ראש חודש אלול התשפ"ד

״ראש חודש הוא שורשם של כל חגי ישראל שכן כל המועדים נקבעים על פי תחילת החודש. אומר הקב״ה  למשה רבנו:״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. (שמות פרק יב פסוק ב), ״מציאות בה מתחילה עצמאותכם״, והוא המפתח לקביעת המועדים. ״מועד״ מלשון ״מפגש״. אך שונה ממלאכי השרת הקבועים במלאכתם, נותנת התורה לעם ישראל את האחריות לקביעת המועד של המפגש: ״אשר תקבעו אתם״ ומעבירה את כובד האחריות מגורל שמימי לאחריות אישית ולאומית. מאז ועד היום אנו מציינים את הלוח העברי, שהוא נבדל ושונה מן הלוח השמשי. והוא הפך להיות מרכיב חשוב לזהות יהודית.

חודש אלול הוא החודש השישי במנין החודשים המתחיל בחודש ניסן. הוא החודש האחרון לפי מניין החודשים המתחיל בחודש תשרי. אבל במסורת היהודית הוא תמיד נתפס כחודש המבוא לשנה החדשה, חודש של הכנה, התבוננות פנימה, פשפוש במעשים והתחייבות אישית מחודשת לתיקון עצמי להתרוממות רוחנית.

כדי להבין את משמעותו המלאה של ראש חודש, ואת קדושתו ככלי להתפתחות רוחנית, מומלץ לעיין במאמר מקיף בנושא בקישור הזה: ראש חודש.

אלול – ימי רצון וחשבון נפש

ימי הרצון של חודש אלול הם ימי התבוננות וחשבון הנפש בכל תחומי החיים – בין אדם למקום ובין אדם לחברו. רק עם תשומת לב לפרטים הקטנים יכול אדם להכין את חייו כראוי לקראת האתגרים הגדולים והשנה החדשה הבאה עלינו לטובה. אדם בחודש אלול אמור לקיים בדיקה עצמית, היכן הוא עומד במערך הכללי של אני רוצה? איפה אני מונח? האם אני קרוב למקום שממנו יצאתי? או שמא אני קרוב יותר למקום שאליו אני הולך? מה המרחק? מהי הדרך? זאת העבודה בחודש אלול, התבוננות ותשובה. התבוננות פותחת אותנו למציאות חדשה של תשובה.

בחודש אלול עלינו לשים לב כי הרצון האלוקי התעורר בעקבות הרצון האנושי. המחילה והכפרה של הקב״ה שהינם מנת חלקם של ימים אלו. אמר הקב״ה לישראל: ״פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּפִתְחוֹ שֶׁל מַחַט וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם״, הכוונה שלרצון האלוקי הסולח ומוחל קדם הרצון האנושי המבקש סליחה ומחילה, ברגע שאנו פותחים את ליבנו לקבל תובנות שונות מהמוכר והידוע שמנהל אותנו ומכירים שהקב״ה משגיח ברמות נסתרות וברמות גלויות. הקדוש ברוך הוא חקק חוק ברצונו, שכל הפעולות והמעשים יעשו תמיד על ידי אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא – התעוררות שמלמטה, התעוררות שמגיעה מהאדם עצמו. דהיינו, כל שפע שמושפע מלמעלה מוכרח שתבוא איזו התעוררות של הרצון מלמטה כדי שהשפע ישפיע.

העולם הזה הוא עולם של מעשה. כל הרוחניות האדירה של עם ישראל חייבת תמיד להשתלשל עד הקצה התחתון של העשיה, והעשיה חייבת תמיד להיות מחוברת אל שורשיה הרוחניים, כפי שכתוב בחלום יעקב: ״וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה״ (בראשית פרק כח פסוק יב).

אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָא – התעוררות שמגיעה מהקב״ה, אדם עושה השתדלות באיזשהו עניין, ודרכה הקדוש ברוך הוא מתחיל להשפיע עליו שפע של ברכה מלמעלה, אותו שפע יורד בצינורות של המהות הערכית שבה הוא מתקיים. לכן חשוב לעשות עבודה על מערכת הערכים שלנו, ובמיוחד בימי חודש אלול הנפלאים. 

הרבה אנשים שרוצים לחולל איזה שינוי בחיים שלהם מפחדים לעשות את השינוי, כי מה יהיה? אלה אותם אנשים שחוו פגיעה, שנשארה בתודעה המודעת, או נזרקה לתודעה הלא מודעת. הם סומכים רק על עצמם, ולא מאפשרים כניסה לתודעות שהם מתקיימים דרכן לאף אדם. כאשר הם מתחילים לעשות עבודה על תנועת הערך שבתוכם, להעלות את הערך הנמוך לערך גבוה, אפילו צעד קטן מלמטה, הם זוכים להרבה עזרה מלמעלה.

חודש אלול הוא זמן של אחוד, שיקום ותיקון היחסים שבינינו לבין הבורא. המילה אלול עצמה היא ראשי תיבות של המשפט: ״אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי״, המתאר את האהבה הגדולה שבין הבורא לנבראיו, ואת האהבה הגדולה שאנחנו מחזירים לו.

עת רצון

בעקבות חטא העגל שהתרחש בי״ז בתמוז, התפלל משה רבינו 40 יום וביקש מהקב״ה לסלוח לעם ישראל על חטא העגל. הקב״ה שמע את תפלותיו: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ״. האנרגיה שנלקחה בגלל המעשה שלהם לא הוחזרה, והאחדות ששררה בין הקב״ה לעם ישראל לא חזרה לקדמותה. התפילות של משה רבנו הצילו את העם, אבל לא תקנו את הניתוק ולא חידשו את הקשר. מראש חודש אלול ועד יום כיפור, המשיך משה רבנו להתפלל, אבל לא עבור הסליחה, אלא עבור השבת המצב לקדמותו. הבורא הסכים, חידש את אהבתו, והעניק שוב לעם את כל נוכחותו. אלול הוא זמן הקירבה הזו, שנולדה מחדש. משה רבנו עורר בתפילותיו בחדש הזה את אנרגית החרטה והחזרה בתשובה שפתחה את הערוץ לתקון על כלל ישראל בכל הזמנים. 

אחרי הסליחה על חטא העגל היחסים בין הקב״ה לעם ישראל נותקו. מחודש אלול הקב״ה חזר להזרים תנועה שיש בה אהבה, לכן חדש אלול הוא כבר לא זמן של חרטה או תשובה, אלא זמן של תשוב אל ה׳. תשוב פירוש לחזור לזמן שלפני הצעד השגוי, לפני העבירה, לרגע שלא זוהם על ידי מציאות החטא. זהו סודו הגדול ביותר של אלול: אנו יכולים לנסוע חזרה בזמן לרגע שבו פגענו בעצמנו או באחרים, לעשות דברים באופן שונה, ובכך לחזר להווה באופן שלם לחלוטין, כשאנו חדשים לגמרי ומחוברים שוב לאור.

כאשר אנו בוחנים מחדש את הרצון האישי שלנו לקבל, זה מאפשר לנו לזרוע זרע חדש שיביא עתיד בלי תוצאת הכאב שגרמנו. בדרך זו אנו משנים את התודעה שלנו, ומתחדשים לגמרי.

כמובן שכדי לקבל את המתנה הזו יש תנאי: שהתודעה החדשה שרכשנו לא תאפשר לנו  לחזור שוב על המעשים השליליים שגרמו לניתוק בין עם ישראל לקב״ה, והכי חשוב, כפי שהקב״ה סלח לעם ישראל אנו צריכים לסלוח לעצמנו ולסובבים אותנו.

למה בכלל עם ישראל תוקעים בשופר בחודש אלול עד יום כיפור?

כיוון שביום זה עלה משה רבנו להר סיני לקבל את הלוחות השניים, וביום זה תקעו בשופר כדי לציין את יום עלייתו. ציון יום עלייתו של משה רבנו היה חשוב, כיוון שחטא העגל נגרם מחמת טעותו של עם ישראל בחישוב מספר הימים בהם משה רבינו שהה בהר סיני, בקבלת הלוחות הראשונים. כאשר משה רבינו לא הגיע ביום שעם ישראל סבור היה שהוא יגיע, עם ישראל איבד את שיווי משקלו הרוחני, ונכשל בחטא העגל. כדי שדבר זה לא ישנה, פרסמו את יום עלייתו של משה בתקיעת שופר. זכר לאותה תקיעה שבאה למנוע את עם ישראל מן החטא, גם אנו תוקעים בשופר בראש חודש אלול, מפני שיש בכוחו להזהיר את העם מלחטוא ולעורר את הרבים לעשות תשובה כפי שנאמר בספר עמוס: ״אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו״ (עמוס פרק ג׳ פסוק ו׳) (טור · אורח חיים · סימן תקפא – בפרקי רבי אליעזר – פרק מ״ו). 

קול השופר בחודש אלול מעניק לזמן הזה תחושה של דחיפות ודרמה. דברים קטנים לעולם אינם עניין גדול, אך חז״ל בחכמתם האדירה בחרו לעשות מחודש אלול עניין גדול. הדברים הקטנים בחיים, כאמור, מעצבים את גורלנו, את היחס שלנו לדברים, את היעדים שאנחנו קובעים לעצמנו.

הרמב״ם, כידוע, מדמה את קול השופר באלול לקריאת השכמה, אך הוא גם יותר מזה. זה הקול שמטלטל וגם מרגיע, מנחם וגם מאתגר. קול השופר משקף בדייקנות את התחושות שחודש אלול צריך לעורר בנו – אתגר, בחירת כיוון וצמיחה רוחנית. הוא מתחיל בקולות קצרים שהולכים ומתגברים עד שהם מגיעים לתקיעה ארוכה של שלווה ושביעות רצון.

הרצון כעיקרון מתקיים בשני רבדים שונים אך מאוחדים:
הרובד הראשון מתקיים בתוך הנשמה שלנו, שאף פעם לא התקלקלה ועם כל מה שנעשה היא תישאר טהורה: ״אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא״.
הרובד השני מתבטא בשאיפות ומעשים חיצוניים. אנו יכולים לחיות את חיינו במנותק מן הרובד הראשון.

מלך היוצא אל השדה

לפי דעתי העונש הגדול ביותר של האדם החוטא, שממנו אני מפחד יותר מכל העונשים שהוא עלול להיענש בהם, היא העובדה שהוא מתרחק מהקב״ה. ככל שאנו חוטאים, הולך ונערם על הנשמה ׳אבק׳ של אמונות שגויות הגורמות לנו לחיות במנותק ממנה. לחיות במנותק מן הנשמה, פירושו של דבר לחיות במנותק מהקב״ה; וככל שהאבק עבה יותר, באופן אוטומטי אנחנו מקבלים פחות חַיּוּת. כך מגיע האדם לחודש אלול ושכבה עבה מכסה אותו, ונשמתו לא מאירה – ואם כן מדוע שהוא יחזור פתאום בתשובה? איך הוא יתחיל את התהליך, וכבר אמרנו נחוצה כאן התערבותו של האדם בתהליך – אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא – התעוררות שמלמטה, כדי לעורר רחמי שמים – אִתְעָרוּתָא  דִּלְעֵילָא – התעוררות שמגיעה מהקב״ה.

לעזרתנו מגיע הוד קדושת אדמו״ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, אשר ממשיל את ההתגלות האלוקית בחודש אלול למלך היוצא אל השדה. משל למלך הנמצא בהיכל מלכותו ואין המוני העם יכולים להיכנס אליו ולדבר עמו; רק יחידי-סגולה ומובחרים זוכים להיכנס אליו. אבל כשהמלך יוצא מעיר הבירה אל השדה, יוצא אל העם, יכול ורשאי כל אדם לגשת אליו ולשוחח עמו; והמלך, מצידו, מקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות.

בחודש אלול הקב״ה הוא בבחינת מלך היוצא אל השדה. כל השנה כולה אין זה פשוט כל-כך להגיע אל הקב״ה. אדם הרוצה לעלות בהר ה׳ נדרש לזכך את עצמו, לקדש את גופו ונפשו, לעסוק בחסד, בעבודה על ערכים, בתורה ובתפילה, ורק אם הוא מגיע למדרגה גבוהה, הוא זוכה להתקרב מעט אל הקב״ה. הקב״ה דומה אז למלך הנמצא בארמונו, אשר לא כל אדם יכול להגיע אליו. אבל בחודש אלול הקב״ה יוצא אל ״השדה״, הוא יוצא אל העם. הוא מסיר את כל המחיצות וההגבלות ומאפשר לכל מי שרק רוצה בכך לגשת אליו, להתקרב אליו, לדבוק בו. והוא מקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות (לקוטי תורה פרשת ראה לב, א).

בחודש אלול הקב״ה עוקף את כל ׳האבק׳ הזה, פוגש את הנשמה ישירות, מצית אותה, וכל שכבות האבק נשרפות. וזה מאפשר לנו את החוויה המחודשת שנעלמה מאיתנו, שזה מפגש ישיר עם נשמתנו; לא בגלל שהקב״ה סלח לנו על חטאינו, אלא מפני שמשהו הדליק את הרצון הפנימי שהיה מוסתר עמוק בתוכנו.״