פרשת וַיִּשְׁלַח התשפ"ה

מהמעלה הראשונה, אנו קהילת הכוח הפנימי-חוסן ישראלי מקדישים כל שבוע את המאמר ואת קידודי תהילים לחיילי צבא ההגנה לישראל, וכוחות הביטחון, המשטרה וההצלה הפועלים בשטח, ומתפללים שהקב״ה ישמור אותם מכל צרה וצוקה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם! בנוסף אנו שולחים תנחומים למשפחות שאיבדו את יקיריהם. רפואה שלמה במהרה לפצועים. ומתפללים על כל השבויים והחטופים בעם ישראל שיחזרו במהרה בריאים ושלמים בגופם ובנפשם וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.

ממעלה השניה אנו שולחים כוחות לחיילת דניאלה גלבוע.

ממעלה שלישית אנו מקדמים בברכה את נשמתו של חבר הקהילה כרמלי בין אליעזר אדהאן שהלך לבית עולמו, רוח ה׳ תנחנו בגן עדן שם תהיה מנוחתו.

ממעלה רביעית אנו מקדמים בברכה את נשמתו של עזריאל קאליש זכרונו לברכה.

אנו מאחלים מזל טוב מלא אהבה לזוג שאתמול נכנס בברית הנישואין אייל רינת ויובל בר נחום, יהי רצון שהקב״ה ימשיך את מה שהתחלנו והאהבה והשלום ישכנו בתוככם אמן כן יהי רצון.

ואנו מאחלים מזל טוב ענק למאוריה ונועם שבעזרת השם יום א׳ תיכנסו בברית הנישואים, שהקב״ה ישפיע עליכם ברכה עד בלי די אמן כן יהי רצון.

פרשת וישלח – ממלחמה לפיוס

״פרשת וישלח פותחת בהכנות אותן עורך יעקב אבינו לקראת המפגש הטעון עם אחיו עשו. התורה מספרת לנו שיעקב אבינו לקח במרמה את הברכות מאחיו ועקב כך בהמלצת הוריו הוא נסע לחרן מקום משפחת אימו. ועתה לאחר שחלפו שני עשורים שולח יעקב אבינו מלאכים לעשו על מנת לבדוק האם הוא עדיין עומד בכעסו. המלאכים חוזרים ליעקב אבינו ובפיהם תשובה שאילצה את יעקב אבינו להיכנס למוד של הישרדות: ״וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ״. 

מחד, צבא גדול זה יכול ללמד על רצונו של עשו להילחם ביעקב אבינו. מאידך, עשו אינו מביע את שנאתו במפורש. עמימות זו מביאה את יעקב אבינו להתכונן בשני מישורים. כנגד ״וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ״ מתכונן יעקב אבינו למלחמה ולפיכך חוצה את העם לשני מחנות: ״וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה״. כנגד ״בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו״, מתכונן יעקב אבינו לפיוס ומכין: ״מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו״. 

לאחר שיעקב אבינו מבין בתודעתו שעשו לא רוצה להילחם בו ובמשפחתו, הוא בוחר בפיוס ולא במלחמה, התנהגותו זו של יעקב אבינו אכן משנה את התייחסותו של עשו ומתחיל להיוולד בו הרצון להתפייס עם יעקב אבינו. ואולם סירובו של עשו לקבל את מנחתו של יעקב אבינו מעיבה על התפייסות זו: ״וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ״. הענקת המנחה נתפסת ובצדק בתמורה לברכות שנגנבו. עשו, אשר מכר את בכורתו בתמורה לנזיד עדשים, למד את הלקח. עתה אין הוא מוכן למכור את ברכתו אף לא תמורת מנחה גדולה ככל שתהא. חמש פעמים משתמשת התורה בלשון מנחה ביחס לדורון אותו מכין יעקב אבינו. בכל אלה לא מתפייס עשו ומסרב לקבל את המנחה. בפעם השישית משנה יעקב אבינו את לשונו ואומר: ״קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח. יעקב אבינו המכנה את המִנְחָה ״ברכה״ מבקש מעשו שיקח ממנו לא רק את המנחה אלא גם את הברכה שקיבל מאביו יצחק אבינו, עשו מבין את המהלך והוא מקבל את הברכה-מנחה בשלמות. 

מה הטריגר שהביא את יעקב אבינו להשיב לעשו אחיו את הברכה ?

חולשה שמתפתחת עקב אשמה 

לא קשה להבין פשר סיטואציה נפשית זו של חולשה אליה נקלע יעקב אבינו, זאת משום שאין מצפונו נקי כלפי עֵשָׂו אחיו, ומה שאירע לפני עשרים שנה בבית הוריו, מוסיף להעיק עליו כל הזמן כך לקראת פגישתו עם עֵשָׂו אחיו. ליעקב אבינו גיבור-הכוח אין העוז ואומץ-הרוח לעמוד בפני עֵשָׂו אחיו, משום שאין הוא בטוח בצדקתו. השאלה המתבקשת היא, כיצד ניתן להסביר את המהפך שחל בין לילה ביעקב אבינו הגיבור? מצד אחד באישון אותו לילה, ניצב הוא לבדו בגבורה במאבק מול כוח פלאי למעלה מן הטבע, ואילו למחרתו לאור היום, בהיותו מוקף בבניו המבוגרים, ביניהם אותם שמעון ולוי שני אחי דינה הנועזים, אשר הכריעו לבדם את אנשי העיר שכם, אין ספק שהיו עם יעקב אבינו גם עבדים המסוגלים ללחום בעת הצורך, ולמרות זאת נתקף הוא חרדה מפני מה שנראה כאיום עליו, על נשיו ועל ילדיו, והוא מתאמץ להינצל ממצב זה, באמצעות דורון-מתנה-ותפילה. 

יעקב אבינו הוא גיבור, אולם גבורתו זו עומדת לו, כל זמן שהוא נתון בפני אויב שכנגדו הוא מרגיש זכאי, ורשאי ללחום, אולם דווקא משום שיעקב אבינו הוא האדם בעל המצפון, לכן אין בו העז להילחם באחיו כלפיו חטא. חולשה שהיא ביטוי לתעצומות נפש. כשמגיע עֵשָׂו ועמו ארבע מאות איש לקראת המפגש עם יעקב אבינו, אין עובדה זו מעיקה עליו, גם מחנהו היה גדול ומסוגל לעמוד על נפשו. התנהגותו של יעקב אבינו לקראת המפגש עם עֵשָׂו אחיו ובמהלכו אינה מעידה כלל על חולשתו, אלא דווקא על רמה אנושית גבוהה מאוד, שדרכה אנו רואים שיעקב אבינו מתפתל ומתייסר במצפונו, ואין בו הכוח הנפשי לעמוד נוכח עֵשָׂו אחיו כלפיו חָטא. 

התנהגותו בפחדנות במפגש זה, אינה חופפת את המושג פחד במובן הפרימיטיבי של מושג זה, שהרי הוכיח לנו יעקב אבינו כי אין הוא פחדן כלל. בנפשו של יעקב אבינו פנימה מקנן רגש אשמה שנבנה במשך השנים ויצר בתודעתו עַכָּבוֹת שגרמו למעצור נפשי בכול הקשור לעֵשָׂו אחיו. על סיטואציה נפשית זו ניתן לומר, שהיא איננה בהכרח בגדר חולשה אנושית, או שמא התקף פתאומי של מורך-לב, אלא דווקא התגלמות תהליך נפשי עמוק, באדם בעל תכונות-נפש ורגישות, המבקש לתקן עיוותים ופגמים שיצאו מתחת ידיו. עשרים שנה עברו מאז עיכב יעקב אבינו את עֵשָׂו אחיו פעמיים: ״וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם-אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי״, ועדיין שמור הדבר בתודעתו, וכנראה יותר מאשר בתודעת עֵשָׂו אחיו. 

לפעמים אנחנו עושים מעשים בילדותנו שנחרטים בתוכן הגנטי שלנו, וכשאנו מביאים את עצמנו לסביבה חברתית, לצערי, הקשר שנוצר מתקיים מתוך אשמה, וכל עוד אנו לא מתקנים את הקשר המעוות, הקשר הזה לוקח מאיתנו את כוח ההתנגדות להילחם על מקומנו במציאות החברתית. כשאנו מתקנים את הקשר, אנו מתחילים לקבל את כוח הרצון לעשות שינויים בכל הדברים שפיתחנו כלפיהם סטגנציה ואינם מאפשרים לנו לתת אמון ביכולותינו, לראות את החיים ולהתנהל בתוכם מתוך החַיּוּת שמאפשרת זרימה במציאות היום יומית.

שֵׁם הוּא מָהוּת

המהות האנושית אינה קבועה מראש בלבד. אדם נולד בעל צביון, אישיות וקווי אופי מיוחדים לו, אך במהלך חייו הוא בוחר בדרכים שונות ומפתח את אישיותו בכיוונים נוספים. המאורעות צורבים בו קווים יסודיים להלך הנפש, תפיסת עולמו והכרעותיו. ודאי שישנם רכיבים יסודיים שנקבעים בשעת הלידה, אולם הם מופיעים באופן דינמי, מתפתח ומשתנה בתוך המציאות. 

גם שמו של האדם הוא תופעה מעין זו. הוא מופיע באופן אחד בעת לידת האדם על פי טבע מסוים, ולאחר מכן מתגלגל והולך לו בתוך המציאות ועובר שינויים על פי המאורעות ועל פי הזמנים המשתנים, ומקבל משמעויות והשתקפויות נוספות שלא בהכרח דומות וזהות לשם הראשון.

הניסיון לתפוס הבנה בהירה, לוגית ואנליטית את עניין שם האדם הוא שגוי, משום שמדובר בסוד, שרק לעיתים נגלה לעיננו. העיסוק בסוד יכול להיעשות באמצעות כלים רוחניים אינטואיטיבים באופן משוחרר ואסוציאטיבי, ומתוך הקשבה פנימית לרחשי ליבו של האדם עצמו המבטא את התוכן הפנימי העומק החבוי בתוכנו, שיוצר ממדים שונים ואף השתכללויות של ניגודים, הנמצאים ברבדים הפנימיים של הנפש, יש בכך ביטוי בתהליך הגילוי והחשיפה של המהות הראשונית במהלך המאורעות.

המבנה שהביא את יעקב אבינו לעשות שינוי טוטלי בחייו והקנה לו את השם הנכסף ישראל

נאמר בפרשה: ״וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל״

התורה מספרת לנו כי המלאך ברך את יעקב אבינו, אך אינה מספרת מהו תוכן הברכה. בכך מבקשת התורה ללמדנו כי המוקד במפגש זה אינו תוכן הברכה אלא עצם הברכה. יעקב אבינו לומד (באיחור של עשרים שנה) כי את הברכות יש לקבל מאת ה' ושלוחיו באופן ישיר ולא בדרכים עקלקלות. רק הקב״ה ושלוחיו יכולים לברך, ורק הברכות שמגיעים מהם מקבלות משמעות. ודומה כי זהו הנימוק אותו בוחר יעקב אבינו בכדי להסביר לעשו מדוע מחזיר הוא לו את ברכתו: ״קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים״. לאחר שהאיש מברך את יעקב אבינו ולאחר שהוא מבין כי ברכת ה' עדיפה על ברכת בשר ודם מחזיר הוא את הברכות שקיבל מאביו ברמיה לעשו.

הלילה לפני הפגישה עם עשו הוא הלילה המכונן בעולמו של יעקב אבינו. ״ויאבק איש עמו עד עלות השחר״. ״פנים אל פנים״. המאבק הזה הפך את יעקב לישראל. אמנם צולע על ירכו אך מוכן להיכנס למרחבי החיים הממשיים, גלוי עיניים. מכאן אנו רואים את התפנית החדה שיעקב אבינו עושה בחייו וזוכה לקבל את השם ישראל, שאנחנו משתמשים בו עד עצם היום הזה. חשוב להסביר, אין מדובר בתיקון שם קיים, בהחלפה או תוספת של אות, כמו אצל אברם שהיה לאברהם ושרי שהייתה לשרה. 

ישראל הוא שם חדש לגמרי, כמו לאותת לנו כי חלה תמורה גמורה באופיו של יעקב. אחרי שיעקב נאבק עם יריבו חסר השם אומר לו האיש: ״לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל״. אנחנו מתפללים שלוש פעמים ל״אלוהי אברהם, יצחק ויעקב״. עובדה זאת מגיעה בגלל שיעקב אבינו הוא הכוח המאחד את עם ישראל. הכוונה בשׂורֶה היא היה אתה עצמך. אתגר זה עתיד היה לעמוד שוב ושוב בפני יעקב אבינו ובפני עם ישראל לדורותיו, הקב״ה נותן את השם ישראל ליעקב אבינו, שהוא שם שמגיע עם אומץ רוח להרים ראש וללכת זקופים בנתיב אמונתנו?

הרהורים על הפרשה 

יעקב אבינו נאלץ לעזוב את בית הוריו וללכת למקום זר לו לחלוטין. למרות שמקום שהותו גרם לו לפתח מיומנויות של תחכום לא רצוי שגרם לקצת ביטול עצמי, יעקב אבינו הצליח להיחלץ ולהחזיר לעצמו ולעם ישראל את הגבורה שנלקחה ממנו.

אחד הדברים הכי קשים שהביטול העצמי יוצר, הוא המרווח המצומצם בינינו לבין החברה או בינינו לבין הפרט. המציאות שלנו נתפסת בתודעתנו כמציאות המנוהלת לפי היררכיה ואם אנו חלילה אומרים שדעתו של האחר מעניינת ויש בה עומק, אולי הכוונה היא ששלנו לא כזו? או ששלנו פחותה משלו? כולנו חוששים להיות נחותים ולכן אנחנו נוטים להאדיר את הדעה שלנו ולא להיות קשובים לדעה שונה משלנו, ואז אנו מפתחים בתוכנו גאווה, לֵבָב עִקֵּשׁ, יָסוּר מִמֶּנִּי; רָע, לֹא אֵדָע.

בשלשה דברים אדם שונה מחברו אומרים חז״ל: ״בקול במראה ובדעת״ (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל״ח עמוד א׳). אנו שונים זה מזה, גם במראה שלנו, גם בקול הפנימי שלנו וגם בדעתנו, זוהי עובדה מוגמרת, לא ניתן להתכחש לה, אין לעמעם את השונות בינינו כל הזמן, ולשים אותנו במסגרות המייצרות תבנית אחידה. כדי להתמודד עם המפגש היומיומי הזה אנחנו צריכים קודם כל להכיר בו ובחשיבותו, זאת כדי שנוכל להתמודד עם מה שעובר עלינו ביום יום.״