רֹאשׁ חוֹדֶּשׁ סִיוָן התשפ"ג

" ״כל המשפיע מלמטה משפיעים עליו מלמעלה״ (הרב דוד איפרגן)

ראש חודש הוא שורשם של כל חגי ישראל שכן כל המועדים נקבעים על פי תחילת החודש. אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו: ״החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה״. (שמות פרק יב פסוק ב) ״מציאות בה מתחילה בו עצמאותכם״, והוא המפתח לקביעת המועדים. "מועד" מלשון "מפגש". הקדוש ברוך הוא מבקש ללמד את  עם ישראל את סוד המפגש. אך שונה ממלאכי השרת הקבועים במלאכתם, נותנת התורה לעם ישראל את האחריות לקביעת המועד של המפגש: ״אשר תקבעו אתם״. ומעבירה  את כובד האחריות מ-גורל שמימי לאחריות אישית ולאומית. מאז ועד היום אנו מציינים את הלוח העברי, שהוא נבדל ושונה מן הלוח השמשי. והוא הפך להיות מרכיב חשוב לזהות יהודית.

י"ב צירופי הַ-וָ-יָ-הַ ברוך הוא
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (שמות פרק יב פסוק ב). ״בִּטְחוּ בַיהוָה, עֲדֵי-עַד: כִּי בְּיָהּ יְהוָה, צוּר עוֹלָמִים״. (ישעיה פרק כו פסוק ד) מפסוקים אלו למדו חז"ל, שכל המבנים הרוחניים של שנים עשר חודשי השנה. מתמלאים מ- י"ב צירופי הַ-וָ-יָ-הַ ברוך הוא, ובכל ראש חודש מאיר ומופיע בו צירוף אחד מצירופי הַ-וָ-יָ-הַ לפי תכונתו. העולם הוא אותו עולם, אך המוטיבציה לבריאתו השתנתה בהתאם לצירוף האותיות, ולמרות הקביעוּת הידועה מראש יש לנו יכולת השפעה רבה על הצורה שבה מתבטאת התכונה של כל חודש. התנהגות של החודש תהיה לפי האור והשפע המקבל מצירוף הַ-וּ-יְ-הַ של אותו חודש, השתנות הצירופים הוא לפי מבנים הקשורים לאותו החודש.

צירוף הַ-וָ-יָ-הַ השולט בחודש סיון הוא יְ -וּ-הַ-הַ היוצא מפסוק  "יְדֹתָיו וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית". (שמות פרק כו פסוקים יט-כ) את הַ-וּ-יְ-הַ של חודש סיון חז"ל למדים מפסוק זה: "בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". (שמות פרק יט פסוק א) בַּיּוֹם הַזֶּה משמע לשלול זמן עבר וזמן עתיד: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". (שמות פרק כ"ה פסוק ח') המשכן הינו מקום השראת השכינה. ואכן בחודש זה ניתנה התורה במעמד הר סיני. מתן תורה הוא הצלע השנייה, לאחר יציאת מצריים שהיא הצלע הראשונה של עם ישראל. צלע ראשונה מסמלת את היציאה שלנו מהעבדות, הצלע שניה מסמלת את ההתפתחות שלנו בנשמת האומה שמלווה את האני האמיתי שבתוכנו, שאנו עדין אוחזים בצלע הראשונה-יציאה מעבדות, יציאה זאת, מאירה על כל שינוי המתרחש סביבנו, הנה, בכל זאת, כשהדבר נוגע לנו, אנו מתקשים לנער מעלינו הרגלים ודפוסי חשיבה ישנים, ולכן לא מצליחים להתפתח ולצמוח בהתאם לחידושים ותגליות הנקרים בדרכנו. יתרה מזאת, גם כאשר אנחנו מזהים תבנית אופיינית לשינויים אלה, אנחנו עוצמים עיניים ונמנעים מלהיאחז בה. ההתעלמות שלנו לא משפיעה על המציאות האובייקטיבית, שכן שינויים תמיד היו ויהיו. ולכן תפקידה של הַ-וָ-יָ-הַ זו להניח את האדם בהווה האובייקטיבי, ולעזור לו דרך  עבודה על אותו ערך הקשור לאותו חודש להשתחרר מדפוסי חשיבה ישנים שלא מאפשרים לו התפתחות במציאות האובייקטיבית.

מהותו של ראש חודש סיון היא לעזור ל-כוח הפנימי להתקיים בתוך מציאות אובייקטיבית , וכך להפוך אותו לעצמי אמיתי.

אחת הטעויות הגדולות ביותר שאנו עושים על בסיס יום יומי היא שאנו לא מבינים שהיכולת שלנו לגדול או היכולת שלנו לא ליפול בכל רגע תלויה על החלטות שונות שעשינו אתמול, שלשום, לפני חודש, ואפילו לפני שנה.

אם אנו מסוגלים לראות בבהירות היום, אם אנו מסוגלים להיות חזקים היום, ושאנו  גדלים ולא נופלים בכל יום מכל אירוע טראומטי, זה לא מפני שהיום יש לנו את החוזק הזה או הראייה הזו. אלא מפני שלקחנו את ההחלטות הנכונות לאורך הדרך. בזכות החלטות אלה אנחנו נהיה מסוגלים למשוך כוח השפעה שקשור לכל רגע בהוויה שלנו היום יומית. וזאת הסיבה שאנו מסוגלים לראות-לדעת-להרגיש, כל אחד לפי מעלתו. כל שאלה וכל פיסת חכמה שאנו זקוקים להם עבור עצמנו או עבור אחרים אינם מבוססים על הרגע העכשווי. הם מבוססים על החלטות שעשינו לאורך כל הדרך. החלטה, או חוסר החלטה, שאנחנו עושים היום, תגרום לנו ליפול או לא ליפול מחר. אם אנו מרשים לעצמכם, ביודעין, לעשות פה ושם קצת דברים רעים, לחשוב קצת מחשבות שליליות או לא לדחוף את עצמנו להתפתחות, אז בעוד יום או שבוע, נצטרך את ההשפעה שמגיעה מתוך, חזון- ידע- הבנה, שלא בטוח שיהיה  זמין לנו באותו הרגע. זו לא טעות שעשינו באותו רגע; פשוט זה לא יהיה זמין לנו בזמן הנוכחי. אבל אם היינו דוחפים את עצמנו ביום-שבוע-חודש הקודם, מיד היינו מקבלים את ההארה שמגיעה, מהחזון- מהידע- מהחוכמה. שהיה עוזר לנו להשתמש נכון במציאות האובייקטיבית. עכשיו אנו מתחילים להבין לאט, מדוע כל מבנה אנרגטי-רוחני, מתקיים בשני תהליכים מקבילים עבר עכשווי ששכן במבנה של כוח המדמה בניין א' קומה ב' והווה עכשווי ששוכן בעצמי האמיתי, שיוצרים בתודעתנו שני כיוונים שונים. וזאת הסיבה שאותו מבנה אנרגטי-רוחני נשללת ממנו  המסוגלות להיתקע בעשיית דבר אחד; ותמיד עובר, מדבר לדבר במהירות כזו שזה לא מאפשר לחקור שום דבר לעומק. ועל ידי עבודה מרובה אנו מסוגלים להיכנס לכלל החוויות שצברנו במסענו הן בתיקון והן ביעוד שהוא מתקיים בתוכו, להתמקד בריכוז האנרגיות שלו, לקשור קצוות רופפים ולסיים דברים שהתחלנו בהם.

אנחנו כבני אדם חווינו  בשנים האחרונות את האי הסדר של עולם האנושות כדוגמת מגפת הקורונה שלקחה מיליוני אנשים מהעולם, טרור שחווינו בישראל פיגועים מזעזעים רציחות של ילדים, זוגות ועוד כל מיני בישין מרעין, אלו הם שינויים קשים שמתרחשים סביבנו, ואפילו תהליכים שהם  נוגעים לנו, אנו מתקשים לנער מעלינו הרגלים ודפוסי חשיבה ישנים, ולכן לא מצליחים להתפתח ולצמוח בהתאם לחידושים ותגליות הנקרים בדרכנו. יתרה מזאת, גם כאשר אנחנו מזהים תבנית אופיינית לשינויים אלה, אנחנו עוצמים עיניים ונמנעים להיאחז בה.

כמובן ההתעלמות שלנו מהפָּרָדִיגְמָה – (תבנית מחשבה אשר משפיעה על תפיסת המציאות, ואין לה יכולת להשפיע על המציאות האובייקטיבית), אין בכוחה לעצור את השינויים המתנהלים בעולמנו, שכן שינויים תמיד היו ויהיו. למעשה, ניתן להגדיר את האירועים ואת רוב תקופות בחיינו אשר מתנהגות כעין שרשרת איים המחוברת באמצעות כביש הסלול על גבי גשרים, שתי תקופות סמוכות המאוחסנות בזיכרון הקולקטיבי, כעין שני איים סמוכים, שהגשר מגשר ביניהם. ולאחר כל שינוי, נכונה לנו תקופה של יציבות זמנית, כעין אי המקנה תחושת רגיעה ויציבות – עד לשינוי הבא, כמובן. נראה שאין לנו שליטה על השינויים הפתאומיים הללו, המנווטים את מהלך חיינו בנתיב שאיש אינו מסוגל לצפות מראש.

מדוע מתחוללים שינויים בחיינו? מדוע אנו נכנסים לתקופות חדשות? פשוט מפני שהישן, שהיה קיים עבורנו, כבר חדל להתאים לנו וסיים את תפקידו בחיינו – בין אם מדובר במשתנה חיובי או במשתנה שלילי.

הכל נמצא בעשיה
כפי שהסברנו חודש סיוון חסר את כוח המיקוד התמקדות אינה הדבר הקל בחודש זה. וזה גם יהיה האתגר שלנו בחודש זה. התעמקות בנושא אחד או התחייבות לדבר אחד, שזה, מנוגד לטבע של חודש סיוון. אנו יודעים שהכוח הגדול ביותר בחיינו שוכן ביכולת שלנו ללכת נגד הטבע שלנו.

המטרה הרוחנית שלנו לחודש הזה תהיה: התמקדות והוצאה לפועל. הבה ונבחר, כל אחת ואחד מאתנו, תחום אחד שבו אנו רוצים לעשות שינוי, ואז להתחייב למאמץ אחד חזק שאנו יכולים לעשות כדי לממש את השינוי הזה. למשל, אולי נחליט, "אני לא אצעק יותר" או "אבלה יותר זמן עם המשפחה שלי" הרעיון הוא לבחור משהו שאנו באמת יכולים לעשות! כאשר אנו נוגסים יותר ממה שאנו יכולים ללעוס, בסופו של דבר אנו יורקים את הכל החוצה.

כולנו אוהבים להתחיל דברים חדשים, אבל הרעיון לחודש הזה הוא למקד את הדרך שלנו בקו הסיום ולראות משהו מתחילתו ועד סופו. תודה לאל, תהיה לנו הרבה תמיכה מעולם האלוהות  לעשות זאת. אנו מגיעים אל סופו של ספירת העומר ,שזאת תקופה אנרגטית כבדה, ובו בזמן מגיעים ליום המופלא של חג השבועות, שבו אנו  יכולים לקבל עירוי של חיוביות שיעזור לנו במידה רבה.

ועוד דבר אחד. מה שעוד יכול לעזור לנו בחודש זה, הוא להבין שכל מעשה שאנו עושים יוצר אנרגיה. בתווך שבין המעשים שלנו, בין אם טובים או רעים, והתוצאות שלהם, הולך ומתקצר. יש פחות רווח בין הסיבה לתוצאה. אנו נמצאים ברגע בזמן שבו אנשים מתחילים להבין את המונח לקיחת אחריות. בכל פעם שאנו מתחייבים להיות טובים יותר היום מאשר היינו אתמול – אותם רגעים שבהם אנו אומרים לעצמנו, "כן, עשיתי זאת אתמול, אבל היום לא אעשה זאת" – בזה אנו משפיעים למען אלו שרוצים לעשות שינוי במהות, ורק אז מתחילים להבין שכל עבודה פנימית שלנו אינה מנותקת מטובת הכלל. וכך אנו עוזרים להפוך העולם למקום טוב יותר.

תיקון קטרוג הלבנה
ר' שמעון בן פזי רמי השליך-הראה סתירה,

כתיב [נאמר]:"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, וכתיב [ונאמר]: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים".(בראשית פרק א פסוק טז), הרי שאחד מהם קטן! אלא כך היה המעשה: בתחילה נעשו השמש והירח שניהם גדולים, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? ומוכרח הדבר שיהיה סדר דרגות של ראשון ושני לו! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, ואז לא יהיו שנים משתמשים בכתר אחד!

אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה כדי לפייסה: לכי ומשול ביום ובלילה, שתאירי לא רק בלילה אלא גם ביום, כשהשמש מאירה. אמרה ליה [לו]: מאי רבותיה [מה גדולתו] של דבר זה? דשרגא בטיהרא מאי אהני-[נר בצהרים מה מועיל]? אמר לה: זיל [לכי], לימנו [ימנו] בך ישראל ימים ושנים, ובכך תהא חשיבותך. אמרה ליה [לו]: יומא נמי [השמש גם כן], אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא [שלא ימנו בו תקופות], דכתיב [שנאמר]:" וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים". (בראשית פרק א פסוק יד)

דחזייה דלא קא מיתבא דעתה [ראה אותה שאין דעתה מתיישבת], אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר [וזהו שאמר] ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש משאר שעירי חטאת בפרשת קרבנות המועדים, שנאמר בו: "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַיהוָה, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה, וְנִסְכּוֹ" (במדבר פרק כח פסוק טו) אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. (מסכת חולין דף ס עמוד ב)

 הסבר על המדרש
עכשיו ננסה להתעמק במדרש ולהבין מה אנחנו אמורים ללמוד ממדרש אגדה זה, ראשית ברור שהמדרש מדבר על אנשים הוא לא באמת אומר משהו על המאורות.

הלבנה מתריעה בעצם על השוויון, כלומר היא אומרת נורא קשה לפעול בשוויון, לפעול בדו כזה שהדו הזה הוא שווה אז בוא נעשה משהו. עכשיו הפתרון שהקדוש ברוך הוא נתן זה שאחד התמעט. כלומר שתהיה היררכיה ביניהם, זה היררכיה שהיא מובנית בעולם, אנחנו מרגישים אותה על כל צעד ושעל. וההיררכיה הזאת היא מאוד מאוד קשה, למה שמישהו יהיה שווה יותר ומישהו שווה פחות? זה מאוד מאוד מסעיר את הלבנה וזה מלווה עם תחושה של  עוול, אבל בסוף התהליך הלבנה מבינה שהיא באמת אחרת מהחמה ורק עכשיו היא משחררת את המרירות שהיא מובנת לנו  כבני אדם והיא גם כנראה מובנת  לקדוש ברוך הוא שאומר תביאו עלי כפרה, כלומר הצהרתי פה מציאות שהיא באמת מציאות מסובכת מאוד לחיות איתה.

עדיין בתוך הקטנות הזאת שנוצרות יש איזה שהן איכויות שהן איכויות הקשורות אולי גם לראש חודש. הדבר אולי הכי משמעותי פה זה שאנחנו יודעים שהשמש היא מאוד סטטית. השמש שולטת ביום, היא תמיד באותו גודל, כאילו לעינינו כמובן, זה בעינינו. יש בה משהו מאוד ברור בנוכחות של השמש. הנוכחות של הירח בעולם היא דבר הרבה הרבה יותר דינמי, רגע זה מן בננה כזאת קטנטונת אם בכלל ורגע אחר כך או שבועיים אחר כך במלואו מעיר. והדבר הזה, הדינמיות הזאת כשלפעמים היא קטנה ולפעמים היא גדולה היא דבר מאוד מאוד משמעותי לאיכות שהיא מייצרת. זה העיקר, הרבה פעמים הגדולים אין להם המון דינמיות בתוכם.

אדם שנמצא בתפקיד מאוד מאוד גבוה, אותה תפיסת מציאות-מלך אסור ברהטים, גורמת לאדם להיות בעל אחריות, ולצערנו כל הזמן הוא מחזיק באחריות עד שהאחריות עצמה מכריעה אותו. העמדה הכאילו יותר קטנה היא עמדה הרבה הרבה יותר דינמית, היא עמדה שיכולה לקחת אחריות אבל בנוכחות של קשב, נוכחות פחות אקטיבית יותר פסיבית אבל גם כזאת שמאפשרת למשל שיח. כי שיש שיח אז אחד מדבר והשני שותק אחרת לא יהיה.

כפי שבטבע אור הלבנה גדל וקטן ביחס לאור אותו היא מקבלת מהשמש, כך גם הצלחתו של עם ישראל תלויה באור אותו הוא מקבל מאלוהים. כאשר עם ישראל עושה רצון ה', הוא זוכה לגילוי פנים, והאור אותו מגלה עליו ה' מאיר דרכו לעולם כולו. בכלל הקשר של עם ישראל והלבנה או בכלל על המקום של הלבנה בעולם שלנו, זה בערך כמו האור והחזר האור. זאת אומרת השמש היא האור, הירח זה מקבל האור ועכשיו אדם שנולד בצלם אלוהים אותו אדם חי בתודעה שהוא לעולם לא האור עצמו אלא שהוא רק איזה שהוא החזר אור. ורק שהאדם מבין את הסיטואציה שבה הוא מתקיים הוא מתחיל לפתח בתוכו את הניצוץ האלוקי ומשם האדם מתחיל לעורר בו את התשוקה לעולם האלוהות ומתחיל להתפלל להארת פנים, מבקש לעצמו ואומר שכמו שהקדוש ברוך הוא הוא מקור האור אני מבקש את פני ה׳: "יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". (במדבר פרק ו פסוקים כד-כו)

שאדם מקבל את קרינת האור, צריך שתהיה בו המסוגלות לשאת את הפנים שלו כי הם כמו פני לבנה, וכאן האדם עצמו הוא החזר האור שמקבל ממקור האור.

למעשה זה תפקידו של עם ישראל שרוצים לשאת את פני צלם האלוהים שבהם במלוא עוצמתו, זה מן הרצון להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, לייצר את התהליך הזה של נוכחות השם בעולם דרך ברכת הלבנה, דרך הנוכחות הזאת.

הלבנה כמקור שהוא בהגדרה מאור הקטן לא במובן של size, של גודל, אלא של אור והחזר אור. עכשיו אפשר להבין את המדרש שמדבר על שני המאורות כלומר שהבריאה של שני המאורות הללו היא שוויונית, זאת אומרת – שניהם אורות, שניהם מקור של אורות, ושהקדוש ברוך הוא אומר ללבנה אם את חושבת ששני מלכים לא יכולים לשמש בחדר אז  לכי ומעטי את עצמך. אז זה צמצום אבל זה לא החזר של אור, האור שלו לא יונק מהאור שלו, נכון. גם אחרי הצמצום האור שלה של הלבנה הזאת הוא אור שעומד בפני עצמו וזה לוקח אותנו לאיזה מערכת יחסים אחרת לגמרי.

״ שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה' ״ (איכה פרק ב פסוק יט)
יש איכות של אור, איכות של טוב גם בלהיות מאור קטן וזה חידוש. כי בעולם שלנו כולנו רוצים להיות גדולים, נוכחים, אקטיביים, כן זה השדר של העולם אבל באופן מאוד מאוד עמוק כאילו אם אנחנו נחיה רק עם אנשים נוכחים אז לא באמת יהיה שיח. כלומר בכלל אדם שמלא מעצמו, או מציאות שהיא מלאה מעצמה ולא חסרה דבר היא בכלל לא יכולה להיות קשובה. עכשיו אם אנחנו לוקחים את התכונות האלה של הקשב, של הפניות דווקא, של הנוכחות האחרת, וזה האור האמיתי שהעולם יזכה לחוות.

עניין זה עמוק מאוד, ובפשטות אפשר לומר כי אכן מיעוט הלבנה מבטא את החיסרון שישנו בבריאה, את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. וכל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר, אולם בינתיים יש חטאים שגורמים צער רב בעולם, כדי להפיג את הכאב ולתקן את החיסרון, ציווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה עניינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג צומחת התחלה חדשה. ולכן ראש חודש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, ויש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם יגאל מכל החסרונות, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלמות. הסיבה האדם והירח חטאו בה העצמיות, ופזילה לנעשה מחוצה להם. עניינם של עם ישראל הוא בתיקון החטא, ובהחזרת העולם אל עצמיותו ומקוריותו. תיקון זה החל ביציאת מצרים, והגיע לשיאו בשעת מתן תורה: ״וְהַלֻּחֹת–מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא–חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת״. (שמות פרק לב פסוק טז) ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק כה פסוק נה)

דרך פסוקים אלו  מלמד אותנו רבי יהודה הלוי על עבדות וביטול העצמיות  בספרו הכוזרי, גם הזמן הוא עבד לה', ולכן במקום להיות משועבד לזמן שגם הוא עבד בעצמו, יש להיות עבד ישירות לה'. העבדות לזמן פירושה שיעבוד למקרים שאדם לא מסוגל לשחרר אותם מהעצמי שלו, והוא מתחיל להתהלך בארץ דרכם.

״עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי״
ראש חודש הוא זמן כפרה, כמו שאומרים בתפילת מוסף: זמן קידוש לבנה: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרו בָּרָא שְׁחָקִים. וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. חק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם. שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשות רְצון קונֵיהֶם. פּועֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתו אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ. וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים".

עכשיו שאנו מגלים את הלבנה בחידושה ולחשוב על התפילה ״להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות״. ולראות איך אמונה צומחת בלילה ואיך הירח מביא לנו נחמה, נכון כשהוא מתחדש כל יום שהוא מתמלא זה עוד טיפה של נחמה. ולהסתכל על הירח לא כדי להתפלל אל הירח, אלא להתפלל אל השם דרך המראה הזה, דרך ההתגלות של ההתחדשות הזאת ולהתפלל על ההתחדשות של העולם, על הבריאות של העולם, על ההתחדשות של האדם, להבין שאנחנו לא בעולם שרק טבע שולט בו, אנחנו יצרנו זמן, של ״החודש הזה לכם״. דרך המגע הזה בלבנה אנחנו גם מבטיחים אולי לקדוש ברוך הוא- תן לנו חיים ערוכים, תן לנו חיים של שלום, תן לנו חיים של בריאות, תן לנו להיכנס לחודש הזה לטובה ולברכה ואנחנו ננסה שאור פני ה׳ שיתגלה דרכינו יוכל גם להאיר את כל העולם, זאת תפילה גדולה.

הלל בראש חודש
מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ש –אסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִקרא  אֶת הַהַלֵּל:

הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַֽ֝לְל֗וּ אֶת־שֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃ רָ֖ם עַל־כׇּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְהֹוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃ מִ֭י כַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃ הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ׃ מְקִ֥ימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃ לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֗֝ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃ מֽוֹשִׁיבִ֨י ׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה הַֽלְלוּיָֽהּ׃ (תהילים קיג:א-ב)

בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז׃ הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקׇדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו׃ הַיָּ֣ם רָ֭אָה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מִלִּפְנֵ֣י אָ֭דוֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַעֲקֹֽב׃ הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם׃ (תהילים קיד:א-ב)

יְהֹוָה֮ זְכָרָ֢נוּ יְבָ֫רֵ֥ךְ יְ֭בָרֵךְ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל יְ֝בָרֵ֗ךְ אֶת־בֵּ֥ית אַהֲרֹֽן׃ יְ֭בָרֵךְ יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝קְּטַנִּ֗ים עִם־הַגְּדֹלִֽים׃ יֹסֵ֣ף יְהֹוָ֣ה עֲלֵיכֶ֑ם עֲ֝לֵיכֶ֗ם וְעַל־בְּנֵיכֶֽם׃ בְּרוּכִ֣ים אַ֭תֶּם לַיהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַיהֹוָ֑ה וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם׃ לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כׇּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה׃ וַאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ׃

מָה־אָשִׁ֥יב לַיהֹוָ֑ה כׇּֽל־תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי׃ כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו׃ אָנָּ֣ה יְהֹוָה֮ כִּֽי־אֲנִ֢י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲנִי־עַ֭בְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמֽוֹסֵרָֽי׃ לְֽךָ־אֶ֭זְבַּח זֶ֣בַח תּוֹדָ֑ה וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ בְּחַצְר֤וֹת ׀ בֵּ֤ית יְהֹוָ֗ה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלָ֗‍ִם הַֽלְלוּיָֽהּ׃

הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭הֹוָה כׇּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כׇּל־הָאֻמִּֽים׃ כִּ֥י גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶאֱמֶת־יְהֹוָ֥ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ׃ (תהילים קיז:א-ב)

הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃

מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃ כׇּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהֹוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃ עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִישׁוּעָ֗ה בְּאׇהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ יְמִ֣ין יְ֭הֹוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ לֹא־אָמ֥וּת כִּֽי־אֶחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃ יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃ פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָבֹא־בָ֗֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃ זֶה־הַשַּׁ֥עַר לַיהֹוָ֑ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃

א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃

אָנָּא יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א, אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א
אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא, אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃

בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ (תהילים קיח:א)

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה, לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, לִמְחִילַת חֵטְא, וְלִסְלִיחַת עָוֹן, בשנה מעוברת אומרים: וּלְכַפָּרַת פֶּשַׁע. וְיִהְיֶה רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה סוֹף וָקֵץ לכָל צָרוֹתֵינוּ, תְּחִלָּה וָרֹאשׁ לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ, כִּי בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָאֻמּוֹת בָּחַרְתָּ, וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ: בָּרוּךְ אַתָּה יוּהוּווּהוּ, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:

קורבן ראש חודש
בפרשת פנחס מתוארים הקורבנות אותם היו מקריבים בראש חודש (במדבר פרק כח פסוקים יא-טו)

"ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים. ושלושה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לפר האחד ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד. עשרון עשרון סולת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד עולה ריח ניחוח אישה לה'. ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה. ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו".

בראש החודש אנו מגלים את הקדושה העליונה הנמצאת כאן, תחת הזמן. וכאשר עושים זאת יש להעלות הכל לה'. השבת הינה קדושה אלוקית מוחלטת, שלאדם אין יכולת לקבוע אותה. הקדושה של ראש חודש היא קדושה המתחברת לעולם המעשה, ולכן יש לשמור שקדושה זו לא תיפול לשפלות. לשם כך בא קורבן ראש החודש – לשמור על הקדושה. מהות הקורבנות השונים המוקרבים בראש חודש:

שני פרים: הפרים הם בהמה המשמשת לחרישה, סמל לעבודה קשה. הפר מסמל את הכוח המעשי. שני פרים כנגד שני ממדים שונים של הכח המעשי. מצד אחד שאיבה של כוחות החיים לתוך האדם, ומצד שני שילוח של כוחות החיים של האדם החוצה לכל תחומי החיים האחרים.

איל: האיל מסמל את ההתעוררות ואת התקווה. שכן יש צורך בהתעוררות על מנת שניתן יהיה להתחיל בעשייה.

שבעה כבשים: הכבשים מסמלים את המשכת כוחות החיים, וכולם עולה לה'.

ישנם שלושה גורמים: הכוח המעשי, ההתעוררות והמשכת כוחות החיים. בשבת אין צורך בקורבנות אלו כיון שהשבת היא קדושה אלוקית מוחלטת. אך כיון שקדושת ראש חודש מחוברת לעולם המעשה, עלינו להשתמש בכל דבר שניתן על מנת שלא נאבד את הקדושה לחיי העולם הזה.

המנחה: הכוח הצומח בא לידי ביטוי במנחה: שלושה עשרונים לפר, שניים לאיל ועשרון אחד לכבש. הכוח הצומח מתעורר על ידי המעשי של הפרים. שלושה עשרונים כנגד: קדושה פנימית, כוח כללי וכוח מתפרץ. לאיל לעומת זאת יש רק שני עשרונים, כיון שהתעוררות כוח החיים זקוקה לשמירה מהכוח השלילי, וכן לתוספת כוח חיובי. ולכל כבש יש רק עשרון אחד, כיון שהמשכת כוח החיים זקוקה לכוח מאחד של כל חלקי החיים יחד.

הנסכים: חצי ההין לפר, שליש ההין לאיל ורבע ההין לכבש. הנסכים עשויים יין שתפקידו לגרום לשמחה. גם בשמחה יש חלק גלוי וחלק נסתר. השמחה שיש במעשה היא רק חצי שמחה, כיון שאין בה את שמחת החכמה הנסתרת, ולכן עם הפר מביאים חצי הין. עם האיל מביאים רק שליש הין. כי באיל יש רק את כוח ההתעוררות ואין את הכוח המעשי ואין את החוכמה הנסתרת. ועם הכבש מביאים רק רביעית הין, כיון שיש שלושה חלקים שאינם שותפים בהמשכת כוחות החיים: השמחה הנסתרת, השמחה המעשית ושמחת ההתעוררות. יש רק את שמחת המשכת החיים בעולם הזה.

שעיר אחד לחטאת: השעיר מסמל את הכוח ההורס. יש צורך גם בכוח של הרס וחורבן על מנת לחדש את העולם. ללא כוח ההרס העולם לא היה משתנה והיה נשאר באותה צורה. לעיתים יש צורך במישהו שיהרוס על מנת לבנות דבר טוב יותר ומעולה יותר. בהסתכלות הפרטית נראה כאילו הוא גורם לצער, אך בחשבון הכללי הוא אינו גורם לצער אלא לשמחה.

סיום
בראש חודש קיים יסוד של ציפייה לגאולה. שמות החודשים כיום אינם עבריים, הם עלו מבבל. מקורם של שמות החודשים הוא בשמות של אלים בבליים. בתורה החודשים מכונים: הראשון, שני וכו' ליציאת מצרים. הרמב"ן מסביר שהסיבה ששינו את שמות החודשים היא על מנת לקיים את הפסוק: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם". (ירמיהו פרק כג פסוקים ז-ח)

כלומר השמות של החודשים שונו לשמות בבליים, כיוון שנשאר רק הזיכרון של הגאולה מבבל, ואילו הזיכרון של גאולת מצרים נשכח. ומכאן יש ללמוד קל וחומר לגאולה שלנו שגם בעקבותיה ישכח זכר הגאולות הקודמות. "