רֹאשׁ חוֹדֶּשׁ אַב התשפ"ג - הרב דוד איפרגן

״ רֹאשׁ חֹדֶשׁ – מְנַחֵם אָב – בסימן ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע״

נִפְתַּח אֶת הַמַּאֲמָר בְּפָסוּק הַמַּמְחִישׁ אֶת תְּפִיסַת הַמְּצִיאוּת בְּקֶשֶׁר לַזְּמַן: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (שְׁמוֹת פרק יב פסוקים א-ב)

פָּסוּק זֶה מְצַיֵּן אֶת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, שֶׁהוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּלוּחַ הָעִבְרִי, הַמְּשַׁמֵּשׁ מַרְכִּיב לַזֶּהוּת הַיְּהוּדִית. רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִקְבַּע עַל יַד הַסַּנְהֶדְרִין, מְקַדְּשִׁים אֶת הַלְּבָנָה וּבְהֶתְאֵם לְכָךְ אַף נִקְבָּעִים הַמּוֹעֲדִים. "מוֹעֵד" הוּא "מִפְגַּשׁ" מלשון הִתְוַעֲדוּת וּבוֹ אֵנֶרְגִּיָּה הַמְּאַפְשֶׁרֶת לָנוּ לְהִתְעַלּוֹת.

מִצְווֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ הִיא הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל נִצְטַוָּה בָּהּ כְּעַם, וְהִיא מְהַוָּה אֶת שָׁרְשָׁם שֶׁל כָּל הַיָּמִים טוֹבִים לְאֹרֶךְ הַשָּׁנָה.

לִפְנֵי שֶׁנַּרְחִיב אוֹדוֹת רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ וּמַשְׁמָעוּתוֹ, נִתְבּוֹנֵן בְּמֵמַד הַזְּמַן שֶׁעַל פִּיו אָנוּ חוֹשְׁבִים וּמִתְנַהֲלִים:

הזמן לעולם לא עוצר, ואין מושג כזה בזמן הווה קפוא, ולכן בכל פעם שאנו מדברים על ההווה הקפוא הכוונה שזה מתקיים בתודעתנו בלבד. אותו הווה מכיל בתוכו אירוע שלא מאפשר לנו להתקדם באותו מקטע של הזמן שמכיל את האירוע בלבד. אנו מכנים אותו הווה קפוא.

עָבָר – הוֹוֶה -עָתִיד מוּבָנִים בַּתּוֹדָעָה הָאִישִׁית וְהַקּוֹלֶקְטִיבִית שֶׁלָּנוּ, וְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, מְנַהֵל אִתָּם מַעֲרֶכֶת יְחָסִים.

אָנוּ סַקְרְנִים לִקְרַאת הֶעָתִיד וְהַמִּשְׁאָלוֹת וְהַתִּקְווֹת שֶׁלָּנוּ נְעוּצוֹת בּוֹ. יַחַד עִם זֹאת מִתְעוֹרֵר בָּנוּ חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַבִּלְתִּי יָדוּעַ.

אָנוּ מִתְרַפְּקִים עַל הֶעָבָר וּמִתְנַחֲמִים בּוֹ וּמֵאִידָךְ הוּא יָכוֹל לְתַעְתֵּעַ וְלִתְקֹעַ אוֹתָנוּ בַּהוֹוֶה הַקָּפוּא בתודעתנו עקב אירוע שעברנו. אֵיךְ אָנוּ אֲמוּרִים לְהִתְנַהֵל בִּזְמַן הַמֵּכִיל בתוכו תדרים בעלי שני אירועים שונים.

הראשון אירוע שעברנו שמחזק את התנועה הרגשית שלנו, ומאפשר תנועה במרחב התודעתי-הווה אותנטי.

והשני אירוע שעברנו שמחליש את התנועה הרגשית שלנו, שלא מאפשר תנועה, ומשאיר אותנו בתודעתנו בהווה קפוא. ושניהם נעים תוך כדי תנועה על אותו ציר הזמן, שבתוכו מתנהלים אירועים משמחים שמחזקים את התנועה הרגשית שלנו, ומנגד אירועים שמחלישים את התנועה הרגשית שלנו.

הַתַּרְבּוּת בָּהּ אָנוּ חַיִּים מַעֲנִיקָה מַשְׁמָעוּת וּמִשְׁקָל לַמֵּמַד הַזְּמַן אַךְ לָנוּ יֵשׁ אֶת הַזְּכוּת לֹא לִהְיוֹת כְּבוּלִים אֵלָיו. לְאַפְשֵׁר לְעַצְמֵנוּ חֵרוּת וְלָתֵת מַשְׁמָעוּת לִזְמַן, מִתּוֹךְ שִׁחְרוּר שֶׁל הַהֲגַנּוֹת שֶׁיָּצַרְנוּ סְבִיבוֹ.

לָמָּה כָּל כָּךְ חָשׁוּב לִהְיוֹת חָפְשִׁיִּים מִתַּכְתִּיב הַזְּמַן?, כפי שהסברנו הַזְּמַן מְתַעְתֵּעַ בְּנוֹ: הַהוֹוֶה הוּא נְקֻדָּה בְּרֶצֶף הַזְּמַן, הַמְּמֻקֶּמֶת בֵּין עָבָר לֶעָתִיד. הַהוֹוֶה הָיָה לִפְנֵי רֶגַע עָתִיד וְעוֹד רֶגַע הוּא יִהְיֶה עָבַר.

מָה הָעַיִן שֶׁלָּנוּ תִּקְלֹט אִם נְמַקֵּם עַל צִיר גְּרָפִי, נְקֻדָּה נְטוּלַת מֵמַד, לְלֹא אֹרֶךְ, רֹחַב וְגֹבַהּ?!, כָּךְ זֶה גַּם בַּהוֹוֶה. אִם נַנִּיחַ אוֹתוֹ בְּצִיר הַזְּמַן שֶׁנָּע לְלֹא הֶרֶף. עַד שֶׁהַמֹּחַ שֶׁלָּנוּ יִקְלֹט מָה קוֹרֶה בִּנְקֻדַּת הַהוֹוֶה, הוּא יַהֲפֹךְ כְּבָר לֶעָבָר.

אָנוּ מְבִינִים את מֻשַּׂג הַזְּמַן שהוא אֵינוֹ מְתֻחָם וְהַגְּבוּלוֹת שֶׁלּוֹ נָעִים מִזְּמַן לִזְמַן.

כָּאן נִכְנַס לַתְּמוּנָה רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ שֶׁתַּפְקִידוֹ לִיצֹר שִׁנּוּי בְּמִבְנִים הַחֲוָיָתִיִּים. הַמִּבְנִים הֶחְוִיתִים הָעֲטוּפִים בְּמַחֲשָׁבוֹת, רְגָשׁוֹת וּתְחוּשׁוֹת, הַנִּשְׁלָטִים עַל יְדֵי הַזְּמַן בתודעתנו אוֹתָם אָנוּ בָּאִים לְשַׁחְרֵר. הֶעָבָר – יוֹצֵר לָנוּ מַצָּב שֶׁל עַצְמִי כּוֹזֵב הַמַּרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעַצְמִי הָאוֹתֶנְטִי שֶׁלּוֹ.

עַצְמִי כּוֹזֵב: מתייחס לאדם המפתח זהות בדויה שתתאים את עצמה לסביבה ,על ידי כך שהאדם מתאים את צרכיו אל הסביבה, במקום שהסביבה תתאים עצמה לצרכיו, על מנת שלא להיקלע לקונפליקט או מתחים עם הסביבה.

הָעַצְמִי אוֹתֶנְטִי: מתייחס לאדם המפתח זהות סובייקטיבית ואותנטית, העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן ספונטני, יצירתי וחיוני, הבונה את האישיות הבריאה.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר"

סֵפֶר בְּרֵאשִׁית פֻּתַּח בְּתֵאוּר הַבְּרִיאָה שָׁם אָנוּ פּוֹגְשִׁים לָרִאשׁוֹנָה זְמַנִּים וּמְקוֹמוֹת: ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד״. (הראשית פרק א פסוק ה)

הַמַּבּוּל ומְשַׁבֵּשׁ אֶת הַטֶּבַע אֶלָּא שֶׁאַחֲרָיו מַחֲזִיר ה' אֶת הַסֵּדֶר אֶל כַּנּוֹ, וְכָךְ נֶאֱמַר: ״עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״. (בראשית פרק ח פסוק כב) נוֹצַר עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִיתְמוּס מַעְגָּלִי: זֶרַע וְקָצִיר, קֹר וְחֹם ,וְקַיִץ וְחֹרֶף יוֹם וָלַיְלָה – לְכָל עֵת, כָּל דָּבָר בִּזְמַנּוֹ. וְזוֹהִי הַמְּצִיאוּת הַטִּבְעִית שֶׁל הָעוֹלָם. הַטֶּבַע מַכְתִּיב לְאָדָם אֶת הִתְנַהֲגוּתוֹ בַּזְּמַן, בְּהֶתְאֵם לִזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ וּשְׁקִיעָתָהּ, בְּהֶתְאֵם לְעוֹנוֹת הַשָּׁנָה. כַּמּוּבָן שֶׁגַּם הַשַּׁבָּת שַׁיֶּכֶת לַמַּחֲזוֹרִיּוּת הַזּוֹ: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אָתוֹ״. (בראשית פרק ב פסוקים א-ד)

מְחֻמָּשׁ בְּרֵאשִׁית אָנוּ חוֹזְרִים לְחֻמַּשׁ שְׁמוֹת וּבוֹ הַתֵּאוּר עַל הַשִּׁעְבּוּד שֶׁעִם יִשְׂרָאֵל חַוָּה בְּמִצְרַיִם. הַשִּׁעְבּוּד מְחַדֵּד אֶת הַתּוֹדָעָה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין רְצוֹנָם בְּגַן תּוֹדַעַת הָאַחֵר שֶׁמְּקוֹרוֹ מֵהָעַמִּים כְּדֻגְמַת מִצְרַיִם. תּוֹדָעָה חֲדָשָׁה זוֹ הִיא הַמּוֹצִיאָה אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם; ״וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה״. (שְׁמוֹת פרק ב פסוק כג)

מִתּוֹךְ כָּךְ מִתְגַּלֶּה ה' לְמֹשֶׁה וּמְצַוֶּה אוֹתוֹ דָּבָר יִחוּדִי לְעַם יִשְׂרָאֵל: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״ (שמות פרק ב פסוק יב)

הָאָדָם חַי מֵאוֹת וְאַלְפֵי שָׁנִים בְּרוּטִינָה שֶׁל קַיִץ וְחֹרֶף שֶׁל יוֹם וָלַיְלָה פִּתְאוֹם עוֹצְרִים אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ רֶגַע! עָצוּר אֶת שִׁגְרַת הַיּוֹם יוֹם, תָּרִים תָּ'רֹאשׁ, תִּסְתַּכֵּל אֶל הַלְּבָנָה וְתַפְנִים יֵשׁ מַעֲרֶכֶת חֲדָשָׁה שֶׁל סְפִירַת הַזְּמַן. הַזְּמַן יִמָּדֵד מִכָּאן וָאֵילָךְ בְּמַתְכֹּנֶת חֲדָשָׁה שֶׁהִיא לֹא תְּלוּיָה בְּאֵנֶרְגִּיָּה שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא בְּהוֹפָעָתָהּ וְהִסְתַּלְּקוּתָהּ שֶׁל הַלְּבָנָה. תִּנְשֹׁם וְתַפְנִים אֶת מַהוּת הַחֹדֶשׁ!

קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וּקְבִיעַת הַמּוֹעֲדִים בִּידֵי עַם יִשְׂרָאֵל, יוֹצֶרֶת מְצִיאוּת שֶׁל מְעֹרָבוּת אַקְטִיבִית שֶׁל הָאָדָם בְּתוֹךְ מְצִיאוּת קוֹסְמִית, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהַמַּלְאָכִים יוֹצְאִים כְּנֶגְדָּהּ. וְכָךְ נֶאֱמַר בְּמִדְרָשׁ רַבָּה:

״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״ אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אֵימָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת שֶׁכֵּן כנאמר בדניאל: ״בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא -בִּגְזֵרַת מַלְאָכִים הַדָּבָר), (דָּנִיאֵל פרק ד פסוק יד) אָמַר לָהֶם אָנוּ וְאַתֶּם נַסְכִּים עַל מָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל גָּמְרֵן וּמֵעֲבַרְיָן אֶת הַשָּׁנָה״. הַתְּפִיסָה שֶׁל הַמַּלְאָכִים הִיא שֶׁדְּבָרִים עִלָּאִיִּים נִקְבָּעִים עַל יָדָם וּכְשה' נוֹתֵן בִּידֵי הָאָדָם אֶת הַזְּכוּת לִהְיוֹת שֻׁתָּף בִּדְבָרִים שֶׁכָּאֵלֶּה אֵינָם מְוַתְּרִים בְּקַלּוּת.

דֻּגְמָה נוֹסֶפֶת לַמִּדְרָשׁ הַמְּתָאֵר אֶת הַמַּאֲבָק בֵּין הַמַּלְאָכִים לִבְנֵי אָדָם:
"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מָה לִילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ"?
הֵשִׁיב לָהֶם: "לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא".
אָמְרוּ לְפָנָיו: "חֲמוּדָה גְּנוּזָה, שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְבָשָׂר וָדָם? מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ"?
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: "הֶחְזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה".
אָמַר לְפָנָיו: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בַּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם".
הֵשִׁיב לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "אָחוּז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי וְהֶחְזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה".
עָשָׂה מֹשֶׁה רבינו כָּךְ, נַעֲנָה וְאָמַר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי, מָה כָּתוּב בָּהּ? אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וְאִלּוּ אַתֶּם, הַמַּלְאָכִים, לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? הַאִם לְפַרְעֹה אַתֶּם הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה מָה תְּהֵא לָכֶם?
"עוֹד נֶאֱמַר בָּהּ: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְכִי בֵּין עַמִּים אַתֶּם שְׁרוּיִים וּצְרִיכִים לְאַזְהָרָה זוֹ?
"וְעוֹד נֶאֱמַר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. הַאִם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה שֶׁעֲלֵיכֶם לִשְׁבּוֹת?
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ – אָב וְאִם יֵשׁ לָכֶם? "לֹא תִּרְצַח, לֹא תִּנְאַף, לֹא תִּגְנֹב – וְכִי קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרַע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם"?
מִיָּד הוֹדוּ הַמַּלְאָכִים לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּי טוֹב עָשָׂה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהֶעֱנִיקוּ לוֹ, לְמֹשֶׁה, מַתָּנוֹת". (מַסֶּכֶת שַׁבָּת דַּף פַּח)

בַּמִּדְרָשׁ הָרִאשׁוֹן, ה' מֵגִיב לַמַּלְאָכִים הַמִּתְקוֹמְמִים בְּעוֹד שֶׁבְּמִדְרַשׁ הַשֵּׁנִי, ה' נוֹתֵן לְמֹשֶׁה רבינו אֶת זְכוּת הַתְּגוּבָה. אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהִתְפַּעֵל מִמַּעֲמָדוֹ שֶׁל הָאָדָם. אֵיזוֹ עָצְמָה ה' מַפְקִיד בְּיָדֵנוּ!
'אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי וְאַתֶּם נַסְכִּים עַל מָה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל גּוֹמְרִים ו-מַעֲבָרִים אֶת הַשָּׁנָה' -כְּלוֹמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ יַחַד עִם הַמַּלְאָכִים לַדַּרְגָּה שֶׁמִּתַּחַת לָאָדָם.

וְעוֹד בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, יֶשְׁנוֹ סִפּוּר יָדוּעַ לְמַדַּי בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁנֶּחְלְקוּ בְּדֵעוֹתֵיהֶם מָתַי הָיָה זְמַן הַמּוֹלָד שֶׁל חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי? מַדּוּעַ נִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה דַּוְקָא עַל חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי? כֵּיוָן שֶׁקְּבִיעַת רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ מַשְׁפִּיעָה עַל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל בִּי' בְּתִשְׁרֵי. וְאָז לְפִי שִׁיטַת הָאֶחָד זֶה יִהְיֶה יוֹם קָדוֹשׁ וּלְפִי שִׁיטַת הָאַחֵר זֶה יִהְיֶה יוֹם חוֹל. הֵם אֵינָם מַצְלִיחִים לְהַגִּיעַ לְעֵמֶק הַשָּׁוֶה וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּסַּמְכוּת שֶׁלּוֹ כְּדֵי לְצֶוֶת עַל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לָבוֹא בְּמַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיוֹם שֶׁעַל פִּיו חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים. זֹאת אוֹמֶרֶת כְּאִלּוּ לְחַלֵּל אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים, לְשִׁיטָתוֹ.

'שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ, שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבַמָּעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנְךָ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֶצֶר. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי לִלְמֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל – עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם״ (וַיִּקְרָא פרק כג פסוק ד) בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ.[מִשְׁנָה רֹאשׁ הַשָּׁנָה פרק ב משנה ט] רַבִּי עֲקִיבָא מַזְכִּיר, כִּבְיָכוֹל, לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהַסַּמְכוּת לִקְבִיעַת הַמּוֹעֲדִים נְתוּנָה בִּידֵי בֵּית הַדִּין וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נֶאֱלַץ לְהִכָּנַע לְסַמְכוּתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, לַמְרוֹת שֶׁלֹּא הִסְכִּים עִמּוֹ בִּקְבִיעַת הַזְּמַן. לִכְאוֹרָה, הַמַּלְאָכִים צָדְקוּ בְּהִתְנַגְּדוּתָם לָתֵת בְּיַד הָאָדָם הַחְלָטוֹת הָרוֹת גּוֹרָל. אָכֵן אֵין בְּיָדֵנוּ אֶת הַיְּכֹלֶת הַמֻּחְלֶטֶת לְבָרֵר מָה הָאֱמֶת וּמָה הַצֶּדֶק אֶלָּא שֶׁאָז בָּא רַבִּי עֲקִיבָא לְעֶזְרָתֵנוּ. עִם עֵינַי רֶנְטְגֶּן וּפְנִימִיּוֹת הַתּוֹרָה וּמַזְכִּיר לָנוּ: ״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם״. (וַיִּקְרָא פרק כג פסוק ד) רבי עקיבה מַשְׁמִיט אֶת תְּנוּעַת הַחוֹלֵם מֵהַמִּלָּה אוֹתָם וְהוֹפֵךְ אוֹתָהּ לְאִתָּם. שִׁנּוּי הַתְּנוּעָה מְשַׁנָּה אֶת הַמַּשְׁמָעוּת וְהוֹפֵךְ אוֹתָהּ לְהוֹרָאָה.

אַתֶּם תִּקְרְאוּ-תִּקְבְּעוּ אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, בֵּין בִּזְמַנָּן וּבֵין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן, וְכָל יִשְׂרָאֵל יְקַבְּלוּ אֶת סַמְכוּת בֵּית הַדִּין. וְכָאן הַנְּקֻדָּה הֲכִי סוֹעֶרֶת בְּסֻגְיַת הַזְּמַן, בֵּין הַזְּמַן הַסּוּבְּיֶקְטִיבִי לַזְּמַן הָאוֹבְּיֶקְטִיבִי.

זְמַן אוֹבְּיֶקְטִיבִי מִתְקַיֵּם בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית: ״עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה–לֹא יִשְׁבֹּתוּ״. (בראשית פרק ח פסוק כב)
זְמַן סוּבְּיֶקְטִיבִי: זֶהוּ זְמַן יְהוּדִי-עִבְרִי שֶׁרוֹכֵב עַל הַזְּמַן הַטִּבְעִי.

עִבּוּר הַשָּׁנָה

עַל מְנַת שֶׁתִּוָּצֵר הַתְאָמָה בֵּין חג הפֶּסַח לְחֹדֶשׁ הָאָבִיב, בֵּית הַדִּין נִדְרָשׁ לְעֵבֶר אֶת הַשָּׁנָה בְּכָל כַּמָּה שָׁנִים. מַהוּ עִבּוּר הַשָּׁנָה וּלְצֹרֶךְ מָה נוֹעַד?
הַשֶּׁמֶשׁ, כַּדּוּר הָאָרֶץ וְהַיָּרֵחַ נָעִים כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, וְאֵין קֶשֶׁר סִינְכְּרוֹנִי בֵּינֵיהֶם.

בּוֹאוּ נְפָרֵט:
הַשֶּׁמֶשׁ מִסְתּוֹבֶבֶת סְבִיב כַּדּוּר הָאָרֶץ (אוֹ כַּדּוּר הָאָרֶץ סְבִיב הַשֶּׁמֶשׁ, זֶה בֶּאֱמֶת לֹא מְשַׁנֶּה כָּרֶגַע) בְּמֶשֶׁךְ 365 יְמָמוֹת וְעוֹד כַּמָּה דַּקּוֹת, כְּלוֹמַר כַּדּוּר הָאָרֶץ מִסְתּוֹבֵב סְבִיב הַצִּיר שֶׁל עַצְמוֹ 365 פַּעַם וְאָז הוּא חוֹזֵר לְאוֹתָהּ נְקֻדָּה שֶׁהָיָה בָּהּ בַּתְּחִלָּה. (וְשׁוּב, מִבְּחִינָה אַסְטְרוֹנוֹמִית אֵין נְקֻדָּה כָּזוֹ, אֲבָל נַגִּיד…)
הַיָּרֵחַ לְעֻמַּת זֹאת, מִסְתּוֹבֵב סְבִיב כַּדּוּר הָאָרֶץ מַשְׁלִים סִבּוּב שָׁלֵם בְּמֶשֶׁךְ 29 וָחֵצִי יוֹם, וְעוֹד כַּמָּה דַּקּוֹת.

אָז אֵיךְ נַחֲלִיט מַהִי שָׁנָה?
הַיְּהוּדִים מְקַיְּמִים לוּחַ מְשֻׁלָּב. הַשָּׁנִים נִקְבָּעוֹת עַל יְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְהֶחֳדָשִׁים עַל יְדֵי הַיָּרֵחַ. (בְּכָל פַּעַם שֶׁהַיָּרֵחַ "נוֹלַד" מַתְחִיל חֹדֶשׁ) אֲבָל כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְמַעְלָה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לֹא תֵּאֲמוּ בֵּינֵיהֶם אֶת מֶשֶׁךְ הַסִּבּוּבִים, לָכֵן צָרִיךְ לְהִתְעָרֵב עַל מְנַת לְתָאֵם בֵּינֵיהֶם.

נְקֻדַּת הַמּוֹצָא בַּיַּהֲדוּת הִיא כְּפוּלָה:
א. חַג פֶּסַח חַיָּב לָחוּל בָּאָבִיב, וְחַג הַסֻּכּוֹת בַּסְּתָו.
ב. הַחַגִּים פֶּסַח וְסֻכּוֹת חַיָּבִים לָחוּל בַּיּוֹם שֶׁהַיָּרֵחַ מָלֵא (בְּדִיּוּק אֶמְצַע הַחֹדֶשׁ הָעִבְרִי).לְסִכּוּם: שָׁנָה שֶׁל 12 חָדְשֵׁי לְבָנָה הִיא קְצָרָה יוֹתֵר מִשְּׁנַת חַמָּה, וְאִם אֲנַחְנוּ רוֹצִים שֶׁפֶּסַח יָחוּל בָּאָבִיב עָלֵינוּ לְהוֹסִיף חֹדֶשׁ נוֹסָף מִדֵּי פַּעַם בְּסוֹף הַחֹרֶף, עַל מְנַת "לִדְחֹף" אֶת פֶּסַח לָאָבִיב.

לָכֵן מְעַבְּרִים אֶת הַחֹדֶשׁ כְּדֵי לְיַצֵּר אִזּוּן בֵּין הַשָּׁנָה הָאוֹבְּיֶקְטִיבִית וְהַשָּׁנָה הַסּוּבְּיֶקְטִיבִית.

מִי עוֹשֶׂה זֹאת? אַתֶּם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲבִיר אֶת הָאַחְרָיוּת עַל הַמּוֹעֲדִים לָאָדָם, אַתֶּם תַּגִּידוּ לִי מָתַי לַחְגֹּג אִתְּכֶם. הָאַחְרָיוּת מִגּוֹרָל שֶׁמִּיֵּמִי לְאַחְרָיוּת אִישִׁית וּלְאֻמִּית נְתוּנָה בְּיָדֵינוּ.

תיקון קטרוג הלבנה
ר' שמעון בן פזי רמי השליך-הראה סתירה.
כתיב [נאמר]: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, וכתיב [ונאמר]: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים". (בראשית פרק א פסוק טז), הרי שאחד מהם קטן! אלא כך היה המעשה: בתחילה נעשו השמש והירח שניהם גדולים, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? ומוכרח הדבר שיהיה סדר דרגות של ראשון ושני לו! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, ואז לא יהיו שנים משתמשים בכתר אחד!

אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה כדי לפייסה: לכי ומשול ביום ובלילה, שתאירי לא רק בלילה אלא גם ביום, כשהשמש מאירה. אמרה ליה [לו]: מאי רבותיה [מה גדולתו] של דבר זה? דשרגא בטיהרא מאי אהני-[נר בצהרים מה מועיל]? אמר לה: זיל [לכי], לימנו [ימנו] בך ישראל ימים ושנים, ובכך תהא חשיבותך. אמרה ליה [לו]: יומא נמי [השמש גם כן], אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא [שלא ימנו בו תקופות], דכתיב [שנאמר]: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים". (בראשית פרק א פסוק יד)

דחזייה דלא קא מיתבא דעתה [ראה אותה שאין דעתה מתיישבת], אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר [וזהו שאמר] ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש משאר שעירי חטאת בפרשת קרבנות המועדים, שנאמר בו: "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַיהוָה, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה, וְנִסְכּוֹ" (במדבר פרק כח פסוק טו) אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. (מסכת חולין דף ס עמוד ב)

הסבר על המדרש
עכשיו ננסה להתעמק במדרש ולהבין מה אנחנו אמורים ללמוד ממדרש אגדה זה, ראשית ברור המדרש מדבר על אנשים הוא לא באמת אומר משהו על המאורות. הלבנה מתריעה בעצם על השוויון, כלומר היא אומרת נורא נורא קשה לפעול בשוויון, לפעול בדו כזה שהדו הזה הוא שווה אז בוא נעשה משהו. עכשיו הפתרון שהקדוש ברוך הוא נתן זה שאחד התמעט. כלומר שתהיה היררכיה ביניהם, זה היררכיה שהיא מובנית בעולם, אנחנו מרגישים אותה על כל צעד ושעל. וההיררכיה הזאת היא מאוד מאוד קשה, למה שמישהו יהיה שווה יותר ומישהו שווה פחות? זה מאוד מאוד מסעיר את הלבנה וזה מלווה עם תחושה של עוול, אבל בסוף התהליך הלבנה מבינה שהיא באמת אחרת מהחמה ורק עכשיו היא משחררת את המרירות שהיא מובנת לנו כבני אדם והיא גם כנראה מובנת לקדוש ברוך הוא שאומר תביאו עלי כפרה, כלומר הצהרתי פה מציאות שהיא באמת מציאות מסובכת מאוד לחיות איתה,

עדיין בתוך הקטנות הזאת שנוצרות יש איזה שהן איכויות שהן איכויות הקשורות אולי גם לראש חודש. הדבר אולי הכי משמעותי פה זה שאנחנו יודעים שהשמש היא מאוד סטטית. השמש שולטת ביום, היא תמיד באותו גודל, כאילו לעינינו כמובן, זה בעינינו. יש בה משהו מאוד ברור בנוכחות של השמש. הנוכחות של הירח בעולם היא דבר הרבה הרבה יותר דינמי, רגע זה מן בננה כזאת קטנטונת אם בכלל ורגע אחר כך או שבועיים אחר כך במלואו מעיר. והדבר הזה, הדינמיות הזאת כשלפעמים היא קטנה ולפעמים היא גדולה היא דבר מאוד מאוד משמעותי לאיכות שהיא מייצרת. זה העיקר, הרבה פעמים הגדולים אין להם המון דינמיות בתוכם.

אדם שנמצא בתפקיד מאוד מאוד גבוה , אותה תפיסת מציאות-מלך אסור ברהטים, גורמת לאדם להיות בעל אחריות, ולצערנו כל הזמן הוא מחזיק באחריות עד שהאחריות עצמה מכריעה אותו. העמדה הכאילו היותר קטנה היא עמדה הרבה הרבה יותר דינמית, היא עמדה שיכולה לקחת אחריות אבל בנוכחות של קשב, נוכחות פחות אקטיבית יותר פסיבית אבל גם כזאת שמאפשרת למשל שיח. כי שיש שיח אז אחד מדבר והשני שותק אחרת לא יהיה.

כפי שבטבע אור הלבנה גדל וקטן ביחס לאור אותו היא מקבלת מהשמש, כך גם הצלחתו של עם ישראל תלויה באור אותו הוא מקבל מאלוהים. כאשר עם ישראל עושה רצון ה', הוא זוכה לגילוי פנים, והאור אותו מגלה עליו ה' מאיר דרכו לעולם כולו. בכלל הקשר של עם ישראל והלבנה או בכלל על המקום של הלבנה בעולם שלנו, זה בערך כמו האור והחזר האור. זאת אומרת השמש היא האור, הירח זה מקבל האור ועכשיו אדם שנולד בצלם אלוהים אותו אדם חי בתודעה שהוא לעולם לא האור עצמו אלא שהוא רק איזה שהוא החזר אור. ורק שהאדם מבין את הסיטואציה שבה הוא מתקיים הוא מתחיל לפתח בתוכו את הניצוץ האלוקי ומשם האדם מתחיל לעורר בו את התשוקה לעולם האלוהות ומתחיל להתפלל להארת פנים, מבקש לעצמו ואומר שכמו שהקדוש ברוך הוא הוא מקור האור אני מבקש את פני ה׳: "יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". (במדבר פרק ו פסוקים כד-כו)

שאדם מקבל את קרינת האור, צריך שתהיה בו המסוגלות לשאת את הפנים שלו כי הם כמו פני לבנה, וכאן האדם עצמו הוא החזר האור שמקבל ממקור האור.
למעשה זה תפקידו של עם ישראל שרוצים לשאת את פני צלם האלוהים שבהם במלוא עוצמתו, זה מן הרצון להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, לייצר את התהליך הזה של נוכחות השם בעולם דרך ברכת הלבנה, דרך הנוכחות הזאת.

הלבנה כמקור שהוא בהגדרה מאור הקטן לא במובן של size, של גודל, אלא של אור והחזר אור. עכשיו אפשר להבין את המדרש שמדבר על שני המאורות כלומר שהבריאה של שני המאורות הללו היא שוויונית, זאת אומרת – שניהם אורות, שניהם מקור של אורות, ושהקדוש ברוך הוא אומר ללבנה אם את חושבת ששני מלכים לא יכולים לשמש בחדר אז לכי ומעטי את עצמך. אז זה צמצום אבל זה לא החזר של אור, האור שלו לא יונק מהאור שלו, נכון. גם אחרי הצמצום האור שלה של הלבנה הזאת הוא אור שעומד בפני עצמו וזה לוקח אותנו לאיזה מערכת יחסים אחרת לגמרי.

״שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'״. (איכה פרק ב פסוק יט)
יש איכות של אור, איכות של טוב גם בלהיות מאור קטן וזה חידוש. כי בעולם שלנו כולנו רוצים להיות גדולים, נוכחים, אקטיבים, כן זה השדר של העולם אבל באופן מאוד מאוד עמוק כאילו אם אנחנו נחיה רק עם אנשים נוכחים אז לא באמת יהיה שיח. כלומר בכלל אדם שמלא מעצמו, או מציאות שהיא מלאה מעצמה ולא חסרה דבר היא בכלל לא יכולה להיות קשובה. עכשיו אם אנחנו לוקחים את התכונות האלה של הקשב, של הפניות דווקא, של הנוכחות האחרת, וזה האור האמיתי שהעולם יזכה לחוות .

עניין זה עמוק מאוד, ובפשטות אפשר לומר כי אכן מיעוט הלבנה מבטא את החיסרון שישנו בבריאה, את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. וכל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר, אולם בינתיים יש חטאים שגורמים צער רב בעולם, כדי להפיג את הכאב ולתקן את החיסרון, צווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה עניינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג צומחת התחלה חדשה. ולכן ראש חודש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, ויש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם יגאל מכל החסרונות, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלמות. הסיבה האדם והירח חטאו בה העצמיות, ופזילה לנעשה מחוצה להם. עניינם של עם ישראל הוא בתיקון החטא, ובהחזרת העולם אל עצמיותו ומקוריות. תיקון זה החל ביציאת מצרים, והגיע לשיאו בשעת מתן תורה: ״וְהַלֻּחֹת–מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא–חָרוּת, עַל- הַלֻּחֹת״. (שמות פרק לב פסוק טז)

״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק כה פסוק נה)

דרך פסוקים אלו מלמד אותנו רבי יהודה הלוי על עבדות וביטול העצמיות בספרו הכוזרי, גם הזמן הוא עבד לה', ולכן במקום להיות משועבד לזמן שגם הוא עבד בעצמו, יש להיות עבד ישירות לה'. העבדות לזמן פירושה שיעבוד למקרים שאדם לא מסוגל לשחרר אותם מהעצמי שלו, והוא מתחיל להתהלך בארץ דרכם. ״עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי״.

זמן קידוש לבנה
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנוּ אֶת תַּפְקִידָם, שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֵיהֶם, פּוֹעֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת, וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ, עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן, שֶׁגַּם הֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים:

עכשיו שאנו מגלים את הלבנה בחידושה ולחשוב על התפילה ״להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות״. ולראות איך אמונה צומחת בלילה ואיך הירח מביא לנו נחמה, נכון כשהוא מתחדש כל יום שהוא מתמלא זה עוד טיפה של נחמה. ולהסתכל על הירח לא כדי להתפלל אל הירח, אלא להתפלל אל השם דרך המראה הזה, דרך ההתגלות של ההתחדשות הזאת ולהתפלל על ההתחדשות של העולם, על הבריאות של העולם, על ההתחדשות של האדם, להבין שאנחנו לא בעולם שרק טבע שולט בו, אנחנו יצרנו זמן, של ״החודש הזה לכם״. דרך המגע הזה בלבנה אנחנו גם מבטיחים אולי לקדוש ברוך הוא- תן לנו חיים ערוכים, תן לנו חיים של שלום, תן לנו חיים של בריאות, תן לנו להיכנס לחודש הזה לטובה ולברכה ואנחנו ננסה שאור פני ה׳ שיתגלה דרכינו יוכל גם להאיר את כל העולם, זאת תפילה גדולה.

י"ב צירופי הַ-וָ-יָ-הַ ברוך הוא- ״בִּטְחוּ בַיהוָה, עֲדֵי-עַד: כִּי בְּיָהּ יְהוָה, צוּר עוֹלָמִים״. (ישעיה פרק כו פסוק ד) מפסוק זה למדו חז"ל, שכל המבנים הרוחניים בעלי מודעות לתהליכים, המתקיימים בעולם הפנימי של האדם עצמו, אשר משויכים לשנים עשר חודשי השנה. מתמלאים מ-י"ב צירופי הַ-וָ-יָ-הַ ברוך הוא, ובכל ראש חודש מאיר ומופיע בו צירוף אחד מצירופי הַ-וָ-יָ-הַ לפי תכונתו. העולם הוא אותו עולם, אך המוטיבציה לבריאתו השתנתה בהתאם לצירוף האותיות, ולמרות הקביעוּת הידועה מראש יש לנו יכולת השפעה רבה על הצורה שבה מתבטאת התכונה של כל חודש. התנהגות של החודש תהיה לפי האור והשפע המקבל מצירוף הַ-וּ-יְ-הַ של אותו חודש, השתנות הצירופים הוא לפי מבנים הקשורים לאותו החודש. הצרוף המאיר של חודש מנחם אב הוא הַ-וָ-יָ-הַ היוצא מראשי התיבות: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם״. (דברים כז, ט)

בחודש אב אנו מגלים את עולם האלוקות דרך השתיקה הנפשית שלנו, אשר מביאה אותנו להתבטלות בפני הקב"ה, ומעניין שממש אותה התבטלות, מאפשרת לאדם לשמוע תדרים שמסתתרים מאחרי האמונות שנצרבו בעקבות האירועים שאדם עובר במסע שלו, והפכו להיות אמונות שגויות שמנהלות את האירוע שאדם חווה, ונותנות לאדם פירוש שגוי על האירוע, וכך משאירים אותו בתוך העצמי הכוזב. ולכן הצירוף של חודש אב שמתקיים ״משתיקה ושמיעה-הַסְכֵּת וּשְׁמַע״, ״הַסְכֵּת– פירושו לשתוק ולהתבונן באירוע שנצרב בנפש האדם. ועל ידי השתיקה והכניעה לכוח עליון, מתחילות לעלות תובנות בעלות אופי של עשיה נכונה, שמוציאה אותו מעבדות לאדם אחר או אמונה אחרת או אהבה נכזבת אחרת שקשורים ביחסי אהבה שינאה תיסכול וחרדה. ועל זה נאמר בקהלת: ״אַל-תְּבַהֵל עַל-פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל-יְמַהֵר, לְהוֹצִיא דָבָר–לִפְנֵי הָאֱלֹהִים: כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים״. (קהלת פרק ה פסוק א)

״כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים–עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק כה פסוק נה) ועל זה אומרת הגמרא בקידושין: ״כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים״. הגמרא מדגישה ולא עבדים לעבדים. (קידושין דף כב עמוד ב)

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי: (רבי יהודה הלוי ספר הכוזרי, מאמר חמישי, כד–כה)

חודש אב מייצג את חוש השמיעה- שדרכו האדם מתמקד בפרטים. השכל שלנו עובד על כל חוויה בעלת אירוע ממשי ולא משנה אם זה בפרט– שאדם חווה בעצמו. או בכלל שאדם חווה את החוויה דרך הכלל ולא קשורה אליו אישית.

חוש השמיעה -אסיפה– הזהות של החוש מגיעה לידי ביטוי באירוע עצמו. שאדם מגיע לאירוע ראשית הוא שומע ומכאן מתחיל לרדת לפרטים של האירוע, ממש כמו בניית פאזל עם תפיסת פרט אחר פרט, ולאט לאט הוא בונה ומשחזר את תמונת האירוע כולה. הסבר ניקח לדוגמה תלמיד שדף כזה לא אומר לו כלום, ורק אולי לאחר שילמד כמה שיעורים הרבה מאוד שעות ויסבירו לו כל פרט ופרט, לאט לאט הוא ירגיש את מהות השיעור, ויוכל להתמודד עם התסכול שלא מאפשר לו להיות בתוך השיעור, ולא משנה אם זה מבחן בבית ספר או זה מבחן בין חברים. לאחר שמתחיל עם פרטים מוסיף פרט על גבי פרט, עד שלאט לאט הוא מרגיש את הכלל השיעור כפי שאיוב אומר לנו בפסוק: ״כִּי אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן״. (איוב פרק לד פסוק ג) – לכן על האדם בחודש אב להתחיל לבחון היטב בשמיעה שלו כל פרט ופרט בתוך הכלל, ועל ידי כך להגיע ל-הבנת דבר מתוך דבר. יש מעלה עצומה בשמיעה, שאם אדם יבין נכון את כל הפרטים, הוא יגיע פתאום למימד הרבה יותר עמוק, ויבנה בתוך השכל תודעה חדשה שנקראת – שכל אנליטי שמנתח כל דבר.

חודש אב לוקח את חוש השמיעה למקום יותר גבוה, לחודש אב יש סגולות מאוד חזקות, לעזור לאדם שיוכל למשוך את עצמו מהמשבר שהוא חווה ,ועקב כך הוא מתקיים דרכו, ולעזר לו לאסוף אותו בחזרה תחילה לתוך עצמו, לאחר מכן לתוך משפחתו, ולבסוף חזרה לחיים שבו הוא התקיים בהם בתחילה אבל עם תובנות שלא יאפשרו לו ליפול בתוך המוכר והידוע. שבו הוא התקיים בעבר, שגרם לו להיות בודד בחברה ובמשפחה.

בחוש השמיעה המשויך לחודש אב יש גם כן כוח של אסיפה, לאסוף ביחד את הפרטים, שהתפזרו להם במחוזות תודעתיות במוח שלנו ונפתחות רק שהם רואים את האנשים שבעקבותיהן קרה האירוע שיצר פיזור בנפש האדם, ועל זה ישעיה הנביא אומר לנו את המשפט המנחם: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם״. (ישעיה פרק כז פסוק יג) ולצערי הסיבה האמיתית לחורבן בית המקדש היא שנאת חינם, שזהו פירוד בין יהודים, והתיקון לכך הוא שמיעה, כפי שהסברנו שסך כל הפרטים יתקבצו ויתאספו יחד. חוש השמיעה זה, גם כן, חוש אסיפה – איך לאסוף ולקבץ יחד את כל הפרטים. זה גם לשמוע את הפרטים וגם לדעת איך לקבץ יחד שיוכלו לדור בכפיפה אחת ליד השני. וזה קורה רק ברגע שמתחילים להרגיש בעיקר את מציאות הפרטים, הדבר היותר עמוק שצריך לעשות עם הפרטים האלה, זה לאספם ולחברם ביחד.

מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ״. (שמות פרק כג פסוק ל)
הריפוי מתחיל בתודעת השינוי אשר מחלחלת בתוכנו. Original Change – שינוי מקורי
ההשפעה שאנו זוכים לחוות אותה בראש חודש אב, מתחילה לעורר בנו את הרצון ליצור שינוי ולקחת אחריות על האירועים בחיינו דרך סך כל הפרטים של האירוע עצמו.

איך נעשה יתרון האור מהחושך?

נאמר על הקב”ה ״יוצר אור ובורא חושך״. הקב”ה החשיך חלק מהאור כדי ליצור בריאה. נאמר, ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״. (שמות פרק לג פסוק כ) כלומר, החושך הכרחי כדי שתהיה בריאה. העולם הוא מלשון העלם. המציאות עצמה מתבטלת כשיש רק אור, לכן החושך בעצם הופך להיות כלי לחיים.

החודש הזה למרות שהאור בעצמו עבר משבר זהות שהביא את חורבן בית המקדש בתשעה באב יכול דווקא להיות חודש של: ״אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ״. דווקא במקום החיסרון והחושך קיימת אפשרות לצמוח ולגדול. במקום של גילוי מוחלט. העבודה של החודש היא שמיעה מתוקנת.

כיצד מולידים שמיעה מתוקנת? כאשר אדם מתחיל לקחת אחריות על מעשיו, ולהתחיל לחיות דרך העצמי האותנטי, מיד הוא מתחיל לעלות בסולם הערכים מערך נמוך לערך גבוה, שיש ביכולתו להפוך את החושך לאור. דיבור שמאיר את הטוב בחיינו הוא הודיה. כל פעם שאדם קם בבוקר, ראשית הוא מתחיל בהודיה כלפי הקדוש ברוך הוא: האיש יאמר: ״מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ״.

האישה תאמר: ״מודָה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ״. ומיד האדם יורד לרזולוציה בתנועה הרגשית שלו, ומתחיל להודות על הדברים הקטנים ביותר בחיים, על הנשימה, על עיניים רואות- ואוזניים שומעות- על פה שמדבר- על קורת הגג והאוכל. לחיות מתוך הכרת הטוב שזה אומר להכיר את האור, את התכלית של כל דבר.

שמיעה סלקטיבית

כשאנו שומעים את המציאות, יש לנו תחושה פנימית לא מודעת, שמה שאנחנו שומעים קיים ומה שלא שמענו לא קיים. כמו ילד קטן שכל הזמן שהוא לא רוצה לקחת עליו אחריות הוא פשוט סותם את האוזניים כי מבחינתו אם הוא לא שמע אז כלום לא קרה באמת.

אז כשאנחנו שקועים במציאות חשוכה, כגון בעיות בעבודה, בעיות בחיי המשפחה, בעיות רגשיות, בעיות גופניות, נעצור לרגע ונתבונן בפרטים הקטנים שחודרים לתוך האזורים הפנימיים שלנו, ונראה את כל האתגרים שעברנו, ואז נבין שאפשר לעבור את הכול, אבל צריך שחקן חיזוק בעולם, שלעולם לא נדע אותו רק נאמין בו, וזה השם יתברך והשליחה שלו הוד רוממותה השְׁכִינָה שהיא ההתגלות השם יתברך בעולם.

דוד המלך מלמד אותנו ואומר לנו: ״מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ״. (תהילים פרק לד פסוקים יד-טו)

ראש חודש הוא זמן כפרה לעם ישראל כפי שאנו מתפללים בתפילת מוסף של ראש חודש: ״אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחדֶשׁ הַזֶּה לְטובָה וְלִבְרָכָה. לְששון וּלְשמְחָה. לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה. לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה. לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. לִמְחִילַת חֵטְא וְלִסְלִיחַת עָון. (בשנת העיבור עד חודש ניסן וּלְכַפָּרַת פָּשַׁע). וִיהִי הַחדֶשׁ הַזֶה סוף וְקֵץ לְכָל צָרותֵינוּ. תְּחִלָּה וָראשׁ לְפִדְיון נַפְשֵׁנוּ. כִּי בְעַמְּךָ יִשרָאֵל בָּחַרְתָּ מִכָּל הָאֻמּות. וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ״.

הלל בראש חודש

מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ש –אסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִקרא אֶת הַהַלֵּל:

הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַֽ֝לְל֗וּ אֶת־שֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃ רָ֖ם עַל־כׇּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְהֹוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃ מִ֭י כַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃ הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ׃ מְקִ֥ימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃ לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֗֝ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃ מֽוֹשִׁיבִ֨י ׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה הַֽלְלוּיָֽהּ׃ (תהילים קיג:א-ב)

בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז׃ הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקׇדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו׃ הַיָּ֣ם רָ֭אָה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מִלִּפְנֵ֣י אָ֭דוֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַעֲקֹֽב׃ הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם׃ (תהילים קיד:א-ב)

יְהֹוָה֮ זְכָרָ֢נוּ יְבָ֫רֵ֥ךְ יְ֭בָרֵךְ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל יְ֝בָרֵ֗ךְ אֶת־בֵּ֥ית אַהֲרֹֽן׃ יְ֭בָרֵךְ יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝קְּטַנִּ֗ים עִם־הַגְּדֹלִֽים׃ יֹסֵ֣ף יְהֹוָ֣ה עֲלֵיכֶ֑ם עֲ֝לֵיכֶ֗ם וְעַל־בְּנֵיכֶֽם׃ בְּרוּכִ֣ים אַ֭תֶּם לַיהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַיהֹוָ֑ה וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם׃ לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כׇּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה׃ וַאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ יָֽהּ׃

מָה־אָשִׁ֥יב לַיהֹוָ֑ה כׇּֽל־תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי׃ כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו׃ אָנָּ֣ה יְהֹוָה֮ כִּֽי־אֲנִ֢י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲנִי־עַ֭בְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמֽוֹסֵרָֽי׃ לְֽךָ־אֶ֭זְבַּח זֶ֣בַח תּוֹדָ֑ה וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ בְּחַצְר֤וֹת ׀ בֵּ֤ית יְהֹוָ֗ה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלָ֗‍ִם הַֽלְלוּיָֽהּ׃

הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭הֹוָה כׇּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כׇּל־הָאֻמִּֽים׃ כִּ֥י גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶאֱמֶת־יְהֹוָ֥ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ׃ (תהילים קיז:א-ב)

הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃

מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃ כׇּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהֹוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃ עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִישׁוּעָ֗ה בְּאׇהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ יְמִ֣ין יְ֭הֹוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ לֹא־אָמ֥וּת כִּֽי־אֶחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃ יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃ פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָבֹא־בָ֗֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃ זֶה־הַשַּׁ֥עַר לַיהֹוָ֑ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃

א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃

אָנָּא יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א, אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א
אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא, אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃

בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ (תהילים קיח:א)

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה, לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, לִמְחִילַת חֵטְא, וְלִסְלִיחַת עָוֹן, בשנה מעוברת אומרים: וּלְכַפָּרַת פֶּשַׁע. וְיִהְיֶה רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה סוֹף וָקֵץ לכָל צָרוֹתֵינוּ, תְּחִלָּה וָרֹאשׁ לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ, כִּי בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָאֻמּוֹת בָּחַרְתָּ, וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ: בָּרוּךְ אַתָּה יוּהוּווּהוּ, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:

קורבן ראש חודש
בפרשת פנחס מתוארים הקורבנות אותם היו מקריבים בראש חודש (במדבר פרק כח, פסוקים יא-טו)
"ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים. ושלושה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לפר האחד ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד. עשרון עשרון סולת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד עולה ריח ניחוח אישה לה'. ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה. ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו"

בראש החודש אנו מגלים את הקדושה העליונה הנמצאת כאן, תחת הזמן. וכאשר עושים זאת יש להעלות הכל לה'. השבת הינה קדושה אלוקית מוחלטת, שלאדם אין יכולת לקבוע אותה. הקדושה של ראש חודש היא קדושה המתחברת לעולם המעשה, ולכן יש לשמור שקדושה זו לא תיפול לשפלות. לשם כך בא קורבן ראש החודש – לשמור על הקדושה. מהות הקורבנות השונים המוקרבים בראש חודש:

שני פרים: הפרים הם בהמה המשמשת לחרישה, סמל לעבודה קשה. הפר מסמל את הכוח המעשי. שני פרים כנגד שני ממדים שונים של הכח המעשי. מצד אחד שאיבה של כוחות החיים לתוך האדם, ומצד שני שילוח של כוחות החיים של האדם החוצה לכל תחומי החיים האחרים.

איל: האיל מסמל את ההתעוררות ואת התקווה. שכן יש צורך בהתעוררות על מנת שניתן יהיה להתחיל בעשייה.

שבעה כבשים: הכבשים מסמלים את המשכת כוחות החיים, וכולם עולה לה'.

ישנם שלושה גורמים: הכוח המעשי, ההתעוררות והמשכת כוחות החיים. בשבת אין צורך בקורבנות אלו כיון שהשבת היא קדושה אלוקית מוחלטת. קדושת ראש חודש מחוברת לעולם המעשה, עלינו להשתמש בכל דבר שניתן על מנת שלא נאבד את הקדושה לחיי העולם הזה.

המנחה: הכוח הצומח בא לידי ביטוי במנחה: שלושה עשרונים לפר, שניים לאיל ועשרון אחד לכבש. הכוח הצומח מתעורר על ידי המעשי של הפרים. שלושה עשרונים כנגד: קדושה פנימית, כוח כללי וכוח מתפרץ. לאיל לעומת זאת יש רק שני עשרונים, כיון שהתעוררות כוח החיים זקוקה לשמירה מהכוח השלילי, וכן לתוספת כוח חיובי. ולכל כבש יש רק עשרון אחד, כיון שהמשכת כוח החיים זקוקה לכוח מאחד של כל חלקי החיים יחד.

הנסכים: חצי ההין לפר, שליש ההין לאיל ורבע ההין לכבש. הנסכים עשויים יין שתפקידו לגרום לשמחה. גם בשמחה יש חלק גלוי וחלק נסתר. השמחה שיש במעשה היא רק חצי שמחה, כיון שאין בה את שמחת החכמה הנסתרת, ולכן עם הפר מביאים חצי הין. עם האיל מביאים רק שליש הין. כי באיל יש רק את כוח ההתעוררות ואין את הכוח המעשי ואין את החוכמה הנסתרת. ועם הכבש מביאים רק רביעית הין, כיון שיש שלושה חלקים שאינם שותפים בהמשכת כוחות החיים: השמחה הנסתרת, השמחה המעשית ושמחת ההתעוררות. יש רק את שמחת המשכת החיים בעולם הזה.

שעיר אחד לחטאת: השעיר מסמל את הכוח ההורס. יש צורך גם בכוח של הרס וחורבן על מנת לחדש את העולם. ללא כוח ההרס העולם לא היה משתנה והיה נשאר באותה צורה. לעיתים יש צורך במישהו שיהרוס על מנת לבנות דבר טוב יותר ומעולה יותר. בהסתכלות הפרטית נראה כאילו הוא גורם לצער, אך בחשבון הכללי הוא אינו גורם לצער אלא לשמחה.

סיום
בראש חודש קיים יסוד של ציפייה לגאולה. שמות החודשים כיום אינם עבריים, הם עלו מבבל. מקורם של שמות החודשים הוא בשמות של אלים בבליים. בתורה שנים עשר החודשים מכונים: הראשון, שני וכו' ליציאת מצרים. הרמב"ן מסביר שהסיבה ששינו את שמות החודשים היא על מנת לקיים את הפסוק. ירמיהו שאומר לנו: ״לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְלֹא-יֹאמְרוּ עוֹד חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם-חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת-זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם; וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם״. (ירמיהו פרק כג פסוקים ז-ח)

כלומר השמות של החודשים שונו לשמות בבליים, כיוון שנשאר רק הזיכרון של הגאולה מבבל, ואילו הזיכרון של גאולת מצרים נשכח. ומכאן יש ללמוד קל וחומר לגאולה שלנו שגם בעקבותיה ישכח זכר הגאולות הקודמות. ״