שביעי של פסח התשפ״ד

״את המאמר הזה אני מקדיש לזכרו של אלכס רוזיאק שהיום כ״א בניסן יום האזכרה שלו, ושלמה אביו שהיום כ׳ בניסן יום אזכרה שלו. אני מברך את משפחת רוזיאק ירון, זיוי, אופיר, איה, עלמה, יפתח, איתן, ניר, דניאל, טל, אורי, רוני ובן ברנע. יהי רצון שתמיד תצליחו במעשי ידכם.

את המאמר אני מקדיש למשפחת תבל, לבני, ליאת, יהלי, עוז, משה, רועי וניב, שהיום בערב, ליל שביעי של פסח, האזכרה של אביו של בני, משה תבל זכרונו לברכה.

כולנו זוכרים את התאריך כ״א בתשרי, השבת השחורה, וכולנו מברכים ומתפללים על החטופים ועל החטופות על השבויים והשבויות שישובו במהרה לארצנו ולמשפחותיהם אמן.  

בימי שגרה, נס הוא דבר שאינו רצוי, שכן הקב״ה ברא את הטבע וחוקיו כדי שהאדם בכישרונו ילמד להשתמש בהם באופן הטוב ביותר. אולם לפעמים העולם כל כך שמרן ובסטגנציה, תקוע בעולמו הפנימי שלא מאפשר לו להרים את הראש מעל המים כדי לחוות את כוחות ההשפעה המשתייכים להקב׳ה. 

בליל שביעי של פסח אנו מציינים את קריעת ים סוף, כאן השחרור הוא מעל חוקי הטבע עצמם. זיכרון זה יוצר חקיקה בתוך המציאות. חקיקה זו אינה רק זכרון, רישום של מאורע מן העבר, אלא היא שינוי ממשי בתוך המציאות שלנו, שמעתה אינה עוד כפי שהיתה. על קריעת ים-סוף נאמר במקרא: ״וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם״.

ראינו עין בעין את עומק המציאות. את הראיה הזו אפשר אולי לשכוח באופן חיצוני, אבל משהו ממנה נחקק בתוכנו, וגם כאשר אין אנו מודעים אליה היא מאפשרת לנו לסמוך עליה. וכך, כאשר אנו ממשיכים והולכים בדרך עבודת ה', ומתחילים לברר לעצמנו את מהותנו באמצעות מערכת המידות והערכים שדרכם אנו בונים את הכלים-הרצונות  שלנו, עד שהם הופכים להיות חלק מהזהות שלנו. כל זה מבטא אפוא את היסוד לאמונת ישראל: שהקב״ה הוא בעצמו הגואל.

בשביעי של פסח בני ישראל חוו בעוצמות אדירות את כוח ההשפעה שהחל בזמן שבני ישראל יצאו ממצרים, והגיע לידי ביטוי מושלם בזמן שבני ישראל עברו בתוך הים כפי שהמקרא מגדיר את זה: ״וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם״. מאותו הרגע, כל ההארה שנמשכה מהבורא הועברה במלואה לבני ישראל, הם קנו אותה במעשה זה כפי שכתוב מיד לאחר מכן: ״וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם״. 

תמיד תודעת קריעת ים סוף תפגוש אותנו בכל הרבדים של חיינו שאנו מתקיימים בתוכם.

רבינו מאיר אריאל ז״ל מלמד אותנו את הכלל של קריעת ים סוף וכך הוא אומר: ״ואבא תמיד אומר – תעזבנו יום יעזבך יומיים – העגלה נוסעת אין עצור – קפצת ממנה היום – חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור״. הבנתי את המילים של רבינו מאיר אריאל, אם אתה לא מקיים את החיים דרך מטרה נטולת קונפליקטים אתה תמצא את עצמך רחוק מהיעד שלך.

כל זה מתרחש בגלל הפחד שלנו מכניסה לים הגדול, זה הפחד להיכנס לתת מודע ולהתמודד איתו, ותיכף נבין שזה כמעט בלתי אפשרי ללא עזרה מכוחות ההשפעה של החגים כדוגמת שביעי של פסח שהנס היה בקריעת ים סוף והים עצמו הפך ליבשה. הלא מודע הופך למודע, ותאמינו לי הרגשות שאנו מגייסים לעזרתנו כדי להיכנס לתת מודע הם רבים ועצומים וצורכים מאיתנו המון כוחות, כך שלפעמים אנו שוכחים ומתפלאים למה אנו עייפים ותשושים למרות שלא עשינו כלום.

רבי ישראל המכונה הבעש״ט, מייסד החסידות, מסביר שהתורה היא במובן של הוראה, וכל פעם שהתורה מדברת בפועל על דברים שהיו בעבר והם מונחים בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל כדוגמת יציאת מצרים וקריעת ים סוף, צריך להבין שהתודעה שהתורה משתמש דרכה כדי לספר את הסיפור כפי שכתוב : ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״.

התודעה שהתורה מעבירה דרכה את סיפור מצרים כשאנו מקיימים את מצוות סיפור מצרים  נפגשת בתדר גבוה ומתחילה לקבל עבורנו משמעות עמוקה בתהליך שאנו עוברים במסענו. לראות דרך פרקי התורה כיצד חוויות נפשיות ומנטליות שאנו עוברים משתקפות ומעמיקות דרך סיפורי התורה, אפשר להסביר את זה בעזרת פסוק מתהילים: ”תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא,לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ”.  

בדרך כלל כל אדם במסע שלו, כשהוא נשען רק על מבנה החומר האנושי, ושוכח את המבנה המטאפיזי שדרכו הוא מתקיים, עלול להגיע למצב שהמבנה הנפשי הפנימי אשר נשענו עליו עד כה מתחיל להתמרד, להתפרק, לקרוס והקול הפנימי מתחיל לזעוק בתוכנו. רק אז המצפן, הכוח הפנימי, מתחיל לאותת לנו ואומר שינוי מסלול מחדש. ברבדים העמוקים שמתחת להשגתו של כל אדם, חלק מתפקידו של הכוח ההשפעה של שביעי של פסח הוא להאיר לנו את הדרך שתביא אותנו להתבונן במערכות יחסים שאנו מנהלים הן עם עצמנו והן עם הסביבה שלנו, להביא אותנו לעשות שינוי מהרצון הפנימי. 

שלמה המלך בשיר השירים אומר על זה: ״אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה״.ואנחנו עונים:״ פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם״. זהו למעשה האי רצון לשמוע את הצעקה הפנימית והיא חולפת לידי ולא חודרת לתוכי, מכיוון שכל תשומת הלב שלנו נתונה לתחזק את מערכת חיי התובענית כפי שהיא. היא אמנם אינה אידיאלית אבל היא לפחות ידועה ומוכרת לנו. 

כל פעם שעולה מתוכנו צעקה גדולה שדורשת שינוי ואומרת תקפצו למים, מיד הודפים אותה ועושים מאמץ כביר להיאחז במוכר והידוע שלא מצריך מאיתנו שינוי מעמיק, למעט קצת קוסמטיקה כדי לסמן שעשינו את המאמץ שנדרש מאיתנו, וחוזרים לשגרת החיים העמוסה המוכרת לנו, כפי שנאמר בתהילים: ״לֵבָב עִקֵּשׁ, יָסוּר מִמֶּנִּי; רָע, לֹא אֵדָע״.

למרות שאנו כבר רוצים לעשות שינוי בחיינו, נפגוש את הפחד במלוא הדרו שמשתק אותנו ולא מאפשר לנו לבצע את השינוי, עד שנתחיל לוותר מעומק ליבנו על המוכר והידוע שהוא כבר אצלנו, קבלנו אותו ביושר ואנחנו נאלצים להמשיך במסענו יחד עם המוכר והידוע שהתחבר אלינו. 

כשאנו מתחילים, אחרי התלבטויות רבות, לצאת לדרך החדשה, ועושים צעד ראשון שהוא בלתי הפיך, מיד אנו מותקפים מפחדים ומחשבות שהזנו אותנו בדברים שליליים, וכל הספקות והחרטות צפות מעלה. זהו שלב ראשוני בשינוי, כשכבר אין את מה שהיה, כי יצאנו ממנו, אך עדיין אין לנו מאומה מן החדש. אנחנו בין העולמות, לא במצרים ולא בארץ המובטחת. מימין מדבר, משמאל מדבר, מאחורה המצרים רודפים אחרינו בחילות ובפרשים, ומקדימה – אוי לנו, ים גדול עד לקצה האופק.

ברגעים האלה לעיתים נתפוס את הראש בייאוש ונאמר לעצמנו במילים אחרות את מה שצעקו בני ישראל ברגע הזה אל משה רבינו: ״וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.  יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר״. 

לנוכח המתקפה הזו, נדרשת מאיתנו אמונה איתנה שאין לה שיעור. משה רבינו שמבין את המצוקה של בני ישראל זועק לקב״ה שיציל את בני ישראל, הקב״ה עונה לו שזה לא הזמן לצעוק אלה הזמן ללכת קדימה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ״.

טוב, אתם מבינים שלעינהם האנושיות של משה רבינו ובני ישראל זאת התאבדות בטביעה פָּר אֶקְסֵלַנְס. ואז חז״ל מספרים לנו שכשבני ישראל החלו ללכת בתוך המים הם לא נחצו לשתיים עד שהמים הגיעו לחותמם. עד כדי כך גדולה קפיצת האמונה הנדרשת מאיתנו במצבים כאלה, כשאנחנו נקראים מבפנים לעשות צעדים חדשים ואילו ההבנה הרציונלית את המציאות מצידה לא מבטיחה לנו כלל שנצא מהאירוע חיים.

לכן, האירוע הזה זוכה לציון מיוחד כיום חג נוסף בתוך שבעת ימי הפסח. ובעוד אנו למדים מהתורה וחוגגים את הפלא והנס שעשה הקב״ה לבני ישראל שקרע את ים סוף לשנים, אנו גם חוגגים, אפילו לצערי אוכלים בשר על האש כי זאת ההלכה, (מה אי אפשר לאכול ירקות על האש כדוגמת סלרי וחסה) וגם נהנים מחופשה.

לאחר הדיון שניהלנו במאמר זה, אנו מתחילים להפנים את כוח ההשפעה של חג שביעי של פסח המאפשר לנו להבין את יחסי הגומלין המסתוריים בין אומץ הרוח האנושית, המתמסרת וקופצת למים המאיימים להטביע אותנו, ובין פעולת כוח ההשפעה של חג שביעי של פסח, שמזרים בנו כוחות של אומץ. בכוחם המשותף של שני אלה מתאפשרת ההתפתחות שלנו בכיוון של הגשמת הייעוד האישי והכללי שלנו על ידי חיבור גוף נפש ורוח יחד, ולמעשה זוהי לידתה של תודעה חדשה שבאה מאהבה והשלמה בין כל חלקי הבריאה – ביציאה מתודעת מצרים מצומצמת לתודעת גאולה משוחררת״.