פרשת ויצא – מתי אעשה גם אנכי לביתי

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה מראה חיה: אנשים, בתים, בחירות ודרכים הנפתחות לפני האדם. פרשת ויצא עוסקת ביעקב אבינו היוצא מבית הוריו ופונה אל בית לבן בחרן. אך בעומק הפרשה עולה שאלה גדולה יותר: מתי אדם מפסיק להיות אורח בחייו ומתחיל לבנות בית משלו?

הפרשה נפתחת במילים: ״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה״. בפסוק קצר זה יש שתי תנועות: ״וַיֵּצֵא״ – הפרידה מבית אביו ומן המקום המוכר; ״וַיֵּלֶךְ״ – הצעד אל מקום שעדיין אינו בית. יעקב אבינו יודע לאן הוא נשלח, אך אינו יודע מה יפגוש בדרך, מה יידרש ממנו וכיצד ייראו חייו במקום החדש.

הוא נושא עמו את ברכת יצחק אבינו ואת ברכת אברהם אבינו, אך ברכה אינה חוסכת מן האדם את הצורך לבנות את עצמו. יעקב אבינו עומד להתחיל חיים חדשים במקום זר, לעבוד אצל אדם מורכב, להקים משפחה ולגלות כיצד נשארים נאמנים לדרך גם כאשר המציאות אינה פשוטה.

עוד לפני שיעקב אבינו מגיע לחרן, הוא עוצר ללילה במקום אשר ייקרא בהמשך בית־אל: ״וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וַיָּלֶן שָׁם, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ״. חז״ל ראו במילה ״וַיִּפְגַּע״ גם לשון תפילה, ולמדו מכאן שיעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית. דווקא ברגע שבו השמש שוקעת, הדרך נעשית חשוכה והוא רחוק מביתו, יעקב אבינו אינו ממשיך לרוץ; הוא נעצר, פונה אל הקב״ה ומתפלל.

באותו לילה הוא חולם: ״וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ״. יעקב אבינו שוכב על האדמה, עייף ובודד בתחילת דרכו, אך בחלומו הוא מגלה שהמסע שלו אינו רק מסע אנושי. הסולם מחבר בין הארץ לשמים, בין האדם ההולך בדרך לא ידועה לבין הברית שהקב״ה כרת עם אברהם אבינו ויצחק אבינו.

הקב״ה מבטיח לו: ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ״. זו אינה הבטחה שלא יהיו קשיים, אלא הבטחה שהדרך לא תהיה נטושה. כאשר יעקב אבינו מתעורר הוא אומר: ״מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה; אֵין זֶה, כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם״. הוא לוקח את האבן שהניח למראשותיו, מקים אותה למצבה ויוצק שמן על ראשה. בהמשך, בתוך נדרו, הוא אומר: ״וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה – יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים״.

יעקב אבינו יצא מבית אביו, אך לפני שיקים בית משלו, הוא פוגש את בית־אל. בית אינו רק קירות, פרנסה או משפחה; הוא מתחיל בשורש פנימי, ביכולת לעצור, להתפלל ולדעת שגם בחשכת הדרך הקב״ה נמצא עם האדם.

בהמשך יעקב אבינו מגיע אל בית לבן ופוגש את רחל אמנו ליד הבאר. לאחר חודש בבית לבן, הוא מסכים לעבוד שבע שנים כדי לשאת את רחל אמנו, והתורה מספרת: ״וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ״. אולם בליל החתונה לבן נותן לו את לאה אמנו. לאחר שבוע החתונה יעקב אבינו נושא גם את רחל אמנו, ומתחייב לעבוד בבית לבן שבע שנים נוספות.

בתוך שנותיו של יעקב אבינו בבית לבן נולדים ילדיו. לאה אמנו יולדת את ראובן, שמעון, לוי ויהודה; בלהה יולדת את דן ונפתלי; זלפה יולדת את גד ואשר; לאה אמנו מוסיפה ללדת את יששכר, זבולון ודינה; ולבסוף הקב״ה זוכר את רחל אמנו, והיא יולדת את יוסף.

שמות הילדים נושאים עמם את תפילותיהן של האמהות. בארבעת בניה הראשונים של לאה אמנו מתגלה תנועה שלמה: הקב״ה ראה את עונייה, שמע את כאבה, והיא קיוותה לקשר; ולבסוף הגיעה להודיה: ״הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳״. הודיה היא היכולת לראות את הטוב, להכיר במי שסייע לאדם, ולעיתים גם להודות באמת ולתקן. בהמשך התורה נלמדת גם שותפות יששכר וזבולון: יציאה לעשייה ולפרנסה לצד ישיבה באוהלי תורה.

רחל אמנו קוראת לבנה יוסף: ״יֹסֵף ה׳ לִי בֵּן אַחֵר״. לאחר שנים של ציפייה וכאב, היא מבקשת שהטוב שהגיע לא ייעצר אלא יוסיף ויצמח. כך, בתוך מציאות מורכבת של אהבה, כאב, המתנה ועבודה, הולכת ונבנית משפחת ישראל.

לאחר לידת יוסף מתרחש מפנה: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי״. ואז עולה השאלה: ״מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי?״

זו אינה שאלה של אדם המבקש לברוח מעבודה או מאחריות. יעקב אבינו עבד שנים רבות, נשא בעול והתמסר למשפחתו גם כאשר לבן החליף את שכרו שוב ושוב. השאלה היא אחרת: מתי העבודה שאני עושה תבנה גם את חיי? מתי אפסיק לחיות רק לפי הכללים וההגדרות של אדם אחר? מתי אקח אחריות על הבית, על המשפחה ועל הדרך שנמסרה לי?

יעקב אבינו אינו עוזב מיד. הוא נשאר שש שנים נוספות כדי לבנות בסיס כלכלי לעצמו. בית אינו נבנה מהחלטה רגעית בלבד. הרצון לצאת צריך להיפגש עם התמדה, עם יכולת לפרנס ועם נכונות לשאת את משא החיים. יעקב אבינו אינו ממתין לרגע שבו הכול יהיה נוח; בבית לבן רגע כזה אינו מגיע.

כאשר פני לבן משתנים ובניו מדברים נגד יעקב אבינו, הקב״ה אומר לו: ״שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ, וְאֶהְיֶה עִמָּךְ״. יעקב אבינו משתף את רחל אמנו ואת לאה אמנו בהחלטה, והן בוחרות לצאת עמו. הבית שהוא בונה אינו בית שאדם אחד מחליט עליו לבדו; הוא בית שיש בו שותפות, נאמנות ואחריות הדדית.

כאשר לבן משיג את יעקב אבינו, הוא עדיין מתקשה לשחרר ואומר: ״הַבָּנוֹת בְּנֹתַי, וְהַבָּנִים בָּנַי, וְהַצֹּאן צֹאנִי״. לבסוף הם מקימים גל אבנים וקובעים גבול: ״אִם־אָנִי לֹא־אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת־הַגַּל הַזֶּה, וְאִם־אַתָּה לֹא־תַעֲבֹר אֵלַי אֶת־הַגַּל הַזֶּה וְאֶת־הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת, לְרָעָה״.

בתחילת הפרשה יעקב אבינו מקים אבן בבית־אל, כסימן לבית שיש בו נוכחות ה׳. בסופה הוא מקים גל אבנים מול לבן, כסימן לגבול השומר על ביתו. בית זקוק לשורש של אמונה, אך הוא זקוק גם לגבול. אהבה ללא גבול עלולה להפוך לתלות, ואחריות ללא גבול עלולה להפוך לאובדן עצמי.

יעקב אבינו יוצא מבאר שבע כאדם הנמצא בתחילתה של דרך. בסיום פרשת ויצא הוא כבר אב למשפחה גדולה, אדם שעבד, אהב, נפגע, התמודד ובנה חיים. הוא עדיין לא שב לארץ כנען ועוד עתיד לפגוש את עשיו ואת עברו, אך הוא כבר אינו אותו אדם שיצא מבית הוריו.

פרשת ויצא מלמדת שהזהות אינה נבנית רק במקום המוגן שבו האדם גדל. היא נבנית גם בדרך שבה הוא פוגש עולם מורכב, נשאר נאמן לערכיו, מציב גבול במקום הנכון ונוטל אחריות על הבית שהוא מבקש להקים.

A home is built not only by leaving the past, but by taking responsibility for the future.
בית אינו נבנה רק מן היציאה מן העבר, אלא מן הנכונות לקבל אחריות על העתיד.

x
סייען נגישות
הגדלת גופן
הקטנת גופן
גופן קריא
גווני אפור
גווני מונוכרום
איפוס צבעים
הקטנת תצוגה
הגדלת תצוגה
איפוס תצוגה

אתר מונגש

אנו רואים חשיבות עליונה בהנגשת אתר האינטרנט שלנו לאנשים עם מוגבלויות, וכך לאפשר לכלל האוכלוסיה להשתמש באתרנו בקלות ובנוחות. באתר זה בוצעו מגוון פעולות להנגשת האתר, הכוללות בין השאר התקנת רכיב נגישות ייעודי.

סייגי נגישות

למרות מאמצנו להנגיש את כלל הדפים באתר באופן מלא, יתכן ויתגלו חלקים באתר שאינם נגישים. במידה ואינם מסוגלים לגלוש באתר באופן אופטימלי, אנה צרו איתנו קשר

רכיב נגישות

באתר זה הותקן רכיב נגישות מתקדם, מבית all internet - בניית אתרים.רכיב זה מסייע בהנגשת האתר עבור אנשים בעלי מוגבלויות.