מַאֲמָר מְיוחָד לְפוּרִים – זִיהוּי הַסָּפֵק בְּטוֹב וּבָרַע

״שלום לכולם במשך שלושת הימים הללו אנו נעבור בתוך "מסע רוחני – מדיטציה טרנסנדנטלית" שבסופו של תהליך יביא אותנו לגילוי הכוח הפנימי של חג פורים. בשלושת הימים הללו  עם ישראל צריך למעט את החומר ואת הצורה שנבנו דרך יצרים מיניים-גן המין ודרך יצרים חומריים-גן החומר. וכל אחד יעשה כפי יכולתו. אפשר למעט את היצרים דרך צום אוכל דרך צום מים דרך צום תענית דיבור. ומי שיכול לקחת עליו את הצום יבורך. חלק מעם ישראל לקחו עליהם במוצאי שבת עד יום שני בשעה שש בערב, לצום יומיים, תבוא עליהם הברכה בתנאי שרק במידה ולכל אחד יש את המסוגלות הנפשית והפיזית לעמוד בזאת. ורק לאחר התהליך זה עולם האלוהות יפתח את שעריו וכך נוכל לגלות את המהות העיקרית של חג פורים.

אחד הדברים שישעיה הנביא, מרדכי הצדיק, ונְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה (הוא זה שבנה את חומות ירושלים בזמן שיבת ציון) הם הצליחו להוריד אנרגיה שיש ביכולתה להחזיר את האחדות בעם ישראל, בזמן שאנרגיית הספק השתלטה על עם-ישראל.

הנביא ישעיה אומר לנו רק אם אנחנו מאוחדים אז יתקיים בנו הפסוק ״הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי״. (ישעיה פרק נד פסוק ב)

מרדכי הצדיק מבקש מעם ישראל לא לשכוח את האחדות למרות שהיא נוצרה מגן הקשר מחייב המציאות.

״כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה  וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים״. (מגילת אסתר פרק ט פסוק כב)

נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה– הוא היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון שבתקופת בית שני. הוא ביקש מעם  ישראל: ״וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ–כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם, לַאֲדֹנֵינוּ; וְאַל-תֵּעָצֵבוּ, כִּי-חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם״. (נחמיה פרק ח פסוק יז)

שלושתם מבקשים מאיתנו לייסד מבנה חברתי מתוקן, אשר יש ביכולתו להרחיב את מעגל השמחה אל מעבר לאדם עצמו, ואינו מזניח את הכוחות המוחלשים שבלי היד המושטת לעולם לא יכנסו למעגל החיים.

והאמת תתפלאו זה מה שעמותת עולם חסד עושה וכאן הכוונה לכל מי שמסייע בתוך העמותה לעזרה לעם ישראל כל המטפלים –אנשי הרוח- ואנשי העסקים- כל נשמות העמותה שבחרו להמשיך במסעם, ולהתחבר אלינו דרך הגוף המטאפיזי שבו הם מתקיימים. הכוח הפנימי השוכן בתוך עמותת עולם חסד מברך אותנו שעולם האלוהות יאיר לנו את הדרך וישלח לנו שפע של שמחה שפע של ברכה שפע של פרנסה בשפע, ומכאן הכוח הפנימי השוכן בתוך עמותת עולם חסד שולח רפואה שלמה לכל חולי הקהילה הן ברמה הפיזית והן ברמה הרגשית והן ברמה הנפשית, יהיה רצון שיבואו ויחזרו אלינו במהרה .

הרעיון של מגילת אסתר שכול תפקידו הוא לגרות את החלקים המוסתרים שבתוכנו שלא איפשרו לנו תנועה במרחב התודעתי. באמצעות המגילה נתחיל לגלות את החבוי בנו ולאפשר לו לצאת לאוויר ההווה האותנטי. ראשית דרך המגילה נבין את מהות טוב ורע. ודרך הגילוי נולדים בנו רצונות שהיו חבויים בתוכנו שלא אפשרו תנועה בחיים הממשיים שלנו.

במסכת חולין (דף קלט עמוד ב) יש דיאלוג בצורת שאלות בין בני המקום הנקרא פפונאי לרב מתנה: אנו נתרכז רק במה שקשור לענייננו בנושא חג פורים.

השאלה הראשונה בקשר לחג פורים: האם יש רמז למעשה שאירע עם המן אסתר ומרדכי בתורה? השיב להם: שכן וזה מתקיים לאחר סיפור חטא עץ הדעת.
על המן הרשע נרמז  בתורה: ״וַיֹּאמֶר-מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ״. (בראשית פרק ג פסוק יא).
על אסתר המלכה נרמז בתורה: ״וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. (דברים פרק  לא פסוק יח).
על מרדכי הצדיק  נרמז בתורה: ״וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם; וּקְנֵה-בֹשֶׂם, חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם". (שמות פרק  ל פסוק כג), ואנו מתרגמים את המילים  מָר-דְּרוֹר ל-מירא דכיא, והרי זה כשם "מרדכי". (מסכת חולין עמוד קלט דף ב)

הגיע הזמן לצחוק על הרב דוד שלמרות שהוא חי רק את ההווה ומאמין רק במציאות האותנטית יש לפעמים שהוא חי בעולם משלו וחושב שכולם מבינים את מה שהוא אומר ,אז לך הרב דוד האהוב, אולי תקנה קולה ופופקורן ותראה את כל המשפטים המוזרים שלך. הנה משפט עלום של הרב דוד איפרגן "ידוע שאנרגיית הדורות מביאה לאדם את כל האפשרויות לפתרון תהליכים הקשורים לאנרגיית הדורות שבה הוא מתקיים״. וכמובן שמיד כוח המדמה עולה לקחת את חלקו, ואומר ל-אני המקורי תראה מה עשו לך ועוד כל מיני הבלים, וכשהאדם מתחיל להאמין הוא נלכד ברשת של הזהות של הספק והוא נהיה חלק ממנה, ואיך רבי שלמה ארצי אומר בשיר ירח: ״ומאשים את העולם בכאבי״. לכן תקשיבו לי אין דבר כזה הוא עשה לי, יש דבר כזה אני גרמתי לעצמי להגיע למקום הזה.

ברשותכם נחזור אחורה בתנ״ך וננסה לתקן את המשפטים המוזרים והנסתרים של הרב דוד.

בני ישראל מבקשים מהנביא שמואל למנות מלך על ישראל, למרות שהעולם האלוהות תפס קצת קריזה על רצון זה, אבל בכל זאת נוצרה אנרגיה שמקשיבה לעם ישראל, ולבסוף ממנים את שאול בין ימיני למלך על ישראל.

באירוע הראשון של שאול כמלך על ישראל, הוא נצטווה על ידי עולם האלוהות, לצאת למלחמה בעמלק ולהשמידם עד היסוד הרוחני של הצורה והחומר שנבנתה בתוכם. ובעת ששאול המלך יצא למלא את מצוות השמדת עמלק בהנחיית הנביא שמואל. שאול המלך לא ביצע את המצווה עד סופה כיוון שלא השמיד את רכוש עמלק ולא הרג את אגג מלך עמלק. ומיד עולם האלוהות מספר לשמואל הנביא: "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל יְהוָה כָּל הַלָּיְלָה. (שמואל א פרק טו פסוק יא) ועל כך ניבא לו שמואל כי ישלם בכתרו.

ולכן התורה אומרת לנו בסוף פרשת כי תצא פרק כה פסוק י״ז: ״זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח״. 

וכאן אפשר לראות את המשך הקשר בין ממלכת שאול המלך לבין  מרדכי ואסתר – ״אִישׁ יְהוּדִי, הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ–אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה, מִירוּשָׁלַיִם, עִם-הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה, עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ-יְהוּדָה–אֲשֶׁר הֶגְלָה, נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל״. (מגילת אסתר פרק ב פסוקים ה-ו)

אסתר הייתה מזרע שאול המלך מכיוון שהיא נתקעה בתוך אנרגיית דורות כל הכוחות שלה. באו לידי ביטוי על ידי אנרגיה של אדם אחר, אבל בשעת האמת שהמן רצה להשמיד את עם ישראל ,מרדכי הבין בעיני רוחו שרק כוח המגיע מזרע המלוכה יכול לנצח את המן שהוא זרע עמלק. וכדי לעורר את אסתר מתרדמת הדורות הוא מספר לה על גזרת המן ואומר לה את המילים האנרגטיות השייכות לתיקון אנרגיית הדורות:

"כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". (מגילת אסתר פרק ד פסוק יד)

ומיד אסתר המלכה מקבלת את כוח האחדות, של מלכות ישראל ומיד מתהפכות היוצרות, ואסתר מצווה על מרדכי: ״וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי. לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי״. (מגילת אסתר פרק ד פסוקים טו-טז )

מבנה של הזהות של אנרגיית הספק 

כל פעם שאנו לא מצליחים לפתור מבנה בעל אירוע המשתייך לעבר ותמיד נרצה למשוך אותו להווה אותנטי שאנו מתקיימים בתוכו מיד מסך בעל  זהות הספק יעלה בתודעתנו ,ויכניס שתי רצונות, הראשון משוייך לעבר והשני שייך להווה האותנטי. ושאנו מגיעים לחג פורים המסוגלות שלו מתבטאת ביכולת לעזור לנו לזהות את אנרגיית הספק שבנת צורה וחומר שדרכן הספק עובד. ואנו פוגשים את כלל האנרגיות שעוסקות בספק שלא מאפשרות לקחת אחריות על הנעשה בסביבה שבה עם ישראל מתקיים.

ועוד חלק רוחני הלקוח מהסיפור עץ הדעת טוב ורע שאנו נפגש איתו במשך רוב קריאת המגילה ושם מתקיימים המונחים טוב -אמת, רע-שקר, חיים-הווה אותנטי הלקוחים מחטא אדם הראשון לכן נחזור ברשותכם לספר בראשית ונראה את מהות הטוב והרע והאפשרות לבחור בחיים.

נתחיל את התהליך דרך ראשית היקום ששם נצרבה בתוכנו טראומת חטא אדם הראשון

״וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.  וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.  וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא.  וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ.  וַיֹּאמֶר, הָאָדָם:  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.  

וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ:  כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב״. (בראשית פרקים ב-ג)

והפעם במסע שלנו לגילוי הכוח הפנימי של מגילת אסתר נעבור דרך מורה נבוכים (חלק א פרק ב) ושם הרמב"ם מסביר את המהות של עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים, הכי טוב שיש אז הנה הוא לפניכם.

 מורה נבוכים החלק הראשון – פרק ב'

איש מלומד הקשה עלי לפני שנים רבות קושיה מופלאה. ראוי להתבונן בקושיה זאת ובתשובה שהבנו לפותרה. לפני שאמסור את הקושיה ואת פתרונה, אומר: כל המדבר עברית יודע שהשם אלוהים משותף לעולם האלוהות הכוונה -אלוקים- ומלאכים  שמדברים על עולם האנושות , הכוונה לדיינים ולשופטים בעם ישראל.

לאחר שהסברנו ששם זה הוא משותף, נתחיל להבין את הקושיה. אמר המקשה: מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הראשונה הייתה שהאדם יהיה כמו בעלי-החיים בלי שׂכל ובלי מחשבה ולא יבחין בין טוב לרע; וכאשר המרה -את פי האל גרם לו מריו בהכרח את השלמות הגדולה ביותר לאדם, היא שתהיה לו הבחנה זאת  המצויה בנו. הבחנה זאת היא הנכבדה מכל התכונות המצויות לנו ובעבורה אנו עצמים. ומפליא הוא שעונשו על מריו הוא שניתנה לו שלמות שלא היתה לו, והיא השׂכל. אף כי לא היתה מנוסחת כך.

שמע את תוכן תשובתנו. אמרנו: אתה, המעיין ב-רעיונות העולים הראשונים על דעתך, וחושב שאתה מבין ספר, שהוא הנחיה לראשונים ולאחרונים, בעוברך עליו באחת משעות הפנאי מן השתייה והמשגל כמי שעובר על ספר מספרי דברי-הימים או על שיר מן השירים – בדוק ביישוב הדעת והתבונן! הרי אין דבר כמו שחשבת ברעיון שצץ ראשונה, אלא כמו שיתברר כאשר תתבונן בדברים אלה. כי השׂכל, שאותו השפיע אלוהים על האדם – והיא ושלמותו האחרונה  – הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו : ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם״.(בראשית פרק א פסוקים כו-כז).בגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו, כמו שאמר:ֿ״וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע-לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת״. (בראשית פרק ב פסוקים טז-י״ז), ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שׂכל. בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השׂכל, היה מצוי בו שלם וגמור. ואִילו המונחים טוב ורע, יפה מגונה הם מן המפורסמות-אינטליגנציה רגשית, ולא מן המושׂכלות-אינטליגנציה שכלית, אין אפשרות להגיד על השמים כדוריים -יפה הארץ שטוחה – מגונה, אלא אומרים את המונחים מוטבעים בתוך אינטליגנציה שכלית: אמת ושקר.

אנו מכנים את המונחים נכון והכוזב-אמת ושקר, על המונחים יפה מגונה אנו מכנים אותם טוב ורע. והנה בשׂכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושׂכלים.

כאשר האדם הראשון היה במצבו השלם קודם לחטא עץ הדעת טוב ורע. הרי חרף טבע-בריאתו, בזמן שהיה נתון בתוך המושׂכלות-אינטליגנציה שכלית, אשר בגללם נאמר עליו: ״וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ״. (תהילים פרק ח פסוק ו) לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק ב-מפורסמות-אינטליגנציה רגשית. הוא לא השׂיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות-אינטליגנציה רגשית לגנאי והוא חשיפת הערווה הרוחנית. דבר זה לא היה מגונה בעיניו והוא לא השׂיג את הגנאי שבו. וכאשר המרה (את פי האל) ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כפי שאמר: ״וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַֽאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָֽעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל״. (בראשית פרק  ג פסוק ו) – נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית. לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שׂכלו ותהי לו השׂגת- המפורסמות-אינטליגנציה רגשית, כלומר מעכשיו הכל- יעבור דרך האינטליגנציה הרגשית-הלא שלמה, חיים להן בסבבה דמיונות מחשבות כאבים רגשיים שהם שקריים בעליל, והאדם ממש מאמין בהם, ורק שהאדם מתפתח ועוזב את כל ההבלים והדמיונית, ונאחז בשכל, רק אז האינטליגנציה הרגשית מגיעה לידי מימוש אמיתי כלומר היא מסירה ממנה את כל החסמים שלא אפשרו לה להגיע לאינטלגנציה שכלית -שלווה -שמחה. ואותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו וממנו נתערטל ויראה לאיזה מצב הגיע. לכן נאמר: ״וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע״

ולא נאמר: יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת.  (בראשית פרק ג' פסוק ה)

ונמשיך למה שנאמר: ״וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת״. (בראשית פרק ג פסוק ז). לא נאמר: ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי מה שראה קודם הוא מה שראה אחרי-כן. לא היה לו מעטה על העין והוסר, אלא שבא לו מצב אחר בו חשב למגונה את אשר לא חשב למגונה קודם.

ודע כי מלה זאת, רצוני לומר: פקח, משמשת אך ורק במשמעות של גילוי ראיית השׂכל ולא ראיית חוש שנהייתה, כגון: ״וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר״. (בראשית פרק כא פסוק יט) מה שנאמר על אדם הראשון: ״תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח, וַיַּהֲלֹךְ מְשַׁנֶּה פָנָיו, וַתְּשַׁלְּחֵהוּ״. (איוב פרק יד פסוק כ), פירושו וביאורו הוא שכאשר שינה את מגמת פניו גורש. כי פנים הוא שם הגזור מן פנה, כי האדם בפניו פונה אל הדבר אשר אליו הוא רוצה לפנות. לכן הוא אומר: כאשר שינה את מגמת פניו ופנה אל הדבר אשר קודם לכן נצטווה שלא יפנה אליו – גורש מגן עדן. וזהו עונש השקול כנגד עבירה: ״מידה כנגד מידה״. שכן הותר לו לאכול מן המעדנים ולהנות מן המנוחה והשלווה, וכאשר נתאווה והלך אחר הנאותיו ודמיונותיו, כפי שאמרנו, ואכל מה שנאסר עליו לאוכלו – מְנָעוֹ מן הכל עד שנאלץ לאכול את הפחותים שבמאכלים, אשר קודם לכן לא היו למזון לו, וזאת לאחר עמל ויגיעה, כמו שנאמר בתורה: ״וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה,וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב״. (בראשית פרק ג פסוקים יח-יט). ומיד לאחר מכן נאמר: ״וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם״. (בראשית פרק ג פסוק כג). הוא הִשווה אותו לבהמות במזונותיו וברוב מצביו, כפי שנאמר: ״וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה״. (בראשית פרק ג פסוק יח), ועל זה דוד המלך בתהילים אומר: ״וְאָדָם בִּיקָר, בַּל-יָלִין. נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ". (תהילים פרק מט פסוק יג). וכאן הרמב״ם מסיים בדברי ברכה: ״השבח לבעל החפץ אשר תכליתו וחכמתו לא יושגו״.

מכיוון שהרמב״ם מדבר בשפה גבוה ושייכת לימי הביניים אז הינה תרגום בעברית:

 ״עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע״

עץ החיים ועץ המוות 

אנו מבינים שישנם שני עצים מיוחדים הנמצאים בגן עדן – עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, נתבונן במשמעותם של שני עצים אלו, התופסים מקום מרכזי בסיפור גן עדן.

במבט ראשון נראה כי עצים אלו משקפים שתי מהויות שונות שאינן מתייחסות באופן ישיר זו לזו – אך בתוכם מתקיים יחס ניגודי, ואפשר לראות את זה בסוף ספר דברים: ״רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע.   אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ–וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  וְאִם-יִפְנֶה לְבָבְךָ, וְלֹא תִשְׁמָע; וְנִדַּחְתָּ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים–וַעֲבַדְתָּם.  הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן:  לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים, עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ.לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ:  כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ-לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם״. (דברים פרק ל פסוקים טו-כ)

מעניין שממש אותם מושגי יסוד שחווינו בפרשת גן עדן, בסיפור אדם הראשון וחטאו: טוב ורע, חיים ומוות, ברכה וקללה, שמירת הציווי ואי־שמיעה לו, קיום באדמה הנבחרת ואובדן ממנה. מתקיימים בסוף התורה כלומר התהליך צריך להיות שהאדם יבנה-
קומה ראשונה של אינטליגנציה שכלית -אמת ושקר
קומה שניה אינטליגנציה רגשית טוב ורע
וקומה שלישית מיזוג גלויות ששם מתקיימים כל התהליכים שהגיעו לידי ביטוי: טוב ורע, חיים ומוות, ברכה וקללה, שמירת הציווי ואי־שמיעה לו, קיום באדמה הנבחרת ואובדן ממנה.

במהלך שהותו של אדם הראשון בגן עדן ,הוא קיבל בסך הכול ציווי אחד שאומר: ״וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל״. (בראשית פרק ב פסוק טז), עכשיו ברשותכם נדלג (לחלק א פרק ל) ושם הרמב״ם מסביר שמה שהתורה אומרת לנו ״מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל״ – הכוונה כאן האכילה והשתייה משמשות כמליצה לקניית הדעת, וכפי שהוא אמר – ״להשגת השכליות אשר יתמיד בהם הישארות הצורה האנושית״, וכבר העמדתיכם על כך שהביטוי ״הישארות הצורה האנושית״ מרמז על הישארות הנפש.

״וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל״,(בראשית פרק ב פסוק טז)

וכאן לא נאמר ״ויֹּאמֶר״, אלא יש כאן צו מפורש  ״וַיְצַו״, בתוספת הכינוי הכפול –  ״יְהוָה אֱלֹהִים״.

כדי להביא אדם לסתם אכילה אין כל צורך ״וַיְצַו״, שהרי הוא עושה זאת ככל בעלי החיים; אלא כאן מדובר על ״אכילה״ במשמעות  של קניית דעת והכרת האמת, שהן חובתו של האדם כיצור בעל תבונה.

במסגרת ״עצי גן-עדן״ מתקיימים בפסוק אחד שני עצים בזו הלשון: ״וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל-וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע״. (בראשית פרק ב פסוק ט)

מתוך הפסוק אנו למדים שעץ אחד מתואר בשתי מילים ואילו השני מתואר בארבע מילים.

וכאן כפי שאמרנו ״האכילה״ במשמעות האמיתית שלה היא הכרת האמת, והאכילה שנאסרה על האדם, היא: ״מעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״, מדוע מתואר ״עץ הדעת״ בתוספת ״טוב וָרָע״, מה שלא נאמר מאומה לגבי ״עץ החיים״! 

על משמעות ״עץ החיים״ ,התורה מספרת לנו לאחר החטא, כנאמר: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם״ (בראשית פרק ג פסוק כב). יש להבין שעל האדם לא נאסרה אכילה ״מעץ הדעת״, אלא נאסרה עליו האכילה ״מעץ הדעת טוב וָרָע״.

וזוהי הנקודה המכרעת בדיון העמוק והמשמעותי שעורך הרמב״ם בפרק-ב בפתח ״מורה נבוכים״. באמצעות הדעת מסוגל האדם להבחין בין אמת לבין שקר, ואילו ההבחנה בין ״טוב ורע״ היא הבחנה ערכית שאין מקורה בכוח-השכלי אלא בכוח-המדמה הוא אנטיתזה לכוח השכלי.

התייחסות ערכית איננה חד-משמעית, ומה שטוב לראובן יכול לְהֵחָשֵׁב רע-מאוד בעיני שמעון, ומה שרע בעיני פלוני ואלמוני, יכול להראות טוב מאוד בעיני אדם שלישי.

למעשה זוהי המשמעות חטא האדם הראשון שעקב כך  הביאה אותנו לנפילה מרמה ״דעת אמת ושקר״ לרמה הנחותה של ״דעת טוב ורע״, ומכאן ניתן להבין את משמעות הגירוש מגן-עדן ועונש אי היכולת לשוב אליו חזרה. משום המחסום שהוצב בו כנאמר: ״וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים״. (בראשית פרק ג פסוק כד) וזו הפכה להיות בעיית האדם הנצחית.

כדי שבכל זאת נוכל מידי פעם לחזור תודעתית לגן עדן, עולם האלוהות יצר זמנים שבתוכם ישנם תודעות בעלי תוכן המאפשרות לעשות תהליך של תשובה ולהרגיש את מימד גן עדן על ידי החג.

ואנחנו מגיעים בסיבוב שלנו לחג פורים, שהוא מלא באנרגיות של ספק-טוב-ורע, ורק בסוף מתחילה לבצבץ אנרגיית אמת ושקר. כדי לחבר אותנו לעוצמות שהשארנו בחטא אדם הראשון וחטא העגל.

עכשיו אנו מודעים שיש שתי מדרגות למציאות. המדרגה העליונה היא מדרגת עץ החיים-עולם שכולו טוב, שהרע אינו נוכח בו ככוח פועל, ואף לא כמושג.

המדרגה שאחר החטא היא מדרגת עץ הדעת טוב ורע – עולם שבו הטוב והרע הם כוחות פועלים ומושכים, כאשר על האדם מוטל להבחין ביניהם ולהנהיג על סמך הבחנה זו את המעשים. הבחירה בטוב ומיגור הרע .

לפני שנכנס לעומק הגילוי של המגילה נצטרך ללמוד את שלושת השלבים המלווים אותנו מראשית חטא האדם הראשון השייך לעולם האנושות ועד לחטא העגל המשויך לנשמת האומה בלבד עד התיקון הגדול שהוא יהיה יומנו האחרון עלי אדמות.

צריכים לדעת בעקבות שני חטאים שירדו לעולם האנושות וחשוב לציין שעולם האנושות נפל לרגליהם, לצערנו האנוש שבתוך העצמי שאנו מתקיימים דרכו כל הזמן עושה עבודה על הערכים דרך שני החטאים, הראשון משתייך לכלל האנושות, והשני משויך אך ורק לנשמת האומה של עם ישראל שדרכה הוא מקבל את כל ההקצאות :

הראשון מגיע בעקבות חטא אדם: ״וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת״.

בפרשת בראשית אנו נפגשים עם יסודות העולם ויסודות האדם, ובמרכז הפרשה אנו שומעים על חטא האדם הראשון- אשר כל תולדות האנושות הינם מסע ארוך לתיקונו. ישנה חשיבות עליונה להתבונן בחטא האדם הראשון, כיוון שהוא מייצג את האתגר הגדול של האנושות בכלל, ושל ישראל בפרט. חטא האדם הראשון מושרש בנו, וככל שנזהה אותו ונבין את הטעות היסודית שממנה הוא נובע, נוכל ליצור את התיקון.

כשהאישה מציגה לנחש את סדרי החיים בגן עדן, היא מתבטאת בזו הלשון: ״וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ:  מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ:  פֶּן-תְּמֻתוּן״.

כלומר, האכילה מפרי עץ הגן היא דבר טבעי אשר נועד, לתפיסת האישה, למילוי צרכים גופניים של האדם, ואין לו קשר לקב"ה. לתפיסתה, עבודת ה' הינה רק הגבלות וייסורים חמורים, תוך איומים.

מנגד, אם נעיין בציווי האלוקי לאדם נגלה תמונה אחרת לגמרי. אחרי שה' בורא את העולם יוצר את האדם ויפח באפיו נשמת חיים, הוא יוצר את גן עדן, ושם יוצר עולם מופלא של שפע וברכה, של טוב וחסד : "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:". (בראשית ב פסוקים טו-טז)

״וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.  שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן–הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב.  וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.  וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן–הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ.  וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת״. (בראשית ב פסוקים י-יד)

הגן מתמלא בחיים, הנהר נחלק  לארבעה ראשים ומקיף את כל הגן, ואז מגיע הציווי האלוקי: ״וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת״.

כלומר הציווי הראשוני על האדם הוא לאכול מכל עץ הגן, כולל עץ החיים. ורק אחרי הציווי לחיות, לשמוח ולהתענג על כל עץ הגן, מופיעה ההגבלה לא לאכול מעץ הדעת.

מה הביא את האשה לסלף את הציווי האלוקי?

נראה לומר שהתפיסה המנתקת בין השמחה לציווי האלוקי, בין החיים לעבודת ה', היא הנמצאת ביסוד הטעות.

פעמים רבות נדמה לנו שאין זהות מוחלטת בין החיים לעבודה על הערכים, הכוחות החיוניים בעלי העוצמה האדירה – כוחות האהבה והחיבור, כוחות העונג והשמחה – הינם דבר הנפרד מהציווי והחוק האלוקי. ניתן לשים לב כיצד בכל הציווי האלוקי, ובכלל בבריאת גן עדן, הכינוי לעניין האלוקי הוא ״ה' אלוקים״– כלומר, שם כפול. שם זה מייצג את מידת הדין והחסד יחד. הדין (שם אלוקים) מגיע אחרי החסד (שם הוי״ה)- כדי לתמוך ולחזק את החסד. דווקא הצבת גבולות היא הנותנת קיום לכל הטוב והשפע. ובמילים אחרות, האורות העליונים של החסד האלוקי דרושים לכלים מוגבלים כדי להכיל אותם ולהנות מהם.

לעומת זאת כאשר האישה מדברת אל הנחש, וכן כאשר הנחש מדבר אל האישה, מוזכר רק שם אלוקים, מושמט שם הוי״ה. יש בדבריהם ראיה חלקית שרואה רק את הגבולות וההגבלות, והם אינם רואים שמטרתם היא תגבורת של חיים לשפע אהבה וחסד.

בסופו של דבר, בכל פעם שנעמיד את עבודת ה' מול שמחת החיים, שנעמיד את העבודה על הערכים והציווי האלוקי מול האושר האהבה והחסד – כוחות החיים ינצחו, כפי שקרה בחטא האדם הראשון.  וכשזה קורה, האדם מגלה בדיעבד שהפריצה של החוק האלוקי לא הגבירה את החיים, האושר, השמחה והאהבה, אלא להפך- הם התמעטו ונחלשו: כוחות הגוף נדרשים לכיסוי; הבאת חיים לעולם מלווים בכאב עצב  וצער; היחסים בין איש לאשה נפגעים; וקיום החיים בעולם הופך להיות קשה ומייגע.

העבודה הגדולה הנדרשת מאיתנו לתיקון קלקול יסודי זה, החוזר בכל הדורות, הוא לחשוף כיצד התורה והעבודה על הערכים מוסיפים חיים, ופתאום נתנה לנו ההזדמנות לראות ולהבין כיצד כל ההולך על פי הציווי האלוקי בוחר בחיים בכל ההופעות שלהם (לא רק בחיי העולם הבא, אלא גם בחיי העולם הזה. לא רק בתענוג רוחני אלא גם בתענו נפשי) ועל זה נאמר: טעמו וראו כי טוב השם.

עלינו להבין ולהראות בחיינו, כיצד ההולכים בדרך התורה ועושים באמת עבודה על הערכים, הם אנשים שמחים ומאושרים, אוהבים וחיוניים, לאין ערוך יותר מאשר הבוחרים בחיים המדומים ושמחה המזויפת, לדוגמה עבדכם הנאמן אין שום קשר בכל מצב תמיד טוב לי: ״אַחַת, שָׁאַלְתִּי מֵאֵת-יְהוָה–  אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה, כָּל-יְמֵי חַיַּי; לַחֲזוֹת בְּנֹעַם-יְהוָה, וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ״. (תהילים פרק כז פסוק ה)

בברכת הנישואין ישנה ברכה שאני מאוד אוהב שמדברת על אפשרות חזרה לאזור האירוע בתודעה כדי לרפא את הטראומה.

ברכה שישית – ״שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך אתה ה', משמח חתן וכלה״.

כפי שהסברנו שלושה שלבים במצב האדם: קודם האכילה מעץ הדעת טוב ורע, מצוי היה האדם בדבקות טבעית בטוב האלוקי, ללא משיכה פנימית אל הרע וללא דעת המאפשרת להבחין בין טוב לרע. לו היה בוחר האדם לדבוק בטבעו זה ולהפכו לנצחי על ידי אכילה מעץ החיים, לולא התכחש אז לעצמו והתפתה בפיתוי הנחש – לא היה זקוק להבחנה בין טוב לרע, שכן ממילא היה עושה מטבעו את הטוב.

השלב השני מתחיל בעקבות חטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע: לאחר שהרע הפך לכוח פנימי באדם, לחלק ממנו, האדם איננו יכול עוד לחיות על פי טבעו בלבד, ללא שיקול דעת, כיון שבטבעו יש גם צד רע. מעתה מוטל על האדם להבחין בין טוב לרע בעזרת. הדעת שניחן בה, ומתוך כך למאוס ברע ולבחור בטוב. איבוד הדעת  במציאות זו יוביל לשליטת הרע; ניסיון של האדם לקפוץ ממצבו זה אל המדרגה שהיה מיועד לה קודם החטא, לאכול מעץ החיים ולחיות חיים שאין בהם הבחנה בין טוב לרע, ניסיון כזה רק ינציח את שליטתו של הרע באדם, ועל כן נחסמת בפניו דרך עץ החיים.

השלב השלישי, שלאחר החטא, מהוה הכנה לשלב האחרון, המיועד: ככל שילך האדם ויבחין בין הטוב לרע, וככל שימאס ברע ויכלהו, הוא יביא ממילא את עצמו ואת המציאות לעולם שיש בו טוב  בלבד. זוהי מגמת הרעיון שכדאי תמיד להתמיד בעבודה על הערכים., המבחינה ברע, מבדילה בינו ובין הטוב, מדריכה להתנתק ממנו ולכלותו, ומוליכה את האדם לעולם שכולו טוב. בכך על ידי עבודה על הערכים האדם מרומם את עצמו  מהמציאות ממדרגת דעת טוב ורע, לתיקון חטא אדם הראשון, ומתוך כך למדרגת עץ החיים שמעל לדעת. אולם, כדי שהניסיון להתעלות אל חיים שמעל לדעת לא יהיה התיימרות מופרזת, המתגלה בפועל כנפילה אל מתחת לדעת – אל עולם שכולו רע, רשע ויצר – הדרך אל מדרגת עץ החיים חייבת לעבור דרך אבחנת הדעת שנלחמת ברוע ומשליטה  את הטוב.

הבנה זו של שלבי המציאות השונים שופכת אור על משמעותו של חג הפורים: האירועים בפרס מתרחשים במסגרת העולם שלאחר החטא. בעולם זה, איבוד הדעת של אחשורוש ומלכותו, היוצר מציאות של חיים תוססים המתיימרים להיות עולם שכולו טוב, מוביל למעשה לעולם שכולו רע, בניצוחו של המן הרשע. מאבקה של אסתר הוא להשיב את הדעת, להשליט את ההבחנה בין הטוב לרע, בין ארור המן לברוך מרדכי – על מנת לכלות את הרע ולחיות את הטוב. המאבק מוכתר בהצלחה, ובישועה מופיע גילוי מלא של הדעת – הבחנה שלימה בין הטוב לרע – הרע כולו מתכלה והטוב זוכה בחייו. כיוון שהבחנת הדעת הושלמה, כיוון שהרע התכלה – מאירה בפורים הארה מיוחדת מהעולם שלמעלה מהדעת, מהעולם העתידי שכולו טוב, מהעולם השייך למדרגת עץ החיים!

כדי לטעום מהעולם המופלא הזה שמעל לדעת, עלינו להשתחרר מאותה הדעת באמצעות ביסום היין: ״אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״.

אל מול דרישה זו, המחייבת להגיע בפורים לטשטוש גמור בין ארור המן לברוך מרדכי, מוצאים אנו בהלכות קריאת המגילה דרישה הפוכה לכאורה, המחייבת אותנו דווקא להבחין ביניהם: אל מתחת מדרגת עץ ומשליטה. מעניין שהשולחן ערוך שזה ספר ההלכות של עם ישראל נאמר: צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל עובדי אלילים ברוכים כל ישראל צריך שיאמר וגם חרבונה זכור לטוב״. (שולח ערוך אורח חיים תרצ ט״ז). וכאן מיד עולה שאלה- מה נדרש מאיתנו בפורים?  האם עלנו להשתמש בדעת ולהבחין בין הטוב לרע, או שמא להתעלות אל מעל לדעת ולבטל את אותה

ההבחנה?- לאור הדברים שראינו לעיל מובן, שכדי להתעלות אל המדרגה שמעל לדעת עלנו לעבור קודם כל דרך הבירור הגמור של הדעת, דרך ההבדלה בין הטוב לרע.
שלבים אלו מסבירים את משמעות מבנהו של חג הפורים. מלבד ההלכה של חיוב ההתבסמות שהובאה לעיל, מופיעה בגמרא ובשולחן ערוך.

אמר רבא: ״סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו״ (מגילה דף ז עמוד ב)
אז התמסטלות בכל דרך שתבחרו, בלי עבודת הבירורים, כלומר לעבד את הדברים, על ידי עבודה על הערכים לא שווה חצי אגורה. לכן לפני שאנחנו מתחילים להתבסם ולהשתחרר, עלינו לעבד מספר שלבים קודם שהגיע זמנו של חיוב התבסמות. ראשית עלינו לקרוא את המגילה, לעבור טשטוש הדעת בראשית, אל ההבחנה בין הטוב לרע. לאחר סיום קריאת המגילה אנו נדרשים לבטא בעצמנו את ההבחנה בין הטוב לרע הנלמדת מאירועי המגילה באמירת ״ארור המן, ברוך מרדכי״ . רק אחר כך הגיע זמנו של חיוב התבסמות בסעודת פורים – דווקא לאחר ההבחנה הגמורה בין הטוב לרע וכילוי הרע, המתבררים בקריאת המגילה באמירת ״שושנת יעקב״. רק אם מבחינים בין הטוב לרע בדעת, ניתן להגיע אל המדרגה שמעל לדעת על ידי ההתבסמות; רק אחר אמירת – ״ארור המן ברוך מרדכי״ אפשר להתעלות: ״עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״

חג הפורים שבא לעולם ״בזכות״ המן הרשע, חג בו אנו זוכים להתרומם לגבהים שלמעלה מן הטבע, ולדבקות בעץ החיים. ברגע שאנו מבררים את הדברים לעומקם שאנו נמצאים בערנות לדעת, איזה המונחים  טוב ורע מובנים לנו היטב ,ואין כאן משמעות של  ערבוב או החלפה בין השנים, כפי שקורה למי שמאבד את הדעת קודם שהבדיל בין הטוב לרע. אלא התועלות זו היא התעלות שתביא אותנו לאנרגיית אמת ושקר ומשם אנו בוחרים בטוב.

ואז בפורים, לאחר שהבדלנו בין הטוב והרע ביערנו את הרע, אנו זוכים לטעום משהו מהמדרגה המיוחדת של ״עד דלא ידע״, ממדרגת עץ החיים.

את המגילה ניתן לחלק לשני מצבים שבהם מתקיימים מושגי הטוב ורע ביחד ולחוד.

מושגי הטוב והרע יוצרת חלוקה ברורה של המגילה לשניים: בחלקה הראשון של המגילה מלאה המגילה במילה טוב והטיותיה, לעומת זאת המילה רע אינה מופיעה כלל. בשלב מסוים במגילה  מתרחש מהפך בעולם המושגים, מתחדש השימוש בביטויים שונים של רע ומשם והלאה משמשים המושגים הטוב והרע זה לצד זה. ומכאן ואילך נתבונן במגילה על רקע תופעה זו.

חלקה הראֿשון של המגילה מאופיין בביטול ההבחנה בין טוב לרע, דבר המתבטא בכך שהיא אינה מציינת אף לא תופעה אחת כרעה. מעניין לראות שכל הטוב שבמחצית המגילה המנוהל ברובו על ידי עולם היצרים, שמביאים לדברים רעים כפי שיתברר בהמשך .משמעות הדבר היא ,שהמציאות בשושן הבירה -שגיבוריה המרכזיים הם אחשורוש והמן-אכן משוחררת מהדעת ,אך במקום שביטול הדעת יתרומם את העולם אל מעל הדעת, הוא משקע אותו מתחת לדעת, אל מציאות שבה הרע מתקרא טוב בפי אלו שאין להם עוד הבחנה בין טוב לרע , ורק הצד השפל שבהם מנחה אותם בהנהגת חייהם וחיי ממלכתם.

עכשיו ננסה להבין כיצד נוצר השחרור מההבחנה בין הטוב לרע במגילה ,הגורם המרכזי לשחרור זה הוא היין המשמש בתפקיד זה כבר בתורה בסיפור יציאתו של נח מהתיבה, את משמעותה של המציאות החדשה שלאחר חטא אדם הראשון, על אתגריה וסכנותיה, אנו פוגשים ביציאת נח מן התיבה. ירידת המבול מחזירה את המציאות לתוהו ובוהו, ולאחריו מתרחשת מעין בריאת העולם מחודשת. אל עולם זה יוצא נח, אשר מצוי בעמדה דומה לזו של אדם הראשון, בהיותו אבי האנושות החדשה. ביציאתו נוטע נח כרם, משתכר ומסיר את בגדיו: ״וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה." (בראשית פרק ט פסוקים כ-כא)

מה פשר מעשיו של נח? נראה כי מעשיו מכוונים לחזור למדרגתו של אדם הראשון קודם החטא. לכך משמש היין: השכרות נועדה לבטל את השפעת האכילה מעץ הדעת טוב ורע, בכך שהיא יוצרת שחרור מהדעת. גם הבגדים אותם מסיר נח באו לעולם בשל המציאות שנוצרה עקב החטא ,ובהם חוזר נח למצבו הראשוני של האדם: ״וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ״. (בראשית פרק ב פסוק כה)

אולם התנפצות האשליה התוצאות הקשות שאנן מאחרות לבוא: ״וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ״. (בראשית פרק ט פסוק כב). אפשר לראות דרך הסיטואציה איך הרע המתקיים בתוך העצמי של האדם מתפשט דווקא מתוך ביטול הדעת איבוד ההבחנה בינו לבין הטוב. איבוד דעת אינו מחזיר את המציאות אל המדרגה שמעל לדעת, למצב של דבקות מלאה בטוב .אלא מדרדר אותה אל מתחת לדעת, ושם עולם האנושות מפנה את מקומו לעולם היצרים-מבנה עשרת הגנים. שלוקח שליטה על העצמי של האדם ,ומשם למדרון הדרך סלולה.

מעניין לראות שדווקא התמודדות עם הרע מתרחשת דווקא בחזרה אל הדעת ,שפגה השפעת היין:״וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.  כה וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו.  כו וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ״. (בראשית פרק ט פסוקים כד-כו)

ממדרגת הדעת יכולה להיעשות ההבחנה בין הטוב לרע, ומכוחה באים היחס הנכון וההתמודדות המתאימה, ב-ארור המן וגם בברוך מרדכי.

״אמר רבא :מיחייב איניש לבסומי בפוריא -חייב אדם להשתכר בפורים, עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, כלומר, שיהא שיכור ביותר״. (מסכת מגילה דף ז עמוד ב)

שאנו מגיעים לימי פורים ומתחילים להתבונן באופי של הדברים שמתרחשים במגילה ,עולה קושי גדול: כפי שראינו, המגילה נפתחת בשכרות, שממנה צומחת יכולתו של הרע לשלוט ולקלקל, ומסתיימת בסילוק היין, בהתפכחות, בדעת שממנה נובעת היכולת להילחם ברע כפי שהתורה מצווה אותנו: ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״. (דברים פרק יז פסוק ז) לאור זאת, ראוי היה לכאורה לקבוע לדורות איסור שתיית יין בימי הפורים, ובכך לבטא את המאבק הייחודי שהתרחש בהם. כבר בסופה של המגילה מתברר שלא כך הם פני הדברים – ימי הפורים נקבעו לשעה ולדורות דווקא כימי משתה ושמחה כפי שהמגילה מצווה אותנו: ״וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ-הַקְּרוֹבִים, וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם–לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:  בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה.  כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. (ט יז-כב). הבעיה מחריפה כשמתבוננים בהדרכה שמופיעה בחז"ל ביחס למשתה פורים, הדרכה שאף נפסקה ההלכה (שולחן ערוך אורח חיים תרצה ב):

חג פורים וקריאת המגילה  נקבעה לדורות. התחושה היא שכל האנרגיה של החג מכוונת אל נס ההצלה, אל השחרור מגזירת המן הרשע ואל ה״נהפוך הוא״ -״אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם״. אולם לאמיתו של דבר, המגילה כוללת שני מוקדים שונים של חג: האחד הוא נס ההצלה והאחר הוא התעוררות העם מאובדן זהותו הדתית והלאומית. לכל חלק יש מוקד אחר ומשמעות אחרת. המשתה והשמחה ממוקדים, כמובן, בנס ההצלה, אולם המצווה הנוספת של החג, ״משלוח מנות״, אינה באה אלא לחזק את התודעה של הקשר בין איש לרעהו בקהילה,

נס ההצלה מבטא את הרגש הטבעי של הודיה על טובה. זהו המוקד הפשוט והמוכר של חג הפורים, אלא שהוא גם מעורר את השאלות על יהודי הממלכה ש״נרדמו״ בעת בשורת הגאולה של כורש. הם ודאי צריכים להודות על הנס, אך מדוע הפך הנס המקומי שלהם לחג נצחי, שקבוע נעוץ בלוח השנה היהודי לדורי דורות? כל כך הרבה נסי פורים היו בימי ההיסטוריה של העם היהודי ורק נס זה נזכר ונחוג בכל שנה ושנה. אין זה אלא שהמוקד השני של החג מעצים אותו ונותן לו את המשקל הנצחי. זהו לא רק חג הצלה אלא חג הזהות היהודית.

החלק הראשון של המגילה מתאר את היהודים שנהנו מסעודת המלך, בראשם האיש מרדכי, מחשובי הממלכה. הם חיים באשליה של ביטחון אישי וכלכלי תוך שכחת זהותם הדתית והלאומית. האשליה הזאת מתנפצת ברגע שהמלך מסיר את טבעתו מעל ידו ונותן להמן את הרשות להשחית. על חלק זה אמרו חכמים בתלמוד

״אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב״. (מגילה דף יד עמוד א)
עם הסרת הטבעת מרדכי קורע את בגדיו ומצליח למשוך אחריו את כל היהודים ואת אסתר המלכה. עם שלם עומד ומתקהל על נפשו להציל את חייו משיניו הטורפות של המן. זה הרגע שבו מרדכי מתחיל לבנות את הקהילה היהודית כקבוצה מגובשת שנאבקת בתפילה על חייה. חגיגת ההצלה שבאה לאחר תבוסת המן וקריסת המדיניות שלו כוללת את האלמנט המרכזי הזה של הכרה בכוחה של הקהילה-אחדות. זהו סוג של תשובה שעובר עם מפוזר ומפורד בכל מדינות ממלכה, אל עם שנקהל על נפשו.

ראשיתה של הקהילה בישראל מתגבש על ידי המשפט של רבי עקיבא ואהבת לרעך למרות שהוא לא כמוך. זהו חג של יהודים שנמצאים בסכנת התבוללות לא מתוך מצוקה-מחייב המציאות אלא מתוך שלווה-אפשר המציאות. המשבר של גזירת המן הוא החלק השני של המגילה. הוא מגיע רק בתור זרז שמעורר את מרדכי ואיתו כל שאר יהודי הבירה שושן לקרוע את בגדי השרד והניכור ולחזור לבגדי עצמם.

הקריאה הזו מחייבת לחזור אל ראשה של המגילה ולהבין שאי אפשר לחגוג את חג הפורים מתוך התעלמות גמורה מתמונת הרקע של התשועה. הסיפור של העם הנהנה מסעודתו של אותו רשע, ומתעורר יום אחד להתנפצות כל האשליות של השתלבות בממלכה – הוא הסיפור האמיתי של היום הזה.

על פי זה קבעו יהודי שושן את אופיו המיוחד של החג. לא רק ״הרג וחרב בשונאיהם״, אלא ״משלוח מנות איש לרעהו״. זהו הרגע המיוחל שבו מפסיקים להתנכר אחד לשני, להתבודד ולהתבולל. כאן, בנקודה זו של תולדות עם ישראל, נוסדה הקהילה היהודית מבוססת על סולידריות על הכרת הפנים של האחר ועל דאגה לצרכיו. כך גם אפשר להבין את ההתפתחות הפנימית שמתארת המגילה ביחס למשלוח מנות. החגיגה הספונטנית של היהודים בשושן כללה משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו: ״והיהודיים (וְהַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן, נִקְהֲלוּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹ; וְנוֹחַ, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ, יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.  עַל-כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת–עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ״. (מגילת אסתר פרק ט פסוקים יח-יט). מיד אחר כך מתקן מרדכי את החג, שולח ספרים לכל מדינות המלך אחשוורוש לעשות את ימי הפורים האלה בכל שנה:״כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים״. (מגילת אסתר פרק ט פסוק כב). משלוח מנות ומתנות לאביונים הם שני מאפיינים המגדירים את האופי הקהילתי של החג, שראשיתו ניכור ואובדן זהות.

הפעם הבאה שנפגוש את המושג ״משלוח מנות ומתנות לאביונים״ תהיה כבר בירושלים, בימיו של  נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה שהיה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון בתקופת בית שני, שזה הדור שאחרי מרדכי. נחמיה  מעורר  את העם לשוב אל התורה וכל השומעים פורצים בבכי. התחושה שלהם היא של ריחוק וניתוק. תגובת נחמיה מעודדת לאחווה: ״וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת-הָעָם לְכָל-הָעָם, הַיּוֹם קָדֹשׁ-הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם–אַל-תִּתְאַבְּלוּ, וְאַל-תִּבְכּוּ: כִּי בוֹכִים כָּל-הָעָם, כְּשָׁמְעָם אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.  וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ–כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם, לַאֲדֹנֵינוּ; וְאַל-תֵּעָצֵבוּ, כִּי-חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם״. (נחמיה פרק ח פסוקים  ט-י). עוג נעמוד על הקשר בין נחמיה למגילת אסתר בהקשר זה נבין את החיבור הרוחני שנרקם מתהליך פיזי-חומרי לחלוטין שהוא ״וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ״ שהכוונה לשילוב מנצח של משלוח המנות ומתנות לאביונים. זהוא היסוד הגדול של המבנה החברתי המתוקן, שמרחיב את מעגל השמחה אל מעבר לאדם עצמו, ואינו מזניח את הכוחות המוחלשים שבלי היד המושטת לעולם לא יכנסו למעגל החיים.

החיבור בין חג פורים בגולה לחג פורים בארץ ישראל.

לאחר פורים מתועד יום ט״ז באדר כיום חגו של נחמיה, פתיחת החומה וראשית תקופת התורה שבעל פה. זוהי האלטרנטיבה הציונית לחג פורים.

המשכו ההיסטורי של מגילת אסתר הוא סיפורם של עזרא ונחמיה. נחמיה פועל כשר בממשלת המלך ארתחשסתא ותפקידו להיות המגיש של יין המלכות. זוהי משרת אמון שאין גדולה ממנה. המלך מפקיד בידיו את חייו ואת מותו. כך מתאר נחמיה את ראשיתו של התהליך שהביא אותו לעזוב את ארצו ואת תפקידו הנכבד: ״דִּבְרֵי נְחֶמְיָה, בֶּן-חֲכַלְיָה: וַיְהִי בְחֹדֶשׁ-כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים, וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי, הוּא וַאֲנָשִׁים–מִיהוּדָה; וָאֶשְׁאָלֵם עַל-הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה, אֲשֶׁר-נִשְׁאֲרוּ מִן-הַשֶּׁבִי–וְעַל-יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמְרוּ, לִי–הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר-נִשְׁאֲרוּ מִן-הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה, בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה; וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ״. (נחמיה פרק א פסוקים א-ג)

נחמיה  ממלא את תפקיד אסתר ומרדכי גם יחד. הוא משרת את המלך ונחשב קרוב למלכות. תחילתו של הסיפור אינה שונה במאומה מזה של מרדכי. עוד יהודי שהצליח לעלות לגדולה במערכת השלטון הפרסית. הוא חי את חיי החצר מתוך אחריות ומסירות ושאלת ארץ ישראל והעלייה אינה פוגעת בו. עד שבא הפליט לבקרו. הביקור הזה נגע ופגע לנחמיה במקום רגשי ועורר אותו לעשות את השינוי של חייו: ״וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה, וָאֶתְאַבְּלָה, יָמִים; וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל, לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם״. (נחמיה פרק א פסוק ד)

זהו הרגע שבו  נחמיה בן חכליה עושה בדיוק את מה  שעשה מרדכי ששמע על גזירת המן באותה סיטואציה בלי שאחד מכיר את השני, שניהם ״קורעים את הבגדים״. הסיפור היה יכול ללכת למקום אחר לגמרי. הוא שמע את הפליט, נתן לו צדקה מקופת הקהילה למען חלוצי ארץ ישראל, ושילחו לקבץ נדבות במקום אחר. לעולם לא נדע מה היה הגורם לכך ש-נחמיה התפשט מכל תחפושותיו ומצא עצמו בבכי, בתענית ובתפילה ימים רבים. ה״משהו הזה״ שמעורר אדם באמצע חייו לעשות את השינוי ולחתור אל זהותו מן העבר – לעולם יישאר חסוי מן העין הזרה, לאחר ימים מוצא עצמו נחמיה ברגע של הזדמנות לדיבור עם המלך: ״וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ-יַיִן לְפָנָיו; וָאֶשָּׂא אֶת-הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ, וְלֹא-הָיִיתִי רַע לְפָנָיו. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה-אֵין זֶה, כִּי-אִם רֹעַ לֵב; וָאִירָא, הַרְבֵּה מְאֹד.  וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה; מַדּוּעַ לֹא-יֵרְעוּ פָנַי, אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית-קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ, אֻכְּלוּ בָאֵשׁ. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ, עַל-מַה-זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ; וָאֶתְפַּלֵּל, אֶל-אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם. וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ–אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, וְאִם-יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ:  אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל-יְהוּדָה, אֶל-עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי–וְאֶבְנֶנָּה. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ, עַד-מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכְךָ–וּמָתַי תָּשׁוּב; וַיִּיטַב לִפְנֵי-הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי, וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן. וָאוֹמַר, לַמֶּלֶךְ–אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ-לִי עַל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר:  אֲשֶׁר, יַעֲבִירוּנִי, עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא, אֶל-יְהוּדָה״. (נחמיה פרק  ב פסוקים א-ז)

ברגע של אינטימיות מבחין המלך במראהו הרע של נחמיה, וחושד בו במרידה. נחמיה מנצל את ההזדמנות, מעיז ופונה ישירות אל המלך, כאסתר, ומתפלל: ״אם על המלך טוב  תִּשְׁלָחֵנִי אֶל-יְהוּדָה, אֶל-עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי-וְאֶבְנֶנָּה״. אי אפשר שלא לעמוד על הדמיון המכוון בין מגילת אסתר לבין ספר נחמיה. התמונה של: ״מלך העסוק בשעשועים -השגל יושבת אצלו״ מזכירה מאוד את המקריות והפכפכות בחצרו של אחשוורוש. מזלו הטוב של נחמיה ,והשגחת היושב במרומים מביאה את המלך לרתום את משאבי האימפריה לעזרת הבנייה של ירושלים. כאן מתחילה עלייתו של נחמיה. הוא נרתם לחזון הגאולה ועולה לארץ ישראל בגל העלייה שני, לאחר עליית עזרא הסופר. תשעים שנה לפניו בז הנביא זכריה למהנדסים המודדים  את חומת ירושלים – שאותה ראה לנגד עיניו כחומה שכולה אש. כעת עומד נחמיה והופך את חומת האש הנבואית לחומת אבן סלעית ומדינית. הוא לא חולם על ״פרזות תשב ירושלים״ אלא עוסק כל כולו בבנין החומה. באמצע פרק ב מתוארת כניסתו של נחמיה לירושלים: ״וָאָבוֹא, אֶל-יְרוּשָׁלִָם; וָאֱהִי-שָׁם, יָמִים שְׁלֹשָׁה.  וָאָקוּם לַיְלָה, אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי, וְלֹא-הִגַּדְתִּי לְאָדָם, מָה אֱלֹהַי נֹתֵן אֶל-לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלִָם; וּבְהֵמָה, אֵין עִמִּי, כִּי אִם-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ. וָאֵצְאָה בְשַׁעַר-הַגַּיְא לַיְלָה, וְאֶל-פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין, וְאֶל-שַׁעַר, הָאַשְׁפֹּת; וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר-המפרוצים (הֵם פְּרוּצִים), וּשְׁעָרֶיהָ, אֻכְּלוּ בָאֵשׁ״. (נחמיה פרק ב פסוקים יא-יב)

חז"ל  דרשו על הפסוק בישעיה: ״שמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה. שישו איתה משוש – כל המתאבלים עליה״. (ישעיה פרק סו פסוק י)  מכאן אמרו חז״ל : כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה. (מסכת תענית דף ל)

נחמיה רואה את ירושלים בשפלותה, את חומת ירושלים השבורה ואת השערים השרופים, כבר עברו כמעט מאה שנה מאז הצהרת כורש וירושלים עדיין אבלה, חרבה ושוממה, הוא נחלץ להתחיל את בניין ירושלים ובכוח משותף עם הנהגתו של עזרא מוביל את עם ישראל לתקופה חדשה שאנו מכנים אותה הבית השני. כך נפתחת התקופה החדשה של העם היהודי הבונה את ביתו בארץ ישראל. אמנם אין כאן עצמאות מדינית אך יש כאן תחושה של החזרת עטרה ליושנה. ירושלים שלפני נחמיה היא עיר ריקה מתושבים:״וְהָעִיר רַחֲבַת יָדַיִם, וּגְדֹלָה, וְהָעָם מְעַט, בְּתוֹכָהּ; וְאֵין בָּתִּים, בְּנוּיִם״. (נחמיה פרק ז פסוק ד). העיר שאחרי חומת נחמיה היא עיר שוקקת חיים עתירת שווקים ומשגשגת. זהו מהלך הסיום של המגילה ,העם מואס בגלות ועולה לארץ ישראל.

עכשיו לאחר שהצלחנו לחבר את חג פורים ששייך לגלות את חג פורים שייך לארץ ישראל, נוצרו תאריכים שאפשר לתקן את מבנה הנטישה של נשמת האומה ולחבר את המבנה של האני המקורי לנשמת האומה.
יום י״ג באדר הוא חג ההיפוך
יום י"ד באדר  הוא חג שנוי הדעת המתקיימת בכוח המדמה
יום בניית חומת ירושלים – ט״ז באדר המשך לחג פורים, שעוזר לנו לבנות את האישיות שנעלמה לנו בגלותנו.

בספר ״מגילת תענית״ נמסר לנו התאריך שבו הועמדה חומת ירושלים  – ט"ז באדר, על ידי נחמיה. חז״ל קבעו את ט"ז באדר, כהמשך לחג הפורים. ״מגילת תענית״ משמרת עבורנו מקבץ תאריכים שבהם נעשו ימים טובים לישראל, הקשורים אל עמידה לאומית וישראלית. זהו ספר הקרוץ מחומרים של מנהיגות המאמינה בקשר שבין עם לארצו ומואסת בגולה.
פורים של מגילת אסתר נקבע לי״ד וט״ו באדר, כנגד העמידה היהודית על משמר חייהם כנגד הקמים להורגם. לאחר פורים, מתועד יום ט"ז באדר כיום חגו של נחמיה, פתיחת החומה וראשית תקופת התורה שבעל-פה, זוהי האלטרנטיבה הציונית לחג פורים.

התהליך שנעבור בשלושת הימים הללו מאפשר לנו לזהות שלושה מוקדים של  שונים של ימי שמחה האלה.
המוקד הראשון הוא הסיפור של מחבר המגילה, שמבקש לטשטש את פניו של המלך אחשוורוש ושל הממלכה ולתת לנו  תחושה של התמסרות טוטאלית למלכות שמים.
המוקד השני הוא המוקד של הודיה והצלה על גזירות השמד. הודיה זו מדגישה את הזהות הלאומית ואת השייכות לעם היהודי.
המוקד השלישי מבוסס על הפרק שבא אחרי המגילה ,הפרק של נחמיה , שקורע את עצמו מגזירת הגלות ופועל לתיקון חומת ירושלים.
לכל אחד ממוקדי החג יש את המנהגים המאפיינים אותו.

א: מנהגים המבטאים לעג למלכות הארץ והתמסרות למלכות שמיים: ״וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם-אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי, אָז יֹתֵר; וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל.  טז כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם:  בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל״. (קהלת פרק ב פסוקים טו-טז)

אופיו של סיפור המגילה מבקש למקם את המלך הארצי ואת חצרו בעמדה גרוטסקית-דבר  מוגזם באופן המעורר צחוק ולעג. כמלכות הפכפכה ומקרית הכבולה.בתוך חוקיה ואינה שולטת על כלום. לעומתה, לאורך כל המגילה מסתתרת יד נעלמה של המלך האמיתי, המושל בכל – מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. הביטויים העממיים למשמעות הזו של הפורים באים לידי ביטוי בתחפושות ושתיית היין: ״אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא״. (מסכת מגילה דף ז) אנו מצווים להשתכר: ״עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״.

מצוות השכרות בפורים מתועדת היטב לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל, והיא נחשבת לאחד מסמלי החג הזה. במשמעות הפנימית של החג, נוכל לומר שעניין השכרות הוא ביטוי קיצוני למאיסה של האדם בשליטה והתמסרות טוטאלית לעולם שאין בו דעת, שהוא מעבר לדעת. זהו הממד הדתי של פורים, וזה הלועג למלכות ארצית החושבת שהיא שולטת בכול, זה המראה דרך סיפור המגילה שיש מנהיג אחר לכול, כולל לי עצמי, השחרור מכבלי השליטה העצמית מבקשת להחדיר ביקורת עצמית גם לי עצמי. ״אחי תפסיק לשלוט- Stop controlling אתה בסך הכל פועל בתוך עולם שמתרחש הרבה מעליך.

הרב שמעון גרשון רוזנברג –זיכרון צדיק לברכה, ניסח זאת בצורה הכי טובה:״שכרות מנפצת ערכים זו של ״עד  דלא ידע בין ארור לברוך״ מסמנת יותר מכל את המצב הפוסט מודרני שבו אנו נתונים: הכאוס המאיים על התרבות בכלל ועל היהודי בפרט; התפוררות הסובייקט וערכיו; אופיו הפרגמנטרי של הפוסט מודרניזם שאיננו אלא שבירת הכלים; וגישתו העליזה, השיכורה ולא רק מיין, הקרנבל –פלורליסטית– הוא העיקרון התומך בריבוי של דעות ואינטרסים החיים בשלום זה לצד זה ומגלים סובלנות זה כלפי זה. ונותרה הבעיה כיצד להרחיב את האיזון בין הקבוצות השונות המרכיבות אותן כדי להבטיח את מימושה האופטימלי של זכותו של כל אזרח לחירות.

 ב: החלק הראשון של המגילה עוסק באובדן הזהות עד לקריעת המסכות וגילוי הפנים. זהו ההפך מן התחפושת וההפך מן השכרות. שלב שכרות והתחפושת הוא אובדן הזהות והסתר הפנים. זהו השלב שהיהודים ביקשו להיטמע בארץ לא להם ולאבד את שמם ואת זכרם. טבעת המלך שנמסרה לידי המן הפכה את מרדכי מאיש היושב בשער המלך לאיש היהודי לובש שק ואפר ויזעק זעקה גדולה ומרה. התיקון הגדול לחלק הזה של סיפור הפורים הוא ההכרה של השייכות והזהות. לכן ביקשו היהודים לתקן, עוד בימי מרדכי ואסתר את המנהג של ״משלוח מנות איש לרעהו״, כביטוי לרעות ולאחווה. קללת המן היתה ״עם אחד מפוזר ומפורד״ ותשובת אסתר היתה ״לך כנוס את כל היהודים״. הרעיון שכל אדם  בפורים צריך להתקבל למקום של אחווה. למקום של תשומת לב ושמחה בין שכנים וידידים -מקורו בהיבט הזה של החג ,אדם שיכור לא יכול לקיים משלוח מנות, הוא מעורפל ומטושטש ומרוכז בעצמו. את המתנות לא נותנים במסכות, חז״ל קבעו מנהג באופן הנותן מתנה לחברו-צריך להודיעו, על האדם לא להסתיר את   עצמו אלא להראות את חיבתו ואת האכפתיות שלו, דווקא בעולם כל כך מנוכר וכל כך מפורק, באה מצוות החג ואומרת: ״איש את רעהו יעזורו׳ ולאחיו יאמר חזק״

ג: מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. (הרמב״ם פרק ב הלכה יז)

מצווה זו הוזכרה במגילה רק במכתב שבו הודיע מרדכי על ייסוד החג (פרק ט). חז"ל קבעו את המצווה הזו בצמוד למצוות קריאת מגילה ואפילו קבעו את זמן הקריאה בזמנים שבהם יכולים העניים ליהנות מהמתנות בו ביום. החובה היא להקדים את המתנות לסעודה כדי להיות בטוחים שכל אחד מישראל שותף לשמחת היום. המצווה הזו ממצה את כל הטוב שבנו ומלמדת את סוד היחד בשמחה. האווירה הזו של ״מתנות לאביונים״ העניקה לחג רובד אחר לגמרי. אם נחזור לנחמיה נבין שאותה אנרגיה שהניעה את נחמיה לעזוב את כל הטוב ולעלות לארץ ישראל ,להפקיע את השערים הפרוצים ולאסוף את האבנים השרופות. נחמיה הוא זה שהשכיל לחבר בין משלוח מנות לבין מתנות לאביונים. כשהוא שולח את העם לשלוח מנות בשמחת החג הוא מדגיש: ״וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ–כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם, לַאֲדֹנֵינוּ; וְאַל-תֵּעָצֵבוּ, כִּי-חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם״. (נחמיה פרק ח פסוק י)

אפשר להתרשם שנחמיה הוא המנהיג שמפעיל את כל עוצמתו לתיקון החברה, לשחרור עבדים, ומצליח להביא את האנשים תחתיו להעצמה אישית ורוחנית. המהפכה שלו היא הרובד השלישי בחג הפורים: לא רק עבודה לשם שמים. לא רק שמחתו של עם ישראל, סיפורה של הקהילה היהודית בתפוצות הגולה לאורך הדורות הוא סיפור של הישרדות ושמירת זהות, ואין בר מאומה מן ההתעוררות המתחדשת שבאה בספר נחמיה.

אנו, יושבי ארץ ישראל וירושלים, מפקדים על פתיחת ה-״ם״ הסופית הזו, הקמת המדינה ובניית החברה היהודית בארץ ישראל באה  כדי לחדד את הזיכרון ולהעמיק את הזהות של כל בני העם.

א: הגורל המשותף הוליד את ימי הפורים של חוץ לארץ, ימי הודיה והלל על נס קצר מועד. ״וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ-הַקְּרוֹבִים, וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם–לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:  בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה.  כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. (ט יז-כב)

ב: הייעוד המשותף יוליד את תקוות כל הדורות להיות עם חופשי מחובר לעצמו ולארצו לדורי דורות. בעידן הפוסט־מודרני יש תחושה של אובדן זהות. סוג של שכרות, שיכולה חלילה להביא עלינו אסון. אך לצד תחושה זו יש הרבה ימי שמחה שבהם מתמלא הלב באופטימיות. הרבה אנשים טובים מבקשים לתקן את החברה, ביוזמה ובעשייה

לסיום יש לנו שני שמחות הראשונה מתקיימת בשושן הבירה, והשניה מתקיימת בירושלים בתחילת בניית החומה על ידי נחמיה בט״ז  באדר שהוא היום שאחרי חג פורים, יום המסמל את התקווה של חידוש הבניין ושיבת השכינה, ועל זה דוד המלך אומר בתהילים ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַ‍ִם יְהוָה נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס״. (תהילים פרק קמז פסוק ב)

״כֹּה אָמַר יְהוָה, שַׁבְתִּי אֶל-צִיּוֹן, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם; וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת, וְהַר-יְהוָה צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ״. (זכריה פרק ח פסוק ג)

״לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלַ‍ִם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת״ (זכריה פרק א פסוק ט״ז)
יהי רצון שנצליח להחליש את זהות הספק, ולהעלות את האני המקורי שיתחבר לרוח האומה, שבימים טרופים אלו אנחנו ממש זקוקים לה שבת שלום וחג שמח.

 ולסיום, כל אנשי קהילת הכוח הפנימי ואנכי שולחים רפואה שלמה למאור בן עדי ופיני, ורפואה שלמה למעיין אודיה בת אסתר ויצחק ורפואה שלמה לעמית בת משה ושרון"