פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ - הרב דוד איפרגן

״ שלום לכולם תוכנה של פרשת ויגש מסתכם בכך: איך אני מביא את התיקון שלי היעוד שלי, לעולם האנושות. האם דרך אנרגיית של יוסף הצדיק, שאומר שכל המהלך נעשה דרך אומות העולם-ארץ מצרים, שזה מחוצה לאדם. או דרך יהודה שאומר שכול המהלך נעשה רק דרך העצמי של האדם עם אפשרות להיעזר באנשים.

אנו פותחים את המאמר דרך הדרמה שיוסף עושה לאחיו ,בארץ מצרים, ומשם נראה את הבידול, בין האנרגיה של יוסף הצדיק, לבין האנרגיה של יהודה.

וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה.וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. (בראשית פרק מה פסוקים א-ז)

מפסוקים אלו אנו למדים, שיוסף ואחיו נפגשו וזיהו אחד את השני. והדבר קרה בשנה השנייה של שבע שנות הרעב, שאחיו של יוסף ירדו למצרים על מנת להשיג אוכל, שרק יוסף סיפק לכל הארץ.

״וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ. וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף–אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, לֹא אֲדֹנִי; וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ, לִשְׁבָּר-אֹכֶל. כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ; כֵּנִים אֲנַחְנוּ, לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם: לֹא, כִּי-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יוֹסֵף: הוּא, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר–מְרַגְּלִים אַתֶּם. בְּזֹאת, תִּבָּחֵנוּ: חֵי פַרְעֹה אִם-תֵּצְאוּ מִזֶּה, כִּי אִם-בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ, וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם; וְאִם-לֹא–חֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת-הָאֱלֹהִים, אֲנִי יָרֵא. אִם-כֵּנִים אַתֶּם–אֲחִיכֶם אֶחָד, יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם; וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ, שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן״. (בראשית פרק מב פסוקים ט-יד)

זאת הייתה הפעם השנייה שהם ירדו למצרים, והם הביאו איתם את אחיהם בנימין בהתאם לדרישות ולתנאים שיוסף כפה עליהם: תוכלו לחזור אלי אך ורק אם תביאו אתכם את אחיכם הקטן.

כפי שרואים זאת מהפסוקים בתורה, למראה בנימין יוסף חושף את זהותו לאחיו, נותן להם מתנות רבות ומבקש מהם להביא את יעקב אליו. ״וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו, וַיֵּבְךְּ; וּבִנְיָמִן–בָּכָה, עַל-צַוָּארָיו״. (בראשית פרק מה פסוק יד)

יוסף מבקש מאחיו להביא איתם את יעקב אבינו למצרים לראות אותו: ״וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי, אֶת-כָּל-כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם, וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר רְאִיתֶם; וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-אָבִי, הֵנָּה״. (בראשית פרק מה פסוק יג)

בשומעו את כל הבשורות, יעקב אבינו מחליט להצטרף ליוסף: יוסף לא נעדר, אלא חי, וגם שליט במצרים המשביר לכל הארץ.

״וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת״. (בראשית מ"ה, כ"ח)

בדרך למצרים, יעקב אבינו עוצר בבאר שבע.

״וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע; וַיִּזְבַּח זְבָחִים, לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ; אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ״. (בראשית פרק מו פסוקים א-ד)

יעקב אבינו הוא זובח זבחים ״לאלוהי אביו יצחק״. באותו רגע, הקב"ה מרגיע אותו ומחזק את יוזמתו.

מיד עולה כאן שאלה מדוע בכלל נדרש אישור ליוזמה של יעקב אבינו לרדת למצרים. את התשובה אפשר לראות דרך יצחק אבינו, בהוראה שהוא מקבל מהקדוש ברוך הוא, במהות של מבנה של ״גן הנטישה״. ״וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה. וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה: שְׁכֹן בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ: כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. עֵקֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֺתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי״. (בראשית פרק כו פסוקים א-ה)

מהפסוקים הללו אנו למדים ,שאותו רעב ,שיעקב אבינו חווה בארץ ,בדיוק ככה חווה אותו יצחק אבינו, וכאן נראה את ההבדל בין ספירת הגבורה- המיוצגת על ידי יצחק אבינו.

יצחק אבינו תכנן לרדת למצרים אך הוא נמנע מלעשות זאת בעקבות התגלות של ה' שהוא קיבל דווקא בבאר שבע. על כן, כשיעקב אבינו שמיוצג על ידי ספירת תפארת מגיע לבאר שבע, אחוז נקיפות מצפון, הוא מבקש אישור לרדת למצרים.

מכאן אנו למדים לקח חשוב: למרות הדמיון בנסיבות, דרך האמת איננה אחידה. בתקופה זהה לכאורה, תשובת הקב"ה יכולה להיות שונה. כאשר אנו מחפשים מענה בתורה, לפני הכל, השאלה המדויקת צריכה להיות: -באיזה זמן -ובאיזה סיטואציה-ובאיזה מקום העצמי שדרכו אנו מתקיימים, מורא לנו היכן באמת אנו נמצאים?- במקרה הזה, לא משנה איך נראה הרעב, השאלה היא: ״האם אנחנו נמצאים בימי יוסף, או בימי יצחק אבינו?״. האם אנחנו בתקופה המיוצגת על ידי יצחק אבינו, זמנים שבהם אסור לרדת למצרים . ״וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה. וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה: שְׁכֹן בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ: כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.עֵקֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֺתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי״. (בראשית פרק כו פסוקים א-ה)

או בתקופה המיוצגת על ידי יעקב אבינו זמנים שבהם מותר היה לרדת למצרים: ״וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע; וַיִּזְבַּח זְבָחִים, לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ; אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ״. (בראשית פרק מו פסוקים א-ד)

אנו רואים את התהליך שנעשה לעם ישראל, שמור מקום מרכזי לצעירי ישראל, לבנימין. בנימין מחזיק למעשה במפתח ההיסטורי. אם הוא הולך עם יוסף ונשאר עמו, ההיסטוריה פונה לכיוון מסוים. אם הוא הולך עם יהודה הכיוון משתנה לחלוטין. לכן מתעקש יוסף כל כך שבנימין ירד למצרים. ירידתו מהווה מבחינתו ההוכחה שהצדק עמו, שיטתו היא הנכונה. בנימין קובע באיזה שלב של התהליך אנחנו נמצאים: האם אנחנו עדיין יעקב או כבר ישראל.

קחו אחריות על עצמכם – תוכחה ופיוס

אף על פי שידע יוסף שאביו חי, שהרי כך אמרו לו אחיו, בכל זאת כשהתגלה לאחיו אמר ״אני יוסף, העוד אבי חי?״. כוונתו לא הייתה לברר אם יעקב בחיים כי אם להשיב ל-תוכחתו של יהודה, שטען באזני יוסף שאין הוא חס על אביהם הזקן, שהתנהגותו אכזרית. והנה טפחה טענה זו על פניהם של האחים, כשיוסף אומר ״אני יוסף״, מכרתם אותי נקודה ,האם גם שם ששלחתם את יעקב אבינו למחוזות השייכים לאחריות הלא מודעת השוכנות במבנה של גן הנטישה האם באמת חוויתם את הכאב שיעקב אבינו?העוד אבי חי אחרי מה שאתם בעצמכם עשיתם לו?!". פשוט תקחו אחריות על עצמכם, ומכאן תתחילו לישר קו עם המציאות האמיתית.

נחלקו יהודה ויוסף בשאלה כיצד יש לנהל את עניינה של משפחת זרע האבות. יהודה סבר שיש להקים את האומה בארץ ישראל בתור ישות מדינית שתמשוך אליה את החפצים בהקרנה, עוד שיוסף סבר שיש להעדיף פעולה כמעט חשאית בקרב העמים, בפרט בקרב המעצמות הגדולות כגון מצרים של אותם הימים, ולתקן את העולם מתוך הגלות. משום כך נפרד יוסף מאחיו ופעל במנותק מהם. בסופו של דבר נפסקה ההלכה על ידי יעקב אבינו, שאמנם יש מקום זמני לשיטתו של יוסף, אבל מתוך ההגנה של חיי הגטו, ״ארץ גושן״. בסופו של דבר ההלכה כיהודה: ״ואת יהודה שלח אל יוסף להורות לפניו גושנה״, להקים בית תלמוד שמשם תצא הוראה כדעת יהודה. עם כל זאת יהודה נשלח לא אל גושן ישירות אלא ״אל יוסף״, משום שעל מנת להקים את מדינתו של יהודה יש ללמוד מהכישרון שרכש יוסף במדעי המדינה בגלות מצרים.

שיטתו הכלכלית של מבנים של ״גן החומר״ השייכים ליוסף הצדיק.

הכתוב מפרט את המהלכים הכלכליים והחברתיים שנקט בהם יוסף ששלט במצרים. הרעב גרם לביטול המטבע במצרים: ״וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא במצרים״. אחר כך ביטול הרכוש, על ידי הלאמת הקרקעות והמקנה, עד כדי ביטול החירות האישים בקניית כל מצרים לעבדים לפרעה. גם עקר יוסף את המצרים משורשי אחיזתם בנופי הילדות: ״ואת העם העביר אותו לערים מקצה ארץ מצרים ועד קצהו״, ״כל אשר יאמר לכם יוסף אותו תעשו״.

נראה הדבר שיוסף סבר שתפקידו כנציג משפחתו של אברהם אבינו הוא להפרות את מצרים, ערוות הארץ, ועל ידי המהפכה שהוא יבצע בתרבות המובילה של האנושות, הוא יביא להתממשות הייעוד של ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״.

זו בעצם הגרסה הראשונה של אחד הפיתויים שעתיד עם ישראל להתמודד אתם לאורך ההיסטוריה: המחשבה שניתן להביא לתיקון העולם על ידי ההשתלבות בתרבות הדומיננטית של הזמן, ולהשפיע שם מוסר וקדושה. התורה מודיעה לנו מראש שנסיון שכזה אינו יכול לעלות יפה, כי תמיד שורשי התרבות יישארו מחוץ לתחום השג ידו של השתדלן היהודי: ״רק אדמת הכהנים לא היתה לפרעה״. כהני מצרים הם אשר שמרו על אופיה המקורי של מצרים בשעת נסיון ההגמוניה של יוסף. הם היוו הגרעין שממנו התחדשה ההתנכרות לכל הערכים שביקש יוסף להנחיל למצרים. משום כך מתבקש המעבר לשיטתו של יהודה, הדורש להנחיל את המסר של ישראל לאנושות דרך המרכז הארצי שראלי: ״ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות״

מטרה– לחזור לארץ ישראל, מעבר– גלות ארץ מצרים, מקור– חזרה לארץ ישראל בארץ אהבתי השקד פורח בארץ אהבתי מחכים לאורח.

״ויגש אליו יהודה״ – ישנו מתח שנוצר בין יהודה, שהבטיח ליעקב אבינו, להחזיר את בנימין לארץ ישראל, לבין יוסף שמאמין שיוסף צריך להיות בארץ מצרים, המתח שנוצר בין יוסף ויהודה התהפך מעולם נסתר, לעולם גלוי בדיוק בנקודה הזו של ״ויגש״. ובאמת, מכאן ואילך יהודה מתגלה כמי שראוי למנהיגות; ״ויגש אליו״ – ברגע המכריע, ברגע שבו יש למלא תפקיד, שיש בו יעוד, יהודה מתעורר ויוצא מה הסתרה שבו הוא מתקיים לגילוי של היעוד שלו.

אז מי אתה יהודה שבחרת לצאת בגלוי ולא לפחד מהתוצאות. ומה מאפיין את המנהיג המיוחד הזה?

אפשר לראות דרך התורה שני תכונות בולטות ביהודה.

ראשית: יהודה איננו מוותר על נפש מישראל. הוא מבין שנפשו של יעקב קשורה בנפשו של בנימין – ״וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ״. (בראשית פרק מד פסוק ל), יהודה מספר ליוסף שאם חלילה עם ישראל יאבד את בנימין שהוא השבט הצעיר – שבט העתיד – הוא יאבד את הכל. לכן, מה שלא יהיה – יהודה מחליט שלא לוותר על בנימין.

שנית: ליהודה יש סבלנות. הוא האיש היודע את הסוד של "קמעא קמעא" – תהליכים היסטוריים חייבים להתרחש לאט ובהדרגה מכיוון שהם צריכים לכלול בתוכם גורמים רבים, כאשר כל אחד מצטרף בקצב שונה מחברו.

מצד שני- אפשר לראות את החזרה לשורשים של יוסף הצדיק באחרית ימיו שמבין את המהלך שיש גבול ליכולת של עם ישראל להישאר במצרים ואמר לאחיו: ״וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה״.

אפשר לומר שיהודה הוא היהודי המזדהה עם תקופת הגאולה- הוא בהחלט מכיר בה ולא מתכחש לה, אלא שהוא חושש מצעדים מהירים מדי. מה שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא לאורך זמן אי אפשר להסתדר רק עם שבט יהודה, צריך גם דחיפות – קצת משבט בנימין, קצת משבטים אחרים.

ירידה לגלות

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. (בראשית פרק טו פסוקי״ג )

וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. (בראשית פרק כה פסוק ו)

כתב המהר"ל מפראג (גבורות השם ט)

"כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר" (משלי פרק כה פסוק ב). שלמה המלך אומר לנו שאנחנו רואים או חווים כל מבנה אנרגטי, בתחילתו הוא מתקיים בהסתרה גמורה, כלומר הוא מאה אחוז שואב את כוחו מהאחריות הלא מודעת השוכנת בתת מודע הקולקטיבי. ורק אחר כך שאדם מתחיל לעשות עבודה דרך המודעות, רק אז הוא מתחיל לשאוב את כוחו מאחריות המודעת השוכנת במודע הקולקטיבי.

שאי אפשר היה שתחול גזירת הגלות שנגזרה בברית בין הבתרים כל עוד לא היו בני ישראל במספר שבעים נפש, ולפיכך רק בפרשתנו מתחילה הירידה למצרים של האומה. הסיבה לכך היא שעם ישראל פועל על העולם רק בתור אומה ולא בתור יחידים. שבעים נפש מהווים גרעין של כלל, ראשית לאומה. מספר זה איננו מקרי, כי הוא מכוון כנגד שבעים אומות העולם, ככתוב "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". אך דווקא בשעה שאנו עוברים ממעמד של משפחת האבות למעמד של אומה, נוצרת חולייה של השתוות מסויימת עם אומות העולם, שנותנת להם כוח לגבור עלינו. עם כל השלילה הנוראה של הגלות, היא מהווה גם התחלה של תהליך מכוון על ידי ההשגחה העליונה של ליקוט ניצוצות הקודש הגנוזים בין העמים על מנת להעלות בבוא הזמן של שיבת ציון כדי לתקן את העולם כולו. בימינו, ימי הגאולה האחרונה, אנו זוכים לראות את פירותיה החיוביים הראשונים של הגלות הארוכה ולהיות שותפים במעשה ה' הגדול המחזיר שכינתו לציון ברחמים, המודיע את שמו לעיני עמים רבים.

ההפטרה- ויגש

הפיוס בין יוסף ואחיו הוא היסוד והדגם לפיוס העתידי בין שבטי ישראל שבצפון לבין שבט יהודה שבדרום. בהפטרת ויגש מתואר החיבור הזה, שבין עץ יהודה ועץ אפרים, כאיחוד מדיני: ״ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גוים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד״ (יחזקאל פרק לז פסוק כב). האיחוד בתחילתו הינו בעל אופי חילוני טכני בלבד. חוויית האחדות משיבה לעם את זהותו והוא מיטהר בגילוליו: ״ולא יטמאו עוד בגילוליהם שקוציהם ולכל פשעיהם, והושעתי אותם מכל מושבותיהם״, ומתוך כך ״והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים״ (יחזקאל פרק לז פסוק כג). רק אחרי השבה מסוימת של הזהות המקורית של האומה, מופיע מנהיג הדומה בתכונותיו לדוד: ״ועבדי דוד מלך עליהם, ורועה אחד יהיה לכולם״ (יחזקאל פרק לז פסוק כד). תוארו של המנהיג הוא ״מלך״. אך בפסוק הבא כבר נאמר ״ודוד עבדי נשיא להם לעולם״. (יחזקאל פרק לז פסוק כה) ההבדל בין מלך לנשיא הוא ששלטונו של המלך הינו סמכותי, מלמעלה למטה ומידת הדין, בעוד שהנשיא שואב את סמכותו מהעם המנשא אותו. הצורך בשלטון תקיף וריכוזי הוא כאשר יש נפילה מוסרית של החברה, אך כאשר החברה בוגרת מבחינה ערכית, אז כבר אין צורך במלך, אלא די בנשיא. הנשיא צריך לעמוד מבית דוד, משום שזו משפחה הנושאת על גבה את כל תקוותיה של האומה בימי עוניה, כך שבלעדיה תחסר לנו הפסגה הסמלית של מאווייו הלאומיים של עם ישראל. המעבר ממלך לנשיא בא בזכות האימוץ של שני ערכים: התורה והארץ. העמדת המלך משיבה את העם אל קיום התורה: ״ובמשפטי ילכו, וחוקותי ישמרו ועשו אותם״ (יחזקאל פרק לז פסוק כד). יש בקיום המצוות היענות לעולם שמחוצה לנו אבל שזור בתוכנו ברמה החיצונית לנו, התואמת את אופיו של המשטר המלכותי, כפי שכתב הרמב"ם (מלכים פרק י הלכה ב) שמלך המשיח יסביר לעם ישראל את טעמם המתוק של החוקים והמצוות ועל ידי כך עם ישראל יחפצו ברצון רב לקיים את התורה. ותוך כדי מגיעה ההבשלה של התחדשות הזהות הלאומית שמגיעה עם הטבע העצמי, דרך ארץ: ״וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב, אשר ישבו בה אבותיכם, וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם״ (יחזקאל פרק לז פסוק כה). ארץ ישראל, שבה החול קדוש, מחיה את הרגשות הבריאות של האדם. המצב של השיבה אל הנורמליות, אל החיים בכל מלוא מובן המילה, במהלך מספר דורות, מעלה את נפש החברה למצב של יציאה מאנרגיית הקשר שבתוכה יש את מחייב מציאות לאנרגיית אפשר המציאות שבו אין צורך יותר בכפיה: ״ודוד עבדי נשיא להם לעולם״. (יחזקאל פרק לז פסוק כה)״

בתמונה: תל באר שבע המקראית

מאמרים נוספים ניתן לקרוא באתר האינטרנט הרשמי של הרב דוד איפרגן – הכוח הפנימי