פרשת וַיִּקְרָא התשפ"ד

״ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם, במהרה בימינו ונאמר אמן״

לפני שישה חודשים לקחנו על עצמנו בשיתוף אנשים יקרים לבנות הגנה רוחנית בבניית השכבה השישית אשר נפגעה משברי האדם והצליחה למגר את החלק הארי מאנרגיות הרצון  למגר את עם ישראל היושבים בארץ ישראל, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

אני רוצה להודות לכל מי שעשה איתי את התהליך המדהים הכואב והמועיל. שהקב״ה ישלם לכם משכורתכם מלמעלה, וכל מה שתצטרכו הקב״ה יעזור לכם עם המאמצים שתשקיעו כדי להגיע ליעדכם. אנחנו מסיימים החודש את התהליך שהחל בכ״א בתשרי באוקטובר ונכנסים לתהליך אחר בראש חודש ניסן.

במעלה הראשונה אני מברך את כוחות הביטחון שעושים ימים כלילות כדי שהשקט יחזור לארצנו הקדושה.

במעלה השניה אני מברך את עמותת חוסן ישראלי – הכוח הפנימי – עמותת עולם חסד ואת כל האנשים שביקשו להיות בגוף האזוטרי – נסתרים. 

במעלה השלישית אני מברך את כל האנשים שנכנסים לתהליך כדי לשחרר את עצמם מתכנים שלא רלוונטיים להם יותר, ומתודעת הסתרה שלא אפשרה להם התקדמות במסע שלהם, ולקחו מהשיחות את האומץ לשחרר מתודעתם את הטראומות, מחשבות, פחדים ואובססיות התנהגותיות לא ערכיות, יהי רצון שההיפוך שנעשה באופן קולקטיבי יאיר וישפיע עלינו אמן.

במעלה הרביעית אני מברך את האישה היקרה  שרון ג'ורג'י אשר עלתה בסערה השמיימה אתמול, אני זכיתי להיות חלק מהמסע שהיא בחרה להיות בתוכו והיום היא מובאת למנוחת עולמים. המרכז לסרטן, הכוח הפנימי, הצוות והמטופלים מברכים ושולחים כוח שהמסע שלה יהיה קל וברור. 

במעלה החמישית אני מברך את גברת רחל סספורטס שהיום יום העילוי של בנה אברהם סספורטס.

במעלה השישית אני מברך את חנניה אביה של שירלי קגן שהיום הוא יום העילוי שלו.

מהמעלה השביעית אני מברך בברכת הברוך הבא את כוח ההשפעה של חג פורים שיחול עלינו במוצאי שבת. 

״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.״

הלוחמים והאזרחים שנפלו השבוע:

סרן דניאל פרץ ז״ל, 22, יד בנימין, לוחם חטיבה 7, נפל בקרב ב-7/10, גופתו מוחזקת בעזה.
רס״ב סבסטיאן איון ז״ל, 51, ראש העין, מפקד בחלק מח״ט 401, נפל בקרב ברצועת עזה.
סמ״ר מתן וינוגרדוב ז״ל, 20, ירושלים, לוחם בגדוד 932, נפל בקרב ברצועת עזה.

פרשת ויקרא

״חומש ויקרא הוא הספר השלישי מחמשת חומשי תורה. חומש ויקרא נודע גם בכינויו ״תורת כהנים״, לו זכה כיוון שהוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות ושאר דיני המקדש. רובו המוחלט של ספר ויקרא עוסק במצוות וחוקים שונים, והוא מכיל רק שני קטעים קצרים בעלי גוון סיפורי.

בזמננו ספר ויקרא הוא כולו ערכים מוסתרים ומקופלים בתוך המילים. אמירה זו תפתיע רבים, שכן מתחת לרובד הטקסי רשת מסועפת של ערכים המבקשת לעצב את יחסינו עם אלוהים ועם הזולת.

אנתרופולוגיה מלמדת אותנו שחברה המבקשת להציג את ערכיה הבסיסיים ולשמרם, מסתירה אותם בטקס. מה יכול להיות הגיוני יותר? המילים יוצאות בתודעתנו בזרימה מתמדת ומגיעות לזרימה בתוך האנושות, אך טקסים חוזרים על עצמם בפריחה מחודשת. והם שוקעים בזיכרוננו עוד בגיל הרך ומתעצמים בכל פעם שאנחנו חוזרים עליהם.

ברור שכאשר אין הטקס ממחיש את המחויבות הדתית שלנו הוא הופך ליצור גשמי תמוה, לאמונה תפלה או לעבודת אלילים זוטא. הטקס הוא שירתה של הדת המובילה אותנו לרגע של התעלות, אם יכשל טקס בשל היותו חסר תוכן או מתעתע הרי שהחטיא את מטרתו ואיבד את תועלתו. על הטקס לסמל משהו שמעבר לו עצמו, אותו משהו שהשגתו מגבירה את משמעות החיים ואת ערכם.

המילים קָרְבָּן והַקְרָבָה קיבלו בשפות רבות, ואף בעברית של ימינו, משמעות של ויתור (על דבר כלשהו), עם נימה של חֶסֶר. אך המשמעות הבסיסית של המילים הללו בעברית היא קודם כל ״התקרבוּת אֶל״.

קָרְבָּן לה'

 ״אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה״ (ויקרא א, ב).
המשמעות המקובלת של המילים ״קָרְבָּן, לַיהוָה״ היא שהקורבן הוא לה' לבדו. לכאורה, יש מקום לתמוה על הדיוק הזה. אלא שהדבר מתבקש, משחר ההיסטוריה האנושית עבודת הקורבנות הייתה מופנית לכוחות הטבע, שהפכו להיות אלוהות  בתרבויות פגניות (עבודת אלילים – ביהדות קרויה עבודה זרה) של העולם העתיק. נדרש מאמץ רוחני ממושך מאוד עד שהאנושות עברה מעידן הפולחן האלילי אל הידיעה הוודאית שהפולחן – שהוא נטייה טבעית לאדם – צריך להיות מופנה לה' בלבד.

למרות הכל, הקריאה ״לה' לבדו!״ עדיין אקטואלית לגמרי, לאור ריבוי הפולחנים האליליים המחופשים לאידיאלים (אידיאליזציה ספיריטואלית – אנשים שמשתמשים במבנים רוחניים שהם מקבלים כדי להצדיק אי יכולת של התמודדות במציאות היום יומית, וכל פעם שהם עוברים ריאקציה הם נותנים הסברים שמגיעים דרך אמונות שגויות – שקריים כירוטוטיישן – תבורך יהודית) הקיימים בתרבויות של היום. 

מושגים רבים שהיו קשורים לדמויות אליליות כגון: צדק, אהבה, גורל, חכמה, מזל, שם טוב וכדומה עברו בעידן המודרני תהליך של חילון שניתק אותם, לכאורה, משורשם הפגאני. אך למעשה דבק בהם היסוד האלילי, בכך שסוגדים לאידיאלים הללו לחוד, וכך מנתקים כוח אחד ממכלול המידות והופכים אותו לאליל. לא פעם, חילון המושגים מסתיר את החוט המקשר בין האידיאל לפסל האלילי (המילה אידיאל והמילה פסל באות מאותו שורש ביוונית, שמשמעותו הבסיסית היא ״צורה״).

מכל מקום, ברור שרוב האסונות הגדולים המובילים לאובדן של חברות אנושיות הם תוצאה של בחירה רוחנית אלילית הנותנת עדיפות רק לאחד מהערכים הפונים למצפון האנושי, והופכת אותו לערך מוחלט, במקום לכוון לאיחוד שמו של הקב״ה (לאחד את שמו של ה' פירושו בראש ובראשונה לאחד את גילוי מידותיו במציאות. לעומת זאת, האידיאולוגיות למיניהן בוחרות לרומם ערך אחד על חשבון הערכים האחרים).

לכך בדיוק רומז הפסוק: ״זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים, יָחֳרָם–בִּלְתִּי לַיהוָה, לְבַדּוֹ״ (שמות כב, יט). רבים הם הפולחנים האליליים החלקיים האלה בחברות האנושיות היום, והחברה היהודית עצמה אינה חסינה מפני פיתויים כאלו. לכן, מיד עם תחילת ספר ויקרא, הקובע את הכללים של עבודת ה' הייחודית לתורת משה, היה חשוב להזכיר את העיקרון המוחלט של המונותאיזם העברי: יש להפנות את העבודה רק לה' האחד (שם הויה), המגלה את שמו כעָרֵב לאיחוד הערכים.

״בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״, בעניין זה, נכון לציין שאין היתר להזכיר את משה רבינו בתפילות (מאחר שבימינו, מאז חורבן בית המקדש השני, התפילות באות במקום הקרבת קורבן, כפי שהורה לנו הנביא הושע בן בארי: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״, טבעי הוא שאותם הכללים תופסים בתפילות, שעליהן להיות לה' לבדו) אפילו במחיר של כפיות טובה, מסורת ישראל איננה מאפשרת כלל לציין את שמו של משה רבנו בעבודה הייחודית לתורה שהוא היה המתווך להתגלות הקב״ה.

איננו פונים בתפילותינו ל-״אלוהי משה רבינו״, כי אם לאלוהי אבותינו, מקימי האומה העברית: אברהם, יצחק ויעקב. לא מדובר במנהיג מופתי ״אידאלי״ שתלמידיו, שהפכו למאמיניו, הקנו לו מעמד של אליל. מדובר במי שהתגלה לצאצאיהם של מייסדי האומה, אשר משה רבינו היה רבם. משום כך, ההתייחסות לאבותיהם של ישראל עולה על זו של רבם של ישראל, ובכך נמנעת הסכנה של הפיכת ״המתווך״ משה רבינו לאלוהות. יתר על כן, אפילו בהגדה של פסח המספרת את סיפור יציאת מצרים – האירוע המכונן של אמונת ישראל ושל קורותיו כקולקטיב – אין כל רמז למשה רבינו. הדבר עולה בקנה אחד עם ענוותנותו של משה רבינו המוזכרת בתורה לשבח: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה״. (במדבר יב, ג).

דברים אלה מתקשרים לדרשה מפורסמת של חז"ל על המילה הראשונה של הפסוק "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד.." הא' של המילה הפותחת את הספר היא א' זעירא. המהר"ם מעיר שהמילה "ויקרא" נכתבה בא' זעירא מפני שמשה רבינו היה גדול ועניו וביקש לכתוב "ויקר" לשון מקרה כאילו לא דיבר עימו הקב"ה אלא בחלום, והקב"ה הוא שאמר לו לכתוב "ויקרא". לפיכך בחר משה רבינו לכתוב את תיבת "ויקרא" בא' קטנה.

משה רבינו מצידו, פועל מתוך תודעה של שליח וצינור ולא מייחס חשיבות לעצמו, אך ה' פונה וקורא דווקא לו. זאת ועוד, ה' קורא לו בשם "משה" שהוא למעשה השם שניתן לו על ידי בת פרעה אף שהיו לו למשה שמות נוספים – טוביה, אביגדור. התורה וה' קוראים לו דווקא בשם "משה". הגמרא במסכת חולין דורשת :" משה מן התורה מנין? "בשגם הוא בשר". אסתר מן התורה מנין? "ואנכי הסתר אסתיר". מרדכי מן התורה מנין? דכתיב "מר דרור". הדרשה סתומה ומעוררת קושי: מה פירוש השאלה "משה מן התורה מניין"? משה מוזכר פעמים רבות בתורה במפורש. מדוע יש צורך לחפש רמז נוסף ולמצוא פסוק סתום מספר בראשית? בדומה, מדוע יש צורך לחפש רמזים בתורה לשמותיהם של מרדכי ואסתר?

משיב על כך המהרש"א שהמיוחד בשמות המוזכרים בגמרא, לרבות שמו של משה זה שכולם הם שמות נוכריים. משה הוא שם מצרי, אסתר ומרדכי שמות פרסיים, וחכמים מבקשים להוכיח שדווקא השמות הללו הם העיקריים שקלעו למהותן של הדמויות הנזכרות שם.

השם "משה" הוא שמו העיקרי של הרועה הנאמן, שם המצביע על תפקידו כמחבר בין הקב"ה לעם ישראל. הפסוק המלא המצוטט כמקור לשמו של משה הוא " וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנה". "בשגם" בגימטריה עולה למניין "משה" והוא חי בדיוק מאה ועשרים שנה. רמז נוסף בפסוק – משה עם כל גדולתו, קירבתו לאלוקים ותפקידו המרכזי בגאולת ישראל – גם הוא בשר ודם. גם הוא צינור ושליח בלבד, וזו גם הסיבה להיעדרות שמו של משה רבינו מההגדה של פסח. אין פלא אפוא שדווקא משה רבינו, העניו מכל אדם, שעליו נאמר במקרא: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה״. (במדבר יב, ג), הוא שנבחר להיות אדון הנביאים ולא התעורר לגביו חשש שייחס חלילה לעצמו כוחות אלוהיים.

תחנות הזמן
המשמעות הפנימית של חגי ישראל

חגי ישראל מתארים תחנות בדרך ההתפתחות הרוחנית של כל אחד מאיתנו כאדם, ושל כולנו יחד כאומה. תהליך זה מורכב משלושה תהליכים. הראשון הוא החיבור שלנו לקב״ה, השני הוא החיבור שלנו לעצמי ששייך לנו בלבד והשלישי הוא תהליך של יצירת קשרי ערבות הדדית בין בני אדם. הקשרים האלה נוצרים בהדרגה, שלב אחרי שלב, ובכל פעם הם מתגלים ביתר עמקות. כל רמה חדשה של קשר היא תחנה בדרך לשלב הסופי בתהליך – חיבור ואיזון מושלם בין כל בני האדם בבריאה כולה לבין הקב״ה. את רמת הקשר החדשה שמתגלה בכל שלב, אנו חוגגים ומציינים בכל חג.

החיבור התודעתי בין יום כיפור לחג פורים

מהו יום כיפור? יום בו מתכפרים כל עוונותינו, יום בו אנו פותחים דף חדש במערכת היחסים בינינו לבין הקב״ה. כיצד בדיוק זה קורה? אם חטאנו, עווינו פשענו, מערכת היחסים נהרסה. והמסכים, העברות-חטאים-עוונות שעשינו, יוצרים חיץ בינינו לבין הקב״ה. דרך מסכים אלו מתחיל להיוולד בתוכנו רצון שמרחיק אותנו מיצרנו-הקב״ה, שלא מאפשר לנו לקיים תהליך רוחני וחומרי יחד. אותו רצון שנולד בתוכנו עקב המסכים גורם לנו לעשות דברים אותם הקב״ה ביקש שלא נעשה, כלומר עברנו על רצונו של הקב״ה. הוא רצה משהו ואנו עשינו אחרת.

הדרך היחידה לכפר על מעשינו היא ליצור חיבור בינינו לבין האלוקים, מעין כביש עוקף רצון, דרך המתחברת ישירות אליו. ואם יש בינינו קשר עצמי כזה, גם אם נכשלנו ולא קיימנו את רצונו במשך השנה הוא עדיין יסלח לנו. אותו הקשר מגיע ביום כיפור לידי ביטוי על ידי כך שאנחנו צמים ומתנזרים מתענוגות העולם הזה ומתרכזים רק בתודעות החסר שהביאו אותנו לידי עשיית חטאים במודע שמולידים בתוכנו רצונות של חסר תודעתי.

לעומת זאת בחג הפורים אנו מושפעים מאור האיחוד ומתוך כך נולדת בתוכנו תודעה שעוזרת לנו להיות יותר טובים לעצמנו ויותר טובים לאחרים, וכמובן מאוחדים. בגלל חוק שימור האנרגיה כל פעם שחג פורים מתקרב, כלומר תחילת ראש חודש אדר, חל עלינו כוח של נפרדות שלא מאפשר חיבור למרחב התודעתי  שאנו מתקיימים בו, כפי שהמן אומר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: ״וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ״  

שלושה ימים לפני חג פורים, כלומר בתאריך י-יא-יב-באדר אנו יוצרים היפוך בתוכנו בעזרת אור ההשפעה של פורים: ״וְנַהֲפוֹךְ הוּא״, ומקבלים את עצמנו ואת כל אחינו עם ישראל בסבר פנים יפות ומאירות.

אור ההשפעה של חג פורים של חג מתגלה דרך כל האירועים הטראומטיים שאנו עוברים בחיינו ואנו מתחילים להתמודד איתם דרך כל הזוהמה והכיעור. דווקא שם אור ההשפעה מופיע ועוזר לנו לשחרר את הרצון שנולד בתוכנו, ודווקא שם ונהפוך הוא, רק אחר כך אנו זוכים לגילוי של הקב״ה שמתגלה לעולם. זהו העוצמה של חג הפורים. שהכל בהסתר פנים. אף אחד לא מבין איך הדברים הללו יביאו אתם את הגאולה מהמבנה הטראומטי שלא מאפשר לנו תנועה במרחב. ועל זה אומר לנו הנביא יחזקאל: ״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי״ (יחזקאל • פרק ט"ז • פסוק ו').

ארבעת השבועות

בארבעת השבועות הסמוכים לפורים, אנו מקבלים הארות מיוחדות המאירות את הזמן הנוכחי ויודעות לפגוע במבנים טראומטיים ולשחרר אותם לחלל כדי שנוכל לעשות איתם עבודה והם מקרינים הלאה על השנה כולה.

ארבע השבתות הסמוכות לפורים, הנהיגו חז״ל קריאות מיוחדות של ארבע פרשיות מהתורה. את הפרשיות קורא המפטיר בבתי הכנסת, בתפילות השחרית ביום השבת, מייד לאחר קריאת פרשת השבוע.

פרשת ״שקלים״
פרשת שקלים נקראת בשבת הקודמת לראש חודש אדר (או אדר ב' בשנה מעוברת). קראנו לפני שבועיים פרשה זו, הלקוחה מחומש שמות (ל, יא-טז) קרויה כך לזכר מחצית השקל, שכל יהודי הביא בחודש אדר, על מנת לממן את הוצאות הציבור עבור בית המקדש.

פרשת ״זכור״
השבת אנו נקרא את פרשת זכור העוסקת בעמלק (דברים כה, יז-יט) וזאת משום, שהמן היה מצאצאיו של אגג, מלך עמלק ("המן בן המדתא האגגי").

פרשת ״פרה״
פרשת פרה (במדבר יט, א – כב) נקראת בשבת, שלאחר פורים. פסוקים אלה עוסקים בפרה האדומה, אשר שמשה בתהליך הטהרה הרוחני בזמן בית המקדש. נושא זה קשור לזמן זה של השנה, משום קרבתו לחג הפסח. בימי המקדש היה חייב כל יהודי לעשות ככל יכולתו על מנת לשמור על טהרתו, על מנת שיוכל לקחת חלק בקרבן החג.

שבת ״החודש״
הפרשה הרביעית נקראת בשבת, הקודמת לראש חודש ניסן. בשבת זו אנו קוראים הפטרה מיוחדת מתוך ספר שמות (יב, א – כ). פסוקי הפרשה עוסקים במצוות קידוש ראשי החודשים, כשניסן הוא הראשון בחדשי השנה. אגב, זוהי המצווה הראשונה מתרי"ג המצוות, אשר נתנה לעם היהודי, בעודו במצרים! מתוך כך, שעם ישראל מכריז על ראשיתו של חודש, הוא זוכה ביכולת ובאחריות לקדש את החיים ואת הזמן החולף.

פרשת ״זכור״

השבת פרשת ויקרא היא גם פרשת זכור. אומרת לנו התורה: ״זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ״. (דברים כה יז).

בין הקטבים של זיכרון ושכחה נעה מצווה ייחודית זו.

הזיכרון הוא הכוח היוצר רציפות דרך החיבור: המחבר את האדם לאלוקיו, לעברו, להיסטוריה ולזהות שלו ומבטיח את העתיד. לעומת זאת כשמתקיימת בקרב ישראל השכחה – שכחת עברם, זהותם ותפקידם – עולה עמלק על במת ההיסטוריה.

לאור זאת נגלה כי ביחס לכל אחת ממלחמות ישראל כנגד עמלק משתמש הכתוב במושג הזיכרון. מלחמת מרדכי ואסתר לביטול גזירת המן הרשע . תחילת המהפך במגילה מתואר במילים אלה:״ בַּלַּיְלָה הַהוּא, נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר, לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״. (אסתר ו/א), והמגילה מסיימת בקביעה לדורות: ״וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר; וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם״. (שם. ט/כח). 

כוח הזיכרון מחד והכוח להתמודד בדרך גם כשעוד לא הגענו ליעד מאידך הם העומדים לנו במלחמה כנגד עמלק. כנגד העם עמלקי עמו נלחמנו בימים קדמונים וכנגד התכונה העמלקית איתה אנו נלחמים עד עצם היום הזה. 

צריך להבין שכל הקושי שלנו מגיע לידי ביטוי כשאנו עוברים ממצב יציבות אחד אל מצב יציבות אחר, כאן מקום הסכנה של הפגישה עם עמלק. ולכן התורה אמרה, תזכור את מה שעשה לך עמלק, על מנת, שכאשר תצא שוב ממצב יציב ראשון למצב יציב שני, אל תתפלא אם עמלק ינסה לתקוף אותך. כל פעם שאנו עוברים ממצב מוכר למצב הרבה יותר טוב והרבה יותר יציב, אך לא מוכר לנו, מתחיל הספק לחדור ולפרק את האחדות הפנימית שבתוכנו, אנו מתבלבלים וחוזרים למוכר והידוע ואז מפסידים את כל השפע הגדול שמושפע לנו מהקב״ה.

כל מבנה רוחני מתחיל להיוולד בתוכנו ברגע שאנו מגיבים לאירוע, הן בכלל והן בפרט, כדוגמת התאריך 7 באוקטובר שפתח בפנינו את כל האירועים הלא פטורים בחיינו כשלא היה לנו את הכוח ואת המסוגלות להביא אותנו לאותו האירוע.

בראשית של עם ישראל תמיד תהיה בתוכה התנגדות לקיומנו. הביטוי של אותה התנגדות מופיע בתוך שני רצונות: הרצון האחד הוא לשחרר את האחריות הרוחנית שניתנה לאברהם אבינו על ידי הקב״ה ואז נהיה כאחד העמים מה שאין כל אפשרות שזה יקרה והנביא ישעיה מבטא את זה: ״וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ״. (ישעיהו פרק  מט  פסוק ו).

הרצון השני  – הוא להחליף את עם ישראל בעם אחר.

מצאנו שכל אחד מאבותינו התמודד עם שני הרצונות הללו: נמרוד רצה להרוג את אברהם אבינו ולוט רוצה לתפוס את מקומו. אבימלך רוצה להרוג את יצחק, וישמעאל רוצה לתפוס את מקומו. לבן רוצה להרוג את יעקב ולאבד את הכל, ועשו רוצה לתפוס את מקומו. כשנולדה האומה הישראלית לפתע מגיעה ישות שביעית – עמלק – הרוצה גם להרוג את עם ישראל וגם לרשת את מקומו.

תהליך בניית זהות האומה ארך זמן רב – ובינתיים האומה בהתהוותה משכה אליה את התסכול של כל מי שאינו שותף לה. אפשר לומר במובן מסוים עמלק מבטא הערצה עצומה כלפי עם ישראל ומתוך כך גם קנאה גדולה כלפיו. 

ואכן במהלך הדורות היו נסיונות שונים של עמלק לתקוף אותנו. שלושת המרכזיים היו: אחד ביציאת מצרים, בדרך ממצרים לארץ ישראל. השני בימי המן כשיצאנו מבבל לארץ ישראל, כשכבר התחילה הצהרת כורש – מייסד הממלכה הפרסית, בשנת 538 לפנה"ס, המאפשרת לכל היהודים שהוגלו מארצם לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש ולהתחבר מחדש לקב״ה. על זה אומר הנביא זכריה: ״רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן כִּי הִנְנִי־בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם־יְהוָה״ (זכריה פרק ב פסוק יד). הנביא מבשר ליהודי הגולה שהגלות נגמרה :״תַּם עֲו‍ֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ ״. את היוזמה של הנביא זכריה מקיים המושל יהודה שהיה בגלות זרובבל: ״זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת״. זרובבל הוביל את רוב יהודי הגולה מבבל לארץ ישראל וגם היה חלק מן האנשים שבנו את בית המקדש. והיו יהודים שנשארו בשושן הבירה בגלל הספק בגלל כאב טראומטי שעברו שהם ננטשו בכוח הזרוע הוגלו מארץ ישראל לבבל על ידי הבבלים. אז בא עמלק בתודעת המן בן המדתא וניסה לתקוף אותנו. גם בתאריך השביעה באוקטובר, בחג שמיני עצרת ניסו לתקוף אותנו.

לעומת זאת  הקמת המדינה ושיבת ציון, שהינה הכרח היסטורי משום שהקב"ה הבטיח לאבותינו לתת לנו את הארץ, הרי שהפגיעה של עמלק בנו ״בדרך״ איננה הכרחית. היא רק סכנה אפשר למנוע אותה. יתכן שזאת כוונתו של מרדכי – בדבריו לאסתר: ״כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת-רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים״. (אסתר ד' יד). אבל תזהרי שזה לא יהיה: ״מִמָּקוֹם אַחֵר״ – מָּקוֹם כידוע הוא שמו של הקב"ה – שלא יתעורר הצד האפל של ההנהגה הא-להית, מה שנקרא בספרים הפנימיים ״סטרא אחרא״. על כן, עלינו לעשות כל מה שאפשר לעשות כדי למנוע את הפגיעה של עמלק בנו. 

אבל אין זה הכרח המציאות שעמלק יצליח. אסתר המלכה מלמדת אותנו שישנה אפשרות למנוע את תקיפתו של עמלק. מהו הסוד המונע את פגיעת עמלק בישראל? התשובה מגיעה מאסתר המלכה: ״לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים״ (אסתר ד טז) – כשישנה אחדות פנימית בתוך האומה, אז אפשר לנצח את כל הספק שעמלק מספק לנו בשפע רב.״