ראש חודש

מבוא

ראש חודש הוא החג המצוי ביותר בשנה, הוא נחגג שתים עשרה פעמים מדאורייתא, ובימינו אנו חוגגים אותו כשמונה עשרה ימים בשנה. זהו חג שראוי לתת עליו את הדעת, במיוחד לאור העובדה שהוא אינו בולט לעמת שאר החגים כיוון שאין בו איסור מלאכה. 

לפני שנרחיב אודות ראש החודש ומשמעותו, נתבונן במימד הזמן על פיו אנו מתנהלים: עבר, הווה, עתיד, מובנים בתודעה האישית והקולקטיבית שלנו, וכולנו מנהל אתם מערכת יחסים. אנו סקרנים לקראת העתיד והמשאלות והתקוות שלנו נעוצות בו. יחד עם זאת מתעורר בנו חשש מפני הבלתי ידוע. אנו מתרפקים על העבר ומתנחמים בו, ומאידך, הוא יכול לתעתע בנו ולתקוע אותנו בהווה הכוזב.

איך אנו אמורים להתנהל בזמן המכיל בתוכו שתי מהויות שלא מאפשרות תנועה במרחב התודעתי, גם הווה אותנטי וגם הווה כוזב, שנעים על אותו ציר זמן. התרבות בה אנו חיים מעניקה משמעות ומשקל למימד הזמן, אך לנו, כבני אדם המודעים לתהליכים שאנו עוברים, יש את הזכות לא להיות כבולים אליו. לאפשר לעצמנו חרות ולתת משמעות לזמן מתוך שחרור של ההגנות שיצרנו סביבו.

למה כל כך חשוב להיות חופשיים מתכתיבי הזמן? כפי שהסברנו, הזמן מתעתע בנו -ההווה הוא נקודה ברצף הזמן, הממוקמת בין עבר לעתיד. ההווה היה לפני רגע עתיד, ועוד רגע יהיה עבר. אנו מבינים שמושג הזמן אינו מתוחם והגבולות שלו נעים מזמן לזמן.

כאן נכנס לתמונה ראש החודש, שתפקידו ליצור שינוי במבנים החווייתיים העטופים במחשבות, רגשות ותחושות, הנשלטים על ידי הזמן, ואותם אנו רוצים לשחרר. העבר, הווה כוזב, מייצר לנו עצמי כוזב, המרחיק אותנו מהעצמי האותנטי שלנו.

עצמי כוזב
מתייחס לאדם המפתח זהות בדוייה בכדי להתאים את צרכיו לסביבה, במקום שהסביבה תתאים עצמה לצרכיו האמיתיים, וזאת על מנת להימנע מקונפליקט עם הסביבה.

העצמי אותנטי
מתייחס לאדם המפתח זהות סובייקטיבית ואותנטית, העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן ספונטני, יצירתי וחיוני, הבונה אישיות בריאה.

קידוש החודש

יש לדעת שאין התחדשות הלבנה עצמה מקדשת את החדש אלא עם ישראל הם המקדשים את החדשים, ודרך נשמת האומה מתגלה הקדושה שבזמן. וזהו שתקנו חכמים לחתם בברכת המוסף של ראש חדש: "מקדש ישראל וראשי חדשים". מצוות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שעם ישראל נצטווה בה כעם: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (שמות פרק יב פסוקים א-ב). "החדש הזה לכם" הוא המפתח לקביעת המועדים.

"מועד" בלשון אחר הוא "מפגש", רגע לפני יציאת מצרים מבקש הקדוש ברוך הוא באמצעות משה רבנו ללמד את עם ישראל את סוד המפגש. אך שונה ממלאכי שרת הקבועים במלאכתם, נותנת התורה לישראל את האחריות לקביעת המועד של המפגש: ״אשר תקבעו אותם״. חג הפסח הוא המועד הראשון. כבר בשבתם במצרים, לפני יציאתם ממנה, נצטוו ישראל להתכנס בבתיהם ולחוג את המועד הזה. 

הקדמת המועד נובעת מהנאמר: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״, שמעביר את האחריות מגורל שמימי לאחריות אישית ולאומית. מאז ועד היום אנו מציינים את הלוח העברי, המשמש מרכיב לזהות יהודית.

קדושת הזמן של ראש חודש ככלי להתפתחות רוחנית

לכל זמן יש השפעה מיוחדת משלו. לראש חדש יש השפעה ייחודית המשתייכת לקבוצה המכנה "למעלה מהטבע". המלה חודש משמעותה – התחדשות! בכל חודש יש הארה והשפעה רוחנית המושפעת מלמעלה והיא המיוחדת לו. 

קדושת הזמן הזו משמשת ככלי להתפתחות רוחנית. כל חודש מהווה “פוטנציאל להתחדשות של האדם בתחומים מיוחדים בחייו, להיבנות ולהתקדם בהם. ציר התיקון של האדם הוא הזמן שאדם נע בתוכו. הזמן פועל על פי תכונה מעגלית. שנה מלשון שניות, תקופה מלשון מקיף, חג מלשון לחוג, חודש מלשון התחדשות. האדם נע בתוך הזמן, והזמן היחיד שקיים הוא עכשיו – רגע ההווה.

ההשפעה הרוחנית של ראש חודש יכולה לסייע לנו לפרמט מבנים שנוצרו בנו מהרגלים שליליים. על ידי פרמוט המבנה האדם מקטין את התכונות השליליות שבו, תכונות שהביטוי שלהן היא ביקורתיות, שיפוטיות, ראייה סלקטיבית ומוגבלת את פגמי הזולת, תחושת מסכנות שנובעת מחוסר הגשמה, חוסר הערכה עצמית, מודעות נמוכה וקבעון בתוך מצב קיים, ללא רצון ויכולת לפרוץ החוצה. כתוצאה מכך מתפתח חיפוש אחר פתרונות קלים כמו התמכרויות מכל הסוגים שמקבעים אותנו עם ערך נמוך.

החיבור בין החירות לראש חודש

החירות מתחילה באופן מאוד עמוק כבר בראש חדש במובן הזה שקודם כל לזמן יש משמעות, האדם לא רק מתבונן בטבע, מתי זורעים ומתי קוצרים, שזה טבע העולם, אלא יש פה בעצם מצווה שמצווה עלינו לקחת את הזמן ולתת בו משמעות ע”י קדושה. עצם זה שאדם יכול להפך את הזמן לבעל משמעות – זו חרות. היכולת לקחת את המציאות, המציאות נתונה, יום ולילה זה נתון, השנה היא נתונה, ובתוך הנתונים האלה ליצר משהו חדש ומשמעותי, מחזורי – לזמן הזה יש משמעות לעומת זמנים אחרים. 

כשאני קובע לעצמי נקודה, ואני אומר הנה ראש חודש, אני רואה את הטבע דרך התגלות הלבנה ואני מודד עכשיו את הזמן שלי, לא ברוטינה של ספר בראשית שסובב דרך עולם הטבע של יום ולילה וקיץ וחורף, פתאום מגיע משב רוח מצנן ושמו ירח, פתאום זמן שהוא לא נוכח בטבע אם אני לא מנכיח אותו, אם אני לא סופר את החודש הוא לעולם לא יהיה חודש. בגלל זה המשג הזה אפילו בשפה היהודית יקראו לזה קדוש חדש. זה זמן שהוא לא מקודש מתוך עצמו אם אתה לא קדשת אותו. המעורבות האקטיבית שלי כאדם בתוך מציאות קוסמית, המקום שבו האדם הוא הפועל והוא הקובע את קידוש הזמן, האדם מתקיים בתוך הקדושה של זמן שהוא בעצמו קידש.

אז מגיע רבי עקיבא עם העיניים הרנטגניות שלו שחודרות לפנימיות התורה, ואומר: ״אלה מועדי יהוה מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם״. הוא מוציא את הנקודה הזאת של חולם והופך את אותם, לאתם. הוא פשוט משנה לגמרי את הקריאה ובשנוי הזה תקראו אתם, הוא הופך את הדרשה הזאת להוראה, אתם תקראו את המועדות אנחנו נקבל עלינו את סמכות בית הדין. וכאן הנקודה הכי סוערת בסוגיית הזמן, בין הזמן הסובייקטיבי לזמן האובייקטיבי.

זמן אובייקטיבי, שסובב דרך עולם הטבע, מתקיים בספר בראשית ״עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״ (בראשית פרק ח פסוק כב). זמן סובייקטיבי זהו זמן יהודי-עברי שניתן לחוות אותו דרך ראש חודש או דרך עבור השנה.

השנה העברית כוללת חדשי לבנה שלמים, אך צריכה להיות תואמת את שנת החמה, וכשחדש ניסן בה יצא באביב על פי האמור בתורה מספר פעמים, ״שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.״ (דברים, פרק ט"ז, פסוק א'). לשם כך מוסיפים חדש נוסף, הנקרא אדר א', כך שבשנה עברית זו יש 13 חדשים. זה נעשה בשנה בה הפער בין תחילת חדש ניסן לתחילת האביב מצטבר לכדי מחזור ירח שלם, ובכך חדש ניסן ״שב״ לאביב האסטרונומי. מעברים את החודש כדי ליצור איזה איזון בין השנה האובייקטיבית והשנה הסובייקטיבית הזאת, החודש של השמש והחודש של הירח.

תיקון קטרוג הלבנה

איכות מול כמות

בבריאת העולם ברא אלוהים את שני המאורות הגדולים, החמה והלבנה, להאיר את השמים. נאמר בתורה: ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים״ – ומיד נאמר: ״אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה״. (בראשית פרק א, פסוק טז).

בגמרא מתקיים דיאלוג רעיוני מעניין – האם הגודל משמעותי או שמא האיכות. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמֵי, מגדולי הַאַמוֹרָאִים, מביא את הגמרא אשר מסבירה איך התגלגלו השמש והירח להיות שונים זה מזה:

בתחילה נעשו השמש והירח שניהם גדולים, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, הכרח המציאות שיהיה ראשון ורק לאחר מכן יבוא השני! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעט את עצמי? 

אמר לה, כדי לפייסה, לכי ומשלי ביום ובלילה, תאירי לא רק בלילה אלא גם ביום, כשהשמש מאירה. אמרה לו מה גדולתו של דבר זה? זה בדיוק כמי שמדליק נר בצהרים מה מועיל? אמר לה: אני נותן לך מתנה, כל המועדים שעם ישראל חוגג יעברו דרכך, כפי שכתוב בתורה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. (בראשית פרק א פסוק יד), כך תממשי את עצמך.

אמרה לו: אין כאן מימוש שלי כיוון שגם על פי השמש מונים תקופות ושנים, שנאמר: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים״.

מהמדרש מבינים שהקב"ה מנסה לפייס את הירח, ומסביר לו שגם הוא מיעט את עצמו על מנת לפנות מקום לבריאה שהרי ״לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֶיהָ-אֵין מָקוֹם פָּנוּי מהקב"ה״ – גם הקב"ה היה מוכרח לצמצם את עצמו על מנת לברא את העולם. 

אבל הירח לא התפייס. ראה אותה שאין דעתה מתיישבת, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! ועל זה שואלת הגמרא? מה נשתנה שעיר של ראש חדש מכל מועד אחר, שנאמר בו ״ושעיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ״? (במדבר פרק כח,פסוק טו). אָמַר הקב"ה: שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ! (מסכת חולין דף ס עמוד ב)

מה מצדיק הבדלים בין גדול לקטן?
הספור שלפנינו מנסה להסביר את הפער שקיים לכאורה בין תחילת הפסוק, המדבר על בריאת המאורות, לבין סופו שיוצר בדול ביניהם "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (בראשית פרק א פסוק טז).

כאמור בתחילת תיאור הבריאה כתוב: "שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים", ובסופו, האחד (השמש) מתואר ״הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל״, ואלו האחר (הירח) מתואר ״הַמָּאוֹר הַקָּטָן״. הספור מפרש אפוא את שני התיאורים כתהליך של שינוי: בתחילת הספור היו שני המאורות גדולים, ובסופו היה אחד מהם קטן.

הדיאלוג כאן מבהיר לנו משהו על אנשים, הוא לא באמת עוסק במאורות. הלבנה מעירה בעצם על הבעייתיות לפעול במצב של שוויון. הקדוש ברוך מטיל עליה להתמעט כדי לפתור את המצב, כלומר, קובע היררכיה ביניהם. היררכיה שהיא מובנת בעולם ואנחנו פוגשים אותה על כל צעד ושעל. אבל היררכיה היא גם מצב בעייתי, למה שמישהו יהיה שווה יותר והאחר פחות? 

הלבנה נסערת ומרגישה שנעשה לה עוול. מצד אחד אפשר להבין אותה, אכן קשה לקבל מציאות כזו, אבל מצד שני, אם מניחים את המריריות בצד, עדיין בתוך הקטנות הזאת נוצרות איכויות אחרות, איכויות שקשורות לראש חודש.

השמש סטטית, היא שולטת ביום, לעינינו היא נראית תמיד באותו הגודל ויש משהו מאוד ברור בנוכחותה. לירח, לעומת זאת, נוכחות הרבה יותר דינמית, לעיתים קטנטן, כמעט בלתי נראה, ולעיתים מאיר במלואו. הדינמיות הזאת היא בעלת ערך משמעותי.

הרבה פעמים הגדולים הם חסרי דינמיות. האחריות שמוטלת על אדם בעל תפקיד רם לא מאפשרת לו להיות דינמי, הוא כלוא בתוך אותה מציאות, "מלך אסור ברהיטים". העמדה של הקטן דווקא היא הרבה יותר דינמית וגמישה. היא מאפשרת לקיחת אחריות אך גם נוכחות פחות אקטיבית, נוכחות של קשב, נוכחות שמאפשרת שיח, האחד מדבר והשני מקשיב. 

אפשר לראות את השמש והירח כדוגמת האור והחזר האור. השמש היא האור והירח מקבל את האור, אפשר לדמות את זה לאדם שחי בצלם אלוהים "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם״. כשהאדם בתודעה שהוא לעולם לא האור עצמו אלא שהוא רק איזה שהוא החזר של האור, השמחה ממלאת אותו, מכיוון שהוא מבין שיש לו דרך בעולם בו הוא מתקיים. 

לכן אנו תמיד מתפללים להארת פנים, כפי שהקדוש ברוך הוא הוא מקור האור, מקור הטוב, ולכן אנחנו מבקשים את פני השם, ״יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום״. האדם הוא החזר האור שמתקבל ממקור האור. הדיאלוג הרעיוני הזה של השמש, הירח, אלוהים והאדם,נותן לנו את הרצון העז לשאת את פני צלם אלוהים שמתקיים בנו במלוא עוצמתו. זה מן הרצון להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

אנחנו יכולים בכל חודש כשהלבנה מראה את עצמה ליצר את התהליך הזה של נוכחות השם בעולם דרך ברכת הלבנה, דרך הנוכחות הזאת. אני מדבר על הלבנה כמקור שהוא בהגדרה מאור הקטן, לא במובן של מידה, אלא של אור והחזר אור. 

עכשיו אנחנו מבינים שהמדרש מדבר על כך שהבריאה של שני המאורות הללו היא שוויונית, שניהם אורות, שניהם מקור של אורות. כשההקדוש ברוך הוא אומר ללבנה – אם את טוענת ששני מלכים לא יכולים לשמש בחדר אז קחי אחריות ומעטי את עצמך – אז זה צמצום אבל זה לא החזר של אור, הירח לא יונק מאור השמש. גם אחרי הצמצום, אור הלבנה הוא אור שעומד בפני עצמו וזה לוקח אותנו לאיזה מערכת יחסים אחרת לגמרי.

יש איכות של אור, איכות של להיטיב גם בלהיות מאור קטן, וזה חידוש. כי בעולם שלנו כולם רוצים להיות גדולים, נוכחים, אקטיביים. כן זה מנהגו של עולם, אבל אם נחייה רק עם אנשים נוכחים – לא יהיה שיח למשל. בכלל, אדם שמלא מעצמו, או מציאות שמלאה מעצמה ולא חסרה דבר, היא לא יכולה להיות קשובה. אז אם אנחנו לוקחים את התכונות האלה של קשב, של פניות דווקא, של הנוכחות האחרת, זהו למעשה אורו של עולם.

ענין זה עמוק מאוד, בפשטות אפשר לומר כי אכן מיעוט הלבנה מבטא את החיסרון שישנו בבריאה, את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. כל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר, אולם בינתיים יש חטאים שגורמים לצער רב בעולם, כדי להפיג את הכאב ולתקן את החיסרון, ציווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה ענינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה, שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג, צומחת התחלה חדשה. לכן ראש חדש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, יש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם ייגאל מכל החסרונות, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלמותה.

י"ב חודשים כנגד י"ב צירופי שמות הוויה

על מהות י״ב החודשים אנו למדים מפסוק בישעיה: ״בִּטְחוּ בַיהוָה, עֲדֵי-עַד: כִּי בְּיָהּ יְהוָה, צוּר עוֹלָמִים״. (ישעיה פרק כו פסוק ד). הרעיון של מבנה שם הֲוָיָה – שהקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע מהווה – מחיה מוריד לעולם שפע מיוחד בשנים עשר פעימות קבועות, כל חודש לפי תכונתו. צירופי אותיות השונים של שמו של הקדוש ברוך הוא מציינים את כוונותיו של הבורא בבריאה.

מה הטעם לבריאה? בתפילת שחרית של שבת אנו אומרים: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״. מה כוונת משפט זה, והרי אנו יודעים כי הטבע הוא קבוע והעולם אינו משתנה? אלא רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים מסביר, שבכל רגע ורגע ישנו צירוף אחר של אותיות שמו של הקב"ה, אומנם העולם הוא אותו עולם, אך המוטיבציה לבריאתו השתנתה בהתאם לצירוף האותיות, המבטאים את גילוי האור של הכוחות הרוחניים והנפשיים הבאים לידי ביטוי בחודש.

הלל בראש חודש

כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם למדרגה של אמונה ושמחה על שנתחדש אורה של לבנה. אחת הסיבות שאומרים את ההלל בדלוג בראש חדש נמצאת בסוגיה בתלמוד בבלי, המונה את הימים בהן גומרים את ההלל: שמונת ימי חג הסכות, שמונת ימי החנכה, יום טוב ראשון של פסח ויום טוב של עצרת. לא מצאנו אזכור של ראש חדש בין ימים אלו. כדי שהדברים יהיו מובנים נלך לתלמוד בבלי (מסכת תענית דף כח עמוד א) התלמוד מספר שרב הגיע מארץ ישראל לבבל בראש חדש וראה שהם קוראים את ההלל. הוא רצה להפסיק אותם, אך כאשר ראה שהם קוראים את ההלל בדילוג, אמר שכנראה הם מחזיקים את מנהג אבותיהם בידיהם. ומנהג זה התפשט מבבל לכל קהילות ישראל וגם לארץ ישראל.

מהו מקור המנהג? הגמרא (במסכת ערכין דף י עמוד ב) מסבירה כי לא גומרים את ההלל בראש חדש כיון שאין בו אסור מלאכה. אבל הרי גם בחנוכה אין איסור מלאכה ובכל זאת גומרים את ההלל בכל שמונת ימי החנוכה? אלא שבחנוכה היה נס. זו גם הסיבה שאנו גומרים את ההלל ביום העצמאות וביום ירושלים, כי גם בהם אירע נס.

אך עדין נותר לברר מדוע התורה לא צוותה על איסור מלאכה בראש חדש, אם יום זה כל כך חשוב? הסבה לכך היא פשוטה. על כל אדם מישראל מטלת המצווה ללכת ולהעיד בראש החדש כי הוא ראה את הלבנה. ואם אסור יהיה לעשות מלאכה ביום זה אז אנשים לא יוכלו לבוא לירושלים ולהעיד, וכך תתבטל מצוות עדות החדש. לכן התורה ותרה על אסור המלאכה לטובת קדוש החדש. סיבה זו לא הייתה קיימת עבור יהודי בבל שלא יכלו ללכת להעיד, ולכן הרגישו יותר צורך שהיום יתבטל ממלאכה, וזו הסיבה שהנהיגו את אמירת חצי הלל בראש חדש. (מסכת ערכין דף י עמוד ב.)

ערב ראש חודש הוא זמן כפרה על החודש שעבר, כפי שנאמר במוסף של ראש חודש: ״רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ. זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּולְדותָם. בִּהְיותָם מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ זִבְחֵי רָצון. וּשעִירֵי חַטָּאת לְכַפֵּר בַּעֲדָם. זִכָּרון לְכֻלָּם יִהְיוּ. וּתְשׁוּעַת נַפְשָׁם מִיַּד שונֵא, וִיהִי הַחדֶשׁ הַזֶה סוף וְקֵץ לְכָל צָרותֵינוּ. תְּחִלָּה וָראשׁ לְפִדְיון נַפְשֵׁנוּ. כִּי בְעַמְּךָ יִשרָאֵל בָּחַרְתָּ מִכָּל הָאֻמּות. וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ:בָּרוּךְ אַתָּה ה'. מְקַדֵּשׁ יִשרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים׳.

מנוסח התפילה אנו למדים שמהות ראש חודש היא זמן כפרה ופדיון נפש, לכן ראש חודש נועד להחליש את כוחות של האמונות השגויות, שלא מאפשרות טיהור המחשבה ולהחזיר לנו את האמונה בעצמנו ובאלוקי ישראל: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״. (הושע פרק יד פסוק ג).

מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ש אסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִגְמוֹר אֶת הַהַלֵּל:

הַ֥לְלוּיָ֨הּ ׀ (תהילים קי״ג:א׳-ב׳) הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַֽ֝לְל֗וּ אֶת־שֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃ רָ֖ם עַל־כׇּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְהֹוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃ מִ֭י כַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃ הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ׃ מְקִ֥ימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃ לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֗֝ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃ מֽוֹשִׁיבִ֨י ׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה הַֽלְלוּיָֽהּ׃

בְּצֵ֣את (תהילים קי״ד:א׳-ב׳) יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז׃ הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקׇדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו׃ הַיָּ֣ם רָ֭אָה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מִלִּפְנֵ֣י אָ֭דוֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַעֲקֹֽב׃ הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם׃ 

יְהֹוָה֮ זְכָרָ֢נוּ יְבָ֫רֵ֥ךְ יְ֭בָרֵךְ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל יְ֝בָרֵ֗ךְ אֶת־בֵּ֥ית אַהֲרֹֽן׃ יְ֭בָרֵךְ יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝קְּטַנִּ֗ים עִם־הַגְּדֹלִֽים׃ יֹסֵ֣ף יְהֹוָ֣ה עֲלֵיכֶ֑ם עֲ֝לֵיכֶ֗ם וְעַל־בְּנֵיכֶֽם׃ בְּרוּכִ֣ים אַ֭תֶּם לַיהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַיהֹוָ֑ה וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם׃ לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כׇּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה׃ וַאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ יָֽהּ׃

מָה־אָשִׁ֥יב לַיהֹוָ֑ה כׇּֽל־תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי׃ כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו׃ אָנָּ֣ה יְהֹוָה֮ כִּֽי־אֲנִ֢י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲנִי־עַ֭בְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמֽוֹסֵרָֽי׃ לְֽךָ־אֶ֭זְבַּח זֶ֣בַח תּוֹדָ֑ה וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ בְּחַצְר֤וֹת ׀ בֵּ֤ית יְהֹוָ֗ה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלָ֗‍ִם הַֽלְלוּיָֽהּ׃

הַֽלְל֣וּ (תהילים קי״ז:א׳-ב׳) אֶת־יְ֭הֹוָה כׇּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כׇּל־הָאֻמִּֽים׃ כִּ֥י גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶאֱמֶת־יְהֹוָ֥ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ׃

הוֹד֣וּ (תהילים קי״ח:א׳) לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃

מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃ כׇּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהֹוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃ עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִישׁוּעָ֗ה בְּאׇהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ יְמִ֣ין יְ֭הֹוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ לֹא־אָמ֥וּת כִּֽי־אֶחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃ יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃ פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָבֹא־בָ֗֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃ זֶה־הַשַּׁ֥עַר לַיהֹוָ֑ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃

א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃

אָנָּא יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א, אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א
אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא, אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃

בָּר֣וּךְ (תהילים קיח:א) הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה, לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, לִמְחִילַת חֵטְא, וְלִסְלִיחַת עָוֹן, (בשנה מעוברת אומרים: וּלְכַפָּרַת פֶּשַׁע.) וְיִהְיֶה רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה סוֹף וָקֵץ לכָל צָרוֹתֵינוּ, תְּחִלָּה וָרֹאשׁ לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ, כִּי בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָאֻמּוֹת בָּחַרְתָּ, וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ: בָּרוּךְ אַתָּה יוּהוּווּהוּ, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:

קורבן ראש חודש

בראש החודש אנו מגלים את הקדושה העליונה הנמצאת כאן, תחת הזמן. וכאשר עושים זאת יש להעלות הכל לה'. השבת הינה קדושה אלוקית מוחלטת, שלאדם אין יכולת לקבוע אותה. הקדושה של ראש חודש היא קדושה אשר יש בסגולה שלה להתחבר לעולם המעשה, ולכן יש לשמור שקדושה זו לא תיפול לשפלות. לשם כך בא קורבן ראש החודש – לשמור על הקדושה.

קורבן ראש חודש שהיה נהוג בזמן שבית המקדש היה קיים

״וּבְרָאשֵׁי, חָדְשֵׁיכֶם–תַּקְרִיבוּ עֹלָה, לַיהוָה: פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם. וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, לַפָּר, הָאֶחָד; וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים,סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, לָאַיִל, הָאֶחָד. וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, לַכֶּבֶשׂ, הָאֶחָד; עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ, אִשֶּׁה לַיהוָה. וְנִסְכֵּיהֶם, חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ-יָיִן: זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַיהוָה, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה, וְנִסְכּוֹ״. (במדבר פרק כח פסוקים יא – טו)

קורבן ראש חודש בימינו

בזמן זה, כשאין לנו את בית המקדש, הנביא הושע מחליף את הקורבנות, בתפילה ועבודת מידות, כדי לעזור לאדם לעלות מערך נמוך – ארגון אישיות, שאדם בעצם מפתח כדי לא להתמודד עם תהליכים רגשיים-רוחניים לא פתורים, ולא מאפשר לעצמו להתנהג בצורה מלאה באופן אותנטי וחופשי, ובמקום זאת הוא מוכוון מאוד לריצוי הסביבה כדי לנסות להשתלבות בה, לערך גבוהה – ארגון פנימי שעוזר לאדם לפתח זהות סובייקטיבית אמיתית העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן יצירתי וחיוני. ניתן הסבר לקורבנות כדי שנוכל לתעל את האנרגיה לזמננו ולהשתמש בה בזמן ראש חודש:

שני פרים: פרים הם בהמה המשמשת לחרישה, סמל לעבודה קשה. הפר מסמל את הכוח המעשי. שני פרים כנגד שני ממדים שונים של הכח המעשי. מצד אחד שאיבה של כוח חַיּוּת, אשר מושפע מהאנרגיה של ראש חודש. ומצד שני שילוח כוח חַיּוּת שלנו, החוצה לכל תחומי החיים האחרים.

איל: האיל מסמל את ההתעוררות ואת התקווה. שכן יש צורך בהתעוררות על מנת שניתן יהיה להתחיל בעשייה.

שבעה כבשים: הכבשים מסמלים את המשכת כוחות החיים אשר מושפעים מהטבע וכולם עולה לה'. ישנם שלושה גורמים: הכח המעשי, ההתעוררות והמשכת כוחות החיים. בשבת אין צורך בקורבנות אלו כיוון שהשבת היא קדושה אלוקית מוחלטת. לעומת זאת, קדושת ראש חודש מחוברת לעולם המעשה, עלינו להשתמש בכל דבר שניתן על מנת שלא נאבד את הקדושה לחיי העולם הזה.

המנחה: הכוח הצומח בא לידי ביטוי במנחה: שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר, שְׁנַיִם לָאַיִל הָאֶחָד וְעִשָּׂרֹן לַכֶּבֶשׂ. הכוח הצומח מתעורר על ידי כוח המעשי של הָפָּרִים. שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים כנגד: קדושה פנימית, כוח כללי וכוח מתפרץ. לָאַיִל לעומת זאת יש רק שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, כיון שהתעוררות כוח החיים זקוקה לשמירה מהכוח השלילי, וכן לתוספת כוח חיובי. ולכל כבש יש רק עִשָּׂרוֹן אֶחָד ,כיון שהמשכת כוח החיים זקוקה לכוח מאחד של כל חלקי החיים יחד.

הנסכים: חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ-יָיִן. הנסכים עשויים יָיִן שתפקידו לגרום לשמחה. גם בשמחה יש חלק גלוי וחלק נסתר. השמחה שיש במעשה היא רק חצי שמחה, כיון שאין בה את שמחת החכמה הנסתרת, ולכן עם הָפָּר מביאים חֲצִי הַהִין. עם הָאַיִל מביאים רק שְׁלִישִׁת הַהִין. כי באיל יש רק את כוח ההתעוררות ואין את הכוח המעשי ואין את החוכמה הנסתרת. ועם הָכֶּבֶשׂ מביאים רק רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ-יָיִן, כיון שיש שלושה חלקים שאינם שותפים בהמשכת כוחות החיים: השמחה הנסתרת, השמחה המעשית ושמחת ההתעוררות. יש רק את שמחת המשכת החיים בעולם הזה.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: הָשְׂעִיר מסמל את הכוח ההורס. יש צורך גם בכוח של הרס וחורבן על מנת לחדש את העולם. ללא כוח ההרס העולם לא היה משתנה והיה נשאר באותה צורה. לעיתים יש צורך במישהו שיהרוס על מנת לבנות דבר טוב יותר ומעולה יותר. בהסתכלות הפרטית נראה כאילו הוא גורם לצער, אך בחשבון הכללי הוא אינו גורם לצער אלא לשמחה. ושהאדם מתחיל להיות מודע לאותם כוחות ההשפעה שיש ביכולתם וּלְתַקֵּן אֶת הָעִוותִים, וּלְסַלֵּק אֶת הָעִכּוּבִים-צריבות, שֶׁהֵם הָרֹשֶׁם שֶׁהוֹתִירוּ הָטראמות בָּתוכו. אז הוא מרצונו החופשי מתחיל לְהַעֲלוֹת אֶת כּוֹחוֹת הַחַיִּים וְלַעֲרֹךְ הַפְרָדָה בֵּין כּוֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַסּוֹעֲרִים, הָרְאוּיִים לְהִצְטָרֵף אֶל העצמי האותנטי- (ארגון פנימי שעוזר לאדם לפתח זהות סובייקטיבית אמיתית, העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן יצירתי וחיוני). וְכָךְ לַהֲפֹךְ אֶת הַזְּדוֹנוֹת לִזְכוּיוֹת. וּבֵין הַחֲלָקִים שֶׁל אוֹתָם כּוֹחוֹת שֶׁיֵּשׁ לְהַשְׁלִיךְ מֵהַנֶּפֶשׁ-עצמי כוזב (ארגון אישיות, שאדם בעצם מפתח כדי לא להתמודד, עם תהליכים רגשיים-רוחניים לא פתורים, והוא לא מאפשר לעצמו להתנהג בצורה מלאה באופן אותנטי וחופשי, ובמקום זאת הוא מוכוון מאוד לריצוי הסביבה כדי לנסות להשתלבות בה). וכך אנו מאחים את השברים שהרחיקו אותנו מעצמנו, ולנתב אותם לצמיחה והתפתחות בתהליך שאנו עוברים במסענו בעולם האנושות.

סיום

בראש חודש קיים יסוד של ציפייה לגאולה. שמות החודשים כיום אינם עבריים, הם עלו מבבל. מקורם של שמות החודשים הוא בשמות של אלים בבליים. בתורתנו החודשים מכונים: ראשון, שני וכו' ליציאת מצרים. הרמב"ן מסביר שהסיבה ששינו את שמות החודשים היא על מנת לקיים את הפסוק: ״לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְלֹא-יֹאמְרוּ עוֹד חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם-חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת-זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם; וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם״. (ירמיהו פרק כ"ג, פסוק ז'-ח').

שמות ראשי החודשים החודשים שונו לשמות בשפה הבבלית, כיוון שנשאר רק זיכרון של הגאולה מבבל, ואילו הזיכרון של גאולת מצרים נשכח. ומכאן יש ללמוד קל וחומר לגאולה שלנו שגם בעקבותיה ישכח זכר הגאולות הקודמות.״