רֹאשׁ הַשָּׁנָה התשפ"ד – אִזּוּן הַקְצָאָה פּוֹטֶנְצִיָּאלִית וַהֲפִיכָתָהּ לְהַקְצָאָה מִמּוּשִׁית

" מהותו של חג ראש השנה

הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי״. (ישעיה פרק נד פסוק ב) פסוק זה, מלמד אותנו, שכל תהליך שאנחנו עוברים במסע שלנו בנוי מתיקון ומיועד, ושאדם מתקיים דרך פוטנציאל, שזאת אנרגיה האצורה בגוף כלשהו כתוצאה מכוח הפועל עליו, אך טרם יצא אל הפועל ותמיד נשאר רק בכוח המנטלי של הפעולה..   בלי להפוך אותו למימוש, המרחב התודעתי, נשאר בגדר אפשרויות פוטנציאליות ללא יכולת להפוך את זה למימוש. וכדי שנוכל להפוך כל פוטנציאל למימוש, הקדוש ברוך הוא, הוריד נקודות אחיזה, שיוצרות ״תחנות בזמן״. אחת מנקודות האחיזה הכי משמעותיות מתקיימת בין ״כסה לעשור״ – מראש השנה עד יום כיפור. מרחב תודעתי של תחנות בזמן. מתקיים רק אם אנחנו ערוכים לקבל את התנועה ואת השינוי, שכל תפקידם לעזור לנו, להפוך פוטנציאל למימוש, ולשחרר בתודעתנו כל מימוש ללא פוטנציאל שגורם לנו להרגיש ריקנות בעשיה, מכוון שמימשנו ללא השורש, שזאת התוכנית – פוטנציאל. שאנו מממשים תהליכים ללא השורש שלהם – הפוטנציאל, או אנו מושכים שפע אלוקי או מרקם אנושי, ואנו לא מטמיעים לתוכו תכנים בעלי אוריינטציה מימושית. וכאן הנביא ישעיה מגיע לעזור לנו דרך פסוק שאומר לנו משהו בנוגע לתחנות בזמן: ״דִּרְשׁוּ יְהוָה, בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ, בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב״. (ישעיה פרק נה פסוק ו) חז״ל שואלים, הרי ה' נמצא בכל זמן ובכל מקום. הוא קרוב תמיד. איך אפשר לדבר על זמן מוגבל שבו הוא נמצא וקרוב? או שכפי שעולם הקבלה אומר על עולם האלוהות-דְּלֵית אֲתָר פָּנוּי מִנֵּיהּ-מִפְּנֵי שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי מִמֶּנּוּ. תשובתו של רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. (מסכת ראש השנה דף יח עמוד א)

משמע, ה' קרוב אלינו תמיד, אבל אנחנו לא תמיד קרובים אליו. הוא נמצא תמיד, אבל לא תמיד אנחנו יוצאים לחפש אותו. כדי שנרגיש את קרבתו של ה' נדרש מאיתנו מאמץ מיוחד. כדי להגיע אל האינסופי שבמרחב הסופי, כדי לפגוש את הנצחי שבלב הזמן, כדי לחוש במה שמעבר לחושים, נדרש מיקוד בלתי רגיל. חז״ל נדרשו להסביר את מהות האלוהים, והם עשו מהלך מנטלי הכי חכם, הם קבעו שכל אדם שרוצה להתקיים בעולם של בית האלוהים, הוא צריך למשוך אליו את עולם הֲוָיָה, being, והאדם עצמו ורק הוא יכול להפוך את ה-הֲוָיָה – being, לחֲוָיָה – experience.
עכשיו היום בערב שאנו נגיע לבית כנסת בראש השנה, אנו נדרשים ליצור בתוכנו תכונה שיש בתוכה חוויה של קדושה, המתרחשת במקום הקדוש-בית הכנסת, בזמנים קדושים-שאלו הם יומיים של ראש השנה, כפי שהנביא עמוס שואל?: ״אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ״. (עמוס פרק ג פסוק ו)

רוב השנה אנו מוסטים מהנתיב שלנו, בגלל אמונות ומחשבות שגויות, כדי לצאת מהנתיב השלילי, שבו אנו מתקיימים, לחזור לנתיב החיובי שלנו – דרוש, תחילה, קול רם ונוקב שישחרר אותנו מתודעת היום-יום אל מודעות של עמידה בתוך דבר מה עצום ונשגב אשר יש בכוח לחבר אותנו להוויה שדרכה אנו מושכים לתוכנו את החוויה בתוך התהליך, דרך שבע פעימות, שדוד המלך מלמד אותנו בתהילים:

א מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַיהוָה בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז: ב הָבוּ לַיהוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ: ג קוֹל יְהוָה עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים יְהוָה עַל מַיִם רַבִּים: ד קוֹל יְהוָה בַּכֹּחַ קוֹל יְהוָה בֶּהָדָר: ה קוֹל יְהוָה שֹׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר יְהוָה אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן: ו וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים: ז קוֹל יְהוָה חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ: ח קוֹל יְהוָה יָחִיל מִדְבָּר יָחִיל יְהוָה מִדְבַּר קָדֵשׁ: ט קוֹל יְהוָה יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד: י יְהוָה לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב יְהוָה מֶלֶךְ לְעוֹלָם: יא יְהוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:
(תהילים פרק כט)

דרך קול השופר, אנו צריכים להתקרב אל ה' כדי שה' ירגיש קרוב אלינו. זה הדבר המתחולל בראש השנה. שאנו מאפשרים לתקיעות שופר להיכנס אלינו, ואנו מתחילים לתת דין וחשבון על חיינו, אם אנו נכנסים לחוויה של תקיעת שופר כיאות, יש בכוחו של השופר להטות את חיינו למסלול חדש, כאשר אנו תוקעים בשופר – השופר מאלץ אותנו לשאול שאלות הרות גורל אותן לא שאלנו אף פעם: מי אני? למה אני כאן? איך עלי לחיות את חיי? איך חייתי אותם עד עכשיו? איך השתמשתי במתנתו הגדולה של אלוהים, שזה הזמן? למי עשיתי עוול, ואיך אני יכול לתקנו? היכן נכשלתי, ואיך אתגבר על כישלונותיי? מה בחיי מקולקל וטעון תיקון?
יש להבין, חיים שאין בוחנים אותם, אינם ראויים לְהֵחָיוֹת. מי שחווה את ראש השנה ואת יום כיפור כפי שיש לחוות אותם, חייו הם חיים שנבחנו.

נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד יְהוָה

אלה הם ימים של התבוננות פנימית והרהורים. ימים שאנו עומדים בהם אל מול פניו הגלויים של האינסוף, ויודעים מה קצרים ושבריריים הם החיים ומה קצר הוא הזמן הקצוב לנו על פני האדמה. זו יכולה להיות, וצריכה להיות, חוויה משנת חיים. יש בתפילות ראש השנה תכנים, שמאפשרים לנו להתחבר חוויתי לעולם האלוקי, כדוגמת הפזמון שאנו אומרים אותו רגע לפני תחילת התהליך, אולי כדי להבין את המונח: ״תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ״. נראה מה התלמוד מלמד אותנו על מהות זאת.
״תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין (קוראים) קללות שבתורת כהנים קודם עצרת (חג השבועות) וקללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה ולא תתחיל שנה חדשה בסימן קללה.

ושואלים: בשלמא [נניח] קללות שבמשנה תורה איכא [יש טעם] בנימוק כדי שתכלה שנה וקללותיה. אלא שבתורת כהנים, אטו [וכי] עצרת ראש השנה היא? ומשיבים: אין [כן] עצרת נמי [גם כן] ראש השנה היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ובעצרת נידונין על פירות האילן, משמע שהוא ראש השנה לענין זה״. (מסכת מגילה דף לא עמוד ב)

הדימוי המרכזי בראש השנה הוא של ה’ שופט היושב על כס המשפט, ״שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ וְאוֹתָהּ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד נָא חַיִּים וָחֶסֶד עַל עַם עָנִי תַּצְמִיד מַטֵּה כְּלַפֵּי חֶסֶד לְהַטּוֹת אִישׁ לִתְחִיָּה עַמְּךָ הַטֵּה לְחֶסֶד גְּמָל נָא עָלָיו וְחָיָה״. (מחבר הפיוט רבנו אברהם אבן עזרא)

התפילות שאנו אומרים בראש השנה נוצרו לאורך שלושת אלפים שנים, ורבות מהן צריכות מתווך ופענוח כדי שידברו אל ליבנו כיום. ולמרות זאת, אחיזתם של ראש השנה ויום כיפור בעולמו הרוחני של היהודי לא קהתה ולא רפתה. גם יהודים המנוכרים ליהדותם רוב ימות השנה, באים בהם לבית הכנסת, הוויכוח המתמשך בין אלוהים לעמו על גורלו של הצדק ועל צדקתו של הגורל, ויכוח שהחל כשאברהם קרא לאלוהים לראשונה “שופט כל הארץ” ולא פסק מאז ועד היום.

משמעותו של ראש השנה

המבקש למצוא בחמשת חומשי תורה את משמעותו של היום הזה נתקל בתעלומה. רק פעמיים נוגעת התורה בנושא, והמידע שהיא מספקת בהן עמום: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא־קֹדֶשׁ״. (ויקרא פרק כג פסוקים כג-כד)
וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם. וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל. וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה. (במדבר פרק כט פסוקים א-ו)

לבד מפרטי הקורבנות, זה הכול. אין שום הסבר מה היום הזה מייצג, או מה מסמל צליל התרועה. התורה גם אינה אומרת באיזה כלי משמיעים אותה. זו יכולה להיות קרן של חיה, אך באותה מידה הכוונה יכולה להיות גם לחצוצרות שבני ישראל נצטוו לעשות ולתקוע בהן למקרא העדה ובאירועים מיוחדים: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף-מִקְשָׁה, תַּעֲשֶׂה אֹתָם; וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה, וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת. וְתָקְעוּ, בָּהֵן-וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאִם-בְּאַחַת, יִתְקָעוּ–וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים, רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. וּתְקַעְתֶּם, תְּרוּעָה-וְנָסְעוּ, הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים, קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה, שֵׁנִית-וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים תֵּימָנָה; תְּרוּעָה יִתְקְעוּ, לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל, אֶת-הַקָּהָל–תִּתְקְעוּ, וְלֹא תָרִיעוּ. וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת; וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם–וַהֲרֵעֹתֶם, בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם, מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם–וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם, וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (במדבר פרק י פסוקים א-י)

המוטיבים המרכזיים של המועדים האחרים – המצה והמרור בפסח, הסוכות בחג הסוכות, התענית ביום כיפור – לכולם ערך סמלי. אנחנו יודעים מה המשמעות וכיצד הם קשורים למהותו של היום. אך התורה אינה אומרת לנו מה קול התרועה מסמל. האם זהו קול של שמחה, של אזהרה, של בכי? איננו יודעים. התורה אף אינה משתמשת, לא כאן ולא בהקשר אחר, במונח "ראש השנה". הוא מופיע בתנ"ך כולו רק במקום אחד, המתייחס דווקא ליום כיפור: "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הִכְּתָה הָעִיר, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה". (יחזקאל פרק מ פסוק א) התורה אף מבהירה בפסוקים שציטטנו שהיום שאנו קוראים לו ראש השנה איננו ראשיתה של השנה: היא מציינת אותו כיומו הראשון של החודש השביעי, לא של הראשון. החודש הראשון הוא ניסן, כפי שהתורה מעידה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. (שמות פרק יב פסוקים א-ב)

אם כן, איך הגענו לחג ראש השנה שאנו מכירים כיום?

בשלבים הראשונים בהתפתחותו של עובר, שעדיין אין הוא אלא צרור קטן של תאים, הוא כבר מכיל את הגנום, את שרשרת הדנ"א הארוכה שתצמיח ילד ולימים ם אדם בוגר. המבנה הגנטי שעתיד לעצב את האדם הזה נמצא כבר מההתחלה. כך הם ביהדות .נאמר בירושלמי: ״ככל דברים, הדברים מקרא-משנה-תלמוד ואגדה אפילו שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני״. (תלמוד ירושלמי-מסכת פאה – פרק ב הלכה ד) התפתחותו של ראש השנה הייתה גנוזה כבר בגרעינו הראשון. אך כדי לדעת כיצד התפתח, עלינו לפצח את הרמזים.

טוב זהירות אנו נכנסים למבנה הנומרולוגי של התורה, בשום פנים ואופן, לתהליך זה אין קשר למבנה הנומרולוגי שאנשים משתמשים בידע זה.

אנו מתבוננים בפסוקים המעטים על ראש השנה, ורואים את התאריך שהוא חל בו: “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ”. המספר שבע מאותת תמיד על קדושה – בייחוד שהוא מציין זמן. הדבר הראשון שהוכרז בתורה קדוש הוא היום השביעי, שבת: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״. (בראשית פרק ב פסוקים א-ג) השנה השביעית, שנת השמיטה, קדושה אף היא. אין עובדים בה בשדות. הארץ נהנית ממנוחה. החובות נשמטים. אחרי שבעה מחזורי שמיטה, בשנה החמישים, באה שנת היובל, שבה, נוסף על כל אלה, רוב נחלות האבות חוזרות לבעליהן הקודמים. החודש השביעי הולם את התבנית הזו. חודש זה הוא לשנה מה שיום השבת הוא לשבוע, מה שנת השמיטה היא למחזור השנים, ומה ששנת היובל היא למחזור השנים הגדול. זהו זמן קדוש. המייחד את קדושת החוליה השביעית ברצף הזמן הוא ציונה של הקדושה בהפסקת עבודה. בפרק הזמן השביעי הזה אנו מפסיקים ליצור וזוכרים שאנו עצמנו נוצרנו. אנו מפסיקים לברוא וזוכרים שאנו. עצמנו  ברואים. אנחנו, וכל היקום, וגם הזמן עצמו – כולנו פרי מלאכתה של יד הגדולה ממידת אדם וגבוהה מהשגתו. בשביעי – יהיה זה יום, חודש או שנה – אנו ממקדים את הקשב שלנו באלוהים, בורא הכול. ראש השנה הוא חג של בריאה. במבט נוסף אנו מגלים שביהדות יש מערכת זמנים כפולה – המייצגת שניות ייחודית שיש ביהדות כמכלול. מצד אחד, אלוהים הוא הבורא, עושה שמיים וארץ ויוצרם של כל היצורים. אך אלוהים הוא גם הגואל, שפדה את עמו מעבדות מצרים והובילם דרך המדבר אל ארץ ישראל. הוא האל המתגלה שדיבר אל בני ישראל בהר סיני, כרת איתם ברית, נתן להם חוקים, ומעת לעת מסר להם את דבריו בפי נביאיו. בריאתו של אלוהים היא אוניברסלית. גאולתו והתגלותו פרטיקולריות. הן נועדו לעם ישראל, העם אשר בתולדותיו ובאורחות חייו מעיד על קיומו של אלוהים ועל התערבותו בעולם. שני מחזורי הזמן בשנה היהודית מייצגים שניות זו. המחזור האחד – פסח, שבועות וסוכות – עניינו גאולה והתגלות. חגים אלה מציינים את דרך שהקדוש ברוך הוא הורה למשה רבינו כיצד להטמיע בתוכנו, את התהליך החיצוני כלומר  לצאת מגלות פיזית דרך הגילוי המנטלי לגאולה חיצונית. ראש השנה ויום כיפור הם המבנה האמצעי של הגילוי המנטלי שעוזר לנו להשתחרר מה בנה שנכפה עלינו, שהוא החיצוני שלנו, כלומר אם אני רוצה להשתחרר מכל מחויבות רוחנית מנטלית רגשית גופנית, תחילה אני צריך להתבונן בעשרת ימי תשובה, מראש השנה עד יום כיפור. כפי שהסברנו על פסח שבועות וסוכות, שם פעולתו של ה’ בהיסטוריה, שהיא התוויית קורותיו של עם ישראל. ושאנו מגיעים לגילוי שמביא לנו את הגאולה. כלומר, אנו מדברים בתכנים של גלוי שהם בהתפתחות עם ישראל בתהליך זה. המחזור השני – היום השביעי, החודש השביעי והשנה השביעית – עניינו הבריאה, אלוהים בזיקתו אל היקום כמכלול. הרי לנו תובנה ראשונה על פשרו של היום. בראש השנה אנו חוגגים את היות העולם פרי מלאכתו של אלוהים. למרות שיש עניין בתלמוד מתי נברא העולם. היו תנאים שראו בו את ראש השנה לבריאת העולם. ולמעשה הוא עיקרו של ראש השנה שאנו מתפללים במוסף של חג ראש השנה בשחרית. זהו נושאה של תפילת מוסף מלכויות, זיכרונות ושופרות.

למה אומרים בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות?

ההתחדשות ויום הדין

ראש השנה הינו חג ייחודי בין כל חגי השנה. כך למשל, בעוד שהרגלים הם ימי חג ושמחה, ימי זכרון היסטוריים וחגיגיים, הרי יש לראש השנה משמעות עקרונית מיוחדת, כבדה יותר: ראש השנה הוא היום בו יצורי מעלה ויצורי מטה עומדים בדין לפני יוצר כל.

מלבד זאת, יום תחילת השנה, הוא יום של שמחה ועליצות, כניסה מתוך חדווה אל זמן חדש, בחינת ״תכלה שנה וקללותיה״ (מסכת מגילה דף לא פסוק ב), והבעת תקווה כי השנה הבאה תהא שמחה ומאושרת יותר.

לכאורה, אין שני הצדדים הללו קשורים זה בזה, אך אף על פי כן, קיים קשר מהותי מעמיק בין שני האספקטים הללו, בין האופטימיות של תחילת השנה לתפיסת הדין והמשפט הכולל ביום זה דווקא. בתפיסה שטחית, אפשר לראות את ראש השנה כתאריך בלבד, כנקודת ציון שרירותית בתוך מהלך הזמן. אולם, היהדות רואה בראש השנה משמעות עמוקה יותר: ראש השנה הוא גם יום הבריאה – ״תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון״. יתרה מזו, ראש השנה מהווה ראשית והתחלה של פרק זמן חדש, שהינו, במובן מצומצם יותר, כעין בריאה מחודשת של העולם, וחידוש מעשה בראשית וסדרי העולם למשך פרק זמן נוסף. בתוך ההכרה הכוללת, כי הקב״ה מחדש בכל יום מעשה בראשית, הרי ראש השנה הוא התחדשות כללית יותר של הבריאה, מעין החלטה על המשך קיומו של העולם, מחדש. את זה אנחנו לומדים מהנביא ישעיה  שאומר: "בטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים". כלומר שהקב"ה יצר את עולמו בשמו. משמעות שם הוי-ה היא מי שמהווה את העולם כל הזמן, בכל רגע ורגע. וצירופי אותיות השונים של שמו מציינים את כוונותיו של הבורא בבריאה, מה הטעם לבריאה. בתפילת שחרית של שבת אנו אומרים: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. מה כוונת משפט זה, והרי אנו יודעים כי הטבע הוא קבוע והעולם אינו משתנה? רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים, מסביר כי בכל רגע ורגע ישנו צירוף אחר של אותיות שמו של הקב"ה. העולם הוא אותו עולם, אך המוטיבציה לבריאתו השתנתה בהתאם לצירוף האותיות. שהעולם מגיע לזמן שהוא ראש השנה, ישנה השפעה מרובה על כל השנה דרך ראשי חודשים, וכך קורה בכל חודש. ישנן שתים עשרה כוונות שונות של הקב"ה בבריאת עולמו המבוטאות על ידי צירופי האותיות השונים.

יום הדין הוא אפוא – יום של מאזן לגבי העולם של העבר, מאזן החייב לענות על השאלה: האם הצדיקה השנה שעברה את קיומה? ומכאן, לשאלה הנוקבת יותר: המצדיקה השנה שעברה את המשך הקיום? הראוי להמשיך הלאה את ה״ניסוי״ לשנה הבאה? סופה של השנה מביא את הקיום העולמי לידי מעמד של גמר, של סיכום זמני – עד כאן נמשך פרק ידוע של בריאה בעולם, על כל בעיותיו, ירידותיו ועליותיו. מעתה – הראוי לעולם להימשך הלאה? משום כך ראש השנה הוא נקודת החיבור בין העבר והעתיד, הדין ופסק הדין הם הקשר בין מה שהיה והמסקנה לקראת מה שיהיה.

חשבון הנפש בפרט ובכלל

יום הדין הוא יום של חשבון נפש גדול לסיכומו של זמן שעבר, עד להסקת מסקנות נוקבות מאד ביחס לעתיד. חשבון נפש אינו מיוחד רק ליום מסוים: למעשה, בכל יום ויום חייב להעשות חשבון נפש כזה. חשבון נפש גם אינו עניין של כלל בלבד, אלא ענינו של כל אדם ואדם כפרט. ואולם, יחודו של ראש השנה הוא דווקא בכלליותו, בהיותו יום של החשבון הכולל, שיש בו הדגשה של הצירופים השונים בין הפרט והכלל.

אכן, לא רק לגבי ראש השנה מצויה כפילות זו של הפרט והכלל, ומצינו כפילות כזו ביחס לכל מערכת הברכות והתפילות. מצד אחד, התפילות הן כלליות, תפילות של עם ישראל כיחידה אחת, אך טעות היא לחשוב, כי כלליות זו צריכה לגרום לאיבודו וטשטושו של הפרט בתוך המערכת הכללית. תפילות ישראל נאמרות בלשון רבים, ומכוונות כלפי צרכיו של כלל ישראל, אולם יש מקום לפרט להתפלל בתפילת היחיד הפרטית שלו תפילה שהוא מתפלל בכל עת, בכל לשון, בכל דרך של פניה ובכל לשון של בקשה. יתרה מזו, תפילת הרבים עצמה מהווה רק כעין מסגרת כוללת, אשר בתוכה יכול ואף צריך היחיד לשלב את תפילתו הפרטית.

החגים והמועדים גם הם ימי חג עבור כלל ישראל, ויש להם זמן קבוע וטקסים קבועים. עם זאת, בתוך המערכת הרחבה של ימי מועד כלל לאומיים, יש מקום לכל אדם פרטי לבטא את מהותו המיוחדת לו, ולגלות את הצד המסוים היחידאי של עצמו.

משום כך, יש לראות את ראש השנה אף כיום של חשבון כלל ישראלי, שהוא צרוף והתכללות של חשבונותיהם של הפרטים השונים, כאשר הם מצטרפים כולם כאחד לחשבון של כלל ישראל. כל מהלך של אדם בתוך האומה לעצמו, עם היותו לעתים מבודד ומיוחד, יש בו גם צרוף כללי ומשמעות לעם ישראל כולו. היחיד אמנם הולך לו בדרכו, לכאורה ללא קשר מיוחד עם בעיות העם כולו, אולם מהצטרפותם של מסלולי היחידים, הנראים שרירותיים ועצמאיים, כל אחד לעצמו, מסתבר כי כולם כאחד בחשבון גדול קשורים זה בזה, וכולם פונים לאותם כיוונים כוללים.

כאשר עושים היחידים את חשבון נפשם המיוחד, כולם ביום אחד, הרי הם ממילא נקשרים בחשבון נפשה של האומה, וכן להיפך – חשבון הנפש של האומה כולה איננו נושא מופשט, אלא יש בו משמעות רק במדה שהוא מתבטא ומתפרט בחשבונם של היחידים, מרכיביה.

חשבון של מעלה

בהשפעת סיפורים ודימויים, מתארים לעתים את יום הדין כיום של משפט ושל משקל. כביכול זכויותיו וחובותיו של אדם נשקלים במאזנים, ודינו נקבע לפי מעוט וריבוי של זכות וחובה. אמנם, הצד החשבוני, צד המאזן ה״מסחרי״, אינו אלא עניין חלקי, מבחינתו העמוקה של יום הדין. החשבון היסודי ביותר הוא לא החישוב הפרטי של יתרת הזכות או החובה, לאדם או לאומה, אלא הדיון הקיומי. לאמור, הדין הגדול הריהו: האם יש בכלל הצדקה של אמת לקיום הנמשך? השאלה לגבי כל פרט ופרט ״מי יחיה ומי ימות? מי בקצו ומי לא בקצו?״ היא חלק מן השאלה לגבי כלל ההוויה: להיות או לחדול.

במובן זה, שאלת המאזן והיחס בין זכויות וחובות היא פחותת משמעות. גם כאשר המאזן של השנה נוטה לצד הזכות, עדיין קיימת השאלה העמוקה והיסודית יותר: האם לאור תוצאותיה של השנה האחרונה, ראוי להמשיך ולשאת ולסבול לשנה הבאה, ולשנים הבאות לאחר מכן? לגבי שאלת עצם הקיום, יש ניצחונות שכמוהם כהפסדים, יש הפסדים שכמוהם כנצחונות. זכויות וחובות אינם נמדדים רק לפי חשבון של כמות אלא גם לפי משקלם האיכותי, ולפי הקשר שיש ביניהם ובין מכלול החיים.

כאשר מדבר הרמב״ם על חשבון של מעלה (הלכות תשובה פרק ג הלכה ב: ואין שוקלין אלא בדעתו של א־ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות), לגבי אלו אשר  נכתבים לחיים ולמוות, הרי הוא מעיר כי אין אנו יכולים תמיד לקבוע מיהו הראוי ומיהו שאינו ראוי, ואין אנו יכולים לדעת מה טיבם ומה ערכם של מעשים שונים. לא תמיד נדונות המצוות החשובות כצדדים מכריעים, ואיננו יודעים מה הן העבירות הנחשבות באמת. חשבון של מעלה הוא ללא ספק חשבון ערכי מסובך יותר, ובוודאי שהוא קשור לשאלת הערך המהותי. לאמור, מה הוא באמת היחס בין מעשים שונים ובין עיקר מהותו של האדם, מה הוא היחס בין המעשים ובין עיקר מהותה של אומה, של מדינה.

אם כן, השאלה הגדולה של ראש השנה, אינה אם הייתה השנה האחרונה שנה טובה או רעה, שנת זכות או חובה, אלא: האם כדאי להמשיך, האם כדאי להמשיך כך?

חשבון זה, בא לידי ביטוי בתפילות המיוחדות של היום, והן התוספות המיוחדות ״מלכויות, זיכרונות ושופרות״. בברכות אלו, עולות השאלות הללו במפורש ובנסתר, ובהן הן מגיעות לכלל תשובה מסוימת.

עדות למלכות ה'

הברכה הראשונה היא ברכת המלכויות, העוסקת בהיקף הגדול של מלכות ה' בעולם. מתוכה נשמעת השאלה המרכזית הזו: ה' הוא מלך העולם, יוצרו ומקיימו, אולם האם כדאי הוא העולם? השאלה הזו, היא ללא ספק שאלה כפולה, מצדו כביכול, וכן מצדנו: החפצים אנו במלכותו, החפצים אנו בקיומו של העולם, הרוצים אנו בקיומנו? וכנגד זה השאלה ששואל, כביכול, הקב״ה: הראוי הוא העולם להמשך, מה טעם יש בקיומו, ומה ערך יש להמשכו?

הפסוק: ״אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי, וְהִשְׁמַעְתִּי–וְאֵין בָּכֶם, זָר; וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם-יְהוָה, וַאֲנִי-אֵל״. (ישעיה פרק מג פסוק יב) זכה לפרשנות חריפה מאד בפי חז״ל: ״אם אתם עדי הרי אני א־ל, ואם אין אתם עדי, כביכול אין אני א־ל״. בצורה נוקבת זו, בטאו חכמים את הקשר המיוחד בין עם ישראל לבין הקב״ה, את ערכם של ישראל בעולם, ואת התפקיד הנצחי של עם ישראל. ישראל הריהם ״עדי ה'״, וקיומם הוא עדות לכל באי עולם על הקב״ה. כביכול, עצם העובדה שעם ישראל אכן קיים, הרי היא הפגנה נצחית של מלכות ה' בעולם.

תפיסת העדות בוטאה באופן הפשטני ביותר על ידי הוגים והיסטוריונים שונים, יהודים ושאינם יהודים, והיא קשורה בעצם קיומו הנמשך של עם ישראל. העובדה שהעם המהווה ״כבשה אחת בין שבעים זאבים״ (מגילת אסתר רבה פרק י, הלכה יא) ממשיך בעצם קיומו הפיסי, למרות כל הקשיים ולמרות כל הרדיפות, מהווה יותר מאשר קוריוז היסטורי. קיומו הנמשך של העם, כאשר תרבויות גדולות קמות ונופלות בינתיים, כאשר מעצמות אדירות נוצרות ונעלמות, מעמיד את העם היהודי בהיסטוריה במעמד שהוא א־היסטורי. נדמה, כי החוקים הכלליים אינם מתייחסים אליו, ונראה שהוא חי ופועל לפי מערכת חוקים משל עצמו. במובן זה, מהווה העם ״עדות לכל באי עולם״ למציאות אחרת, להויה גבוהה יותר.

קיומנו – עדותנו

מעבר לנקודת מבט זו, שהיא חיצונית בלבד, הרי שעבור עם ישראל עצמו, בדרך שהוא רואה ומבחין את עצמו, יש לתפיסת העדות משמעות פנימית יותר: יש טעם לקיומו העצמי של העם, כל עוד הוא אכן חש את התפקיד של קיומו, ורואה את עצמו כעד. לקיומו של עם נבחר יש טעם, רק כאשר הוא עם בחירה. בגמרא (ברכות ו, א) מבוטא הדבר בצורה ציורית, במאמר המספר כי הקדוש ברוך הוא אף הוא מניח תפילין, בתפילין שלו כתוב: ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ: אֲשֶׁר הָלַךְ הָאֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ עָם, לָשׂוּם לְךָ שֵׁם גְּדֻלּוֹת וְנֹרָאוֹת–לְגָרֵשׁ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר-פָּדִיתָ מִמִּצְרַיִם, גּוֹיִם״. (דברי הימים א פרק יז פסוק כא) תפילין אלה של מעלה, קשורים לכך שעם ישראל מניח תפילין למטה, ובתפילין שלו כתוב ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד״. (דברים פרק ו פסוק ד). קיומו של עם ישראל הוא הקיום המשמעותי ביותר, בעצם הוויתו יש ערך עילאי. קיומו קשור במודעות שלו להיותו ״עד ה'״, במאמץ שלו להיות: ״וַיֹּאמֶר לִי, עַבְדִּי-אָתָּה–יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר״. (ישעיהו פרק מט פסוק  ג) לא פעם הועלתה הסיסמה שעם ישראל הוא ה-״אור לגויים״, וכשלונה היה בכך שעם ישראל ויחידיו התאמצו ללמד ולהורות אחרים, בצורות שונות. המגדלור ממלא את תפקידו, לא בכך שהוא זורע אור ומאיר את הדרכים בים, אלא בכך שהוא מודיע בעצם קיומו על נקודת ציון, על הוראת דרך. הסגולה, העצמיות והבחירה אינם צריכים להודעה ולפרסום ברבים, אלא צריכים להגשים את עצמם בתוך החיים העצמיים.

הצדקת קיומו של עם ישראל לא באה אפוא, משום הצלחה זו או אחרת שלו, אלא משום יחוד מהותו. כל עוד עם ישראל קיים ומעיד – הרי הוא מקיים את העולם, שכן הוא בא לומר שהעולם יכול להיות אחר, שהעולם יכול להיות בעל ממשות ובעל ערך. קיום עם ישראל קשור בעדותו, בהיותו אכן בחירי וסגולי.

אכן, היחיד היהודי, ולעתים אף העם כולו, מתייגע לפעמים מן המעמסה הזו של העדות. הרגלים, חיקוי זרים, תאוות קטנות וגדולות, רעיונות הבל ושאיפות שטות, גוררים את עם ישראל לעבר נורמליזציה, לעבר היותו עם ככל העמים. אולם לשם קיומו שלו, ולשם קיומו של העולם, הוא נהדף שוב ושוב אל מקומו המיוחד. מאורעות העולם כופים אותו בעל כורחו להיות מיוחד, גם כאשר דומה לו שאינו רוצה בכך. כפייה עליונה מכריחה אותו לעשות פי כמה מאשר האחרים, כדי להתקיים, ועל ידי כך – לקיים את מלכות ה'.

זיכרון העבר, שופר לעתיד

ה״מלכויות״ הן המסגרת והמטרה, השאלה והתשובה הקיומית. ה״זיכרונות״ ״ושופרות״ הן הקווים התוחמים את המסגרת הזו – הזיכרונות מן העבר וה״שופרות״ כלפי העתיד.

הזיכרונות אף הם, ככל מהותו של החג, זיכרונות כפולים – מצד ה', כביכול, ומצידנו. אנו נזכרים במאורעות העבר – בתלאות וייסורים, ומצד שני – בגאולות של אותם הימים. הזיכרונות הם אפוא ההדגשה החוזרת של ההמשכיות. ככל שאנו נזכרים יותר בכל ימי עולם מתחילתם, הרי אנו מתחזקים ב״אני״ שלנו, הרינו מקבלים את החיזוק ואת ההדרכה להמשיך בדרכנו. ״זיכרונות״ אלה מסכמים את הדרך שעברנו, את העדות של העבר, שלמרות כל הסטיות והתעיות – הרי ככלל, אנו משמשים בתפקיד לו נוצרנו, וכי למרות הכל נמשיך לעשות כן.

ה״שופרות״ מראים נתיב לכיוון העתיד. כל ״שופר״ הוא תרועה של התגלות, התגלות ה' בעולם – למן גילוי שכינה של הר סיני, עד לגילוי שכינה שלעתיד לבוא. כל גילוי כזה, הרי הוא כשלעצמו סיכום של הזיכרון ושל המלכות, שכן הוא מבטא את נקודת השיא שאליה מתקדם ההווה – על פגמיו, נפילותיו וכשלונותיו. השופר הוא ההבטחה וציון הדרך, להסביר לקראת מה אנו עתידים ללכת.

ראש השנה הוא יום הדין וחשבון, אולם אין הוא סיומו של החשבון. שיאו של ראש השנה הוא ביום הכיפורים, וביניהם עשרת ימי תשובה. בראש השנה אמורים אנו לעשות את חשבון נפשנו, אך גם אם בחשבון הגדול חייבים אנו להמשיך ולצעוד הלאה, הרי חשבון זה מגלה לנו את מה שהחסרנו בעבר. ראש השנה הוא יום של חשבון, ולאחריו צריך להתחיל הניסיון של התיקון. בראש השנה סוקרים אנו את הדרך שעברנו בה, ומגלים מעט מן הכיוון אליו צריכים אנו ללכת.

מכאן מתחילה הדרך האמיתית: לתקן את מה שפגמנו בו בעבר, לעשות תשובה על העבירות שחטאנו בהן, לעשות תשובה על המצוות שיחסנו לעצמנו, ולהתחיל שנה חדשה מתוך ראיה מפוקחת.

לסיכום אפשר להבין שכל מהותה של תפילות ראש השנה, עיסוקו באנושות ובבריאה, אינה נמצאת בתפילות שלושת הרגלים פסח, שבועות וסוכות. ברכת היום בתפילת עמידה במועדים אלה נפתחת במילים “אתה בחרתנו מכל העמים”. אנו העם הנבחר, אומרת תפילת הרגלים. לעומתה, בתפילת ראש השנה אנו אומרים: ״וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ. וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים. וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת, לַעֲשׂות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. שֶׁיָּדַעְנוּ ה' אֱלהֵינוּ שֶׁהַשָּׁלְטָן לְפָנֶיךָ. בְּיָדְךָ וּגְבוּרָה בִּימִינֶךָ. וְשִׁמְךָ נורָא עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ:". זהו ביטוי לאוניברסליות מלאה. פסח, שבועות וסוכות מספרים לנו מהו להיות יהודי. ראש השנה אומר מהו להיות אדם.

מלכות ה’

הרמז הבא ניתן לנו בשמות שהתורה נותנת לחג, “יוֹם תְּרוּעָה” ו-”זִכְרוֹן תְּרוּעָה”. מהי תרועה? בהקשרים האחרים במקרא תרועה היא צליל המופק מכלי נשיפה, או, בכמה מקרים, צעקה או בכי של המון אדם.

מהם אותם כלי נשיפה? חצוצרות הכסף שבני ישראל עשו במדבר שימשו לתקיעה לתרועה: תקיעה למקרא העדה, ותרועה להודיע שהגיע הזמן להתחיל במסע נוסף; ״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף–מִקְשָׁה, תַּעֲשֶׂה אֹתָם; וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה, וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת. וְתָקְעוּ, בָּהֵן–וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאִם-בְּאַחַת, יִתְקָעוּ–וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים, רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. וּתְקַעְתֶּם, תְּרוּעָה–וְנָסְעוּ, הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים, קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה, שֵׁנִית–וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים תֵּימָנָה; תְּרוּעָה יִתְקְעוּ, לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל, אֶת-הַקָּהָל–תִּתְקְעוּ, וְלֹא תָרִיעוּ״. (במדבר פרק י פסוקים א-ז) אם כן, אולי גם התרועה של ראש השנה מופקת בחצוצרה. חז”ל פסלו אפשרות זו מסיבה פשוטה.

ראש השנה איננו המועד היחיד בחודש השביעי שמושמעת בו תרועה. אחת לחמישים שנה, בשנת היובל, נשמעת תרועה ביום העשירי בחודש זה, יום הכיפורים. היא מציינת את שחרור העבדים בשנה זו ואת החזרת נחלות האבות לבעליהן הראשונים: ״וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. (ויקרא פרק כה פסוק י) הפסוק הקודם לפסוק זה מציין במפורש שיש להפיק את התרועה הזו משופר: ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם״. (ויקרא פרק כה פסוק ט)
דוד המלך בספר תהילים קושר את השופר להכתרה – אך לא להכתרת מלך בשר ודם, אלא להכרזה על ה’ כמלך: ״עָלָה אֱלֹהִים, בִּתְרוּעָה; יְהוָה, בְּקוֹל שׁוֹפָר. זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ; זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ. כִּי מֶלֶךְ כָּל-הָאָרֶץ אֱלֹהִים– זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל״. (תהילים פרק מז פסוקים ו-ח)

בפרק תהילים זה, דוד המלך יוצר זיקה ברורה בין מלכות ה׳ לבין  היותו שופט כל הארץ: ״בַּחֲצֹצְרוֹת, וְקוֹל שׁוֹפָר-  הָרִיעוּ, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה. יִרְעַם הַיָּם, וּמְלֹאוֹ; תֵּבֵל, וְיֹשְׁבֵי בָהּ. נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ-כָף; יַחַד, הָרִים יְרַנֵּנוּ. לִפְנֵי יְהוָה–  כִּי בָא, לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ: יִשְׁפֹּט-תֵּבֵל בְּצֶדֶק; וְעַמִּים, בְּמֵישָׁרִים״. (תהילים פרק צח פסוקים ו-ט)

וכך אנו מגיעים לממד הגדול השני של ראש השנה. אנו מציינים ביום הזה את מלכות אלוהים. ממד זה טבע אף הוא את חותמו על תפילות החג. מילת המפתח היא "מלך" – החזן פותח את חלקו בתפילת שחרית בזמרה דרמטית של המילה "המלך", הברכה השלישית בתפילת עמידה, הנחתמת בדרך כלל במילים "האל הקדוש", נחתמת בראש השנה ובעשרת ימי תשובה בנוסחה "המלך הקדוש", ובולט מכל הוא פרק ה"מלכויות" הפותח את שלישיית מלכויות, זיכרונות ושופרות שהזכרנו, זו הניצבת בלב תפילת מוסף. ברכה ארוכה זו מיוסדת על סדרת פסוקים המתארים את מלכות ה' בראש השנה אנו מציינים לא רק את היות ה' בורא העולם, אלא גם את היותו שליטו.

ההכתרה

אנחנו נולדנו לתוך מבנה רוחני שאומר לנו את המשפט: "ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד".

רעיון מלכות האלוהים נשמע פשוט, שגרתי אפילו, אך אין הוא כזה כלל. בימי קדם הוא היה ייחודי לעם ישראל. ברבות הימים השפיע על התפתחות החופש במערב. זוהי התפיסה שביטא גדעון, האיש שהוביל את שבטי ישראל לניצחון על המדיינים. כשהעם ביקש להמליכו ענה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, גִּדְעוֹן, לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם: יְהוָה, יִמְשֹׁל בָּכֶם." (שופטים פרק ח פסוק כג) אומנם לימים המליכו בני ישראל מלך, ולאורך הדורות הם פיתחו שיטות ממשל נוספות: שופטים, זקנים, ראשי שבטים, ראשי גולה, וועדי קהילות, ובמדינת ישראל המודרנית – דמוקרטיה. אבל המושל העליון של עם ישראל היה אלוהים לבדו. לשום שליט בשר ודם לא ניתנה סמכות מוחלטת. הנביאים יכלו למתוח ביקורת על המלכים. אנשים מהשורה יכלו שלא לציית להוראה בלתי מוסרית. ריבונות האל פירושה שישנם גבולות מוסריים לשימוש בכוח. הצדק הוא ריבונה של העוצמה. אלה היו רעיונות מהפכניים, ועודם כאלה. רעיונות אלה מסבירים גם את התופעה המדהימה ביותר בהיסטוריה היהודית; העובדה שהיהודים שמרו על זהותם הלאומית לאורך אלפיים שנות גלות, כשהם מפוזרים ברחבי העולם. בכל מקום שהיו, אלוהים נשאר מלכם והם נשארו עמו, ביטוי קולע לכך יש בתפילת עלינו לשבח אשר נכתבה על ידי יהושע בן נון במקורה לראש השנה כפתיחה ל-פסוקי המלכויות, שם נאמר: ״הוא אלהינו ואין עוד אחר אמת מלכנו ואפס זולתו״. יש קשר ישיר בין מלוכה לבריאה, שאפשר להסבירו בפשטות. אלוהים ברא את העולם. לפיכך אלוהים הוא בעליו של העולם. מכאן שאלוהים הוא ריבונו העליון של העולם, שהרי הוא יכול לקבוע את התנאים והנסיבות שאנו מתקיימים דרכם  בעולם, והדבר נכון לאנושות כולה.

זה היסוד לפסקה השנייה ב”עלינו לשבח”, פסקה של חזון ותקווה לימים שבהם “כל בני בשר יקראו בשמך” ו”יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון”. אלוהי ההתגלות והגאולה הוא אלוהי ישראל. אלוהי הבריאה הוא אלוהי האנושות כולה. אך זהו אותו אלוהים. מכאן נבואתו של זכריה המצוטטת בסוף “עלינו לשבח”, “וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד”. (זכריה פרק יד פסוק ט) בתשתית הדברים נמצא הרעיון שאולי הוא המרשים מכולם. “אין מלך בלא עם”. העובדה שעם ישראל קיבל עליו את מלכותו של אלוהים, ואת בריתו עם אלוהים אימץ לו לחוקה, משמעה שעם ישראל מעיד על אלוהים בעצם קיומו ובאורח חייו. לכך מכוון משורר תהלים באומרו “וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל”. (תהילים פרק כב פסוק ד) תהילות ישראל הן הסמל המוחשי למלכותו של אלוהים. הדבר מאציל עלינו הוד בלתי רגיל.

גלות ושיבה

גלות היא הכינוי ביהדות להיעדרות של רוב עם ישראל מארץ ישראל, הנתפסת לפי היהדות מולדתו הנצחית. במקרא מתוארת הגלות בתור העונש הקשה ביותר שנגזר על עם ישראל בשל חטאיו. כמו כן, השיבה מהגלות מוזכרת במקרא כהבטחה לגאולה באחרית הימים.

כמיהתם של יהודים רבים בגולה לעלות לארץ ישראל נשמרת לאורך הדורות, והוגברה על ידי אנטישמיות שהביאה יהודים רבים להגר מארצות לידתם, ברצון או בכפייה.

"גָּלוּת" מתייחסת למצב הסובייקטיבי של יהודים בגולה.

המסורת היהודית מונה ארבע גלויות: גלות מצרים, גלות אשור, גלות בבל וגלות אדום. הגלות האוניברסלית החלה בתחילת הבריאה לאדם, לקין, לנוח, לאברהם, יצחק, יעקב ויוסף.

אדם מגורש מגן עדן – כלומר מפני האל – בעטיו של אכילת מעץ הדעת. כתוצאה מכך, האדמה מפסיקה להיות חלק מברכת האלוהית והיא שייכת לטבע. כפי שכתוב: ״כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה–לֹא יִשְׁבֹּתוּ״. (בראשית פרק ח פסוק כב)

והאנושות מגורשת מגן העדן. גלות זו שמה קץ לשלמות, לתמימות ולחיי הנצח, וכן היא מלווה בהסתר פניו של הבורא: ״וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. (בראשית פרק ג פסוקים יז-יט)

קין מקולל בגלל חטא הריגת הבל, ונגזר עליו לנוע ממקום למקום כזר בעיני קרוביו וכן לאכול בזיעת אפיו: ״וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-יְהוָה: גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי, מִנְּשֹׂא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל-מֹצְאִי, יַהַרְגֵנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה, לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן, שִׁבְעָתַיִם, יֻקָּם; וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ. וַיֵּצֵא קַיִן, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד, קִדְמַת-עֵדֶן". (בראשית פרק ד פסוקים ח-טו)

לאחר שאברהם אבינו נוטש את ארצו, מולדתו ובית אביו, וסוף סוף מגיע לארץ כנען – הוא נאלץ לרדת מצרימה בגלל הרעב: ״וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ״. (בראשית פרק יב פסוק י)

יצחק אבינו אמנם לא ירד מארץ כנען, אבל הקנאה והשנאה על ברכת ה' השורה עליו גורמות לו להיות מודר בין אחיו: ״וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד״. (בראשית פרק כו פסוק י)

יוסף נמכר למדיינים בעקבות קנאת אחיו וגולה במצרים, ובעקבותיו ירד יעקב מצרימה ויגר שם. (בראשית פרק  לז פסוק יא)

הגלות המתוארת במקומות רבים במקרא כעונש על חטאי העם – לדוגמה: ״וְהֵפִ֧יץ ה' אֶתְכֶ֖ם בָּעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג ה' אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה״. (ספר דברים פרק ד פסוק כז)

"וְחָרָ֨ה אַף־ה' בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר ה' נֹתֵ֥ן לָכֶֽם:". (דברים פרק יא פסוק יז)
״וְ֠הָיָ֠ה כַּאֲשֶׁר־שָׂ֨שׂ ה' עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֮ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ ה' עֲלֵיכֶ֔ם לְהַאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֖ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ וֶהֱפִֽיצְךָ֤ ה' בְּכׇל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן״. (דברים פרק כח פסוקים סג-סד)
"לָכֵ֗ן כֹּה־אָמַ֞ר ה' צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֧י מַאֲכִילָ֛ם אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה לַעֲנָ֑ה וְהִשְׁקִיתִ֖ים מֵי־רֹֽאשׁ׃ וַהֲפִֽצוֹתִים֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדְע֔וּ הֵ֖מָּה וַאֲבוֹתָ֑ם וְשִׁלַּחְתִּ֤י אַֽחֲרֵיהֶם֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב עַ֥ד כַּלּוֹתִ֖י אוֹתָֽם״. (ירמיהו פרק ט, פסוקים יד-טו)
הביטוי "ארבע מלכויות" כולל את השקפת עולמם של רבותינו בדבר מהות ההיסטוריה. האם יש מפתח להיסטוריה האנושית. תשובתם של נביאי ישראל היא, שלא רק שיש משמעות להיסטוריה האנושית, אלא שהיא מהווה את המסגרת של ההתגלות האלוקית בעולם.

יש מי שכתב, להיסטוריה אין משמעות או חשיבות על פי היהדות. על פי גישה זו, התנ"ך אינו יכול להיות ספר יהודי, שהרי כל כולו תיאור מהלך ההיסטוריה. הקב"ה בוחר בעם ישראל בתור אומה, ועל רקע זה ברור הקשר בין העם היהודי להיסטוריה האנושית. כל אומה הינה אישיות הפועלת בתוך ההיסטוריה, כאשר ההיסטוריה היא מערכת של יחסים בין האומות – פוליטיקה ומדיניות, מפגשים בין ישויות שונות. לעם ישראל יש תרומה מיוחדת לאנושות בתור אומה, כפי שהקב"ה אומר לאברהם אבינו: ״וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״. (בראשית פרק יב פסוקים ב-ג)

אופן הברכה שהקב"ה מברך את אברהם אבינו הוא מורכב. התוכנית של תיקון האנושות אנה קלה לביצוע, והיא נמשכת כארבעת אלפי שנים, ואולי אפילו יותר מכך. זו היא הסיבה שלעם ישראל יש סבלנות כלפי ההיסטוריה. מערכת היחסים של האומה הישראלית עם האנושות מבוססת על יסוד ספר דניאל כ: ישראל וארבע מלכויות.

מהות ארבע המלכויות

ישנם ארבעה סוגים של אימפריות, הנלמדים כולם מן הפסוק השני בתורה. מיקומו של פסוק זה אינו מקרי, כפי שניתן לראות מן הפסוקים שלפניו ואחריו:"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר". (בראשית פרק א פסוקים א-ג)

בפסוק הראשון הכל מושלם. הקב"ה שהוא מושלם בורא את עולמו, וכיון שהבורא מושלם, מן הסתם גם בריאתו מושלמת. ״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ״. אך מיד אחר כך מופיע פסוק ב', ובו בלאגן אחד גדול: ״וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם״. רק לאחר מכן מתחיל הסדר לשוב על כנו, לאט לאט. פסוקים אלו מהווים דוגמא להיסטוריה האנושית בכללותה. בהתחלה הכל בסדר, אחר כך יש בלאגן מטורף ובסוף שוב הכל יהיה בסדר.

יש הפרש בין השפע האלוקי האינסופי שניתן לבריאה, לבין יכולת הקיבול של הנברא. לכל נברא ישנו גבול, יכולת מוגבלת של שפע שהוא מסוגל לקבל. המפגש של הנברא עם השפע האלוקי האינסופי של הבורא גורם לאי התאמה ולשבירה (מה שמכונה "שבירת הכלים"). אנו נולדים על רקע של קטסטרופה קוסמית עולמית, ותפקידנו הוא לתקן אותה. נציגות השבירה בעולם הן ארבע המלכויות.

המהר"ל מפראג מסביר ב"נר מצוה", שהמעמד של הבריאה הוא פרדוקסלי. מצד אחד, אי אפשר לבריאה להתנתק מאלוקים, שהרי הוא המחייה אותה. אך מצד שני, אם הבריאה היתה דבקה באלוהים היא היתה נבלעת באינסוף. לכן מוכרחים להעמיד שני קטבים הופכיים, כוח אחד המחבר את האדם לאלוהים, לעומת זאת כוח שני המנתק את העולם מן האלוקים, ועל המתח הקיים בין שני כוחות אלה קיים העולם. האומה הישראלית מופקדת על הקישור של הבריאה לאלוקים, ואילו ארבע המלכויות מופקדות על ניתוקו של האדם מאלוהים.

אחד לעומת ארבע

האומה הישראלית היא אלוקית, מעצם היותה אלוקית היא בעלת נחיתות בעולם הטבעי. מצוות ברית מילה דורשת ויתור על טבעיות. האומה הישראלית מהווה את המסננת של האור האלוקי בעולם. דבקות מתמדת בקב"ה פוגעת בהצלחת בעולם הטבעי. זו הסיבה מדוע עם ישראל הוא אחד העמים הפחות מוצלחים מבחינה פוליטית. לעם ישראל יש מנגנון של הכשלה עצמית, שבכל פעם שעומדים בפני הצלחה פוליטית, הוא דואג להכשיל אותה. לכן, מסביר המהר"ל מפראג, עם ישראל תמיד נשאר קטן, כיון שאחרת העולם כבר לא היה טבעי. האוכלוסייה היהודית בעולם מהווה כפרומיל מכלל האנושות, רבונו של עולם שהעולם שברא מתפתח באופן טבעי.

הנבדלות, הרוחניות העליונה, מאופיינת על ידי המספר אחד – אחדות. לעומת זאת המספר ארבע מסמל את ניתוק הטבע מהמקור. ארבעה הוא מספר כיווני השטח (צפון, דרום, מזרח, מערב) של העולם. התבנית של ישראל וארבעת המלכויות הינה בהכרח לבריאה. ארבע המלכויות מקיפות מכל הצדדים את הנקודה המרכזית – ישראל, והן משקפות ארבעה מוקדי התנגדות לאומה הישראלית. בפרשת בראשית מתוארים הנהרות היוצאים מגן עדן באופן אגדתי: ״וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן–הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן–הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת״. (בראשית פרק ב פסוק י-יד)

״שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים, כְּשַׂמַּחֲךָ יְצִירְךָ מִקֶּדֶם בְּגַן עֵדֶן״.

עדן זהו העולם הבא. ה"גן" זהו מצב האדם לפני החטא הראשון. אבל לאחר שעוזבים את הגן הנהר האחד נפרד לארבעה נהרות שונים. הפירוד תמיד מאופיין על ידי המספר ארבע.
ארבעת הנהרות הם יסודות התרבויות החשובות באנושות: פישון – מצרים, גיחון – הודו, חידקל – אשור, פרת – בבל. החלוקה המקובלת של ארבע המלכויות היא: בבל, פרס, יון, רומי.

גוף, נפש, שכל

ישנם שלושה רבדים: גוף, נפש ושכל (שכל = נשמה). ישנן מלכויות אשר נלחמות כנגד הגוף, כגון המן וגרמניה הנאצית, שרוצים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים באופן פיזי. ישנן מלכויות נלחמות נגד הנפש, כגון בבל שהגלתה אותנו מאדמתנו. שכן הנפש היא היכולת של האדם לנוע, והם לקחו זאת מאיתנו. וישנן מלכויות נלחמות נגד השכל, כגון יון שלא ניסתה להרוג אותנו, אלא ניסתה ליוון את היהודים באמצעות מאבק אידיאולוגי – פילוסופי.

מלכות רומי היא הכל, וכוללת את כל שלוש המלכויות האחרות. למלכות רומי אין תוכן תרבותי עצמי, אלא יש מסגרת כללית. זהו המשפט הרומי, המאפשר לבטל את הערך של כל תוכן,באומרם שכל בני האדם שווים שייכים לאותה מסגרת.

הקשר בין ישראל למלכויות

יש החושבים כי הדרך הטובה ביותר להיאבק במלכויות היא לשלול אותן, להישאר מבודדים משאר העולם. אנו רואים איך  ההשגחה ההיסטורית פועלת באופן אחר. ניתן לראות לכל אורך ההיסטוריה האנושית שבכל פעם שעם ישראל יצא לגלות, הקב"ה דאג לכך שעם ישראל יעמוד במרכז התרבותי של האנושות באותה התקופה. הקב"ה דאג לכך שעם ישראל לא יכול להתנתק מהעולם. כאשר יעקב אבינו ירד למצרים, מצרים היתה המרכז התרבותי בעולם. אחר כך באה גלות בבל, יון ועד לרוסיה במאה הקודמת. לא משנה מי זה היה, עם ישראל היה שם. בכל פעם שתרבות מסוימת עומדת להיעלם מן העולם צריך לשמר את החלקים הטובים שבה שלא ירדו לטמיון. זהו התפקיד של עם ישראל בגלויות השונות. למעשה ניתן לומר כי עם ישראל הוא הזיכרון של האנושות. יש בתוכנו חותם של כל התרבויות העיקריות ששלטו בעולם.

בראש חודש קיים יסוד של ציפייה לגאולה. שמות החודשים כיום אינם עבריים, הם עלו מבבל. מקורם של שמות החודשים הוא בשמות של אלים בבליים.. מאירופה נשארה לנו שיטת המשטר הדמוקרטי. האם זה טוב או רע? זה גם טוב וגם רע. מהדמוקרטיה כפי שהיא היום יישאר רק מה שעם ישראל ישאיר ממנה, ואלו הם רק החלקים הטובים שבה, והחלקים הרעים ישכחו.

הרווח של הגלויות

בכל הגלויות שעברו עלינו עמדנו מול תחרות על הזהות שלנו, הזהות היהודית. כל תרבות טענה שהיא עם ישראל האמיתי. במצרים גזר פרעה להרוג את כל הזכרים אך להחיות את הבנות. תוכניתו של פרעה היתה שהמצרים יתחתנו עם הנשים היהודיות ויולידו את מצרים של הדור הבא: יהודים על פי ההלכה, אך מצרים על פי הזהות. בספר דרך האמונה של רבי אברהם מדאדו נכתב כי יש השכל העליון, הנבואה שמתמודדת עם התכונות המנסות להתחזות לה, כמו: החוש, הדמיון והחוש התבוני. ההתמודדות במצרים היתה התמודדות של נבואה מול חוש. בתחילת ההתמודדות משה רבנו מתנהג כמכשף ורק ממכת כינים ניתן לראות את ההבדל בינו לבין החרטומים המצריים. המאבק מול בבל היה מאבק בין הנבואה הישראלית לדמיון הבבלי. החוש התבוני, הוא למעשה פילוסופיה הטוענת שהיא התבונה בטהרתה, אך למעשה היא לא יותר מחוש מפותח. כמובן שהיא יותר מתוחכמת ולכן לוקח יותר זמן להתמודד איתה. ברגע שאומות העולם יבינו שמקורה של הפילוסופיה גם הוא מהחוש, נתחיל להתנתק מאירופה. בסוף המאה השמונה עשרה התחיל משבר הפילוסופיה. אין תבונה טהורה, ישנם רק מהלכים שכליים שתחילתם בחוש, ואז מתחילה שיבת ציון.

להיסטוריה הישראלית יש הרפתקה מאוד ארוכה שמטרתה היא לתת משמעות להיסטוריה האנושית כולה.

אפשר לסכם את המהלך ולראות איך רבינו רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מסביר זאת:״יש לאֱלוֹהַ חכמה נסתרת בהשאירו אותנו בגלות, – מעין החכמה הצפונה בגרגר הזרע: גרגיר זה נופל אל האדמה ושם הוא משתנה ונעשה לכאורה עפר, מים וטיט, ולפי ראות עיני המתבונן בו לא יישאר לו רושם מוחש כלשהו ממה היה הגרגר קודם לכן. אולם לאחר זמן יתברר כי גרגיר זה הוא אשר ישנה את העפר ואת המים עד שיהיו מטבעו הוא. והוא אשר יעבירם דרגה דרגה עד אשר יתעדנו היסודות ויהפכם להיות כמוהו, ואז יוציא קליפות, עלים ועוד. עד אשר יזדכך הגרעין ויכשר לחול בו העניין ההוא, האלוהי, והצורה של הזרע הראשון, ואז יהיה לעץ נושא פרי כפרי אשר ממנו בא הזרע ההוא״.(רבי  יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר רביעי). עכשיו נחזור ונברר את  המבנה הטראומטי שעם ישראל עבר ברגע שבית המקדש הראשון נחרב בידי הבבלים.

שאנו מגיעים לראש השנה ,שהוא יום השנה לבריאה, טקס חידוש המלוכה -אנו חוזרים לחוות בתודעתנו את  המאורע היסטורי של גלות בבל. שמראה לנו את הקיטוב שנולד בעם ישראל לדורותיו. בצד הלא טראומטי,  עם ישראל מגיע  להלל את העולם ההרמוני שה’ ברא כאשר אנו מרגישים בעולם הזה בנוח, “בבית”, ולצערנו לאחר חורבן בית המקדש הראשון , המציאות מזכירה לנו יום-יום שאין אנו בבית, שאנו זרים בארץ נוכרייה. דבר אחד הוא לחגוג את ריבונות האל כשאנו נהנים מריבונות לאומית משלנו, ודבר אחר לגמרי הוא לחגוג זאת כשאנו כפופים למעצמה אחרת. כפי שהסברנו חורבן בית ראשון וגלות בבל היו לעם היהודי טראומה גשמית ורוחנית. הרגשתם האיומה של הגולים מונצחת במזמור בתהילים:״עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל-שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן.עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ- תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר- וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה: שִׁירוּ לָנוּ, מִשִּׁיר צִיּוֹן.אֵיךְ–נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה:  עַל, אַדְמַת נֵכָר״. (תהילים פרק קלז פסוקים א-ד)

היהדות והעם היהודי עלולים היו לעבור מן העולם עם חורבנה של ממלכת יהודה, כפי שקרה כמאה וחמישים שנה קודם לכן לעשרת השבטים של ממלכת ישראל. אבל דבר אחד היה שונה. הזהות הדתית ביהודה הייתה חזקה. הנביאים, ממשה רבינו  עד הנביא  ירמיהו, דיברו על גלות ועל שיבה. כבר הייתה פעם אחת, בתקופתן של יוסף הצדיק עד משה רבינו שהוא זה שעצר את הגלות והוציא את עם ישראל ממצרים. ושם עם ישראל חווה גלות ושיבה. ואם כך, התבוסה והעקירה אינן סוף דבר. יש תקווה. ולתקווה הזו קוראים תשובה.

התשובה היא בעת ובעונה אחת שיבה הביתה, כלומר מעשה גשמי – וחרטה ושינוי הלב וההתנהגות, כלומר מעשה רוחני. התורה כורכת אותם יחדיו בפועל “לשוב” מפני שהחטא גורם לגלות. אדם וחוה גלו מגן עדן אחרי שחטאו. קין, שרצח את אחיו, נידון לגלות מתמדת. (בראשית פרק ד פסוק יב) רעיון הצדק בתורה מבוסס על העיקרון מידה כנגד מידה. חטא הוא החטאה: מעשה במקום הלא נכון. החטא משבש את ההרמוניה המוסרית בעולם.

כיצד ניתן להסביר כי התשובה קדמה לעולם הלא לפני החטא, בעולם שאין בו טוב ורע לא שייך המושג של לשוב אל הטוב ששייך רק לאחר עץ הדעת טוב ורע.

התשובה ביסודה אינה חזרה מן החטא כי אם השיבה אל מקור החיים, כך שאין כל צורך בחטא כדי לשוב כי אם בהכרה שאני נברא ומתוך כך משתוקק אל מי שבראני.

אבל אלוהים סולח. עובדה זו לבדה מצילה את העולם מהטרגיות. חז”ל אמרו שאלוהים ברא את התשובה לפני שברא את האדם. את התשובה אנו למדים דרך פסוקים מתהילים: "בְּטֶרֶם, הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל; וּמֵעוֹלָם עַד-עוֹלָם, אַתָּה אֵל. תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ, עַד-דַּכָּא  וַתֹּאמֶר, שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם. כִּי אֶלֶף שָׁנִים, בְּעֵינֶיךָ-כְּיוֹם אֶתְמוֹל, כִּי יַעֲבֹר; וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה". (תהילים פרק צ פסוקים ב-ד) (מסכת נדרים דף לט עמוד ב)

כוונתם היא שכאשר ברא אלוהים את האדם וחנן אותו ברצון חופשי, הוא ידע שאדם יעשה שגיאות. הרי אין אנו מלאכים. אנחנו מועדים. אנחנו נופלים. מעפר הארץ אנחנו, ואל עפר תשוב ביום מן הימים. אלמלא התשובה והסליחה, מצבו של האדם היה בלתי נסבל. ועל כן, כאשר ברא אלוהים את האדם הוא ברא את אפשרות התשובה: אדם מכיר בטעויותיו זוכה למחילה. הגלות אינה גורל חרוץ. בשובנו אל אלוהים אנו מגלים שהוא שב אלינו. אנחנו יכולים לשקם את ההרמוניה המוסרית של העולם.

מכאן שברמה הלאומית, תשובה פירושה שני דברים שנעשים אחד: שיבה רוחנית אל אלוהים, ושיבה גשמית אל הארץ. כך ניסח זאת משה רבנו בפסוקי המפתח על התשובה בציבור: ״וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם–מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ״. (דברים פרק ל פסוקים א-ד)

זו הייתה התיאוריה; זו הייתה התקווה. השאלה הייתה: האם אכן כך יקרה? והנה כך קרה. גולי בבל ששבו לארץ ישראל, ושיבתם זכתה לביטוי טקסי באחד האירועים המעצבים של ההיסטוריה היהודית. הדבר היה בימי עזרא ונחמיה בעיצומו של ראש השנה.

ההתחדשות הגדולה

היהודים ששבו מגלות בבל: לא כולם, אך רבים. המקדש ההרוס שב ונבנה .אך כבר נתקבעו בעם תודעות בעלות אמונות שגויות שנולדו בעם מתוך הגלות .בעקבות התודעות אלו ,רבים התבוללו באוכלוסיה

המקומית בנישואי תערובת. גם ידיעת העברית דעכה, את זה אנו למדים דרך נחמיה שאומר: ״גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּוֹת), עמוניות (עַמֳּנִיּוֹת), מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית–וְכִלְשׁוֹן, עַם וָעָם״. (נחמיה פרק יג פסוקים כג-כד) ביום האחד לחודש השביעי הקהילו עזרא הסופר ונחמיה אשר כיהן כפחה של מחוז יהודה-ירושלים וסביבתה. את העם בשער המים בירושלים. עזרא עמד על מגדל עץ וקרא בקול מספר התורה, והלויים תרגמו את הנאמר באוזני הקהל והסבירו. כששומעים החלו להבין כמה התרחקו מייעודם האלוהי, הם פרצו בבכי: ״וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם, כְּאִישׁ אֶחָד, אֶל-הָרְחוֹב, אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם; וַיֹּאמְרוּ, לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר-לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, וְכֹל, מֵבִין לִשְׁמֹעַ–בְּיוֹם אֶחָד, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם, מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם–נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְהַמְּבִינִים; וְאָזְנֵי כָל-הָעָם, אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה. וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר, עַל-מִגְדַּל-עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר, וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה, עַל-יְמִינוֹ; וּמִשְּׂמֹאלוֹ, פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה–זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם. וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם, כִּי-מֵעַל כָּל-הָעָם הָיָה; וּכְפִתְחוֹ, עָמְדוּ כָל-הָעָם. וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא, אֶת-יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל; וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן, בְּמֹעַל יְדֵיהֶם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, אַפַּיִם אָרְצָה. וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה, וְהַלְוִיִּם–מְבִינִים אֶת-הָעָם, לַתּוֹרָה; וְהָעָם, עַל-עָמְדָם. וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים, מְפֹרָשׁ; וְשׂוֹם שֶׂכֶל, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא.

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת-הָעָם לְכָל-הָעָם, הַיּוֹם קָדֹשׁ-הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם–אַל-תִּתְאַבְּלוּ, וְאַל-תִּבְכּוּ: כִּי בוֹכִים כָּל-הָעָם, כְּשָׁמְעָם אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ–כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם, לַאֲדֹנֵינוּ; וְאַל-תֵּעָצֵבוּ, כִּי-חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם. וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל-הָעָם, לֵאמֹר הַסּוּ–כִּי הַיּוֹם, קָדֹשׁ; וְאַל-תֵּעָצֵבוּ. וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וּלְשַׁלַּח מָנוֹת, וְלַעֲשׂוֹת, שִׂמְחָה גְדוֹלָה: כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים, אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם״. (נחמיה פרק ח פסוקים א-יב)

ראש השנה ההוא שנמשך על פני יומיים, שכן העם חזר למחרת היום להמשיך בקריאה, היה ביום של חידוש הברית, ליום תחילתה של תקופת התחדשות התקדשות לאומית. זו הייתה נקודת מפנה בתולדות היהודים, ולא יהיה מוגזם לומר שמאורע זה  הציל את היהודים ואת היהדות מהיעלמות: ״וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל-הָעָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, אֶל-עֶזְרָא, הַסֹּפֵר–וּלְהַשְׂכִּיל, אֶל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר–צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת: לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב״. (נחמיה פרק ח פסוקים יג-טו)

עזרא ונחמיה הבינו את רעיון הזהות הדתית שהיא למעשה הגרעין שרידותו של עם ישראל. מאות שנים קודם לכן, בימי פיצול הממלכה, היה עם ישראל נתון, בעצם, למעין ניסוי מבוקר לגילוי סוד ההישרדות הלאומית. ממלכת ישראל נכבשה בידי אשור. תושביה שהוגלו נטמעו ברוב האוכלוסייה הסובבת ונעלמו. אלה הם עשרת השבטים האבודים. ממלכת יהודה נכבשה אף היא כעבור שנים, הפעם בידי בבל, ואף תושביה הוגלו, אך הם שמרו על זהותם. בהשראת אישים כגון הנביא יחזקאל הם למדו תורה. הם התפללו. הם הקשיבו לנביאים שאמרו להם כי הברית עם אלוהים עודנה תקפה. הם נשארו יהודים. תעיד על כך עצם העובדה שעד היום אנו קרויים יהודים – בני ממלכת יהודה.

עזרא ונחמיה הבינו בתודעתם המטא פיזית  -רוחנית, כמה עגום מצב הזהות היהודית בקרב היהודים בארץ ישראל, והבינו כי דרוש מיזם גדול ומשמעותי של תחייה דתית. תחילתה הייתה באותה קריאה פומבית בתורה בראש השנה: שזה למעשה המפעל חינוך המבוגרים הלאומי הראשון בהיסטוריה של עם ישראל לדורותיו. הם הקדימו את בני זמנם בהבנה כי כוחו של עם ישראל טמון לא רק בחומות ובלוחמים אלא גם בזהות ובחומה הרוחנית כפי שמלמד אותנו הנביא זכריה: ״וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת״. (זכריה פרק ד פסוק ו)

עזרא הסופר הביא עמו רוח חדשה בעלת תודעות לאומיות

לאורך חמש מאות השנים הבאות הופיעו לאיטם מוסדות חדשים, בראשם בית הכנסת ובית המדרש, שעתידים היו לאפשר ליהדות לשרוד גם לאחר תבוסות  צבאיות ומדיניות חמורות. אל האסונות והלאומיים הכבדים של שתי המאות  הראשונות לספירה, חורבן הבית השני וכישלון מרד בר כוכבא, הגיעו היהודים מוכנים לבחינה זו: הם היו עתה אומה שגיבוריה הם מורים, המבצרים  הם בתי הספר, והתשוקה שנולדה אל הלימוד ואל חיי הרוח. תמורה זו היא ההסבר לתופעה שאין לה אח ורע  עם המצליח להתקיים לאורך אלפיים שנות גולה בלי שזהותו תישחק. זה התחיל  באותו אספה בא’ בתשרי, כשעזרא קרא לעם לשוב אל שליחותו העתיקה, והעם בכה כשהבין את התרחק מהתורה, חוקתו הלאומית.

כגיבור לאומי.

כך נולד החיבור בין ראש השנה לבין התשובה, השיבה הלאומית. הרמב”ן. במאה השלוש-עשרה, היטיב מכולם להבין ששיבת ציון וחידוש הברית היו התגשמות נבואתו של משה רבינו על השיבה – שעל פי הרמב”ן היא המקור למצוות התשובה. (בפירוש לפרשת דברים פרק ל פסוק ב)

סדר ליל ראש השנה
סדר ליל ראש השנה הוא מנהג יהודי הכולל אכילת מאכלים סמליים, ואמירת תפילות במהלך סעודת ליל ראש השנה. הכינוי הנפוץ למאכלים הסמליים הנאכלים במהלך הסדר הוא "סימנים".

שולחן סדר ראש השנה
מנהג הסימנים מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, ומתייחס לחמישה מרכיבים: "קרא", "רוביא", "כרתי", "סילקא" ו"תמרי".
בראש השנה עושים סימנים, שנזכה בדין שתתחדש עלינו שנה טובה. כדברי חז"ל: "סימנא – מילתא היא", כלומר, סימנים – הינם דבר משמעותי. על כן פותחים אנו את הסעודה הראשונה של השנה בשילוב של מנהגים אחדים, שנועדו לסמל ולסמן את משאלות הלב, הממלאות אותנו בשעות אלו.

תפוח בדבש
הסימן' המפורסם ביותר הוא כמובן: תפוח בדבש.

מה עושים?
לוקחים ביד פלח תפוח מתוק וטובלים בדבש ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹונָי אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ".
לאחר מכן מוסיפים את התפילה: "יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ, שֶתְחַדֵש עָלֵינוּ שָנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה".

איננו מסתפקים בשנה טובה בלבד, משום שהטוב לא תמיד גם נעים, ולפעמים הצלחות כרוכות בקושי וכאב. לכן אנו מבקשים מאלוקים שהשנה תהייה טובה וגם מתוקה. שנחוש את מתיקות החיים כמו מתיקות הדבש.

רובד עמוק יותר: תפוח מסמל את עם ישראל. כתוב כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. לתפוח יש מראה יפה, טעם טוב וגם ריח נעים. כלומר יש בו הכל. אנחנו מבקשים מה' שיתן לנו שנה שיהיה בה מכל טוב, בכל התחומים.

הדבש המתוק שונה מן התפוח המתוק. התפוח הוא פרי מתוק הגדל על עץ, ואין בכך כל דבר מפתיע – פירות מתוקים רבים גדלים על עץ. אך הדבש, מגיע מן הדבורה – חרק אותו אי-אפשר לאכול, והוא אפילו עוקצני. אך ראו זה פלא: הדבש אותו מפיקה הדבורה הוא מתוק, אפילו יותר מן התפוח.

בחיים קיימים שני סוגי מתיקויות: ישנם זמנים של שמחות משפחתיות, הצלחות בעבודה או יחסי זוגיות מאושרים. זמנים אלו מתוקים כמו התפוח. אך יש גם מתיקות שונה: כזו המגיעה לאחר אתגרים. כאשר דברים לא מתנהלים כצפוי, כאשר אירע אסון, כשאנו עומדים לאבד מקום עבודה, כשאנו לא מצליחים לעמוד במטרות שהצבנו לעצמנו, או כאשר היחסים שלנו חווים משבר ואנו מרגישים בודדים.

כשאנו עומדים בפני אתגרים אלו הם נראים מרים וכואבים בדיוק כמו העוקץ של הדבורה. אך אם נתחזק ונעמוד באתגרים בהצלחה, נגלה מימדים חדשים באישיותנו שאפילו לא ידענו על קיומם. האתגרים מגלים את העומק הפנימי שלנו. מתח ביחסי זוגיות הוא דבר כואב, אך אין דבר מתוק יותר מן הפיוס המגיע לאחריו. קשה לאבד מקום עבודה, אך לעיתים תכופות אפשרויות חדשות וטובות יותר ייפתחו בפנינו. תחושת הבדידות יכולה לאכול אותנו מבפנים, אך אנו יכולים לנצל אותה כדי להכיר את עצמנו טוב יותר. כולנו חווינו זמנים קשים בחיינו שלאחר מעשה אנו מביטים עליהם ואומרים: "אלוקים, תודה שנתת לנו אתגרים – היכן היינו בלעדיהם"?

ולכן אנו אוכלים תפוח בדבש ביום הראשון של השנה החדשה. אנו מאחלים זה לזה שהתפוח יביא עמו מתיקות, ושהעוקץ של הדבורה יביא עמו מתיקות גדולה יותר!

למה אוכלים רימון בראש השנה?
לכל אדם יש נקודות זכות אבל גם, לצערנו, נקודות חובה. כל מצווה ומעשה טוב נחשבים לנקודות זכות ביום הדין. אכילת הרימון באה לבטא את התקווה שגם אם במשך השנה החולפת כָּשלנו במעשים רעים, אישיותנו תיבחן דווקא לפי הצדדים החיוביים שבה ולא לפי הצדדים השליליים.

הבחירה בפרי הרימון נעשתה על בסיס הפסוק משירתו של שלמה המלך ב'שיר השירים:״ כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ". הפסוק הזה הוא משל שבא לתאר באור חיובי ומהפכני גם את אלו מעם ישראל שאינם צדיקים גדולים, כשגרגירי הרימון נתפסים כמשל למצוות: "אפילו הריקנים של עם ישראל מלאים מצוות כרימון"

כמובן, אכילת הרימון היא רק סימן. המשימה האמיתית היא לאמץ הסתכלות החיובית על כל יהודי, גם זה שהרושם הראשוני עליו אינו חיובי במיוחד.

כרתי
הברכה: יהי רצון שיכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו.
רובד עמוק יותר: כרתי הוא צמח חסר קיום. זהו סוג של צמח שצומח במהירות אחרי הגשם ומתייבש במהירות. כשאנחנו אוכלים את הכרתי ואנחנו אומרים 'שיכרתו אויבינו וכל מבקשי רעתינו', אנו זוכרים כי ההצלחה של האנשים הרשעים, שונאי ישראל היא זמנית ובת חלוף.

סילקא [סלק עלים]
הברכה: יהי רצון שיסתלקו אויבינו וכל מבקשי רעתנו.
רובד עמוק יותר: סלק עלים הוא ירק בעל תכונות רפואיות יוצאות דופן. הוא מסלק את הרעלים מן הגוף ומסייע לריפויו. אנחנו לא מבקשים רק שהרשעים יסתלקו מאתנו אלא שגם הרושם והרעלים שהם השאירו בנו ינוקו מן הגוף שלנו.

תמר
הברכה: יהי רצון שיתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו.
רובד עמוק יותר:  עץ התמר מתפתח בתנאים הקשים ביותר במדבר. האנשים הטובים, הצדיקים מצליחים להגיע למעלה ולדרגה שלהם גם בתנאים הקשים ביותר. בזכות האנשים המעולים הללו אנחנו מתפללים שיתמו אויבינו וכל מבקשי רעתנו.

קרא [ממשפחת הדלועים]
הברכה: יהי רצון שתקרע רוע גזר דינינו ויקראו לפניך זכויותינו.
רובד עמוק יותר: צמח הקרא גדל במהירות. אנחנו מבקשים שהזכויות שלנו יקראו במהירות בראש השנה בלי שתהיה למישהו יכולת להפריע.

ראש של דג
הברכה: יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב
רובד עמוק יותר: בברכה זו אנו מתפללים שנהיה לראש ולא לזנב, שנהיה ראש לראשים, כלומר ראש לדברים החשובים, למחשבה, למוסר, לידע לאינטלקט, לא להבלים.

רוביא [שומשום, לוביא, או חילבה]
הברכה: יהי רצון שירבו זכויותינו כרוביא
רובד עמוק יותר: הרוביא מאופיינת בריבוי זרעים. בתפילה זו אנו מבקשים כי מעשינו הטובים לא יוותרו יתומים, ללא השפעה פיזית ורוחנית, אלא יהיו מעשים שעושים פירות בדיוק כמו הזרעים המרכיבים את הרוביא. ״