את המאמר הזה אני מקדיש לאחד ויחיד ומיוחד, טוביה לביא, שהיום הוא חוגג את יום ההולדת שלו. טוביה במשך כל השנה ויותר עשה מאמץ כביר להיות בכל ההלוויות הקשות של כוחות הביטחון ואזרחי מדינת ישראל. כל הלוויה הוא עשה מאמץ שגם אני אהיה נוכח בהלוויות ופשוט צילם בוידאו כדי שגם אני אזכה לחוות את כל הצער הנורא, אז טוביה היקר אני ממש מברך אותך שתצליח והאור של פרשת וישב ידבק בך ותעלה מעלה מעלה, מוקיר ומעריך הרב דוד איפרגן.

פרשת וַיֵּשֶׁב

״פרשת וַיֵּשֶׁב היא פרשת השבוע התשיעית בספר בראשית, והיא מוארת באור השופע מחלומות יוסף המובאים בראשיתה. הפרשה מגוללת לעינינו את פרשת חייו המופלאה של יוסף הצדיק, המהווה חלק מפרשת חייו המקיפה הרבה יותר של יעקב אבינו, המשתרעת מפרשת ״תולדות״ ועד לפרשת ״ויחי״, סוף חומש ״בראשית״. שלושת פרשות, ״וישב-מקץ-ויגש״, תופסות מקום מיוחד בחייהם של יעקב אבינו ובחיר בניו יוסף, ומשתלבות ליחידה אחת.

הפרשה מגוללת את סיפור מכירת יוסף, קורותיו בבית פוטיפר ואירועים נוספים מחיי האבות ובני יעקב אבינו, מתחילה השתלשלות האירועים אשר תביא לירידת יעקב אבינו ובניו למצרים, ובשלב מאוחר יותר לשעבודו של עם ישראל שם. עם זאת, כל אחד מן הפרקים בפרשה מהווה סיפור עצמאי והוא מתרחש במקום גאוגרפי אחר.

״וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו-בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן״

כולנו עוברים במסענו תהליכים בעלי מרקם קבוע – זהות שייכות, ותהליכים בעלי מרקם ארעי – חיפוש עצמי. כפי שישנו הבדל בין אדם היושב במקום קבע, לאדם שיושב במקום ארעי.

כולנו נמצאים בשדרת המסע כשאחד מתפקידיו הוא לסייע לנו לצאת ממצב קיפאון – חוסר פעילות דינמית שנבנתה בגלל פחדים עמוקים ושטחיים, למצב של תנועה, כלומר לעבור בתוך הקיפאון ולאפשר לו תנועה הן בתחום הפרטי והן בתחום הציבורי. בתוך המסע ישנו מצב של ביטול הניגודיות, הכוחות השונים בחיי האדם, אינם סותרים זה את זה ונלחמים זה בזה, אלא אדרבה, משלימים ומפרים אחד את זולתו. זוהי מדרגה של מסע מושלם – אדם שלם עם רגשותיו תחושותיו ומעשיו. 

במדרגה זו מתגלה יסוד החיים הכללי שממנו יונקים הכוחות כולם, וממילא תביעתו של כל צד בחיים לממש את עצמו איננה גוררת עמה ניכור וניגוד לצדדים אחרים, שהרי אותה נקודת חיים שדוחפת אותו היא זו שמאירה גם בזולתו. שאיפתו של יעקב אבינו להגיע לשלמות מסעו היא שאיפה לחיים שלמים, דבקות מלאה, התאמה של כל הכוחות לשורשם המקורי הטהור. שאיפה זו היא השאיפה להתעלות ממדרגת שגורמת לנו לסטגנציה – מצב של קיבעון, עצירה וחוסר התקדמות, לדרגה שמביאה את האדם למצב של תנועה ועשיה.

בפרשה הקודמת, אחרי נצחונו של יעקב אבינו בתודעתו את המלאך שמייצג את שרו של עשו, הקב״ה העניק ליעקב אבינו את שמו החדש בפועל: ״וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל״. ליעקב אבינו הכובש, הנאבק, הנלחם על עמדתו מול כוחות זרים, מול מציאות זרה עוינת. ברגע שהקב״ה מוסיף ליעקב אבינו את שמו החדש, ישראל, נולדה בו תודעה שיש בה הנהגה של כל הכוחות אשר נכללים באחדות מרוממת באישיותו האחת. מדרגת יעקב אבינו השייכת לשלב בו ישנן נטיות שונות הנמצאות עדיין ״בחוץ״, בעולמו של עשו, ומתקיימות בתוכנו כגורם זר מאיים על טהרתו של העולם הפנימי, למדרגת ישראל השייכת לשלב בו נעשים כל הכוחות אגודה אחת, שיוצרים שלמות פנימית וחיצונית, שמביאים את האדם לתודעה שיש ביכולתה להביא את האדם להגשמת רצונותיו במציאות בה הוא מתקיים, ומתוך כך מתעורר באדם הרצון לקיים את רצון ה׳ ואת רצונו האישי. 

זהו המצב השלם, כשאדם אמור להבין שבחלק ממסעו בעולם הוא נפגש עם החלק הטהור שבתוכו ובחלק ממסעו הוא נפגש עם החלק הפחות טהור, הכי חשוב להיות בתנועה מתמדת שמביאה אותנו לזיכוך החלקים הפחות טהורים בתוך מבנים אלו!.

ביעקב אבינו נמצאת כבר מדרגה זו, ואף הובטח לו באותו מעמד שיצאו ממנו מלכים: ״וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה-גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, יִהְיֶה מִמֶּךָּ; וּמְלָכִים, מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ״. אך מכיוון שיעקב אבינו הבין בתודעתו שהעולם הזה איננו מוכן בפועל להנהגת ״ישראל״, הנצחון שבכוח על שרו של עשו עדיין לא התגלה בפועל, מפני שכל כוח מחפש את הפועל כדי לקבל מקום במציאות שהוא מתקיים בתוכה. גם הכוחות הנאבקים בנו, יש להם מקום, ולכן צריך אחרי הניצחון, להניח מקום לכוח המנוצח, לתת לו את המקום שלו, מפני שישנם כוחות שעדיין לא קיבלו את הפועל של המציאות שהוא מתקיים בה, הם עדיין מתקיימים בגלות בתוכנו, ולא מאפשרים לנו מנוח. את הכוחות האלה עדיין לא ניתן למזג לתוך פועל השייך למציאות בה הוא מתקיים, ולכן הכוח שלהם עדין נצרך בתוך התהליך שאנו מקיימים בתוכנו ככוח מתנגד, מתבצר בעמדותיו. לפיכך אנו מצווים תודעתית לחפש בתוכנו את הכוח הפנימי, שיודע לנהל אותנו, גם כשאנו נמצאים רחוק מעצמנו.

יוסף היה רועה צאן, כמו שאר אחיו. יעקב אבינו אהב אותו יותר מכל בניו ותפר לו כתונת פסים מיוחדת. יוסף מספר לאביו יעקב דברים רעים על אחיו, האחים מקנאים ביוסף ושונאים אותו בגלל היחס המיוחד והמועדף שהוא מקבל מאביהם. יוסף מספר לאחיו את חלומותיו המשונים. בחלומו הראשון הוא רואה אחת עשרה אלומות שיבולים, המייצגות את אחד עשר אחיו, משתחוות לאלומה שלו. כמובן שהאחים מתרגזים כשהם שומעים שאפילו בחלומותיו הוא החשוב והמועדף, וכל השאר משתחווים לו. כאילו על מנת להכעיס, הוא מספר להם על חלום נוסף שחלם, ובו השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו. בשלב הזה אפילו אביו האוהב כועס עליו ונוזף בו: ״וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה״?. בשלב הזה לאחים כבר ממש נמאס מאחיהם הקטן המפונק והמתנשא. וכאשר מגיע יוסף לבקר את אֶחָיו בעמק דוֹתָן, הם מתנכלים לו ומשליכים אותו לבור, ולבסוף מוכרים אותו לעבד. יוסף מגיע לבית פּוֹטִיפָר במצרַיִם, ומנהל את משק ביתו. אשתו של פוטיפר חושקת ביוסף שהוא יפה התואר, ומנסָה לפַתּוֹתוֹ. 

באופן מאד נעלה, למרות שהיה עלם יפה תואר: ״וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה״, היו בו חוזקות בעלות צדק, המגיעות מהכוח הפנימי שלו: ״וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן–וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים״. יוסף בורח ממנה, והיא מאשימה אותו בפיתוי. על זאת הוא נלקח לבית הסוהַר. שם פוגש יוסף את שַׂר המַשְׁקִים ושר האופים, המספרים לו על חלומותיהם. יוסף פותר את החלומות והמאורעות אכן מתרחשים כפי שניבא.

יוסף מבקש משר המשקים בקשה, שאינה כה מוגזמת לכאורה, להזכיר אותו בפני פרעה. אולם, שר המשקים אינו נענה לבקשה זו, ובלשון הכתוב: ״וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ״. חוסר היכולת להיזכר היא תכונה אנושית. פעמים רבות אנו מנסים לזכור דברים, אך איננו מצליחים בכך. התורה מתארת פה רובד נוסף, השכחה. חוסר הרצון לזכור ולחרוט את הדברים על לוח הלב.

נחזור רגע לבקשתו של יוסף, נגלה שם מילה מוכרת: ״כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר״. 

הבור הוא כמובן מילה דו-משמעית, שכן היא מרמזת גם על הבור בתחילת הפרשה, בנוסף להיותה מילה נרדפת לבית סוהר, כשם שאנו רואים בתחילת הפרשה הבאה: ״וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה״. אם כן, נדמה כי מטרת השימוש במילה ״בור״ לתיאור בית הסוהר, מטרתה להנגיד בין הבורות הללו. נעמוד על הנגדה זו.

הבור השני בפרשה, בית הסוהר, הוא בור של אינטרסים. לא נעמוד על כך כרגע, ישנו מדרש שמסביר שפוטיפר לא השתכנע מטענותיה של אשתו. הוא ידע שיוסף איננו אשם במה שקרה, אך בכל זאת החליט שיוסף מהווה מכשול בפני שלמות משפחתו, ולכן סילק אותו. כל זה לא הפריע לו להמשיך לישון בשלווה בלילות, נדמה שמה שקרה ליוסף לא הטריד אותו כהוא זה.

 אף יציאת יוסף מן הבור לא נעשית מתוך חתירה לצדק, אלא מתוך שיקולים פוליטיים של שר המשקים. הלה מעוניין בפתרון חלומו של פרעה, נזכר בחלומו שלו בבית הסוהר, ורק מתוך כך עולה יוסף בעיני רוחו. הבור השני בפרשה מייצג אם כן אינטרסים. לא כן הבור הראשון.

התורה מעידה שישראל אהב את יוסף מכל בניו. הסיבה לכך היא כפולה: ודאי שלהיות יוסף בנה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, היה חלק בדבר, יעקב אבינו מזהה ביוסף את היכולת להמשיך את בית אברהם, הוא מזהה בו משהו מעצמו, יוסף מצידו מודע לתקוות שאביו תולה בו, מנהיג את בני השפחות, וחולם חלומות על ייעודו. יעקב אבינו אמנם גוער בו, אך מצד שני שומר את הדבר, שכן הוא יודע שחלומות אלה אינם סתמיים. אם כן, בהביאו את דיבת אחיו לאביו, יוסף מגלה באופן בוסרי ונערי את הכוחות הטמונים בו ואת ייעודו, ומתוך כך באים אחיו לידי שנאתו, ובסוף לידי זריקתו לבור.

הבור הזה עתיד לגרום לאחים של יוסף בפרשות הקרובות התבוננות רטרוספקטיבית. אמנם, במבט ראשון נראה שהאחים אדישים לצערו של יוסף בבור, ואוכלים ושותים כאילו הדבר אינו נוגע אליהם, אך למפרע אנחנו יודעים שהדברים חלחלו עמוק בקרבם: ״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת״. 

גם יוסף, המסלסל בשערו ובעל כתונת הפסים, עתיד לעמוד אל מול פרעה בצורה בוגרת יותר, לאחר הגילוח והחלפת הבגדים, ופרעה עתיד להעיד עליו שכבר אינו אותו הנער, אלא איש: ״וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ״. 

הבור הראשון מאפשר לבית יעקב להתלכד. הוא מאפשר ליוסף להבין שתפקידו הוא לא להתקדם בגפו, אלא לצעוד יחד עם אחיו, כמשפחה. הבור הזה עתיד לגרום לתחיית הרוח ביעקב אבינו, ובזכות אותו ניסיון שעמד בו, החלקים של הכוח הפנימי הטהור, והפועל החיצוני הלא טהור התחברו יחד בניסיון זה, והביאו אותו לגלות את המלכות המנהיגה את כל הכוחות שלוקחות פועל בעל אמונה שגויה, והופכת את אותו הפועל למלכות כפי שנראה בפרשה הבאה, כשהתמנה להיות משנה למלך מצרים״.

הרהורים על הפרשה 

יעקב אבינו ביקש לישב בשלווה, ואז מגיע רוגזו של יוסף, יוסף הוא הקריאה להוסיף, לשאוף, לחלום, לרצות ולפעול! רחל אמנו נטעה את השאיפה הזאת, בפנימיותו של יוסף, כאשר מיד ברגע לידתו, היא מבקשת עוד, עוד בן. רצון ההוספה מונעת מראיית הפער הגדול בין המצוי לרצוי, מחזון גדול שאיננו מופיע עדיין במציאות, יותר מכפי שהדבר מעורר תנועה קדימה, הוא עלול לעורר ביקורת, כעס, שיפוטיות, מירמור מתמיד, שעלול להביא דברים הרסניים לתוכנו. 

הרב קוק באחד ממשפטיו הידועים אומר: ׳על כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה׳. ואולי זה מה שהפרשה מלמדת אותנו, יוסף הצדיק פעל דרך החלומות שלו כדי לתקן את מה שהוא ראה בחזונו על עם ישראל, ובכל זאת זה לא עזר, וחזון זה הביא שנאה בין האחים עד כדי מכירתו למדיינים ולמצרים.

יוסף מבין שהמטרה נכונה, והדרך בה הוא מציג דברים טרם זמנם, אינה נכונה! לאחר תובנה זו הוא מתחיל לפעול רק בדרך של תוספת אור ״כי המעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר כאשר מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך״ (חובת הלבבות שער חמישי).

כולנו חווים קינאה הן בפרט-משפחה, והן בכלל-ציבור. כל אדם שמקנא באיש אחר, שממש אותו איש מקנא בשל אותו הדבר באיש אחר לגמרי. קנאה נצרבת בתוכנו כתזכורת לכישלון או לחוסר הצלחה. באמצעות שיחה קלה אפשר להפוך את הקנאה לשיתוף ואהבה, להיזכר בה כנקודת אור חיובית. תמיד יהיה הצורך בתקשורת, תקשורת שמחזקת את הקשר, מקרבת ואף גורמת לנו להבין בצורה טובה יותר מה עומד מאחורי מעשינו הפשוטים או המורכבים ביום יום. בפני כל אחד מאיתנו, ניצבים אתגרים והתמודדויות, בכל מעגלי החיים. הרבה פעמים החזון שאנו מעוניינים להגשים, בא לידי ביטוי בצורה נערות בוסרית בחיינו. תפקידנו הוא לעצב זהות, מתוך העיון וההתבוננות המעמיקה על כל מרחבי החיים. תפקידנו הוא להפוך לאנשים ומתוך כך לממש את ייעודנו בעולם.״

פרשת וישב לילדי העמותה

״בְּפָרָשַׁת וַיֵּשֶׁב הַתּוֹרָה מַתְחִילָה לְסַפֵּר אֶת סִפּוּר יוֹסֵף וְאֶחָיו. הַמְרִיבָה שֶׁהָיְתָה בֵּין הָאַחִים הִתְגַּלְגְּלָה לְכָךְ שֶׁיּוֹסֵף נִמְכַּר לְמִצְרַיִם. בְּסוֹף הַסִּפּוּר הַדָּבָר גָּרַם לְכָךְ שֶׁכָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָרְדוּ לְמִצְרַיִם! כָּל כָּךְ חֲמוּרָה הַמְרִיבָה בֵּין הָאַחִים. יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהָאַחִים וְיוֹסֵף בִּכְלָל הִתְכַּוְּנוּ לְטוֹבָה. הֵם חָשְׁבוּ שֶׁמָּה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים זֶה בֶּאֱמֶת טוֹב. אֲבָל גַּם כְּשֶׁמִּתְכַּוְּנִים לְדָבָר טוֹב, צָרִיךְ לִבְדּוֹק טוֹב טוֹב שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא פּוֹגְעִים בְּמִישֶׁהוּ. בִּגְלַל שֶׁיּוֹסֵף וְהָאַחִים פָּגְעוּ זֶה בָּזֶה, יָצְאוּ מִכָּךְ דְּבָרִים קָשִׁים מְאֹד לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָז גַּם אִם אֲנַחְנוּ לִפְעָמִים חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנַחְנוּ צוֹדְקִים וּמַמָּשׁ בָּא לָנוּ לָרִיב עִם הַחֲבֵרִים שֶׁלָּנוּ אוֹ עִם הָאַחִים שֶׁלָּנוּ, כְּדַאי שֶׁנִּזָּהֵר מְאֹד מִלִּפְגֹּעַ בָּהֶם. בְּדֶרֶךְ כְּלָל עָדִיף לְוַתֵּר, וְהָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם בֵּינֵינוּ.

מידת הקנאה

יעקב אבינו אהב את כל בניו ובנותיו, אבל את יוסף שהיה יתום מאמו – אהב במיוחד. הוא תפר לו כתונת פסים של משי.

שאר האחים קינאו ביוסף, וכאשר מקנאים במישהו בדרך כלל מגיעה גם שנאה.

יוסף היה חולם חלומות בהם ראה שאחיו משתחווים לו והוא מושל עליהם. כשסיפר זאת לאחיו גרם להם לשנוא אותו יותר.

כאן חשוב להדגיש שאחי יוסף – הלוא הם ראשי השבטים הקדושים של עם ישראל, ובודאי לא עשו זאת ממידות רעות ומושחתות, אלא חשבו שיוסף מתנשא שלא בצדק ומתנהג שלא כדין, ורצו לחנך אותו.

פעם שלח יעקב את יוסף לדרוש בשלום האחים שיצאו לשדה. כשראו אותו קראו: ״הנה בעל החלומות הלזה״. אחד מהם הציע להרוג אותו. אך ראובן שהיה הבכור, לקח אחריות והציע שבמקום להרוג יזרקו אותו לאחד הבורות. הוא תכנן לבוא בלילה ולהוציאו משם. הפשיטו האחים את כתונת הפסים מיוסף וזרקו אותו לבור לאחר מכן חזר ראובן לבית. באותו זמן עברה שיירת מדיינים ויהודה אחד מהאחים אומר להם עדיף למכור את יוסף למדיינים תמורת כסף : ״ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה״

דרך רצופת תלאות, אך רצופת ניסים עברה על יוסף עד שהגיע למצרים ועלה לגדולה. 

כשגילה ראובן שאחיו מכרו את יוסף קרע את בגדיו ויאמר: ״וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא״?.. גם האחים פחדו מאביהם, לכן שחטו שעיר עזים ויטבלו את כתונת יוסף בדמו. כך הגיעו ליעקב אבינו וסיפרו לו את הבשורה.

יעקב אבינו הצטער נורא! הוא בכה, התאבל וסרב להתנחם עוד ימים רבים.

מתוך הפרשה אנו מבינים מה גורמת הקנאה. לכמה צער וסבל. קנאה היא מידה קשה ומגונה. וברגע שחשים מעט ממנה, צריך לעבוד קשה כדי לסלקה לחלוטין! 

אנו צריכים להבין שלכל אחד מאיתנו ברא ה' חבילה ששייכת רק לו, ולא הגיוני שירצה את של חברו מכיון שאינה מתאימה לו. אם יקבל אותה – יקבל גם את החסרונות, לכן בכל מפגש בין חברים חשוב להבין שזה בסדר שהשני טוב יותר וזה בסדר שאנו נהיה טובים מהשני, העיקר לפרגן ולא לקנא באף אחד.״