רֹאשׁ חוֹדֶשׁ כִּסְלֵו התשפ"ד

״ אני רוצה להקדיש את מאמר זה לאיש החסד, שעושה עם עצמו עבודה עמוקה, ומוצלחת שחווה את היום הולדת בכ״ט בחשון, אז גיא עטיה אני מקדיש לך את מאמר ראש חודש, ומכאן אני מברך את אשתך אתי ואת ילדיך, ארי והלל, יהיה רצון שהברכות שלי עליכם בריאות-שמחה ושפע תמיד תשכון בביתכם .

והשני במעלה אני רוצה לברך את מאור שמעון, שעושה מאמצים כבירים, להבריא ולחזור לאביו פיני-פנחס, אימו עדי, אחיותיו אגם מאל דודניות אינס ליאם, סבא וסבתא מאיר ומזל, בני דודים מאור ובנימין.

בכל ראש חודש, ישנה הארה רוחנית, המושפעת מלמעלה והיא מיוחדת  לאותו חודש. קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ – היא המצווה הראשונה שציווה הקב"ה את עם ישראל, ובה תלויים כל חגי ומועדי ישראל.

המבנה הרוחני של חודש כסלו

חודש כסלו הוא התשיעי במנין החודשים המתחיל בניסן. ושלישי לפי מנין החודשים המתחיל בתשרי. חודש כסלו יכול להופיע בצורתו המלאה, כלומר במשך 30 יום, ופעם בחוסר, כלומר 29 יום. השם כסלו מלשון כִּסּוּי-לֵו (לֵב). ההשפעה של חודש כסלו, מגיעה לעזור לאדם שנפרד מסיטואציה בעלת מרקם רגשי, ומה שמנהל אותו, זה כח ההֶרְגֵּל שלא מאפשר לו להשתחרר מהסיטואציה, ובונה לו מבנים ריקים מתוכן. בעלי אמונות שגוויות, שמחלישים את הביטחון באדם עצמו ,ומשייכים אותו תמיד לסיטואציה עצמה, שחלף זמנה, והיא לא נמצאת במציאות האותנטית. כוח השפעה של חודש כסלו, תפקידו להחליש את ההֶרְגֵּל ולשחרר את האדם מהאמונות השגויות שאחזו בו, ולבנות בתוכו חוסן נפשי כדי להחזיר את האמונה והביטחון בעצמו ובקדוש ברוך הוא.

מזל קשת

החץ היוצא מן הקשת. משול לאדם שעבר משברים בחייו, שיצרו אצלו צריבות ,שמתוכם נבנית בצורה של  אמונה שגויה-המולידה מחשבה שגויה- שמביאה את האדם לכיוון שגוי. תפקידו של מזל קשת, הוא להאיר לאדם שמתקיים במציאות כוזבת, ולאפשר לו את המעבר לכיוון המציאות האותנטית. וכדאי לנו לנצל את חודש כסלו ,כוח ההשפעה שלו, מאפשר לנו להיות בתדר של צמיחה והתחדשות, וזאת על רקע ההשגחה על טבעית לה זכה עם ישראל. לחוות ניסים גלויים לכלל האומה, בניצחון הרוח על החומר, בהתגברות הקדושה על הטומאה, ובעליונות התורה ולומדיה על פני מי שביקשו לעקור אותה מישראל.

מידת הביטחון של האדם:

מידת הביטחון, מקנה לאדם משענת ויציבות נפשית. ידוע כי כל פעולה שאדם עושה, תלויה במידת הביטחון שלו. לכן אדם שאין לו משענת, עלול לאבד עשתונות מכל מעשה, מאורע או דיבור. כעיקרון אנחנו נשענים על הֶרְגֵּלִים, שמלווים אותנו במהלך חיינו. ניתן לדוגמה האדם העובד במפעל, וצובר וותק-קביעות ,והוא בוטח בקביעות או בעבודה שלו, ושיש משבר במפעל עצמו, ,אין לו במה להאחז. ואז מגיע לעזרתנו, כוח ההשפעה של חודש כסלו, אשר יש ביכולתו, לעזור לאדם שהקרקע נשמתה מתחת לרגליו ,להתאושש ,ולבנות ,הישענות חדשה שתאפשר לו לפתח מבנים חדשים בחייו. וכשאדם נשען רק על המהות הגשמית משהו שמתכלה -חולף, כגון ,חוכמתו-כספו-ביתו-כל מה שמתקיים בעולם התמורות-השינויים. בשעת משבר האדם נפגש רק עם האמונות השגויות וכוח ההֶרְגֵּל שלא מאפשר לו להשתחרר מהסיטואציה. ההשפעה של חודש כסלו נטענת מהאחדות שמייצרת תכנים של נתינה, שלמות, יציבות, אהבת האחר על פגמיו, שעוזר לאדם לפתח את הכוח פנימי בעולמו הפרטי, שמאפשר לו משענת יציבה, יציבות בנפש. ושהוא לא נופל מכל שינוי, אלא נשאר באופן יחסי יציב במקומו. יש לו אחיזה רגשית יציבה בעולם הזה. וזה למעשה הביטוי של כוח ההשפעה של חודש כסלו. המאפשר לאדם להיאחז ולשאוב את הביטחון שלו.

״כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא״. ״עיכול רוחני״

חודש כסלו יש בו את כוח ההשפעה לעזור לאדם לעכל את המציאות. הנפש  שלנו רגישה שלא אוהבת שינויים. אבל מה לעשות רק בנפש שלנו נמצאת היכולת לעכל את המציאות. אם יש לנו נקודת מרכז שאותה אנו אוחזים שנותנת לנו יציבות בנפש אזי למרות הטלטולים יש לנו יכולת לעכל אותם ולהגיב מיד בשינוי.

י"ב חודשים – כנגד י"ב צירופי שם ה'

על מהות י״ב החודשים אנו למדים מפסוק בישעיה: ״בִּטְחוּ בַיהוָה, עֲדֵי-עַד: כִּי בְּיָהּ יְהוָה, צוּר עוֹלָמִים״. (ישעיה פרק כו פסוק ד) הרעיון של מבנה שם הֲוָיָה– שהקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע מהווה–מחיה מוריד לעולם שפע מיוחד בשנים עשר פעימות קבועות, כל חודש לפי תכונתו. צירופי אותיות השונים של שמו של הקדוש ברוך הוא מציינים את כוונותיו של הבורא בבריאה. מה הטעם לבריאה? בתפילת שחרית של שבת אנו אומרים: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״. מה כוונת משפט זה, והרי אנו יודעים כי הטבע הוא קבוע והעולם אינו משתנה? אלא רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים מסביר, שבכל  רגע ורגע ישנו צירוף אחר של אותיות שמו של הקב"ה, אומנם העולם הוא אותו עולם, אך המוטיבציה לבריאתו השתנתה בהתאם לצירוף האותיות, המבטאים  את גילוי האור של הכוחות הרוחניים והנפשיים הבאים לידי ביטוי בחודש.
צירוף המאיר של שֵׁם הֲוָיָה לחודֶש כסלו. הוא וָ-יָ-הֲ-הֲ, היוצא מראשי  תיבות: ״וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי״. (בראשית פרק נ פסוק יא)
הארה של צירוף זה יש ביכולתה לנסוך ביטחון מנטלי באדם המבקש לעשות שינוי בכל מה שלא מאפשר פעולה בהווה ולהתחיל לקחת עליו אחריות בר קיימא.

קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ

יֵשׁ לְדַעַת שֶׁאֵין הִתְחַדְּשׁוּת הַלְּבָנָה עַצְמָהּ מְקַדֶּשֶׁת אֶת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא עִם יִשְׂרָאֵל הֵם הַמִּקְדָּשִׁים אֶת הֶחֳדָשִׁים, וְדֶרֶךְ נִשְׁמַת הָאֻמָּה מִתְגַּלָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבִּזְמַן. וְזֶהוּ שָׁתַקְנוּ חֲכָמִים לַחְתֹּם בְּבִרְכַּת הַמּוּסָף שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ: "מִקְדַּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים". מִצְווֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ הִיא הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל נִצְטַוָּה בָּהּ כְּעַם: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".(שְׁמוֹת פֶּרֶק יב פְּסוּקִים א-ב)."הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" הוּא הַמַּפְתֵּחַ לִקְבִיעַת הַמּוֹעֲדִים. "מוֹעֵד" בְּלָשׁוֹן אַחֵר הוּא "מִפְגָּשׁ",רֶגַע לִפְנֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם מְבַקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶמְצָעוּת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לְלַמֵּד אֶת עַם יִשְׂרָאֵל אֶת סוֹד הַמִּפְגָּשׁ. אַךְ שׁוֹנֶה מִמַּלְאָכִי שָׂרַת הַקְּבוּעִים בִּמְלָאַכְתָּם, נוֹתֶנֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאַחְרָיוּת לִקְבִיעַת הַמּוֹעֵד שֶׁל הַמִּפְגָּשׁ: ״אֲשֶׁר תִּקְבְּעוּ אוֹתָם״. חַג הַפֶּסַח הוּא הַמּוֹעֵד הָרִאשׁוֹן. כְּבָר בְּשִׁבְתָּם בְּמִצְרַיִם, לִפְנֵי יְצִיאָתָם מִמֶּנָּה, נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לְהִתְכַּנֵּס בְּבָתֵּיהֶם וְלָחֹג אֶת הַמּוֹעֵד הַזֶּה. הַקְדָּמַת מוֹעֵד בָּאָה בְּשׂוֹרַת ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״ שֶׁמַּעֲבִיר אֶת הָאַחְרָיוּת מִגּוֹרָל שֶׁמִּיֵּמִי לְאַחְרָיוּת אִישִׁית וּלְאֻמִּית. מֵאָז וְעַד הַיּוֹם אָנוּ מְצַיְּנִים אֶת הַלּוּחַ הָעִבְרִי, הַמְּשַׁמֵּשׁ מַרְכִּיב לְזַהוֹת יְהוּדִית.

החיבור בין החֵרוּת לרֹאשׁ חֹדֶשׁ

הַחֵרוּת בְּאֹפֶן מְאוֹד מְאוֹד עָמֹק מַתְחִילָה בְּעֶצֶם כְּבָר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּמוּבָן הַזֶּה שֶׁקֹּדֶם כֹּל לִזְמַן יֵשׁ מַשְׁמָעוּת, הָאָדָם הוּא לֹא רַק מִתְבּוֹנֵן בַּטֶּבַע, מָתַי זוֹרְעִים וּמָתַי קוֹצְרִים. שֶׁזֶּה כְּאִלּוּ הַטִּבְעִיּוּת שֶׁל הָעוֹלָם, אֶלָּא יֵשׁ פֹּה בְּעֶצֶם אֵיזֶה שֶׁהִיא מִצְוָה שֶׁמִּצְוָה עָלֵינוּ לָקַחַת אֶת הַזְּמַן וְלָתֵת בּוֹ מַשְׁמָעוּת ע”י קְדֻשָּׁה. וְעֶצֶם הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁאָדָם יָכוֹל לַהֲפֹךְ אֶת הַזְּמַן לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת- זֶה דָּבָר שֶׁל חֵרוּת. הַיְּכֹלֶת לָקַחַת כְּאִלּוּ אֶת הַמְּצִיאוּת, הַמְּצִיאוּת הִיא נָתוּן, יוֹם וָלַיְלָה זֶה נָתוּן וְהַשָּׁנָה הִיא נְתוּנָה וּבְתוֹךְ הַנְּתוּנִים הָאֵלֶּה לִיצֹר מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ וּמַשְׁמָעוּתִי, מַחֲזוֹרֵי, לִזְמַן הַזֶּה יֵשׁ מַשְׁמָעוּת לְעֻמַּת זְמַנִּים אֲחֵרִים. שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ לְעַצְמִי אֵיזֶה שֶׁהִיא נְקֻדָּה וַאֲנִי אוֹמֵר הֵנָּה רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַטֶּבַע דֶּרֶךְ הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל הַלְּבָנָה וַאֲנִי מוֹדֵד עַכְשָׁיו אֶת הַזְּמַן שֶׁלִּי, לֹא בְּרוּטִינָה שֶׁל סֵפֶר בְּרֵאשִׁית שֶׁסּוֹבֵב דֶּרֶךְ עוֹלָם הַטֶּבַע שֶׁל יוֹם וָלַיְלָה וְקַיִץ וְחֹרֶף, פִּתְאוֹם מַגִּיעַ מַשַּׁב רוּחַ מְצַנֵּן וּשְׁמוֹ יָרֵחַ, פִּתְאוֹם זְמַן שֶׁהוּא לֹא נוֹכֵחַ בַּטֶּבַע אִם אֲנִי לֹא מַנְכִּיחַ אוֹתוֹ, אִם אֲנִי לֹא סוֹפֵר אֶת הַחֹדֶשׁ הוּא לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה חֹדֶשׁ. בִּגְלַל זֶה הַמֻּשָּׂג הַזֶּה אֲפִלּוּ בַּשָּׂפָה הַיְּהוּדִית יִקְרְאוּ לְזֶה קִדּוּשׁ חֹדֶשׁ. זֶה זְמַן שֶׁהוּא לֹא מְקֻדָּשׁ מִתּוֹךְ עַצְמוֹ אִם אַתָּה לֹא קִדַּשְׁתָּ אוֹתוֹ. הַמְּעֹרָבוּת הָאַקְטִיבִית שֶׁלִּי כְּאָדָם בְּתוֹךְ מְצִיאוּת קוֹסְמִית, הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָאָדָם הוּא הַפּוֹעֵל וְהָאָדָם הוּא זֶה שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַקְּבִיעָה, אֶת הַקִּדּוּשׁ שֶׁל הַזְּמַן, הָאָדָם מִתְקַיֵּם בְּתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הַזְּמַן שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ קִדֵּשׁ. וְאָז מַגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא עִם הָעֵינַיִם הַמְּאוֹד מְאוֹד רֶנְטְגֵּנִיּוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁרוֹאֶה אֶת הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה וְאוֹמֵר: ״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם״. הוּא מוֹצִיא אֶת הַנְּקֻדָּה הַזֹּאת שֶׁל חולם וְהוֹפֵךְ אֶת אוֹתָם, לְאַתֶּם. הוּא פָּשׁוּט מְשַׁנֶּה לְגַמְרֵי אֶת הַקְּרִיאָה וּבְשִׁנּוּי הַזֶּה תִּקְרְאוּ אַתֶּם, הוּא הוֹפֵךְ אֶת הַדְּרָשָׁה הַזֹּאת לְהוֹרָאָה, אַתֶּם תִּקְרְאוּ אֶת הַמּוֹעֲדוֹת אֲנַחְנוּ נְקַבֵּל עָלֵינוּ אֶת סַמְכוּת בֵּית הַדִּין. וְכָאן הַנְּקֻדָּה הֲכִי סוֹעֶרֶת בְּסֻגְיַת הַזְּמַן, בֵּין הַזְּמַן הַסּוּבְּיֶקְטִיבִי לַזְּמַן הָאוֹבְּיֶקְטִיבִי.

זְמַן אוֹבְּיֶקְטִיבִי שֶׁסּוֹבֵב דֶּרֶךְ עוֹלָם הַטֶּבַע ,מִתְקַיֵּם בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית ״עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה–לֹא יִשְׁבֹּתוּ״. (בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק ח פסוק כב)

זְמַן סוּבְּיֶקְטִיבִי: זֶהוּ זְמַן יְהוּדִי-עִבְרִי שֶׁנִּתָּן לַחֲווֹת אוֹתוֹ דֶּרֶךְ רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ דֶּרֶךְ עִבּוּר הַשָּׁנָה.הַשָּׁנָה הָעִבְרִית כּוֹלֶלֶת חָדְשֵׁי לְבָנָה שְׁלֵמִים, אַךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת תּוֹאֶמֶת אֶת שְׁנַת הַחַמָּה, וְשֶׁחֹדֶשׁ נִיסָן בָּהּ יָצָא בָּאָבִיב עַל פִּי הָאָמוּר בַּתּוֹרָה מִסְפַּר פְּעָמִים, ״שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם, לַיְלָה״. ( דְּבָרִים, פֶּרֶק טז, פָּסוּק א) לְשֵׁם כָּךְ מוֹסִיפִים חֹדֶשׁ נוֹסָף, הַנִּקְרָא אֲדָר א' כָּךְ שֶׁבְּשָׁנָה עִבְרִית זוֹ, יֵשׁ 13 חֳדָשִׁים. עִבּוּר הַשָּׁנָה נַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם שֶׁהַפַּעַר בֵּין תְּחִלַּת חֹדֶשׁ נִיסָן לִתְחִלַּת הָאָבִיב מִצְטַבֵּר לִכְדֵי מַחֲזוֹר יָרֵחַ שָׁלֵם, וּבְכָךְ חֹדֶשׁ נִיסָן ״שָׁב״ לָאָבִיב הָאַסְטְרוֹנוֹמִי. וְלָכֵן מַעֲבָרִים אֶת הַחֹדֶשׁ כְּדֵי לְיַצֵּר אֵיזֶה אִזּוּן בֵּין הַשָּׁנָה הָאוֹבְּיֶקְטִיבִית וְהַשָּׁנָה הַסּוּבְּיֶקְטִיבִית הַזֹּאת, הַחֹדֶשׁ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ וְהַחֹדֶשׁ שֶׁל הַיָּרֵחַ.

מִעוּט הַלְּבָנָה -אֵיכוּת מוּל כַּמּוּת

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמֵי, היה מגדולי הַאַמוֹרָאִים. סיפורו מתחיל בבריאת העולם, אז ברא אלוהים אֶת שני המְאוֹרוֹת הגדולים, החמה והלְבָנה, להאיר אֶת השָמַים. רַ' שִׁמְעוֹן מביא את  הגמרא אשר מסבירה , איך התגלגלו השֶמש והיָרֵח להיות שונים זה מִזה. נֶאֱמַר בתורה: ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים״-ומיד וְנֶאֱמַר: ״אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה״. (בראשית פרק א, פסוק טז)

בגמרא מִתְקַיֵּם לוֹ דִּיאָלוֹג רַעְיוֹנִי מְעַנְיֵן בַּנּוֹשֵׂא הַאִם הַגֹּדֶל מַשְׁמָעוּתִי אוֹ הָאֵיכוּת הִיא הַמַּשְׁמָעוּתִית. הגמרא נותנת תשובה. בַּתְּחִלָּה נַעֲשׂוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ שְׁנֵיהֶם גְּדוֹלִים, אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד הֶכְרַח הַמְּצִיאוּת שֶׁיִּהְיֶה רִאשׁוֹן וְרַק לְאַחַר מִכֵּן יָבֹא הַשֵּׁנִי! אָמַר לָהּ: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי? אָמַר לָהּ כְּדֵי לְפַיְּסָהּ לְכִי וּמִשְׁלִי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁתָּאִירִי לֹא רַק בַּלַּיְלָה אֶלָּא גַּם בַּיּוֹם, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה. אָמְרָה לוֹ מָה גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל דָּבָר זֶה? זֶה בְּדִיּוּק כְּמִי שֶׁמַּדְלִיק נֵר בַּצָּהֳרַיִם מָה מוֹעִיל? אָמַר לָהּ: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת הַמְתָּנָה שֶׁכָּל הַמּוֹעֲדִים שֶׁעִם יִשְׂרָאֵל חוֹגֵג יַעַבְרוּ דְּרָכֶיךָ כְּפִי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק א פָּסוּק יד "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. " וּבְכָךְ תַּגִּיעִי לְמִמּוּשׁ. אָמְרָה לוֹ : אֵין כָּאן מִמּוּשׁ שֶׁלִּי מִכֵּיוָן שֶׁגַּם דֶּרֶךְ הַשֶּׁמֶשׁ מוֹנִים תְּקוּפוֹת שֶׁל שָׁנִים שֶׁנֶּאֱמַר"

״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים״.

מֵהַמִּדְרָשׁ: רוֹאִים שהקב"ה מְנַסֶּה לְפַיֵּס אֶת הַיָּרֵחַ בְּכָךְ שֶׁהוּא אוֹמֵר לָהּ שֶׁגַּם הוּא מִעֵט אֶת עַצְמוֹ עַל מְנַת לְפַנּוֹת מָקוֹם לַבְּרִיאָה שֶׁהֲרֵי ״לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֶיהָ-אֵין מָקוֹם פָּנוּי מהקב"ה״, והקב"ה הָיָה מֻכְרָח לְצַמְצֵם אֶת עַצְמוֹ עַל מְנַת לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם. אֲבָל הַיָּרֵחַ לֹא הִתְפַּיֵּס, רָאָה אוֹתָהּ שֶׁאֵין דַּעְתָּהּ מִתְיַשֶּׁבֶת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ! ועל זה שואלת הגמרא? מָה נִשְׁתַּנָּה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ מכל מועד אחר, שֶׁנֶּאֱמַר בו ״ושעיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ״? (בְּמִדְבַּר פרק כֹּחַ,פסוק טו)

אָמַר הקב"ה: שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ!(מסכת חולין דף ס עמוד ב)

מָה מַצְדִּיק הֶבְדֵּלִים בֵּין גָּדוֹל לְקָטָן?

הַסִּפּוּר שֶׁלְּפָנֵינוּ מְנַסֶּה לְהַסְבִּיר אֶת הַפַּעַר שֶׁקַּיָּם לִכְאוֹרָה בֵּין תְּחִלַּת הַפָּסוּק, הַמִּדְבָּר עַל בְּרִיאַת הַמְּאוֹרוֹת, לְבֵין סוֹפוֹ שֶׁיּוֹצֵר בִּדּוּל בֵּינֵיהֶם "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים": אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק א פָּסוּק טז).

כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ בִּתְחִלַּת הַפָּסוּק יֵשׁ פְּתִיחָה כְּלָלִית, הַמְּתָאֶרֶת אֶת בְּרִיאַת "שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים", וּבְסוֹפוֹ פֵּרוּט שֶׁבּוֹ הָאֶחָד (הַשֶּׁמֶשׁ) מְתֹאֶרֶת בְּתוֹר ״הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל״ וְאִלּוּ הָאַחֵר (הַיָּרֵחַ) מְתֹאָר בַּתּוֹר ״הַמָּאוֹר הַקָּטָן״. הַסִּפּוּר מְפָרֵשׁ אֵפוֹא אֶת שְׁנֵי הַתֵּאוּרִים בַּתּוֹר תֵּאוּר שֶׁל שִׁנּוּי: בִּתְחִלַּת הַסִּפּוּר הָיוּ שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת גְּדוֹלִים, וּבְסוֹפוֹ הָיָה אֶחָד מֵהֶם קָטָן. אָנוּ צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהַדִּיאָלוֹג כָּאן מֵאִיר וְאוֹמֵר לָנוּ מַשֶּׁהוּ עַל אֲנָשִׁים, הוּא לֹא בֶּאֱמֶת אוֹמֵר מַשֶּׁהוּ עַל הַמְּאוֹרוֹת, הַלְּבָנָה מַתְרִיעָה בְּעֶצֶם עַל הַשִּׁוְיוֹן, כְּלוֹמַר הִיא אוֹמֶרֶת נוֹרָא נוֹרָא קָשֶׁה לִפְעֹל בְּשִׁוְיוֹן, לִפְעֹל בְּדוּ כָּזֶה שֶׁהַדּוּ הַזֶּה הוּא שָׁוֶה אָז בּוֹא נַעֲשֶׂה מַשֶּׁהוּ. עַכְשָׁו הַפִּתְרוֹן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן זֶה שֶׁאֶחָד הִתְמַעֵט. כְּלוֹמַר שֶׁתִּהְיֶה הִיֵּרַרְכִיָּה בֵּינֵיהֶם, זֶה הִיֵּרַרְכִיָּה שֶׁהִיא מֻבְנֵית בָּעוֹלָם, אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים אוֹתָהּ עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל. וְהַהִיֵּרַרְכִיָּה הַזֹּאת הִיא מְאוֹד מְאוֹד קָשָׁה, לָמָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִהְיֶה שָׁוֶה יוֹתֵר וּמִישֶׁהוּ שָׁוֶה פָּחוֹת? זֶה מְאוֹד מְאוֹד מַסְעִיר אוֹתָהּ. אָז מִצַּד אֶחָד הַסְּעָרָה שֶׁלָּהּ הִיא מְאוֹד רִגְשִׁית שֶׁמְּלַוָּה עִם תְּחוּשָׁה שֶׁל עָוֶל, וְלַמְרוֹת שֶׁבְּוַדָּאוּת הַלְּבָנָה בֶּאֱמֶת אַחֶרֶת מֵהַחַמָּה וְאִם מְשַׁחְרְרִים רַק אֶת הַמְּרִירוּת שֶׁהִיא מוּבֶנֶת לָנוּ, זֹאת מְצִיאוּת שֶׁהִיא בֶּאֱמֶת מְצִיאוּת מְסֻבֶּכֶת מְאוֹד לִחְיוֹת אִתָּהּ, עֲדַיִן בְּתוֹךְ הַקְּטַנּוֹת הַזֹּאת נוֹצָרוֹת אֵיזֶה שֶׁהֵן אֵיכוּיוֹת שֶׁהֵן אֵיכוּיוֹת הַקְּשׁוּרוֹת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ.

הַדָּבָר אוּלַי הֲכִי מַשְׁמָעוּתִי פֹּה זֶה שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הִיא מְאוֹד סְטָטִית. הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלֶטֶת בַּיּוֹם, הִיא תָּמִיד בְּאוֹתוֹ גֹּדֶל, כְּאִלּוּ לְעֵינֵינוּ כַּמּוּבָן, זֶה בְּעֵינֵינוּ. יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ מְאוֹד בָּרוּר בְּנוֹכְחוּת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ. הַנּוֹכְחוּת שֶׁל הַיָּרֵחַ בְּעוֹלָם הִיא דָּבָר הַרְבֵּה הַרְבֵּה יוֹתֵר דִּינָמִי, רֶגַע זֶה מִן בָּנָנָה כָּזֹאת קְטַנְטֹנֶת אִם בִּכְלָל שְׁבוּעַיִם אַחַר כָּךְ מאירה בִּמְלוֹאוֹ. וְהַדָּבָר הַזֶּה, הַדִּינָמִיּוֹת הַזֹּאת כְּשֶׁלִּפְעָמִים הִיא קְטַנָּה וְלִפְעָמִים הִיא גְּדוֹלָה הִיא דָּבָר מְאוֹד מְאוֹד מַשְׁמָעוּתִי לְאֵיכוּת שֶׁהִיא מְיַצֶּרֶת. זֶה בְּעִקָּר, הַרְבֵּה פְּעָמִים הַגְּדוֹלִים אֵין לָהֶם הָמוֹן דִּינָמִיּוֹת בְּתוֹכָם, אָדָם נִמְצָא בַּתַּפְקִיד מְאוֹד מְאוֹד גָּבוֹהַּ אָז הוּא כְּבָר כָּלוּא בְּתוֹךְ אֵיזֶה שֶׁהִיא מְצִיאוּת, "מֶלֶךְ אָסוּר בִּרְהָטִים", זֶה דָּבָר שֶׁהוּא כּוֹלֵא אוֹתָנוּ, יֵשׁ לָנוּ אַחְרָיוּת אָז אֲנַחְנוּ כָּל הַזְּמַן מִתְבַּקְּשִׁים לִהְיוֹת אַחְרָאִים לַמְרוֹת שֶׁלִּפְעָמִים אֲנַחְנוּ רוֹצִים לְהַשִּׁיל מֵעָלֵינוּ אֶת מָסַךְ הָאַחְרָיוּת כְּדֵי לֵהָנוֹת מזמן הווה שֶׁאָנוּ מִתְקַיְּמִים בְּתוֹכוֹ . הָעֶמְדָּה הַכְּאִלּוּ הַיּוֹתֵר קְטַנָּה הִיא עָמְדָה הַרְבֵּה הַרְבֵּה יוֹתֵר דִּינָמִית, הִיא עֶמְדָּה שֶׁיְּכוֹלָה לָקַחַת אַחְרָיוּת אֲבָל הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת גַּם נַגִּיד בְּנוֹכְחוּת שֶׁל קֶשֶׁב, נוֹכְחוּת פָּחוֹת אַקְטִיבִית יוֹתֵר פָּסִיבִית אֲבָל גַּם כָּזֹאת שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לְמָשָׁל שִׂיחַ. כִּי שֶׁיֵּשׁ שִׂיחַ אָז אֶחָד מִדְבָּר וְהַשֵּׁנִי שׁוֹתֵק אַחֶרֶת לֹא יִהְיֶה שִׂיחַ.

אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ כְּדֻגְמַת הָאוֹר וְהֶחְזֵר אוֹר. הָאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הוּא הָאוֹר, הַיָּרֵחַ זֶה מְקַבֵּל הָאוֹר, וְאֶפְשָׁר לְדַמּוֹת אֶת הָרַעְיוֹן שֶׁל לִהְיוֹת אָדָם שֶׁחַיֵּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם״. וְשֶׁהָאָדָם חַי בַּתּוֹדָעָה שֶׁהוּא לְעוֹלָם לֹא הָאוֹר עַצְמוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא רַק אֵיזֶה שֶׁהוּא הֶחְזֵר אוֹר הַשִּׂמְחָה מְמַלֵּאת אוֹתוֹ מִכֵּיוָן שֶׁהוּא מֵבִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֶּרֶךְ בָּעוֹלָם שֶׁהוּא מִתְקַיֵּם בּוֹ. לָכֵן אָנוּ תָּמִיד מִתְפַּלְּלִים לְהֶאָרַת פָּנִים,כְּפִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מְקוֹר הָאוֹר מָקוֹר הַטּוֹב, לָכֵן אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים אֶת פְּנֵי הַשֵּׁם, ״יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״. הָאָדָם הוּא הֶחְזֵר הָאוֹר שֶׁמְּקַבֵּל מִמְּקוֹר הָאוֹר. הַדִּיאָלוֹג הָרַעְיוֹנִי הַזֶּה שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ, אֱלֹהִים וְהָאָדָם. נוֹתֵן לָנוּ אֶת הָרָצוֹן הָעַז שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים לָשֵׂאת אֶת פְּנֵי צֶלֶם אֱלֹהִים שֶׁמִּתְקַיֵּם בָּנוּ בִּמְלוֹא עָצְמָתוֹ, זֶה מִן הָרָצוֹן לִהְיוֹת מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים בְּכָל חֹדֶשׁ שֶׁהַלְּבָנָה מַרְאָה אֶת עַצְמָהּ לְיַצֵּר אֶת הַתַּהֲלִיךְ הַזֶּה שֶׁל נוֹכְחוּת הַשֵּׁם בָּעוֹלָם דֶּרֶךְ בִּרְכַּת הַלְּבָנָה, דֶּרֶךְ הַנּוֹכְחוּת הַזֹּאת, אֲבָל אָז אֲנִי מְדַבֵּר עַל הַלְּבָנָה כַּמָּקוֹר שֶׁהוּא בְּהַגְדָּרָה מָאוֹר הַקָּטָן לֹא בְּמוּבָן שֶׁל מִדָּה -שֶׁל גֹּדֶל, אֶלָּא שֶׁל אוֹר וְהֶחְזֵר אוֹר. פִּתְאוֹם הַמִּדְרָשׁ מְדַבֵּר בְּעֶצֶם שֶׁהַבְּרִיאָה שֶׁל שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַלָּלוּ הִיא שִׁוְיוֹנִית, שְׁנֵיהֶם אוֹרוֹת, שְׁנֵיהֶם מָקוֹר שֶׁל אוֹרוֹת, וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לַלְּבָנָה אִם אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁשְּׁנֵי מְלָכִים לֹא יְכוֹלִים לְשַׁמֵּשׁ בַּחֶדֶר אָז תִּקְּחִי אַחְרָיוּת וּמֵעֵטֵי אֶת עַצְמְךָ. אָז זֶה צִמְצוּם אֲבָל זֶה לֹא הֶחְזֵר שֶׁל אוֹר, הָאוֹר שֶׁל הַיָּרֵחַ לֹא יוֹנֵק מֵהָאוֹר שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ, נָכוֹן. גַּם אַחֲרֵי הַצִּמְצוּם הָאוֹר שֶׁל הַלְּבָנָה הוּא אוֹר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה לוֹקֵחַ אוֹתָנוּ לְאֵיזֶה מַעֲרֶכֶת יְחָסִים אַחֶרֶת לְגַמְרֵי.

יֵשׁ אֵיכוּת שֶׁל אוֹר, אֵיכוּת שֶׁל לְהֵיטִיב גַּם בְּלִהְיוֹת מָאוֹר קָטָן וְזֶה חִדּוּשׁ. כִּי בָּעוֹלָם שֶׁלָּנוּ כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת גְּדוֹלִים, נוֹכְחִים, אַקְטִיבִים, כֵּן זֶה הַשֶּׁדֶר שֶׁל הָעוֹלָם אֲבָל בְּאֹפֶן מְאוֹד מְאוֹד עָמֹק כְּאִלּוּ אִם אֲנַחְנוּ נִחְיֶה רַק עִם אֲנָשִׁים נוֹכְחִים – לֹא יִהְיֶה שִׂיחַ לְמָשָׁל. כְּלוֹמַר בִּכְלָל אָדָם שֶׁמָּלֵא מֵעַצְמוֹ, אוֹ מְצִיאוּת שֶׁהִיא מְלֵאָה מֵעַצְמָהּ וְלֹא חֲסֵרָה דָּבָר הִיא בִּכְלָל לֹא יְכוֹלָה לִהְיוֹת קַשּׁוּבָה. עַכְשָׁו אִם אֲנַחְנוּ לוֹקְחִים אֶת הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה שֶׁל הַקֶּשֶׁב, שֶׁל הַפְּנִיּוֹת דַּוְקָא, שֶׁל הַנּוֹכְחוּת הָאַחֶרֶת, לְמַעֲשֶׂה זֶהוּ אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם.

הַלֵּל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ
מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם למדרגה שֶׁל אמונה ושִׂמְחָה עַל שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ אוֹרָה שֶׁל לְבָנָה. וְאֶחָד הַסִּבּוֹת שֶׁאוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל בְּדִלּוּג בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ. נִמְצֵאת בַּסֻּגְיָה בְּתַלְמוּד בָּבְלִי ,הַמּוֹנֶה אֶת הַיָּמִים בָּהֶן גּוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל: שְׁמוֹנַת יְמֵי חַג הַסֻּכּוֹת, שְׁמוֹנַת יְמֵי הַחֲנֻכָּה, יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת. לֹא מָצָאנוּ אִזְכּוּר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בֵּין יָמִים אֵלּוּ. כְּדֵי שֶׁהַדְּבָרִים יִהְיוּ מוּבָנִים נֵלֵךְ לְתַלְמוּד בָּבְלִי (מַסֶּכֶת תַּעֲנִית דַּף כֹּחַ עַמּוּד א) הַתַּלְמוּד מִסְפַּר שָׁרָב הִגִּיעַ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְרָאָה שֶׁהֵם קוֹרְאִים אֶת הַהַלֵּל. הוּא רָצָה לְהַפְסִיק אוֹתָם, אַךְ כַּאֲשֶׁר רָאָה שֶׁהֵם קוֹרְאִים אֶת הַהַלֵּל בְּדִלּוּג, אָמַר שֶׁכַּנִּרְאֶה הֵם מַחֲזִיקִים אֶת מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם. וּמִנְהָג זֶה הִתְפַּשֵּׁט מִבָּבֶל לְכָל קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל וְגַם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
מַהוּ מְקוֹר הַמִּנְהָג? הַגְּמָרָא (בְּמַסֶּכֶת עֲרָכִין דַּף י עַמּוּד ב ) מַסְבִּירָה כִּי לֹא גּוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ אִסּוּר מְלָאכָה. אֲבָל הֲרֵי גַּם בַּחֲנֻכָּה אֵין אִסּוּר מְלָאכָה וּבְכָל זֹאת גּוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל בְּכָל שְׁמוֹנַת יְמֵי הַחֲנֻכָּה? אֶלָּא בַּחֲנֻכָּה הָיָה נֵס. זוֹ גַּם הַסִּבָּה שֶׁאָנוּ גּוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת וּבְיוֹם יְרוּשָׁלַיִם, כִּי גַּם בָּהֶם הָיָה נֵס.

אַךְ עֲדַיִן נוֹתַר לְבָרֵר מַדּוּעַ הַתּוֹרָה לֹא צִוְּתָה עַל אִסּוּר מְלָאכָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, אִם יוֹם זֶה כָּל כָּךְ חָשׁוּב? הַסִּבָּה לְכָךְ הִיא פְּשׁוּטָה. עַל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מֻטֶּלֶת הַמִּצְוָה לָלֶכֶת וּלְהָעִיד בְּרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ כִּי הוּא רָאָה אֶת הַלְּבָנָה. וְאִם אָסוּר יִהְיֶה לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם זֶה אָז אֲנָשִׁים לֹא יוּכְלוּ לָבוֹא לִירוּשָׁלַיִם וּלְהָעִיד, וְכָךְ תִּתְבַּטֵּל מִצְווֹת עֵדוּת הַחֹדֶשׁ. לָכֵן הַתּוֹרָה וִתְּרָה עַל אִסּוּר הַמְּלָאכָה לְטוֹבַת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. סִבָּה זוֹ לֹא הָיְתָה קַיֶּמֶת עֲבוּר יְהוּדֵי בָּבֶל שֶׁלֹּא יָכְלוּ לָלֶכֶת לְהָעִיד, וְלָכֵן הֵם הִרְגִּישׁוּ יוֹתֵר צֹרֶךְ שֶׁהַיּוֹם יִתְבַּטֵּל מִמְּלָאכָה, וְזוֹ הַסִּבָּה שֶׁהֵם הִנְהִיגוּ אֶת אֲמִירַת חֲצִי הַלֵּל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.(מַסֶּכֶת עֲרָכִין דַּף י עַמּוּד ב.)

ערב ראש חודש הוא זמן כפרה על החודש שעבר, כפי שנאמר במוסף של ראש חודש: ״רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ. זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּולְדותָם. בִּהְיותָם מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ זִבְחֵי רָצון. וּשעִירֵי חַטָּאת לְכַפֵּר בַּעֲדָם. זִכָּרון לְכֻלָּם יִהְיוּ. וּתְשׁוּעַת נַפְשָׁם מִיַּד שונֵא, וִיהִי הַחדֶשׁ הַזֶה סוף וְקֵץ לְכָל צָרותֵינוּ. תְּחִלָּה וָראשׁ לְפִדְיון נַפְשֵׁנוּ. כִּי בְעַמְּךָ יִשרָאֵל בָּחַרְתָּ מִכָּל הָאֻמּות. וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה'. מְקַדֵּשׁ יִשרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים׳.

מנוסח התפילה אנו למדים שמהות ראש חודש, היא״ זמן כפרה-ופדיון נפש- .לכן ראש חודש נועד להחליש את כוחות של האמונות השגויות ,שלא מאפשרות טיהור המחשבה. ולהחזיר לנו את האמונה בעצמנו ובאלוקי ישראל: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״. (הושע פרק יד פסוק ג) בזמן זה, שאין לנו את בית המקדש, הנביא הושע, מחליף את הקורבנות, בתפילה -ועבודה על המידות ועל הערכים, כדי לעזור לאדם לעלות, מערך נמוך – (ארגון אישיות ,שאדם בעצם מפתח כדי לא להתמודד, עם תהליכים רגשיים-רוחניים לא פתורים, והוא לא מאפשר לעצמו להתנהג בצורה מלאה באופן אותנטי וחופשי, ובמקום זאת הוא מוכוון מאוד לריצוי הסביבה כדי לנסות  להשתלבות בה).
לערך גבוה – ארגון פנימי שעוזר לאדם לפתח זהות סובייקטיבית אמיתית, העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן יצירתי וחיוני.

קורבן ראש חודש

קורבן ראש חודש שהיה נהוג בזמן שבית המקדש היה קיים

״וּבְרָאשֵׁי, חָדְשֵׁיכֶם–תַּקְרִיבוּ עֹלָה,לַיהוָה: פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם. וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, לַפָּר, הָאֶחָד; וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים,סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, לָאַיִל, הָאֶחָד.  וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, לַכֶּבֶשׂ, הָאֶחָד; עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ, אִשֶּׁה לַיהוָה.וְנִסְכֵּיהֶם, חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ-יָיִן:זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַיהוָה, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה, וְנִסְכּוֹ״. (במדבר פרק כח פסוקים יא – טו)

בראש החודש אנו מגלים את הקדושה העליונה הנמצאת כאן, תחת הזמן. וכאשר עושים זאת יש להעלות הכל לה'. השבת הינה קדושה אלוקית מוחלטת, שלאדם אין יכולת לקבוע אותה. הקדושה של ראש חודש היא קדושה אשר יש בסגולה שלה להתחבר לעולם המעשה, ולכן יש לשמור שקדושה זו לא תיפול לשפלות. לשם כך בא קורבן ראש החודש – לשמור על הקדושה.

כפי שהסברנו מכיוון שאין לנו בית המקדש ,נתן הסבר לקורבנות ,כדי שנוכל לתעל את האנרגיה, לזמננו ,ולהשתמש בה ,בזמן ראש חודש.

שני פרים: פרים הם בהמה המשמשת לחרישה, סמל לעבודה קשה. הפר מסמל את הכוח המעשי. שני פרים כנגד שני ממדים שונים של הכח המעשי. מצד אחד שאיבה של כוח חַיּוּת, אשר מושפע מהאנרגיה של ראש חודש. ומצד שני שילוח כוח חַיּוּת שלנו, החוצה לכל תחומי החיים האחרים.

 איל: האיל מסמל את ההתעוררות ואת התקווה. שכן יש צורך בהתעוררות על מנת שניתן יהיה להתחיל בעשייה.

 שבעה כבשים: הכבשים מסמלים את המשכת כוחות החיים אשר מושפעים מהטבע , וכולם עולה לה'. ישנם שלושה גורמים: הכח המעשי, ההתעוררות והמשכת כוחות החיים. בשבת אין צורך בקורבנות אלו כיון שהשבת היא קדושה אלוקית מוחלטת. לעומת זו ,קדושת ראש חודש מחוברת לעולם המעשה, עלינו להשתמש בכל דבר שניתן על מנת שלא נאבד את הקדושה לחיי העולם הזה.

 המנחה: הכוח הצומח בא לידי ביטוי במנחה: שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר, שְׁנַיִם  לָאַיִל הָאֶחָד  וְעִשָּׂרֹן לַכֶּבֶשׂ. הכוח הצומח מתעורר על ידי כוח המעשי  של הָפָּרִים.  שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים כנגד: קדושה פנימית, כוח כללי וכוח מתפרץ. לָאַיִל לעומת זאת יש רק שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, כיון שהתעוררות כוח החיים זקוקה לשמירה מהכוח השלילי, וכן לתוספת כוח חיובי. ולכל כבש יש רק  עִשָּׂרוֹן אֶחָד ,כיון שהמשכת כוח החיים זקוקה לכוח מאחד של כל חלקי החיים יחד.

 הנסכים: חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ-יָיִן. הנסכים עשויים יָיִן שתפקידו לגרום לשמחה. גם בשמחה יש חלק גלוי וחלק נסתר. השמחה שיש במעשה היא רק חצי שמחה, כיון שאין בה את שמחת החכמה הנסתרת, ולכן עם הָפָּר מביאים חֲצִי הַהִין. עם הָאַיִל מביאים רק שְׁלִישִׁת הַהִין . כי באיל יש רק את כוח ההתעוררות ואין את הכוח המעשי ואין את החוכמה הנסתרת. ועם  הָכֶּבֶשׂ  מביאים רק רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ-יָיִן,  כיון שיש שלושה חלקים שאינם שותפים בהמשכת כוחות החיים: השמחה הנסתרת, השמחה המעשית ושמחת ההתעוררות. יש רק את שמחת המשכת החיים בעולם הזה.

 וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: הָשְׂעִיר מסמל את הכוח ההורס. יש צורך גם בכוח של הרס וחורבן על מנת לחדש את העולם. ללא כוח ההרס העולם לא היה משתנה והיה נשאר באותה צורה. לעיתים יש צורך במישהו שיהרוס על מנת לבנות דבר טוב יותר ומעולה יותר. בהסתכלות הפרטית נראה כאילו הוא גורם לצער, אך בחשבון הכללי הוא אינו גורם לצער אלא לשמחה. ושהאדם מתחיל להיות מודע לאותם כוחות ההשפעה שיש ביכולתם וּלְתַקֵּן אֶת הָעִוותִים, וּלְסַלֵּק אֶת הָעִכּוּבִים-צריבות, שֶׁהֵם הָרֹשֶׁם שֶׁהוֹתִירוּ הָטראמות בָּתוכו. אז הוא מרצונו החופשי מתחיל  לְהַעֲלוֹת אֶת כּוֹחוֹת הַחַיִּים וְלַעֲרֹךְ הַפְרָדָה בֵּין כּוֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַסּוֹעֲרִים, הָרְאוּיִים לְהִצְטָרֵף אֶל העצמי האותנטי- (ארגון פנימי שעוזר לאדם לפתח זהות סובייקטיבית אמיתית, העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן יצירתי וחיוני). וְכָךְ לַהֲפֹךְ אֶת הַזְּדוֹנוֹת לִזְכוּיוֹת. וּבֵין הַחֲלָקִים שֶׁל אוֹתָם כּוֹחוֹת שֶׁיֵּשׁ לְהַשְׁלִיךְ מֵהַנֶּפֶשׁ-עצמי כוזב (ארגון אישיות, שאדם בעצם מפתח כדי לא להתמודד, עם תהליכים רגשיים-רוחניים לא פתורים, והוא לא מאפשר לעצמו להתנהג בצורה מלאה באופן אותנטי וחופשי, ובמקום זאת הוא מוכוון מאוד לריצוי הסביבה כדי לנסות  להשתלבות בה). וכך אנו מאחים את השברים שהרחיקו אותנו מעצמנו, ולנתב אותם לצמיחה והתפתחות בתהליך שאנו עוברים במסענו בעולם האנושות.

סיום

בראש חודש קיים יסוד של ציפייה לגאולה. שמות החודשים כיום אינם עבריים, הם עלו מבבל. מקורם של שמות החודשים הוא בשמות של אלים בבליים. בתורתנו החודשים מכונים: ראשון, שני וכו' ליציאת מצרים. הרמב"ן מסביר שהסיבה ששינו את שמות החודשים היא על מנת לקיים את הפסוק: ״לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְלֹא-יֹאמְרוּ עוֹד חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם-חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת-זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם; וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם״. (ירמיהו פרק  כג, פסוק ז-ח)
שמות  ראשי החודשים שונו לשמות בשפה  הבבלית, כיוון שנשאר רק זיכרון של הגאולה מבבל, ואילו הזיכרון של גאולת מצרים נשכח. ומכאן יש ללמוד קל וחומר לגאולה שלנו שגם בעקבותיה ישכח זכר הגאולות הקודמות. "