- בס"ד - י״ז באלול ה׳תשפ״ד
רֹאשׁ חוֹדֶּשׁ כִּסְלֵו התשפ"ג
״ ראש חודש הינו החג המצוי ביותר בשנה. הוא נחגג שתים עשרה פעמים מדאורייתא. ובימינו אנו חוגגים אותו כשמונה עשרה ימים בשנה. זהו חג שראוי לתת עליו את הדעת, במיוחד לאור העובדה שהוא אינו בולט לעומת שאר החגים כיון שאין בו איסור מלאכה. וזאת למרות שהוא שורשם של כל שאר הימים טובים, שכן כל המועדים נקבעים על פי תחילת החודש.
ראש החודש העברי הוא הנקודה בה הירח, שהלך והתכסה במשך כל החודש, מפציע ומאיר שוב. לנקודה זו קוראים: ״המולד״ הרגע בו הירח נולד ומפציע מחדש.
המלה חודש משמעותה התחדשות! בכל חודש יש הארה והשפעה רוחנית המושפעת מלמעלה והיא המיוחדת לו. קדושת הזמן הזו משמשת ככלי להתפתחות רוחנית. כל חודש מהווה “פוטנציאל להתחדשות של האדם בתחומים מיוחדים בחייו, להיבנות ולהתקדם בהם. ציר התיקון של האדם הוא הזמן שאדם נע בתוכו. הזמן פועל על פי תכונה מעגלית. שנה מלשון שניות, תקופה מלשון מקיף, חג מלשון לחוג, חודש מלשון התחדשות. האדם נע בתוך הזמן, והזמן היחיד שקיים הוא עכשיו – רגע ההווה.
מבוא לחודש כסלו
חודש כסלו הוא התשיעי במנין החודשים המתחיל בניסן ושלישי לפי מנין החודשים המתחיל בתשרי. השנה ראש חודש כסלו יחול ביום חמישי-שישי ,ראש חודש כסלו יכול להופיע בצורתו המלאה, כלומר במשך 30 יום, ופעם בחוסר, כלומר 29 יום. בשנה זו, (תשפ"ג, 2022 למניינם), אנו זוכים לחודש מלא, כלומר 30 יום
השם כסלו מלשון כִּסּוּי-לֵו (לֵב), שבחודש הזה כל הטבע מתכנס פנימה ומכוסה בהסתרה החורפית. הימים מתקצרים והלילות ארוכים יותר והחושך מתחזק בעולם. תנועה טבעית זו מסמלת גם את התנועה הרוחנית של כיסוי שנמשכת עד לגילו הגדול ביום כ”ה כסלו בו היה הנס והתגלה האור המיוחד של חג החנוכה.
מזל החודש הוא מזל קשת: נתבונן דווקא בענין החץ היוצא מן הקשת. אדם נמצא במציאות אחת אבל יש לו יכולת להתקשר למציאות אחרת, נמצא בעולם הזה עם יכולת להתקשר בעולם הבא.
גלות מלשון גילוי
גילוי הרצון האמיתי מוסתר בתוך התת מודע, זאת הסיבה שאנחנו חגים סביב המטרה של ההווה ולא מצליחים להגיע אליה ,מפני שיש מטרה נסתרת שאנחנו לא מודעים אליה, שלא מאפשרת את המעבר להווה הנוכחי, כל זה טוב ויפה עד שאנחנו מתחילים להיות מודעים לכוח ההשפעה של ….. ראש חודש. כסלו ירום הודו, שיש ביכולתו לעזור לנו לבנות מציאות של שמירה, של הגנה, של חוסן ומשענת רוחנית.
"אנחנו מאמינים בני מאמינים שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים"
שלמה המלך בספר משלי מסביר לנו שרק ביטחון בעולם האלוקות מביא שקט לנשמה ולנפש.
״אַל-תִּירָא, מִפַּחַד פִּתְאֹם; וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים, כִּי תָבֹא. כִּי-יְהוָה, יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ; וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד״ (משלי פרק ג פסוקים כה-כו)
עכשיו חודש כסלו יכול לעזור רק לאדם שתוך כדי גילוי מבין שהוא חי בקונפליקט עם עצמו ולא מצליח לממש את הפוטנציאל ,ורק שהוא עושה עבודה רגשית דרך עולם המוסר והערך ,כוח ההשפעה של חודש כסלו ,מתחבר לכח של העצמי שלו ,וביחד הם יוצרים שינוי במבנה של DNA הפגום , שמנע ממנו את העונג……. רק להסביר שהעבודה היא עבודה קשה והגילוי שלה ,מתגלה רק ב-כה בכסלו. ורק אז אנחנו מקבלים מעולם האלוקות משענת יציבה – חוסן פנימי. אנחנו מגלים את זה בשורש הרוחני שלנו, שהוא הניצוץ האלוקי בקרבנו . כיוון שיש את זה בשורש, הענף מתענג על הדברים האלה ואוהב אותם. אין שינוי באור האלוקי – היה, הווה ויהיה, אחד יחיד ומיוחד אין שינוי, יש קביעות. זה תמיד אותו כח, הוא לא משתנה במציאות, אלא, שבעולם שלנו הוא לובש צורות שונות של ביטוי, שנראים לנו שינויים אבל בשורש אין שינוי. רק אנחנו בתור ענפים חווים שינויים כל הזמן. לכן עבור רבים, חווית השינויים בחיים היא חוויה המתלווה אליה תחושה פנימית של חוסר יציבות, בין אם זה במודע ובין אם לאו, והתוצאה עבורנו היא סבל, עד שמגלים שעצם חוסר היציבות ,מראה לנו שמוזרם לנו מהשורש הרוחני לענפים כוח התחדשות .מביאה אותנו למודעות שיש בה חוסן פנימי -משענת יציבה. אדם שלא נופל מכל שינוי, אלא נשאר באופן יחסי יציב במקומו. יש לו אחיזה רגשית יציבה בעולם הזה. כפי שאמרנו בחודש הזה ישנם כוחות שעוזרים לבנות את היציבות הזאת. בכלל המסע שלנו בעולם הזה הוא לחזור לאותה נקודה של בסיס האם. אדם חייב משענת, אין אדם שלא מחפש משענת בחייו כדי להיאחז בה ומשם לשאוב את הביטחון שלו.
חודש כסלו אומר מתוך התבוננות בתהליך שמתקיים באנרגיית אגירה ופריקה דרך תנועה. אדם יבנה לעצמו משענת אמיתית, משענת אמיתית זו משענת קבועה, משענת יציבה, משענת שאינה משתנה, אלא אם האדם מתחיל לנוע באמצעות המודעות.
״כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא״. ״עיכול רוחני״
חודש כסלו יש בו את כוח ההשפעה לעזור לאדם לעכל את המציאות. הנפש שלנו רגישה שלא אוהבת שינויים. אבל מה לעשות רק בנפש שלנו נמצאת היכולת לעכל את המציאות. אם יש לנו נקודת מרכז שאותה אנו אוחזים שנותנת לנו יציבות בנפש אזי למרות הטלטולים יש לנו יכולת לעכל אותם ולהגיב מיד בשינוי.
מהות ההתחדשות
“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”. (ספר שמות פרק י”ב פסוק ב)
יְהוָה אומר למשה רבינו "החודש הזה לכם" – ״מציאות בה מתחילה בו עצמאותכם, והוא המפתח לקביעת המועדים. "מועד" מלשון "מפגש". הקדוש ברוך הוא מבקש ללמד את עם ישראל את סוד המפגש. אך שונה ממלאכי השרת הקבועים במלאכתם, נותנת התורה לעם ישראל את האחריות לקביעת המועד של המפגש: "אשר תקבעו אתם".
חג הפסח הוא המועד הראשון. כבר בשבתם במצרים, לפני יציאתם ממנה, נצטוו ישראל להתכנס בבתיהם ולחוג את המועד הזה. הקדמת מועד מתקיימת מהפסוק "החודש הזה לכם" והעבירה את כובד האחריות מ-גורל שמימי לאחריות אישית ולאומית. מאז ועד היום אנו מציינים את הלוח העברי, שהוא נבדל ושונה מן הלוח השמשי. והוא הפך להיות מרכיב חשוב לזהות יהודית.
זמנים רוחניים
לכל זמן יש השפעה מיוחדת משלו, בראש חודש ההשפעה הייחודית שלו משתייכת לקבוצה המכונה "למעלה מהטבע". שמסוגלות שלה היא לעזור לאדם לפרמט את המבנים שנותרו מההרגלים שאדם רכש ממעשים שליליים. על ידי פירמוט המבנה, האדם מקטין את התכונות השליליות שבו, שהביטוי להן היא ביקורתיות, שפיטה וראיה סלקטיבית ומוגבלת על פגמי הזולת, תחושת מסכנות שנובעת מחוסר הגשמה, חוסר הערכה עצמית, מודעות נמוכה, קיבעון בתוך מצב קיים בלי הרצון והיכולת לפרוץ החוצה. כתוצאה מכך מתפתח חיפוש אחר פתרונות קלים כמו התמכרויות מכל הסוגים שמשאירים אותנו בערך הנמוך.
ערך נמוך-עצמי כוזב -ארגון אישיות שהאדם בעצם מפתח כדי לא להתמודד עם כאבים רגשיים -רוחניים שהביטוי מגיע דרך מבנים שמתקיימת בהם מוטיבים של נטישה שמביאה את האדם לאכזבה.
התהליך שאנו עושים על ידי לקיחת אחריות על עצמנו -ברור הרצונות -הכנסת אהבה -שמירה על התשוקה לא תכבה כל זה מעלה אותנו לערך הגבוהה בתהליך.
ערך גבוה -עצמי אותנטי -ארגון פנימי שעוזר לאדם למפתח זהות סובייקטיבית אמיתית , העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן, יצירתי וחיוני.
המבנים של ערך נמוך וערך גבוה מתפשטים ולובשים צורות דרך: אחריות-רצון -אהבה-תשוקה המאפשרת תהליך של שינוי צורה-היפוך צורה-השתוות הצורה.
ארבעה מבנים אלו עוזרים לנו בתהליך של ״התיקון-יעוד״ שאנו חווים דרכם את עולם העשייה. כל ארבעת המבנים הללו מתרוקנים בכ״ט בחודש שזה סוף החודש ומתמלאים מיד בראש חודש שזה א בחודש. ארבעת המבנים מתמלאים דרך המהות האנרגטית שבו החדש משפיע עלינו.
״חודש כסלו יש בו את כוח ההשפעה לעזור לאדם לעכל את המציאות המדומה שלא מאפשרת תנועה, להשתחרר ממנה לכיוון ההווה הממשי״
המבנה הראשון מכונה : ״אחריות" שהיא נגזרת מהמילה "אחר".
תהליך הבשלת האחריות והתפתחות מוסרית. בתודעתנו מתחילה דרך ארבע מערכות:
המערכה הראשונה :מלמדת אותנו- על מהות האשמה שמעשינו נמצאים בשליטתנו ועל ידי לקיחת אחריות אישית מתרוקנת "מהות מהאשמה" שאנחנו מתקיימים דרכה.
המערכה השניה: מלמדת אותנו שלא כל דבר שאפשר לעשות הוא גם דבר שמותר לעשות אחריות מוסרית.
המערכה השלישית: מלמדת אותנו -שיש לנו חובות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי כל מי שלמעשינו יכולה להיות השפעה עליו אחריות קולקטיבית.
המערכה הרביעית: מלמדת אותנו –שהערך והמוסר איננו רק מוסכמה אנושית, אלא הוא מעוגן בעצם המבנה של הקיום. יש "אדון לעולם–אֲחֵרוּתוֹ הַמֻּחְלֶטֶת" יש אפוא סמכות העומדת מעלינו, אנו ממלאים את אחריתנו כלפיה על ידי התנהגות מוסרית אנו מכניסים לתודעתנו את אחריות רוחנית-שמימית.
לסיכום אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגות, שאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם. כך גם המקבילה האנגלית responsibility, שנגזרה מ-response, מַעֲנֶה. האחריות היא תמיד היענות למשהו אחר או למישהו אחר ואז להתחיל להכיל את המצב האנושי ועל אופן צמיחתו המוסרית של האדם מהיצרים אל המצפון: מהיותו "עפר הארץ" – עד שיהיה בו את המסוגלות לקחת עליו את האחריות המוסרית שהתורה מכתירה כ"צלם אלוהים".
המבנה השני מכונה התבהרות הרצונות
ארבעת הרצונות
אדם עובר ארבעה מצבים ברצון,והם מקבילים לארבע שלבים בהתפתחות נפש האדם:
א) השלב הראשון בהתפתחות נפש האדם מכונה רצון לקבל על מנת לקבל- זהו מצבו של התינוק. אין לו שום כוונה לתת שום דבר פשוט רוצה לקבל נקודה אמנם, אין בכך כל רע, משום שתפקידו של האדם בשלב זה של חייו הוא לבנות את כלי הקבלה. אם אנחנו הינו מתרגמים את ההתנהגות הזאת של התינוק לאדם מבוגר, התנהגות זו מאפיינת דווקא את הרשע. הוא רוצה רק את הקיום שלו ולא של אף אחד אחר.
ב) השלב השני בהתפתחות נפש האדם הוא שלב שבו התינוק הפך לילד זה כבר לא רצון לקבל על מנת לקבל אלא רצון להשפיע על מנת לקבל -הנפש מתחילה לעבור עידון. אומרים לו אתה תקבל שעה לראות במסך של הטלוויזיה-רצון לקבל על מנת לקבל. רק לאחר שתסדר את החדר שלך תכין שיעורי בית – רצון להשפיע על מנת לקבל .התהליך שהוא עובר ממצב של אחידות למצב של אחדות זה דורש מהילד לתת מעצמו וליצור שיתוף פעולה עם הזולת יוצא לפי זה שהרצון לקבל על מנת לקבל אצל הילד נשאר אבל עוביו של הרצון עודן. התנהגות זו, הרצויה אצל הילד, מאפיינת אצל המבוגר את הצבוע, העושה מעשה חסד למען עצמו אבל בעצם המעשה זה יוצר בתוכו עידון מסוים.
ג) שלב השלישי מביא עימו את המהפך ברצון להשפיע על מנת להשפיע. שלב זה הוא פרי ההרגל. מרוב תרגול של מידת החסד-, מתהפכת תכונתו של האדם לרצון אידיאליסטי של נתינה בלבד. תכונה זו מצויה אצל הנער, כשהוא חי את התקופה הערכית ביותר בחייו, המלווה בסכנות רבות בשל היאוש העשוי לתקוף את הצעיר שהוא מתוודע לכך שהוא מוכרח בעל כרחו לקבל. התנהגות זו, שראוי לה להימשך לזמן קצר בחיי האדם. התנהגות זאת אצל מבוגר מאפיינת את המשוגע, שהוא חושב בסתר לבו שהוא אלוה, שהוא חושב שהוא יכול לתת על מנת לתת ולא לקבל כלל שכן, אינו זקוק לאדם ויש בזה איזה שהיא בעיה בגלל שבעומק הכרה שלו הוא יודע שהוא לא יכול לא לקבל הוא מתבייש בזה לכן הנטיה האובדנית היא החזקה ביותר בתקופה זו במהלך חייו כי הוא מתבייש מהקיום שלו השאלה מה לימד אותו לרצות לתת? תשובה, זאת הנשמה שלו. הנשמה שלו מבחינת יש מיש מאירה יותר ויותר על הגוף שלו שכל כולו הוא רצון לקבל על מנת לקבל ואז נוצר תהליך בתוכו שהרצון לתת על מנת לתת גובר על הרצון לקבל על מנת לקבל עד שהאדם מגיע לבגרותו המוסרית אם הוא מצליח כמובן הוא עובר מיד לשלב הרביעי שהוא רוצה לקבל על מנת להשפיע.
ד) שלב רביעי – רצון לקבל על מנת להשפיע – זהו מצב בגרות מוסרית ונפשית כאחד המהווה את האידיאל ההתנהגותי של היהדות. כאן חדלה מלחמת היצרים שהופכת את עולמו המוסרי של האדם לגיהנום ומתגלה ההרמוניה בין היצרים. אמנם רצונו של הנברא לקבל נשאר עדין , ובכך הוא נאמן לזהותו כנברא, אך מאחר ומגמת הקבלה היא לשם הנתינה, יש בה משום הידמות לבורא והקבלה הופכת להיות הנאה קדושה, שבה ישפיע האדם נחת רוח ליוצרו שלשם כך בראו, שיקבל. כך שהוא מקבל דייקא, עושה חסד עם קונו.
עכשיו אנחנו נכנסים לבעיה מפני שאנחנו יכולים לראות שתי אפשרויות של חיים ששניהם גם מקבלים וגם נותנים ,האחד נותן על מנת לקבל והשני מקבל על מנת לתת. אלה שנותנים על מנת לקבל חושבים ש-האידיאליסטים משקרים לדוגמה אתה מספר שזה בשביל האידיאל בטוח אתה מקבל מזה משהו ,ואז הם לא מסוגלים להאמין באהבה ,האהבה היא הראיה שאפשר לקבל על מנת לתת, ולאט לאט האדם חווה דרך ארבעת הרצונות את מהות האהבה
המבנה השלישי מכונה אהבה אשר נחלקת לשלוש מבנים:
״וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ״: (דברים פרק ו פסוק ה)
"בְּכָל לְבָבְךָ" – בשני יְצָרֶיךָ, ביצר הטוב וביצר הרע.
"וּבְכָל נַפְשְׁךָ" –לשחרר את כל האמונות השגויות שאוחזות בנפש האדם, ולהכניס אמונות אותנטיות שמאפשרים לחיות בהווה.
"וּבְכָל מְאֹדֶךָ" –בכל שיעור ושיעור שאדם עובר דרך מבנים שהם רגשיים – אנושיים – רוחניים – וחומריים – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, תוֹדֶה לו במאוד מאוד.
ברגע שאנחנו עוברים את השיעור ומתחילים להבין את האנרגיה של אהבה. אותה אנרגיה מיד נחלקת לשלושה מרכיבים:
הראשון מרכיב רגשי שהוא האינטימיות
השני מרכיב הנעתי שהוא התשוקה
השלישי מרכיב הכרתי שהוא המחויבות
באמצעות צירופם של מרכיבים אלה, נחלק את האהבה לתשעה סוגים המביאים את האדם לאהבה רגשית. אהבה הינה ביטוי לרגש חיובי המתעורר מחשיפה לאינטראקציה עם אדם או פעולה כלשהי אהבה רגשית היא כזו שמתעוררת כאשר יש חיבור גשמי עם אדם נוסף.
א) היעדר אהבה – מצב שבו לא קיים אף אחד מהמרכיבים. סוג זה מאפיין הקשר של האדם עם רוב האנשים סביבו.
ב) חיבה – לא אהבה, קיים רק מרכיב האינטימיות. סוג זה מצוי בין ידידים.
ג) אהבת רעים – אהבה המכילה את מרכיב האינטימיות ואת מרכיב המחויבות. סוג זה מצוי בין חברים טובים.
ד) אהבה ריקה – אהבה המכילה את מרכיב המחויבות בלבד. סוג זה קיים לעיתים אצל אנשים שמחזיקים את האנרגיה של האחריות הלא מודעת דרך גן מחוייב המציאות שהופך את האהבה ל-מחויבות.
ה) אהבה חסרת היגיון – אהבה המכילה את מרכיב התשוקה ומרכיב המחויבות. סוג זה נחשב כבלתי יציב.
ו) אהבה עזה – אהבה שבה נמצא רק מרכיב התשוקה. סוג זה גם נחשב כבלתי יציב.
ז) אהבה יצרית – אהבה שבה נמצאים מרכיבי האינטימיות והתשוקה. סוג זה נחשב כקצר טווח, ברוב המקרים.
ח) אהבה מושלמת – אהבה שבה נמצא מרכיב האינטימיות, מרכיב התשוקה ומרכיב המחויבות. סוג זה קשה להשגה וקשה לשמור עליו לאורך זמן.
ט) אהבה תהליכית : סוף סוף הגענו לאהבה שלי.
נעים מאוד שמי בישראל אהבה תהליכית, אני יכולה להבריא את האדם מכל התחלואים בתנאי שאדם יכניס חמלה לחוויה הטראומטית שהוא עבר. מכיוון שזאת אהבה שדרכה אנחנו מתפתחים בעולם הערכים. ושלמה המלך אמר עליה ״שִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל־לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ כִּֽי־עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה רְשָׁפֶ֕יהָ רִשְׁפֵּ֕י אֵ֖שׁ שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה׃ מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת־הָֽאַהֲבָ֔ה וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּהָ אִם־יִתֵּ֨ן אִ֜ישׁ אֶת־כָּל־ה֤וֹן בֵּיתוֹ֙ בָּאַהֲבָ֔ה בּ֖וֹז יָב֥וּזוּ לֽוֹ״: (שיר השירים פרק ח פסוק ו)
מה בין אהבה רגשית שהסברנו אותה לבין אהבה תהליכית?
החוק הראשון כדי להיכנס למסלול של אהבה תהליכית צריך להכניס רצון שמניע את התהליך.
כפי שאמרנו אהבה הינו ביטוי לרגש חיובי המתעורר מחשיפה לאינטראקציה עם אדם או פעולה כלשהי אהבה רגשית היא כזו שמתעוררת כאשר יש חיבור גשמי עם אדם נוסף.
אהבה תהליכית לעומת זו מתעוררת או נבנית כאשר הרגש מונח בתוך המסע והגילויים, שבו אין לו גוף ולא דמות הגוף והיא למעשה מתלבשת על המבנה הפיזי התנהגותי.
אם ננסה להבין את התנועה של אהבה תהליכית נראה שהיא דומה למבנה האטום בו הניוטרון והפרוטון שוכנים במרכז האטום (הם למעשה המבנה החומרי והרגשי השלובים ביחד) וסביבם נע האלקטרון (זוהי האהבה התהליכית) לה יש תנועה מדויקת וברורה שהיא עוטפת את המבנה ומניעה את האנרגיה התהליכית ברגע שתהיה תזוזה של אחד מהחלקיקים מהמסלול שלהם תהיה שבירה של האנרגיה ולכן אם האדם חושב שהמבנה של אהבה זו יבוא לידי ביטוי בהמשכיות פיזית הוא שוגה בתהליך דמיוני ויוצא מהמסלול האנרגטי התקין.
קל להתבלבל בין האהבות האלו כיוון שרוב רובם חייבים לשים מבנה של חומר בתוך האהבה על מנת לחוש אותה או לנסות להגדיר אותה.
אהבה תהליכית מתעוררת כאשר יש מסע רוחני לתיקון והתפתחות. האדם שמסייע רואה ברוחו את מבנה התהליך ושולח אליו רגשות חיוביים על מנת לצאת לתוכו של המסע ( מסע של תיקון הוא קשה וכואב ועל כן חייב להלביש אותו ברגש חיובי על מנת להצליח בו) ואילו מנגד האדם שעובר את התיקון עצמו חיי בתוך חווית כאב ועל כן האהבה שמתפתחת אצלו היא לרוב אל מורה הדרך שיוצא איתו למסע ומראה לו את הדרך ושם הבלבול הגדול אם האדם יבין שברגע שהוא יטע רגשות חיוביים כלפי המקומות הכי פגועים שלו שם הוא יאהב את עצמו וייתמיר את השלילי לחיובי ואז למעשה כבר האהבה תתלבש על התהליך עצמו (המסע לתיקון) ולא על מורה הדרך.
באהבה תהליכית אין מגע בכלל התנועה נעה סביב תחושת ורוממות הרוח באה מהניקיון שהיא מביאה לאדם ומתחושת היכולת שהיא מעניקה לו כדי לשחרר מבנים שגויים.
בתהליך ההורות אנחנו גם פוגשים כל הזמן את האהבה התהליכית והיא תכלית ההורות למעשה כי שההורה מתאהב בתהליך ההתפתחות והלמידה של ילדו הוא מהווה עבורו רוח גבית ואבן שואבת ומראה לו שהוא יכול לקיים את החיים בצורתם היפה והטובה ולהתמודד עם האתגרים שהחיים מזמנים לו. אין עליך תבורכי תמיד על האור שיורד בזכותך לעולם האנושות.
המבנה הרביעי מכונה תשוקה-השתוקקות.
ביום כיפור הדבר הראשון שמחבר אותנו לאור הענק שיורד ביום כיפור זאת התשוקה שמאפשרת לנו לחוות קצת את עולם האלוקות
לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי, בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי
לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי, לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי
לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי וּמִמָּךְ הִיא תְּכוּנָתִי
לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי וְעוֹרִי עִם גְּוִיָּתִי
מילים רבי אברהם אבן עזרא
תשוקה זאת אנרגיה שהביטוי מגיע דרך השתוקקות כמאפיין אנושי, קמאי ונבדל ממהויות אחרות. כאן המקום ליצור בידול במסכים שיוצרים בנו תעתועי דמיון ולעשות הבחנה בין יצר- רצון-ותשוקה:
היצר כמייצג של כל התאוות למנעמי הגוף.
הרצון – ככמיהה לסיפוק הצרכים הנפשיים, והרגשיים, והרוחניים.
התשוקה – הנעלה על כולן -מפני שיש בה את היכולת להתחבר דרך היצר או דרך הרצון, ולהפוך אותם להיות מודעים לעצם היותם כאלה.
אדם בעל תשוקה לדבר – גשמי או רוחני – יודע ומבין שהוא צריך או רוצה. התשוקה, מתגלה אפוא כמהלך בו האדם מביט פנימה ועורך בירור פנימי עמוק המבהיר לו את זיקתו החזקה לדברים.
״הוויה״
כעת נעבור למושג ״הוויה״ המכיל בתוכו את ההארה שירדה לעולם ומשייכת אותה להוויה של אותו חודש.
המשמעות של אותה הוויה היא שהכוח שהקדוש ברוך הוא מוריד לעולם מתמזג עם ההוויה של אותו חודש ביחד, הם יוצרים חיות – מהווה – מחייה ומשפיעה שפע לכל מי שמסוגל להכיל את המיזוג רוחני -גשמי שכל חודש מייצג לפי תכונתו הרוחנית של החודש.
אך גם בתוך הקביעוּת הידועה מראש, יש לאדם בפרט ובעם ישראל בכלל, יכולת השפעה רבה על הצורה שבה תופיע התכונה של כל חודש, על ידי עבודה רגשית ועבודה הערכים ועל ידי עשיית חסד ועל ידי עבודתנו את ה' ולימוד תורתו, וזוהי משמעות הפסוק ״החודש הזה לכם״ – שהחודש מסור בידינו ואנחנו מסוגלים כיצד הוא ייראה.
הויה של חודש כסלו היא ״ויהה״
״וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת-הָאֵבֶל, בְּגֹרֶן הָאָטָד, וַיֹּאמְרוּ, אֵבֶל-כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם; עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, אָבֵל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן״. (בראשית פרק נ פסוק יא)
חודש כסלו יכול לעזור רק לאדם שתוך כדי גילוי מבין שהוא חי בקונפליקט עם עצמו ולא מצליח לממש את הפוטנציאל ,ורק שהוא עושה עבודה רגשית דרך עולם המוסר והערך ,כוח ההשפעה של חודש כסלו ,מתחבר לכוח של העצמי שלו ,וביחד הם יוצרים שינוי במבנה של DNA הפגום, שמנע ממנו את העונג…….
חודש כסלו חל חג החנוכה, בו נלחמנו ניצחנו את היוונים, שהיו גוי שיושב בתוך ארץ ישראל. כל מלחמותינו היו עם עמים מחוץ לארץ ישראל, ואילו המלחמה עם היוונים הייתה מיוחדת, כיון שהם ישבו בתוך ארץ ישראל.
תיקון קטרוג הלבנה
בראש חודש ישנו סוד – תיקון קטרוג הלבנה.
במסכת חולין דף ס' עמוד ב' נאמר:
ר' שמעון בן פזי רמי השליך, (הראה סתירה)
כתיב [נאמר]: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" (בראשית פרק א פסוק טז), וכתיב [ונאמר]: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן" (בראשית פרק א פסוק טז ), הרי שאחד מהם קטן! אלא כך היה המעשה: בתחילה נעשו השמש והירח שניהם גדולים, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? ומוכרח הדבר שיהיה סדר דרגות של ראשון ושני לו! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, ואז לא יהיו שנים משתמשים בכתר אחד!
אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה כדי לפייסה: לכי ומשול ביום ובלילה, שתאירי לא רק בלילה אלא גם ביום, כשהשמש מאירה. אמרה ליה [לו]: מאי רבותיה [מה גדולתו] של דבר זה? דשרגא בטיהרא מאי אהני
[נר בצהרים מה מועיל]? אמר לה: זיל [לכי], לימנו [ימנו] בך ישראל ימים ושנים, ובכך תהא חשיבותך. אמרה ליה [לו]: יומא נמי [השמש גם כן], אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא [שלא ימנו בו תקופות], דכתיב [שנאמר] "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" (בראשית פרק א פסוק יד)
דחזייה דלא קא מיתבא דעתה [ראה אותה שאין דעתה מתיישבת], אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר [וזהו שאמר] ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש משאר שעירי חטאת בפרשת קרבנות המועדים, שנאמר בו "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַיהוָה " (במדבר פרק כח פסוק טו)
אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.
הסבר על המדרש
עכשיו ננסה להתעמק במדרש ולהבין מה אנחנו אמורים ללמוד ממדרש אגדה זה ראשית ברור שהמדרש מדבר על אנשים הוא לא באמת אומר משהו על המאורות.
הלבנה מתריעה בעצם על השוויון, כלומר היא אומרת נורא נורא קשה לפעול בשוויון, לפעול בדו כזה שהדו הזה הוא שווה אז בוא נעשה משהו. עכשיו הפתרון שהקדוש ברוך הוא נתן זה שאחד התמעט. כלומר שתהיה היררכיה ביניהם, זה היררכיה שהיא מובנית בעולם, אנחנו מרגישים אותה על כל צעד ושעל. וההיררכיה הזאת היא מאוד מאוד קשה, למה שמישהו יהיה שווה יותר ומישהו שווה פחות? זה מאוד מאוד מסעיר את הלבנה וזה מלווה עם תחושה של עוול, אבל בסוף התהליך הלבנה מבינה שהיא באמת אחרת מהחמה ורק עכשיו היא משחררת את המרירות שהיא מובנת לנו כבני אדם והיא גם כנראה מובנת לעולם האלוהות שאומר תביאו עלי כפרה, כלומר הצהרתי פה מציאות שהיא באמת מציאות מסובכת מאוד לחיות איתה,
עדיין בתוך הקטנות הזאת שנוצרות יש איזה שהן איכויות שהן איכויות הקשורות אולי גם לראש חודש. הדבר אולי הכי משמעותי פה זה שאנחנו יודעים שהשמש היא מאוד סטטית. השמש שולטת ביום, היא תמיד באותו גודל, כאילו לעינינו כמובן, זה בעינינו. יש בה משהו מאוד ברור בנוכחות של השמש. הנוכחות של הירח בעולם היא דבר הרבה הרבה יותר דינמי, רגע זה מן בננה כזאת קטנטונת אם בכלל ורגע אחר כך או שבועיים אחר כך במלואו מעיר. והדבר הזה, הדינמיות הזאת כשלפעמים היא קטנה ולפעמים היא גדולה היא דבר מאוד מאוד משמעותי לאיכות שהיא מייצרת. זה העיקר, הרבה פעמים הגדולים אין להם המון דינמיות בתוכם.
אדם הנמצא בתפקיד מאוד מאוד גבוה אז הוא כבר כלוא בתוך איזה שהיא מציאות, מלך אסור ברהטים, זה דבר שהוא כולא אותנו, שאדם שהוא בעל אחריות אז כל הזמן הוא מחזיק באחריות עד שהאחריות עצמה מכריעה אותו . העמדה הכאילו היותר קטנה היא עמדה הרבה הרבה יותר דינמית, היא עמדה שיכולה לקחת אחריות אבל בנוכחות של קשב, נוכחות פחות אקטיבית יותר פסיבית אבל גם כזאת שמאפשרת למשל שיח. כי שיש שיח אז אחד מדבר והשני שותק אחרת לא יהיה.
בכלל הקשר של עם ישראל והלבנה או בכלל על המקום של הלבנה בעולם שלנו, זה בערך כמו האור והחזר האור. זאת אומרת השמש היא האור, הירח זה מקבל האור ועכשיו אדם שנולד בצלם אלוהים אותו אדם חי בתודעה שהוא לעולם לא האור עצמו אלא שהוא רק איזה שהוא החזר אור. ורק שהאדם מבין את הסיטואציה שבה הוא מתקיים הוא מתחיל לפתח בתוכו את הניצוץ האלוקי ומשם האדם מתחיל לעורר בו את התשוקה לעולם האלוהות ומתחיל להתפלל להארת פנים, מבקש לעצמו ואומר שכמו שהקדוש ברוך הוא הוא מקור האור אני מבקש את פני ה׳,
"יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".
(במדבר פרק ו פסוקים כד-כו)
עכשיו שאדם מקבל את קרינת האור ואז האדם עצמו יוכל לשאת את הפנים שלו כי הם כמו פני לבנה, וכאן האדם עצמו הוא החזר האור שמקבל ממקור האור.
וכאן תפקידו של עם ישראל שרוצים לשאת את פני צלם האלוהים שבהם במלוא עוצמתו, זה מן הרצון להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, לייצר את התהליך הזה של נוכחות השם בעולם דרך ברכת הלבנה, דרך הנוכחות הזאת.
הלבנה כמקור שהוא בהגדרה מאור הקטן לא במובן שלsize , של גודל, אלא של אור והחזר אור. עכשיו אפשר להבין את המדרש שמדבר על שני המאורות כלומר שהבריאה של שני המאורות הללו היא שוויונית, זאת אומרת – שניהם אורות, שניהם מקור של אורות, ושהקדוש ברוך הוא אומר ללבנה אם את חושבת ששני מלכים לא יכולים לשמש בחדר אז לכי ומעטי את עצמך. אז זה צמצום אבל זה לא החזר של אור, האור שלו לא יונק מהאור שלו, נכון. גם אחרי הצמצום האור שלה של הלבנה הזאת הוא אור שעומד בפני עצמו וזה לוקח אותנו לאיזה מערכת יחסים אחרת לגמרי.
יש איכות של אור, איכות של טוב גם בלהיות מאור קטן וזה חידוש. כי בעולם שלנו כולנו רוצים להיות גדולים, נוכחים, אקטיבים, כן זה השדר של העולם אבל באופן מאוד מאוד עמוק כאילו אם אנחנו נחיה רק עם אנשים נוכחים אז אמרתי- לא יהיה שיח למשל. כלומר בכלל אדם שמלא מעצמו, או מציאות שהיא מלאה מעצמה ולא חסרה דבר היא בכלל לא יכולה להיות קשובה. עכשיו אם אנחנו לוקחים את התכונות האלה של הקשב, של הפניות דווקא, של הנוכחות האחרת, אני חושבת שזה אור בעולם.
עניין זה עמוק מאוד, ובפשטות אפשר לומר כי אכן מיעוט הלבנה מבטא את החסרון שישנו בבריאה, את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. וכל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר, אולם בינתיים יש חטאים שגורמים צער רב בעולם, כדי להפיג את הכאב ולתקן את החסרון, צווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה עניינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג צומחת התחלה חדשה. ולכן ראש חודש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, ויש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם יגאל מכל החסרונות, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלמות.
קידוש לבנה אומרת הגמרא (במסכת סנהדרין דף מ"ג עמוד א' ) בשם רבי ישמעאל כל האומר ברכה זאת בחידושה כאילו מקבל פני שכינה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרו בָּרָא שְׁחָקִים. וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. חק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם. שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשות רְצון קונֵיהֶם. פּועֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתו אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ. וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ ' מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים:
עכשיו שאנו מגלים את הלבנה בחידושה ולחשוב על התפילה "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות." ולראות איך אמונה צומחת בלילה ואיך הירח מביא לנו נחמה, נכון כשהוא מתחדש כל יום שהוא מתמלא זה עוד טיפה של נחמה. ולהסתכל על הירח לא כדי להתפלל אל הירח, אלא להתפלל אל השם דרך המראה הזה, דרך ההתגלות של ההתחדשות הזאת ולהתפלל על ההתחדשות של העולם, על הבריאות של העולם, על ההתחדשות של האדם, להבין שאנחנו לא בעולם שרק טבע שולט בו, אנחנו יצרנו זמן, של "החודש הזה לכם". דרך המגע הזה בלבנה אנחנו גם מבטיחים אולי לקדוש ברוך הוא- תן לנו חיים ערוכים, תן לנו חיים של שלום, תן לנו חיים של בריאות, תן לנו להיכנס לחודש הזה לטובה ולברכה ואנחנו ננסה שאור פני ה׳ שיתגלה דרכינו יוכל גם להאיר את כל העולם, זאת תפילה גדולה.
זמן כפרה ויום כיפור קטן
ראש חודש הוא זמן כפרה, כמו שאומרים בתפילת מוסף: "זמן כפרה לכל תולדותם", היו מקריבים בו שעיר חטאת לכפר.
ערב ראש חודש הוא זמן כפרה על החודש שעבר.
הלל בראש חודש
מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ש –אסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִקרא אֶת הַהַלֵּל:
הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַֽ֝לְל֗וּ אֶת־שֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃ רָ֖ם עַל־כׇּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְהֹוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃ מִ֭י כַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃ הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ׃ מְקִ֥ימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃ לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֗֝ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃ מֽוֹשִׁיבִ֨י ׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה הַֽלְלוּיָֽהּ׃
(תהילים קי״ג:א׳-ב׳)
בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז׃ הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקׇדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו׃ הַיָּ֣ם רָ֭אָה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מִלִּפְנֵ֣י אָ֭דוֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַעֲקֹֽב׃ הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם׃
(תהילים קי״ד:א׳-ב׳)
יְהֹוָה֮ זְכָרָ֢נוּ יְבָ֫רֵ֥ךְ יְ֭בָרֵךְ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל יְ֝בָרֵ֗ךְ אֶת־בֵּ֥ית אַהֲרֹֽן׃ יְ֭בָרֵךְ יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝קְּטַנִּ֗ים עִם־הַגְּדֹלִֽים׃ יֹסֵ֣ף יְהֹוָ֣ה עֲלֵיכֶ֑ם עֲ֝לֵיכֶ֗ם וְעַל־בְּנֵיכֶֽם׃ בְּרוּכִ֣ים אַ֭תֶּם לַיהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַיהֹוָ֑ה וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם׃ לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כׇּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה׃ וַאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ יָֽהּ׃
מָה־אָשִׁ֥יב לַיהֹוָ֑ה כׇּֽל־תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי׃ כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו׃ אָנָּ֣ה יְהֹוָה֮ כִּֽי־אֲנִ֢י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲנִי־עַ֭בְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמֽוֹסֵרָֽי׃ לְֽךָ־אֶ֭זְבַּח זֶ֣בַח תּוֹדָ֑ה וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ בְּחַצְר֤וֹת ׀ בֵּ֤ית יְהֹוָ֗ה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלִָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ׃
הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭הֹוָה כׇּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כׇּל־הָאֻמִּֽים׃ כִּ֥י גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶאֱמֶת־יְהֹוָ֥ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ׃
(תהילים קי״ז:א׳-ב׳)
הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃ כׇּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהֹוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃ עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִישׁוּעָ֗ה בְּאׇהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ יְמִ֣ין יְ֭הֹוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ לֹא־אָמ֥וּת כִּֽי־אֶחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃ יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃ פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָבֹא־בָ֗֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃ זֶה־הַשַּׁ֥עַר לַיהֹוָ֑ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃
א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃
אָנָּא יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א, אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א
אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא, אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃
בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
(תהילים קי״ח:א׳)
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה, לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, לִמְחִילַת חֵטְא, וְלִסְלִיחַת עָוֹן, בשנה מעוברת אומרים: וּלְכַפָּרַת פֶּשַׁע. וְיִהְיֶה רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה סוֹף וָקֵץ לכָל צָרוֹתֵינוּ, תְּחִלָּה וָרֹאשׁ לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ, כִּי בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָאֻמּוֹת בָּחַרְתָּ, וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ: בָּרוּךְ אַתָּה יוּהוּווּהוּ, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:
קורבן ראש חודש
בפרשת פנחס מתוארים הקורבנות אותם היו מקריבים בראש חודש (במדבר כח, יא – טו)
"ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים. ושלושה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לפר האחד ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד. עשרון עשרון סולת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד עולה ריח ניחוח אישה לה'. ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה. ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו"
בראש החודש אנו מגלים את הקדושה העליונה הנמצאת כאן, תחת הזמן. וכאשר עושים זאת יש להעלות הכל לה'. השבת הינה קדושה אלוקית מוחלטת, שלאדם אין יכולת לקבוע אותה. הקדושה של ראש חודש היא קדושה המתחברת לעולם המעשה, ולכן יש לשמור שקדושה זו לא תיפול לשפלות. לשם כך בא קורבן ראש החודש – לשמור על הקדושה. מהות הקורבנות השונים המוקרבים בראש חודש:
שני פרים: הפרים הם בהמה המשמשת לחרישה, סמל לעבודה קשה. הפר מסמל את הכוח המעשי. שני פרים כנגד שני ממדים שונים של הכח המעשי. מצד אחד שאיבה של כוחות החיים לתוך האדם, ומצד שני שילוח של כוחות החיים של האדם החוצה לכל תחומי החיים האחרים.
איל: האיל מסמל את ההתעוררות ואת התקווה. שכן יש צורך בהתעוררות על מנת שניתן יהיה להתחיל בעשייה.
שבעה כבשים: הכבשים מסמלים את המשכת כוחות החיים, וכולם עולה לה'.
ישנם שלושה גורמים: הכוח המעשי, ההתעוררות והמשכת כוחות החיים. בשבת אין צורך בקורבנות אלו כיון שהשבת היא קדושה אלוקית מוחלטת. אך כיון שקדושת ראש חודש מחוברת לעולם המעשה, עלינו להשתמש בכל דבר שניתן על מנת שלא נאבד את הקדושה לחיי העולם הזה.
המנחה: הכוח הצומח בא לידי ביטוי במנחה: שלושה עשרונים לפר, שניים לאיל ועשרון אחד לכבש. הכוח הצומח מתעורר על ידי המעשי של הפרים. שלושה עשרונים כנגד: קדושה פנימית, כוח כללי וכוח מתפרץ. לאיל לעומת זאת יש רק שני עשרונים, כיון שהתעוררות כוח החיים זקוקה לשמירה מהכוח השלילי, וכן לתוספת כוח חיובי. ולכל כבש יש רק עשרון אחד, כיון שהמשכת כוח החיים זקוקה לכוח מאחד של כל חלקי החיים יחד.
הנסכים: חצי ההין לפר, שליש ההין לאיל ורבע ההין לכבש. הנסכים עשויים יין שתפקידו לגרום לשמחה. גם בשמחה יש חלק גלוי וחלק נסתר. השמחה שיש במעשה היא רק חצי שמחה, כיון שאין בה את שמחת החכמה הנסתרת, ולכן עם הפר מביאים חצי הין. עם האיל מביאים רק שליש הין. כי באיל יש רק את כוח ההתעוררות ואין את הכוח המעשי ואין את החוכמה הנסתרת. ועם הכבש מביאים רק רביעית הין, כיון שיש שלושה חלקים שאינם שותפים בהמשכת כוחות החיים: השמחה הנסתרת, השמחה המעשית ושמחת ההתעוררות. יש רק את שמחת המשכת החיים בעולם הזה.
שעיר אחד לחטאת: השעיר מסמל את הכוח ההורס. יש צורך גם בכוח של הרס וחורבן על מנת לחדש את העולם. ללא כוח ההרס העולם לא היה משתנה והיה נשאר באותה צורה. לעיתים יש צורך במישהו שיהרוס על מנת לבנות דבר טוב יותר ומעולה יותר. בהסתכלות הפרטית נראה כאילו הוא גורם לצער, אך בחשבון הכללי הוא אינו גורם לצער אלא לשמחה.
סיום
בראש חודש קיים יסוד של ציפייה לגאולה. שמות החודשים כיום אינם עבריים, הם עלו מבבל. מקורם של שמות החודשים הוא בשמות של אלים בבליים. בתורה החודשים מכונים: הראשון, שני וכו' ליציאת מצרים. הרמב"ן מסביר שהסיבה ששינו את שמות החודשים היא על מנת לקיים את הפסוק: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם". (ירמיהו כ"ג, ז'-ח')
כלומר השמות של החודשים שונו לשמות בבליים, כיוון שנשאר רק הזיכרון של הגאולה מבבל, ואילו הזיכרון של גאולת מצרים נשכח. ומכאן יש ללמוד קל וחומר לגאולה שלנו שגם בעקבותיה ישכח זכר הגאולות הקודמות."
מאמרים נוספים ניתן לקרוא באתר האינטרנט הרשמי של הרב דוד איפרגן – הכוח הפנימי
