים את החדשים, ודרך נשמת האומה מתגלה הקדושה שבזמן. וזהו שתקנו חכמים לחתם בברכת המוסף של ראש חדש: "מקדש ישראל וראשי חדשים". מצוות קדוש החדש היא המצווה הראשונה שעם ישראל נצטווה בה כעם: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (שמות פרק יב פסוקים א-ב). "החדש הזה לכם" הוא המפתח לקביעת המועדים. "מועד" בלשון אחר הוא "מפגש", רגע לפני יציאת מצרים מבקש הקדוש ברוך הוא באמצעות משה רבנו ללמד את עם ישראל את סוד המפגש. אך שונה ממלאכי שרת הקבועים במלאכתם, נותנת התורה לישראל את האחריות לקביעת המועד של המפגש: ״אשר תקבעו אותם״. חג הפסח הוא המועד הראשון. כבר בשבתם במצרים, לפני יציאתם ממנה, נצטוו ישראל להתכנס בבתיהם ולחג את המועד הזה. הקדמת מועד באה בשורת ״החדש הזה לכם״ שמעביר את האחריות מגורל שמימי לאחריות אישית ולאומית. מאז ועד היום אנו מצינים את הלוח העברי, המשמש מרכיב לזהות יהודית.

החיבור בין החירות לראש חדש

החירות מתחילה באופן מאוד עמוק כבר בראש חדש במובן הזה שקודם כל לזמן יש משמעות, האדם לא רק מתבונן בטבע, מתי זורעים ומתי קוצרים, שזה טבע העולם, אלא יש פה בעצם מצווה שמצווה עלינו לקחת את הזמן ולתת בו משמעות ע”י קדושה. עצם זה שאדם יכול להפך את הזמן לבעל משמעות – זו חרות. היכולת לקחת את המציאות, המציאות נתונה, יום ולילה זה נתון, השנה היא נתונה, ובתוך הנתונים האלה ליצר משהו חדש ומשמעותי, מחזורי – לזמן הזה יש משמעות לעמת זמנים אחרים. כשאני קובע לעצמי נקודה, ואני אומר הנה ראש חדש, אני רואה את הטבע דרך התגלות הלבנה ואני מודד עכשיו את הזמן שלי, לא ברוטינה של ספר בראשית שסובב דרך עולם הטבע של יום ולילה וקיץ וחורף, פתאום מגיע משב רוח מצנן ושמו ירח, פתאום זמן שהוא לא נוכח בטבע אם אני לא מנכיח אותו, אם אני לא סופר את החודש הוא לעולם לא יהיה חודש. בגלל זה המשג הזה אפילו בשפה היהודית יקראו לזה קדוש חדש. זה זמן שהוא לא מקודש מתוך עצמו אם אתה לא קדשת אותו. המעורבות האקטיבית שלי כאדם בתוך מציאות קוסמית, המקום שבו האדם הוא הפועל והוא הקובע את קידוש הזמן, האדם מתקיים בתוך הקדושה של זמן שהוא בעצמו קידש. ואז מגיע רבי עקיבא עם העיניים הרנטגניות שלו שחודרות לפנימיות  התורה, ואומר: ״אלה מועדי יהוה מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם״. הוא מוציא את הנקודה הזאת של חולם והופך את אותם, לאתם. הוא פשוט משנה לגמרי את הקריאה ובשנוי הזה תקראו אתם, הוא הופך את הדרשה הזאת להוראה, אתם תקראו את המועדות אנחנו נקבל עלינו את סמכות בית הדין. וכאן הנקודה הכי סוערת בסוגיית הזמן, בין הזמן הסובייקטיבי לזמן האובייקטיבי.

זמן אובייקטיבי שסובב דרך עולם הטבע, מתקיים בספר בראשית ״עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״ (בראשית פרק ח פסוק כב). זמן סובייקטיבי זהו זמן יהודי-עברי שניתן לחוות אותו דרך ראש חדש או דרך עבור השנה. השנה העברית כוללת חדשי לבנה שלמים, אך צריכה להיות תואמת את שנת החמה, וכשחדש ניסן בה יצא באביב על פי האמור בתורה מספר פעמים, ״שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.״ (דברים, פרק ט"ז, פסוק א'). לשם כך מוסיפים חדש נוסף, הנקרא אדר א', כך שבשנה עברית זו יש 13 חדשים. זה נעשה בשנה בה הפער בין תחילת חדש ניסן לתחילת האביב מצטבר לכדי מחזור ירח שלם, ובכך חדש ניסן ״שב״ לאביב האסטרונומי.  מעברים את החודש כדי ליצור איזה איזון בין השנה האובייקטיבית והשנה הסובייקטיבית הזאת, החודש של השמש והחודש של הירח.

מִעוּט הַלְּבָנָה – איכות מול כמות

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמֵי, היה מגדולי הַאַמוֹרָאִים. סיפורו מתחיל בבריאת העולם, אז ברא אלוהים את שני המאורות הגדולים, החמה והלבנה, להאיר את השמים. ר' שמעון מביא את הגמרא אשר מסבירה, איך התגלגלו השמש והירח להיות שונים זה מזה. נאמר בתורה: ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים״ – ומיד נאמר: ״אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה״. (בראשית פרק א, פסוק טז).

בגמרא מתקיים לו דיאלוג רעיוני מענין בנושא האם הגדל משמעותי או האיכות היא המשמעותית. הגמרא נותנת תשובה. בתחילה נעשו השמש והירח שניהם גדולים, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד הכרח המציאות שיהיה ראשון ורק לאחר מכן יבא השני! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי? אמר לה כדי לפייסה לכי ומשלי ביום ובלילה, שתאירי לא רק בלילה אלא גם ביום, כשהשמש מאירה. אמרה לו מה גדולתו של דבר זה? זה בדיוק כמי שמדליק נר בצהרים מה מועיל? אמר לה: אני נותן לך את המתנה שכל המועדים שעם ישראל חוגג יעברו דרכיך כפי שכתוב בתורה בראשית פרק א פסוק יד "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. "וּבְכָךְ תַּגִּיעִי לְמִמּוּשׁ. אמרה לו : אין כאן ממוש שלי מכיון שגם דרך השמש מונים תקופות של שנים שנאמר: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים״.

מהמדרש רואים שהקב"ה מנסה לפייס את הירח בכך שהוא אומר לו שגם הוא מיעט את עצמו על מנת לפנות מקום לבריאה שהרי ״לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֶיהָ-אֵין מָקוֹם פָּנוּי מהקב"ה״, והקב"ה היה מוכרח לצמצם את עצמו על מנת לברא את העולם. אבל הירח לא התפיס, ראה אותה שאין דעתה מתיישבת, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! ועל זה שואלת הגמרא? מה נשתנה שעיר של ראש חדש מכל מועד אחר, שנאמר בו ״ושעיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ״? (במדבר פרק כח,פסוק טו). אָמַר הקב"ה: שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ! (מסכת חולין דף ס עמוד ב)

מה מצדיק הבדלים בין גדול לקטן?

הספור שלפנינו מנסה להסביר את הפער שקיים לכאורה בין תחילת הפסוק, המדבר על בריאת המאורות, לבין סופו שיוצר בדול ביניהם "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (בראשית פרק א פסוק טז).

כפי שאמרנו בתחילת הפסוק יש פתיחה כללית, המתארת את בריאת "שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים", ובסופו פרוט שבו האחד (השמש) מתארת בתור ״הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל״ ואלו האחר (הירח) מתאר בתור ״הַמָּאוֹר הַקָּטָן״. הספור מפרש אפוא את שני התיאורים בתור תיאור של שנוי: בתחילת הספור היו שני המאורות גדולים, ובסופו היה אחד מהם קטן. אנו צריכים להבין שהדיאלוג כאן מאיר ואומר לנו משהו על אנשים, הוא לא באמת אומר משהו על המאורות, הלבנה מתריעה בעצם על השוויון, כלומר היא אומרת נורא קשה לפעל בשוויון, לפעל בדו כזה שהדו הזה הוא שווה אז בוא נעשה משהו. עכשיו הפתרון שהקדוש ברוך הוא נתן זה שאחד התמעט. כלומר שתהיה היררכיה ביניהם, זה היררכיה שהיא מבנית בעולם, אנחנו מרגישים אותה על כל צעד ושעל. וההיררכיה הזאת היא מאוד מאוד קשה, למה שמישהו יהיה שווה יותר ומישהו שווה פחות? זה מאוד מאוד מסעיר אותה. אז מצד אחד הסערה שלה היא מאוד רגשית שמלווה עם תחושה של עול, ולמרות שבוודאות הלבנה באמת אחרת מהחמה ואם משחררים רק את המרירות שהיא מובנת לנו, זאת מציאות שהיא באמת מציאות מסובכת מאוד לחיות אתה, עדין בתוך הקטנות הזאת נוצרות איזה שהן איכויות שהן איכויות הקשורות לראש חדש. הדבר אולי הכי משמעותי פה זה שאנחנו יודעים שהשמש היא מאוד סטטית. השמש שולטת ביום, היא תמיד באותו גודל, לעינינו כמובן. יש משהו מאוד ברור בנוכחות של השמש. הנוכחות של הירח בעולם היא דבר הרבה יותר דינמי, רגע זה מן בננה כזאת קטנטונת אם בכלל שבועיים אחר כך מאירה במלואו. והדבר הזה, הדינמיות הזאת כשלפעמים היא קטנה ולפעמים היא גדולה היא דבר מאוד מאוד משמעותי לאיכות שהיא מייצרת. הרבה פעמים לגדולים אין דינמיות, אדם נמצא בתפקיד מאוד גבוה והוא כבר כלוא בתוך איזה שהיא מציאות, "מלך אסור ברהיטים", זה דבר שכולא אותנו. מוטלת עלינו האחריות, אנחנו מתבקשים לשאת אותה, למרות שלפעמים אנחנו רוצים להשיל מעלינו את מסך האחריות כדי להנות מזמן הווה בו אנו מתקיימים. העמדה הכאילו יותר קטנה היא עמדה הרבה יותר דינמית, היא עמדה שיכולה לקחת אחריות אבל היא יכולה להיות גם נגיד בנוכחות של קשב, נוכחות פחות אקטיבית, אבל גם כזאת שמאפשרת למשל שיח. כי שיש שיח אז אחד מדבר והשני שותק.

אפשר לראות את השמש והירח כדוגמת האור והחזר אור. האור השמש הוא האור, הירח זה מקבל האור, ואפשר לדמות את הרעיון של להיות אדם שחיי בצלם אלוהים "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם״. ושהאדם חי בתודעה שהוא לעולם לא האור עצמו אלא שהוא רק איזה שהוא החזר אור השמחה ממלאת אותו מכיוון שהוא מבין שיש לו דרך בעולם שהוא מתקיים בו. לכן אנו תמיד מתפללים להארת פנים, כפי שהקדוש ברוך הוא הוא מקור האור מקור הטוב, לכן אנחנו מבקשים את פני השם, ״יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום״. האדם הוא החזר האור שמקבל ממקור האור. הדיאלוג הרעיוני הזה של השמש, הירח, אלוהים והאדם. נותן לנו את הרצון העז לשאת את פני צלם אלוהים שמתקיים בנו במלוא עוצמתו, זה מן הרצון להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ועכשיו אנחנו יכולים בכל חדש שהלבנה מראה את עצמה ליצר את התהליך הזה של נוכחות השם בעולם דרך ברכת הלבנה, דרך הנוכחות הזאת, אבל אז אני מדבר על הלבנה כמקור שהוא בהגדרה מאור הקטן לא במובן של מדה – של גדל, אלא של אור והחזר אור. פתאום המדרש מדבר בעצם שהבריאה של שני המאורות הללו היא שוויונית, שניהם אורות, שניהם מקור של אורות, ושהקדוש ברוך הוא אומר ללבנה אם את חושבת ששני מלכים לא יכולים לשמש בחדר אז תיקחי אחריות ומעטי את עצמך. אז זה צמצום אבל זה לא החזר של אור, האור של הירח לא יונק מהאור של השמש, נכון. גם אחרי הצמצום האור של הלבנה הוא אור שעומד בפני עצמו וזה לוקח אותנו לאיזה מערכת יחסים אחרת לגמרי.

יש איכות של אור, איכות של להיטיב גם בלהיות מאור קטן וזה חידוש. כי בעולם שלנו כלנו רוצים להיות גדולים, נוכחים, אקטיביים, כן זה השדר של העולם אבל באפן מאוד מאוד עמק כאלו אם אנחנו נחיה רק עם אנשים נוכחים – לא יהיה שיח למשל. כלומר בכלל אדם שמלא מעצמו, או מציאות שהיא מלאה מעצמה ולא חסרה דבר היא בכלל לא יכולה להיות קשובה. עכשיו אם אנחנו לוקחים את התכונות האלה של הקשב, של הפניות דווקא, של הנוכחות האחרת, למעשה זהו אורו של עולם.

הלל בְּרֹאשׁ חודש

בחודש טבת אנו זוכים לומר את ההלל במשך שמונה ימים רצופים
כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם למדרגה של אמונה ושמחה על שנתחדש אורה של לבנה. אחת הסבות שאומרים את ההלל בדלוג בראש חדש נמצאת בסוגיה בתלמוד בבלי, המונה את הימים בהן גומרים את ההלל: שמונת ימי חג הסכות, שמונת ימי החנכה, יום טוב ראשון של פסח ויום טוב של עצרת. לא מצאנו אזכור של ראש חדש בין ימים אלו. כדי שהדברים יהיו מובנים נלך לתלמוד בבלי (מסכת תענית דף כח עמוד א) התלמוד מספר שרב הגיע מארץ ישראל לבבל בראש חדש וראה שהם קוראים את ההלל. הוא רצה להפסיק אותם, אך כאשר ראה שהם קוראים את ההלל בדילוג, אמר שכנראה הם מחזיקים את מנהג אבותיהם בידיהם. ומנהג זה התפשט מבבל לכל קהילות ישראל וגם לארץ ישראל.

מהו מקור המנהג? הגמרא (במסכת ערכין דף י עמוד ב) מסבירה כי לא גומרים את ההלל בראש חדש כיון שאין בו אסור מלאכה. אבל הרי גם בחנוכה אין איסור מלאכה ובכל זאת גומרים את ההלל בכל שמונת ימי החנוכה? אלא שבחנוכה היה נס. זו גם הסיבה שאנו גומרים את ההלל ביום העצמאות וביום ירושלים, כי גם בהם אירע נס.

אך עדין נותר לברר מדוע התורה לא צוותה על איסור מלאכה בראש חדש, אם יום זה כל כך חשוב? הסבה לכך היא פשוטה. על כל אדם מישראל מטלת המצווה ללכת ולהעיד בראש החדש כי הוא ראה את הלבנה. ואם אסור יהיה לעשות מלאכה ביום זה אז אנשים לא יוכלו לבוא לירושלים ולהעיד, וכך תתבטל מצוות עדות החדש. לכן התורה ותרה על אסור המלאכה לטובת קדוש החדש. סיבה זו לא הייתה קיימת עבור יהודי בבל שלא יכלו ללכת להעיד, ולכן הרגישו יותר צורך שהיום יתבטל ממלאכה, וזו הסיבה שהנהיגו את אמירת חצי הלל בראש חדש. (מסכת ערכין דף י עמוד ב.)

ערב ראש חודש הוא זמן כפרה על החודש שעבר, כפי שנאמר במוסף של ראש חודש: ״רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ. זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּולְדותָם. בִּהְיותָם מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ זִבְחֵי רָצון. וּשעִירֵי חַטָּאת לְכַפֵּר בַּעֲדָם. זִכָּרון לְכֻלָּם יִהְיוּ. וּתְשׁוּעַת נַפְשָׁם מִיַּד שונֵא, וִיהִי הַחדֶשׁ הַזֶה סוף וְקֵץ לְכָל צָרותֵינוּ. תְּחִלָּה וָראשׁ לְפִדְיון נַפְשֵׁנוּ. כִּי בְעַמְּךָ יִשרָאֵל בָּחַרְתָּ מִכָּל הָאֻמּות. וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ:בָּרוּךְ אַתָּה ה'. מְקַדֵּשׁ יִשרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים׳.

מנוסח התפילה אנו למדים שמהות ראש חודש היא זמן כפרה ופדיון נפש, לכן ראש חודש נועד להחליש את כוחות של האמונות השגויות, שלא מאפשרות טיהור המחשבה ולהחזיר לנו את האמונה בעצמנו ובאלוקי ישראל: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״. (הושע פרק יד פסוק ג).

בזמן זה, כשאין לנו את בית המקדש, הנביא הושע מחליף את הקורבנות, בתפילה  ועבודת מידות, כדי לעזור לאדם לעלות מערך נמוך – ארגון אישיות, שאדם בעצם מפתח כדי לא להתמודד עם תהליכים רגשיים-רוחניים לא פתורים, ולא מאפשר לעצמו להתנהג בצורה מלאה באופן אותנטי וחופשי, ובמקום זאת הוא מוכוון מאוד לריצוי הסביבה כדי לנסות להשתלבות בה, לערך גבוהה – ארגון פנימי שעוזר לאדם לפתח זהות סובייקטיבית אמיתית העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן יצירתי וחיוני.

קורבן ראש חודש

קורבן ראש חודש שהיה נהוג בזמן שבית המקדש היה קיים

״וּבְרָאשֵׁי, חָדְשֵׁיכֶם–תַּקְרִיבוּ עֹלָה, לַיהוָה: פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם. וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, לַפָּר, הָאֶחָד; וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים,סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, לָאַיִל, הָאֶחָד.  וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, לַכֶּבֶשׂ, הָאֶחָד; עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ, אִשֶּׁה לַיהוָה. וְנִסְכֵּיהֶם, חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ-יָיִן: זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַיהוָה, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה, וְנִסְכּוֹ״. (במדבר פרק כח פסוקים יא – טו)

בראש החודש אנו מגלים את הקדושה העליונה הנמצאת כאן, תחת הזמן. וכאשר עושים זאת יש להעלות הכל לה'. השבת הינה קדושה אלוקית מוחלטת, שלאדם אין יכולת לקבוע אותה. הקדושה של ראש חודש היא קדושה אשר יש בסגולה שלה להתחבר לעולם המעשה, ולכן יש לשמור שקדושה זו לא תיפול לשפלות. לשם כך בא קורבן ראש החודש – לשמור על הקדושה.

מכיוון שאין לנו בית המקדש ניתן הסבר לקורבנות כדי שנוכל לתעל את האנרגיה לזמננו ולהשתמש בה בזמן ראש חודש.

שני פרים: פרים הם בהמה המשמשת לחרישה, סמל לעבודה קשה. הפר מסמל את הכוח המעשי. שני פרים כנגד שני ממדים שונים של הכח המעשי. מצד אחד שאיבה של כוח חַיּוּת, אשר מושפע מהאנרגיה של ראש חודש. ומצד שני שילוח כוח חַיּוּת שלנו, החוצה לכל תחומי החיים האחרים.

איל: האיל מסמל את ההתעוררות ואת התקווה. שכן יש צורך בהתעוררות על מנת שניתן יהיה להתחיל בעשייה.

 שבעה כבשים: הכבשים מסמלים את המשכת כוחות החיים אשר מושפעים מהטבע וכולם עולה לה'. ישנם שלושה גורמים: הכח המעשי, ההתעוררות והמשכת כוחות החיים. בשבת אין צורך בקורבנות אלו כיוון שהשבת היא קדושה אלוקית מוחלטת. לעומת זאת, קדושת ראש חודש מחוברת לעולם המעשה, עלינו להשתמש בכל דבר שניתן על מנת שלא נאבד את הקדושה לחיי העולם הזה.

המנחה: הכוח הצומח בא לידי ביטוי במנחה: שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר, שְׁנַיִם  לָאַיִל הָאֶחָד  וְעִשָּׂרֹן לַכֶּבֶשׂ. הכוח הצומח מתעורר על ידי כוח המעשי  של הָפָּרִים.  שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים כנגד: קדושה פנימית, כוח כללי וכוח מתפרץ. לָאַיִל לעומת זאת יש רק שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, כיון שהתעוררות כוח החיים זקוקה לשמירה מהכוח השלילי, וכן לתוספת כוח חיובי. ולכל כבש יש רק  עִשָּׂרוֹן אֶחָד ,כיון שהמשכת כוח החיים זקוקה לכוח מאחד של כל חלקי החיים יחד.

הנסכים: חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ-יָיִן. הנסכים עשויים יָיִן שתפקידו לגרום לשמחה. גם בשמחה יש חלק גלוי וחלק נסתר. השמחה שיש במעשה היא רק חצי שמחה, כיון שאין בה את שמחת החכמה הנסתרת, ולכן עם הָפָּר מביאים חֲצִי הַהִין. עם הָאַיִל מביאים רק שְׁלִישִׁת הַהִין. כי באיל יש רק את כוח ההתעוררות ואין את הכוח המעשי ואין את החוכמה הנסתרת. ועם  הָכֶּבֶשׂ  מביאים רק רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ-יָיִן, כיון שיש שלושה חלקים שאינם שותפים בהמשכת כוחות החיים: השמחה הנסתרת, השמחה המעשית ושמחת ההתעוררות. יש רק את שמחת המשכת החיים בעולם הזה.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: הָשְׂעִיר מסמל את הכוח ההורס. יש צורך גם בכוח של הרס וחורבן על מנת לחדש את העולם. ללא כוח ההרס העולם לא היה משתנה והיה נשאר באותה צורה. לעיתים יש צורך במישהו שיהרוס על מנת לבנות דבר טוב יותר ומעולה יותר. בהסתכלות הפרטית נראה כאילו הוא גורם לצער, אך בחשבון הכללי הוא אינו גורם לצער אלא לשמחה. ושהאדם מתחיל להיות מודע לאותם כוחות ההשפעה שיש ביכולתם וּלְתַקֵּן אֶת הָעִוותִים, וּלְסַלֵּק אֶת הָעִכּוּבִים-צריבות, שֶׁהֵם הָרֹשֶׁם שֶׁהוֹתִירוּ הָטראמות בָּתוכו. אז הוא מרצונו החופשי מתחיל  לְהַעֲלוֹת אֶת כּוֹחוֹת הַחַיִּים וְלַעֲרֹךְ הַפְרָדָה בֵּין כּוֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַסּוֹעֲרִים, הָרְאוּיִים לְהִצְטָרֵף אֶל העצמי האותנטי- (ארגון פנימי שעוזר לאדם לפתח זהות סובייקטיבית אמיתית, העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן יצירתי וחיוני). וְכָךְ לַהֲפֹךְ אֶת הַזְּדוֹנוֹת לִזְכוּיוֹת. וּבֵין הַחֲלָקִים שֶׁל אוֹתָם כּוֹחוֹת שֶׁיֵּשׁ לְהַשְׁלִיךְ מֵהַנֶּפֶשׁ-עצמי כוזב (ארגון אישיות, שאדם בעצם מפתח כדי לא להתמודד, עם תהליכים רגשיים-רוחניים לא פתורים, והוא לא מאפשר לעצמו להתנהג בצורה מלאה באופן אותנטי וחופשי, ובמקום זאת הוא מוכוון מאוד לריצוי הסביבה כדי לנסות  להשתלבות בה). וכך אנו מאחים את השברים שהרחיקו אותנו מעצמנו, ולנתב אותם לצמיחה והתפתחות בתהליך שאנו עוברים במסענו בעולם האנושות.

סיום

בראש חודש קיים יסוד של ציפייה לגאולה. שמות החודשים כיום אינם עבריים, הם עלו מבבל. מקורם של שמות החודשים הוא בשמות של אלים בבליים. בתורתנו החודשים מכונים: ראשון, שני וכו' ליציאת מצרים. הרמב"ן מסביר שהסיבה ששינו את שמות החודשים היא על מנת לקיים את הפסוק: ״לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְלֹא-יֹאמְרוּ עוֹד חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם-חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת-זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם; וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם״. (ירמיהו פרק כ"ג, פסוק ז'-ח'):

שמות ראשי החודשים החודשים שונו לשמות בשפה הבבלית, כיוון שנשאר רק זיכרון של הגאולה מבבל, ואילו הזיכרון של גאולת מצרים נשכח. ומכאן יש ללמוד קל וחומר לגאולה שלנו שגם בעקבותיה ישכח זכר הגאולות הקודמות.״